ביקורת: הזמיר

אוקיי, אבל רק למען הסדר הטוב, זה אמור להיות 'זמיר הירדן' או 'זמיר מנומר' כי זמיר זה בכלל Luscinia, בסדר?
שם בתרגום חופשי
הזמיר
שם לועזי
The Nightingale

תוך זמן קצר מאוד, "הזמיר", סרטה החדש של ג'ניפר קנט ("הבאבאדוק") על אישה שנמצאת במה שהוא כיום טזמניה ויוצאת לנקום בקבוצת חיילים, יצר לעצמו שם של אחד הסרטים הקשים, האלימים, והמעיקים ביותר לצפייה. ובאמת, זה כמעט נכון.

איך משפט שכזה הוא כמעט נכון? זה לא בגלל האלימות שיש או יש בו, אלא בגלל הציפיות שמשפט כזה מביא. כשאומרים משפט כזה, אוזניהם של כל "צופי הקיצוניות" למיניהם נזקפות. אנשים שמבחינתם סצנת השיא ב"המשחק של ג'ראלד" היא "בסדר" ו"הוסטל" הוא משחק ילדים. כל הצופים למיניהם בדברים כמו "מרטירים" דרך "סרט סרבי" ועד "שואה קניבלית", מתעוררים מרבצם כדי לראות האם מישהו הצליח לחצות את הגבול ולהגיע לקיצוניות חדשה שבה הם יכולים להתענג ולחייך לעצמם חיוך מרושע בזמן שאנשים (לא באמת) סובלים על המסך. למרות שיש בסרט אלימות בשפע, לא בטוח שהוא יספק את סף האלימות המתבקש. לאלו שמחפשים מרתון אלימות ואומללות – עדיף לכם לבדוק מה חדש בדרום קוריאה.

אבל היתרון של "הזמיר" על פני הסרטים האחרונים שציינתי הוא שהוא גם, נו, סרט. הוא לא נוצר לקהל חובב אלימות ואפילו לא לקהל חובב סרטי נקמה, אלא פשוט לקהל. וכן, יש בו אלימות, אבל היא שם כדי לשקף מציאות ולא כדי לענג את הקהל בפרוורטיות שלה. מכאן מגיעה התגובה המזועזעת למאורעות הסרט: גם קהל שרגיל לצפות בזוועות לא רגיל להיקשר כל כך לדמויות ולמה שקורה להן ולהתייחס אליהן כבני אדם אמיתיים. בכלל, השאלה עד כמה סרט הוא קשה לצפייה קשורה פחות לאלימות שמוצגת בו ויותר למידה בה אכפת לי מהדמויות. אני אפגע יותר אם יסטרו לדמות ראשית שלמדתי להכיר מאשר אם יכרתו איברים של דמות גנרית שאני אפילו לא זוכר את השם שלה.

אני פותח בכל זה כדי לתאם ציפיות: "הזמיר" הוא סרט אלים, אבל האלימות שבו היא במידה רבה רגשית. קשה לי לחשוב על מראה כלשהו בסרט שהוצג או צולם באופן מזעזע במיוחד, אבל הפעולות עצמן וההשפעה שלהן על הדמויות – בהחלט. לכן, הסרט מומלץ לא למי שמחפשים ריגושים זולים, אלא למי שמחפשים סרט טוב ומוכנים לנסות לחוות מאורעות קשים יחד עם הדמויות.

הסרט מציג דיון מעניין בסוגיית הנקמה ודיון מעט שטחי בסוגיית הגזע (יש לסרט ניחוחות קלים של "הנהג של מיס דייזי" – כוונות טובות, אפילו טובות מדי, שמונעות מהסרט ליצור תמונה מורכבת) ובעיקר מציג עשייה קולנועית ברמה גבוהה. בכל הנוגע למשחק, אשלינג פרנצ'וזי (יקוללו שמות איריים) שובת לב בתפקיד הראשי בתור קלייר, ובאייקאלי גאנאמבארר (בעצם, עזבו, אפשר חזרה שמות איריים?) גונב את ההצגה כבילי, מורה הדרך יליד הארץ שרק רוצה שיירדו לו מהראש. יש בהתחלה נסיון להציג מורכבות מסוימת גם אצל הנבלים, אבל זו ננטשת ככל שהסרט מתקדם. למרות שלסרט יש יומרות גדולות יותר, עדיין אין כוונה שנבכה יותר מדי אם וכאשר הם יקבלו את מה שיקבלו.

בנוגע לעשייה מאחורי המצלמה, אני עדיין חושב שלקנט ולי יש מחלוקת עמוקה לגבי מהו פריים מאיים ומהו לא, וש"הבאבאדוק" הוא לא יותר מפחיד מסתם היתקלות בג'וני דפ ברחוב (למרות שהיי, דפ בתקופה האחרונה די מאיים). אבל נראה שזאת דעה אישית שלי ולא קונצנזוס חוצה דעות, שפחדה מ"הבאבאדוק" והזדעזעה מ"הזמיר". החדשות הטובות, מבחינתי, היא שהרגשתי שהסרט לא בנוי סביב אותם רגעי שיא של קיצוניות, ולכן כאשר הסרט "לא עבד" מבחינתי הפעם, בניגוד ל"באבאדוק" – דווקא אז הסרט עבד. כאשר קנט לא מנסה לזעזע, התוצאה יפהפייה ומראה שוב את מה שהבנו כבר מזמן: רוצים שהסרט שלכם יראה מדהים? קחו מצלמה טובה וצלמו נופים באוסטרליה ."הזמיר" הוא לא חריג בנושא הזה.

"הזמיר" שייך לאותו גל שלוקח סרטי ז'אנר ונותן להם נופך ועשייה קולנועית איכותיים ששמים אותם כתף אל כתף מול כל סרט דרמה שרק תבחרו. עבורי מדובר בגל קצת מפוקפק – כשמנפחים את סרטי הז'אנר בצורה כזאת קל לפספס את מה שהופך אותם באמת לכאלה שיכולים לעמוד כתף אל כתף מול יצירות "רציניות". סרטים שמשקיעים בשחזור התקופתי, באווירה, בצילום ובכל מיני דברים שקהל חובב קולנוע אומנותי מחבב וגורם לו לאמץ אותם לחיקם. אבל זה לא נושא הדיון כי אין ספק שבתוך הגל הזה יש כמה וכמה סרטים ראויים. ו"הזמיר" בהחלט מתבלט לטובה בגל הזה – את הדואליות שלו בין סרט נקמה בי-מובי וסרט דרמה על ענייני גזע, קולוניאליזם, נשים ומה שביניהם הוא מבצע בהצלחה, אם כי לטעמי – יותר בהצלחה כבי-מובי מאשר כסרט "רציני".


ולמי שפספס את ההקרנות של הסרט בפסטיבל ירושלים ורוצה לבוא לראות את הסרט בהקרנה עין-דגית, נחשו מה, יש כזאת! שבוע הבא! יום חמישי! 20:50! סינמטק הרצליה!