סיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים)
The Meyerowitz Stories (New and Selected)

שלושה אחים מתכנסים בניו יורק לכבוד תערוכת אומנות של אביהם והניסיונות להתמודד איתו ועם המורשת שלו מעלים מחדש את כל הטינות והיריבויות רבות השנים.

אורך: 1:52
תאריך הפצה בארה"ב: 13/10/2017
תאריך הפצה בישראל: 13/10/2017

3 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. הסרט הוזכר כאן (קאן?)

    טל
  2. חדשים ונבחרים אבל כ"כ נוסטלגיים.

    yair_ca24

    הסרט החדש של נח באומבך, ששלושת סרטיו האחרונים נעו בין מצוין למבריק לנהדר ('מיסטרס אמריקה', 'כשהיינו צעירים' ו'פרנסס הא' בהתאמה) יצא ישר לנטפליקס. וחבל, כי אני מאוד אוהב את הבמאי הזה וחושב שמגיע לסרטים שלו להיות מוקרנים על המסך הגדול. אבל לא באמת חבל, כי הסרט הזה הרבה יותר מתאים לצפייה ביתית.
    'סיפורי מאירוביץ' הוא אחד הסרטים הכי פשוטים שראיתי השנה.

    העלילה מתארת שלושה חצאי אחים, שני בנים ובת, החולקים אבא קשה במיוחד. הראשון, דני (אדם סנדלר עם זקן מוזר ושפם עוד יותר מוזר), הוא הבכור. קריירה, אין לו. על החלומות, מזמן ויתר. הנחמה היחידה שלו היא בתו, אלייזה המוצלחת, החולמת להיות במאית ומתחילה את שנתה הראשונה בקולג'.
    השנייה היא ג'ין. קריירה, אין לנו מושג. חלומות, אין לנו מושג. כנראה שלא. נחמה, אין לנו מושג. ג'ין תמיד נמצאת שם, עוזרת בעלת קול שפוי והגיוני ללא יותר מידי אישיות לתאר.
    השלישי, מת'יו (בן סטילר), האח המוצלח.קריירה, מוצלחת ביותר המקנה לו עושר רב. חלומות, אולי. נחמה, כנראה שלא.
    שלושת האחים מאוד שונים אחד מהשני אך לשלושתם מכנה משותף מאוד ברור: הנוסטלגיה, אבא קשוח במיוחד (דסטין הופמן) הגר עם אשה שיכורה ומעצבנת (אמה תומפסון, כן הקאסט פה מפוצץ), שיחסו כלפיהם בנה (או חירב) את צאצאיו. שלושתם סוחבים צלקות או מחלות ושלושתם בקושי מדברים אחד עם השני.
    השלושה מגיעים לבקר את אביהם, שהיה פסל מיוחד בעברו, לרגל תערוכה חדשה שהצליחו דני וג'ין לארגן.
    כמובן, העניינים יוצאים מכלל שליטה, הריבים צפים, ההבדלים משפיעים, רגשות האשם יוצאות החוצה ובעיקר הנוסטלגיה בולעת את כולם ביחד. בצורה די שקטה.
    זה אמנם נשמע כמו קלישאה, אבל באומבך מביים את כל הסיפור הזה, בעיקרון בדרך הכי משעממת ונודניקית שיכולה להיות. אין מעוף בבימוי, אין מעוף בצילום. התסריט, המכיל דווקא רגעים מבריקים, בסופו של דבר הוא ברברת בלתי נגמרת של כל אחד ואחת מהדמויות, וכאשר אנשים לא מדברים, מנגינת פסנתר משועממת ורגילה מתנגנת ברקע. כאילו אנחנו מסתובבים בתערוכה אחת ארוכה. זה נשמע די נורא אבל בסרט הזה כל הפרמטרים האלה כמעט עובדים לגמרי ומשרתים את רעיונותיו בצורה טובה.
    זה נשמע כמו סרט של וודי אלן, זה גם מרגיש כמו סרט של וודי אלן, וגם הכתוביות בסוף הזכירו את הכתוביות בסרטים של וודי אלן. הנוכחות של הבמאי הזה מאוד מורגשת כאן, כמו גם מחוות בלתי פוסקות לסרטים אחרים, מהעבר הרחוק ועד השנים האחרונות.
    הסרט הזה, מעל הכל, הוא התרפקות על הנוסטלגיה, שגם אם היא לא מהממת או יפה, היא מה שמחבר בנינו ומה שהיה לנו ולעולם לא נפסיק להתגעגע אליו.
    הוא מתאר שגרה ושלושה דמויות שונות (משחק די טוב של כולם למען האמת) שמהווים מעבר בין דורות, שלא ככ צולחות את הקדמה והשינוי שהעולם עובר, עניין שירשו מאביהם.
    הסרט אכן, כמעט לכל אורכו נשאר מונוטוני לגמרי, וגם הדמויות לא עוברות תהליך גדול מידי, אם בכלל, אבל איכשהו כל האלמנטים הלכאורה אפורים ומשעממים האלה יצרו סרט מהנה למדי שלמרות שאפשר היה לקצץ אותו בחצי שעה (שעתיים זה עדיין ארוך מידי לסרט ככ חסר מעוף, למרות שזה מתאים) נהנתי ממנו כמעט לכל אורכו, כמה אני אוהב את נח באומבך.
    צפייה ביתית עושה חסד לסרט הזה, ואל אף מגרעותיו, שלחלוטין מתאימות לרעיונותיו, מדובר באחלה של סרט שעבורי גם עורר לא מעט מחשבה.

 

כתיבת תגובה

(חובה)