מינכן

מאת
לונג ג'ון
– פורסם ב 2 בפברואר 2006Posted in: ביקורות
שם רשמי
מינכן
שם לועזי
Munich
בימוי
סטיבן ספילברג
תסריט
אריק רות
טוני קושנר
שחקנים
איילת זורר
אריק באנה
ג'פרי ראש
דניאל קרייג
לדף הסרט

במקור: Munich
במאי: סטיבן ספילברג
תסריט: טוני קושנר, אריק רות
מבוסס חלקית על ספרו של ג'ורג' גונאס
שחקנים: אריק באנה, דניאל קריג, מתיאס קסוביץ, איילת זורר, ג'פרי ראש, גילה אלמגור, היאם עבאס

סטיבן ספילברג גאון. הוא יודע עד כמה הישראלים אוהבים לשמוע את מעללי גבורתם וכמה חשובה להם הטפיחה על האגו, ולכן יצר סרט שכולו שיר הלל לנחישות הישראלית מול אויבינו.
סטיבן ספילברג גאון. הוא יודע שהישראלים שמחים לבוסס בביקורת עצמית, ולכן יצר סרט שכולו שאט נפש מהנקמנות הישראלית, המסביר איך הגענו לכיבוש המשחית ולמדיניות הנוקשה שלנו.
סטיבן ספילברג גאון, כי הוא יצר סרט שבו כל אחד ימצא חיזוקים בדיוק לעמדה אותה הוא מעדיף לשמוע.

'מינכן' נפתח בשנת 1972, עם רצח 11 הספורטאים הישראליים באולימפיאדת מינכן על ידי ארגון הטרור הפלשתיני "ספטמבר השחור". ממשלת ישראל מגיבה בתדהמה, ומחליטה בו במקום לחסל בצורה ממוקדת את האחראים לרצח. אבנר (אריק באנה) נקרא אל הדגל, ומציידים אותו בארבעה חברי צוות, חשבון בנק שלא קיים, והרבה "אתה עושה את הדבר הנכון. המדינה כולה סומכת עליך". אבנר של תחילת הסרט נראה כמו ילד קטן ותמים, שמאמין בכל ליבו במה שהגדולים אומרים. וכך הוא יוצא למבצע, ומשאיר בבית אישה בהריון מתקדם (איילת זורר), שלא ממש מרוצה מהעסק, אבל שום דבר שתגיד לא ישנה כרגע.

כדי להגיע למנהיגי הארגון, שמסתתרים במדינות שונות באירופה, אבנר נעזר בלואי, ערבי-צרפתי, שלא ברור אם עושה את זה רק בשביל הכסף, או שיש לו אינטרסים משלו לקדם. לואי משיג לאבנר את המידע הדרוש בקלות (אולי בקלות רבה מדי?), ואבנר וחבריו מגבשים תכניות פעולה מהירות ומבצעים אותן. אבל לא בלי בעיות: הסרט מציג את צוות החיסול מהמוסד המהולל כחבורה של חאפרים, שנקלעו למקום בטעות, ולא תמיד יש להם הכישורים המתאימים להתמודד עם המצב – מבחינה נפשית ומעשית. הביטחוניסט היחיד שיש לפחד ממנו פחד מוות, הוא רואה החשבון היקה, שדורש קבלות על כל צעד ושעל.

ספילברג זונח את השטיקים הקולנועיים לטובת סיפור, אותו נראה שהוא מעביר כפשוטו. כמעט ולא תמצאו פה ישיבות ממשלה סוערות ודרמטיות, כפי שמקובל להראות בסרטים אחרים. ספילברג מציג הכל בצורה הרבה יותר נאמנה למציאות: יושבת חבורה של אנשים עייפים וחורצת גורלות – של ארגונים, מדינות ותינוקות שספק אם יזכו להכיר את אביהם. גם בעת גיוסו ה"רשמי" של אבנר, נזנחת הנוקשות הצבאית לטובת משפחתיות ישראלית. הוא מגיע לביתה של ראש הממשלה, והמעמד כולו נראה כמו התכנסות חברית בסלון, כולל אלה שנדפקו ויושבים על הכסאות הפחות נוחים. הישיבה היתה כל כך לא רשמית, עד שכשאחת הדמויות מנסה להלהיב את אבנר באומרה "וואו, אתה נמצא באותו החדר עם שני גנרלים, ראש המוסד וראש הממשלה", סקרתי שוב את הנוכחים בתמיהה: איפה ראש הממשלה? אה, זו הסבתא שמכינה קפה לכולם.

שאר הסרט מתנהג בהתאם. לא תמצאו פה את סצינת השיא הרגילה, ובה עימות גדול – בדרך כלל גם עתיר פעלולים – שחותם את הסרט. 'מינכן' הוא סיפור מינורי, והוא מועבר בפשטות: חיסול אחרי חיסול אחרי חיסול. יריה בראשו של היעד, או הטמנת מטעני נפץ בשלט רחוק. חלק מהחיסולים קשים יותר מאחרים, חלקם מעלים שאלות מוסריות אודות אנושיותם של רוצחים (למשל, האם לפוצץ את ביתו של מבוקש כאשר ביתו הקטנה נמצאת עמו), אבל כולם מועברים כבדרך אגב. בלי לייפות פרטים, ובלי סיפורי גבורה של מעטים מול רבים. אבל הבחירה בהצגת הדברים בצורה כזאת היא לפעמים גם בעיה. עבור ישראלים לא מדובר בסרט מתח, שכן גם מי שאינו מתמצא היטב בפרטי המקרה, יודע שנהרגו מחבלים. כך שאין ממש מתח או דרמה בשאלה האם הצוות יצליח במשימתו, אלא רק איך זה מתבצע ובאיזה מחיר. ובכל זאת, זה מעניין.

דווקא בגלל שספילברג מחויב כלפי עצמו, ולא כלפי מה שצד זה או אחר רוצה לשמוע, לא תמצאו פה את החלוקה המוכרת לשחור ולבן. הרעים הם גם אנושיים, ואילו הטובים אנוכיים ומניפולטיביים. ומבחינתם מלאכת החיסול היא פשוט עבודה. רובכם לא מקדישים מחשבה להשלכות של העבודה שלכם, ומרבית הזמן גם אבנר וחבריו מתייחסים לזה במשיכת כתף – זה קשה נפשית, זה אולי בעייתי מבחינה מוסרית, אבל עבודה זו עבודה, והם לקחו אותה על עצמם בידיעה שהחיים קשים. משום כך, בסופו של דבר, הטון המונוטוני של הסרט אינו מאפשר לסחוט קריאות "יש! ניצחנו!". מצד שני, הסכריניות הספילברגית בולטת לעין ברגעים מסוימים, ולא תמיד משתלבת עם שאר העלילה. ספילברג מאמין בחברויות אמת, שיכולות להתגבר על שיקולים אנוכיים כמו כסף, וזה צורם על רקע העולם המודיעיני נטול הרגש. גם הדרמה – הסכנה בה נתונים חברי הצוות – מתקדמת בצעדים מחושבים היטב. אולי מחושבים מדי.

השחזור התקופתי נעשה היטב – תמצאו פה את האוטובוסים הישנים, טלפוני החוגה ועיצובי הבגדים הכה מדכאים. כל אלה הכניסו אותי בקלות לתוך התקופה, עד שלרגעים היה נדמה לי שאני נמצאת בתוך סרט ארכיוני שנשלף היישר ממרתפי ערוץ 1, ולא בהפקה מסחרית. אבל ההיסחפות לתקופה ולסרט מופרעת שוב ושוב על ידי הסחות דעת. הדיווחים בטלוויזיה (שבהם נעשה שימוש בקטעי ארכיון אמיתיים, כמדומני) אמנם מועברים בעברית צלולה, אבל כל גיבורי הסרט ה"ישראלים" מדברים אנגלית במבטא ישראלי מזויף, והניסיונות האומללים של כמה מהשחקנים לתבל את דבריהם בכמה מילים בעברית מעוררים צחוק במקומות לא מתאימים. חביבי, אם אתה רוצה להיות כמונו, התנאי הראשון הוא שתלמד לבטא ח'. מה שעוד יותר מפריע לריכוז הוא שלל השחקנים הישראליים שמופיעים על המסך לתפקידים של כמה שניות. אני אמנם התעלמתי מהנעשה באולם, אבל יש רגישים ממני; אלו צריכים לקחת בחשבון את קריאות הצהלה של הצופים באולם, כשהם מזהים עוד שחקן ישראלי מוכר על המסך. כן, זה משה איבגי; כן, זה אסי כהן; כן, אלה לירון לבו, גיא זוארץ ואוהד קנולר. עכשיו אפשר לחזור לסרט?

'מינכן' קיבל את התווית "סרט חשוב", ולו רק בגלל שהוא מחטט באחד הפצעים הפתוחים של מדינת ישראל. אבל אל תלכו לראות אותו כי הוא חשוב, או חינוכי או מלמד אותנו מה באמת קרה שם. לכו לראות אותו כי הוא עשוי היטב, כי הוא מותח (לא במובן של מה קורה בסוף, כמו מה קורה באמצע ואיך) וכי הסרט הרבה יותר מעניין מהפקות המקור ההיסטוריות והיבשות שמשתלטות על הטלוויזיה שלנו לקראת כל חג ומועד.

תגיות: