ריקי והפלאש
Ricki and the Flash

מוזיקאית שויתרה על הכל למען חלומה להפוך לכוכבת רוק, חוזרת הביתה כדי להשלים עם משפחתה.

תאריך הפצה בארה"ב: 07/08/2015
תאריך הפצה בישראל: 10/09/2015

10 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. זה לא ממש מדוייק.

    סטיץ'

    זה אמור להיות כך: " מוזיקאית שויתרה על הכל למען חלומה להפוך לכוכבת רוק, חוזרת הביתה כדי להיות מועמדת לאוסקר, עוד פעם."

    • היא לא צריכה לחזור הביתה בשביל זה.

      (ל"ת)

      • נקודה טובה.

        סטיץ'

        על זה נותר רק לומר: "נסתרות דרכיה של מריל סטריפ".

        • אני לא חושב שזה כל כך נסתר

          תום שפירא

          בשלב הזה היא הבינה שלא משנה מה היא תעשה היא תקבל מועמדות לאוסקר ופיסת הקלישאתיות-למראה הזו היא דרכה "לבדוק את המים". אם היא תקבל מועמדות גם על זה צפו להופעת מפתח בסרט של מייקל ביי שנה הבאה (מצאו כבר מדובבת לאליטה-1 לרובוטריקים 5: נפילתו של העולה לשחור הירח של סייברטרון?), ואם גם *על זה* היא תקבל מועמדות היא תופיע בסרט של אווה בול עד 2017…

        • לי זה לא נראה נסתר בכלל.

          הפונז

          מה דעתך על המוטיבציה הבאה:
          "אני מריל סטריפ.
          אני יכולה מחר בבוקר לעשות איזה סרט שאני רוצה באיזה תפקיד שאני רוצה, ואפילו לקבל על זה תגמול כלכלי ואפילו תגמול ביקורתי.
          אז בוא נראה מה עוד לא עשיתי שנראה לי מגניב? מכשפה – צ'ק, גרושה – צ'ק, אלמנה – צ'ק, מחזמר – צ'ק, שואה – צ'ק בריבוע, ראש ממשלה – צ'ק.
          אז מה נשאר, מה נשאר… קאובואית בחלל וזמרת רוק.
          טוב, נתחיל בשני, מצריך פחות תקציב והאמת – יותר מגניב.
          רק תן לי שנייה אני מתקשרת ליונתן שיתחיל לעבוד על זה".

          • מה עם גיבורת על?

            האיש והאגדה

            אני לא זוכר אם היא עשתה אחת אבל אם לא אז מארבל יכולים להרוויח מועמדות משחק ראשונה לmcu!

            4
            עידו, הגורבצובה, Morin, אפרשזיף ?
            • מריל סטריפ היא כבר גיבורת על.

              הפונז

              (ל"ת)

              5
              הגורבצובה, Morin, Jess R, זוהר אורבך, אפרשזיף ?
  2. אותי הם איבדו ב"זאת גו'לי, הבת שלנו".

    מרווין

    (ל"ת)

  3. אוקי, נתחיל מזה:

    אם מריל סטריפ שם אני לא מתחיל להתקרב לאובייקטיביות. לא, כשהיא שם אני לא יותר טוב מכל אוהד בית"ר (אני די בטוח שבאיזשהו שלב בסצנת הפתיחה נפלט לי "אללה מריל" אחד. אבל הוא היה שקט מאוד, כי אני מאמין שהייתי הצופה הצעיר ביותר באולם). העניין הוא שמבחינתי היא לא רק השחקנית האהובה עלי, היא אשכרה מודל לחיקוי. היא לא פשוט כשרונית. היא לקחה את הכישרון שלה בידיים, למדה המון (בעוד שיש שחקנים כמו ג'ניפר לורנס שמתרברבים בעובדה שהם לא למדו שיעור דרמה אחד, היא הספיקה להוציא תואר ראשון במשחק מאוניברסיטת וסאר ותואר שני בפקולטה לדרמה בייל), עבדה קשה והגיעה לאן שהיא הגיעה בעשר אצבעות, ולא על סמך הסקס-אפיל שלה. להפך.

    ונראה לי שמכל העוסקים בקולנוע שעובדים היום, כולל אנשים כמו טרנטינו, רוג'ר דיקינס, ארון סורקין או וויליאם גולדברג, היא מהגדולות ביותר. היא יכולה להיות ניצולת שואה מוכת גורל וטראומה ומשם לעבור למחזמר מטופש שבו היא מזמרת עם פאה וגיבנת, שלוש שנים אחרי שהיא גילמה בכלל את מרגרט תאצ'ר, וכל זה כשברזומה שלה נמצאת מירנדה פריסטלי השטנית או ג'וליה צ'יילד הפארודית. אין עוד שחקן או שחקנית בעולם עם מגוון וטווח כאלו רחבים. ולכל תפקיד היא נכנסת בכל הכוח, באמינות מלאה ועם נוכחות מחשמלת. כשהיא הצליחה להצמית אותי במבט בודד בתור הנזירה העריצה מ"ספק", לא יכולתי בכלל לזכור שחצי שנה לפני כן ראיתי אותה מתרוצצת על גגות יוון ומפזמת שירי אבבא.

    אבל העניין הוא שהסרטים עצמם, לעיתים קרובות, לא יותר מדי טובים. לא כי היא גונבת את ההצגה או משהו, פשוט התסריטים עצמם, מלבד לספק לשחקנית הראשית שלהם הזדמנות להיות מועמדת לעוד אוסקר, לא כאלה טובים. "ג'ולי וג'וליה" סרט מקסים, "ספק", עם אווירת ההצגת-תאטרון-ב-38-שקל שלו, היה מאוד אינטנסיבי וחזק, "זה מסובך" היה קומדיה רומנטית מצוינת לחובבי הז'אנר, אבל מאז שנת 2000 אני יכול לחשוב לכל היותר על שני סרטים שבהם סטריפ שיחקה שבאמת הייתי מגדיר כיצירות מופת – "השעות" (שיצא בתקופה שבה מריל אהבה לשחק אינטלקטואליות מהחוף המזרחי. כלומר, את מריל סטריפ. אני דווקא ממש מכיל) ו"מלאכים באמריקה", שבכלל יצא בטלוויזיה. חוץ משני אלה, הסרטים שלה נוטים להיות טובים, לפעמים, אבל הם בעיקר קרקע לשעתיים של כיף עם השחקנית האהובה עלי.

    ובאשר לסרט שלשמו התכנסנו – "ריקי והפלאש" לא שונה מהם, והסיבה היחידה שאני כותב מגילה על מריל סטריפ ואהבתי הבלתי נגמרת לפועלה היא כי אין יותר מדי מה לדווח על הסרט עצמו. ג'ונתן דמי במאי מוצלח מאוד, אבל הוא בסופו של יום במאי של סרט גדול אחד ("שתיקת הכבשים") ושני נספחים חביבים ("פילדלפיה" ו"רייצ'ל מתחתנת", שקורה בו כמעט כל מה שקורה ב"ריקי והפלאש", רק עם שחקנית ראשית קצת פחות טובה. אוהב אותך, אנדי סאקס, אבל מירנדה פריסטלי תמיד תעקוף אותך בסיבוב). הסרט מצולם לרגעים קצת בסגנון של "רייצ'ל מתחתנת" האמור, ונראה קצת כאילו מישהו הסתובב בין הדמויות וצילם אותן בנייד שלו, אבל מה שנתן תחושת זבוב על הקיר בראשון סתם די מעיק בשני. מה שכן, תודה לאל שבמאי מנוסה ומוצלח כמוהו טיפל בתסריט ולא אף אחד אחר – זה ככל הנראה התסריט הרע ביותר שדיאבלו קודי כתבה עד כה, ואני דווקא מהאוהדים של "הגוף של ג'ניפר" ו"Young Adult" ("ג'ונו" הוא בכלל קאלט אישי שלי). תודה לאל, היא החליטה לתת לדמויות שלה להתחיל לדבר כמו בני אדם ולא כמו אנשים ביקום האלטרנטיבי שמתקיים לה בראש, אבל על חשבון זה היא החליטה לוותר על דברים כמו תהליכי דמות אמינים או סיפור מגובש עם התחלה, אמצע וסוף. רגע אחד ריקי לא יודעת מה זה הומוסקסואליות ובזה שאחריו היא מסתחבקת עם חבר של הבן שלה. יום אחד הבת שלה מתעבת אותה וכעבור שבועיים, בלי שמישהו, כולל קודי, יידע למה, היא וריקי חברות הכי טובות. לפרמיס עצמו היה פוטנציאל להיות דרמת רוק משפחתית נהדרת, אבל התסריט כל כך מרושל ומחופף שקשה להבין איך יש לגברת ששרבטה אותו פסלון מוזהב העונה לשם אוסקר על יד המיטה.

    גימיק ה"מייקל קיטון הוא בירדמן" של הסרט, עם מיימי גאמר, הבת של סטריפ, בתפקיד הבת המנוכרת של הדמות הראשית, לא יותר מדי חזק – הייתי מת לומר שהכימיה בין האמא ובתה עובדת נפלא והסצנות בין שתיהן מחשמלות כשאתה מודע לקשר ביניהן, אבל הן פשוט לא. גאמר שחקנית מוצלחת, ואני לא עומד להתחיל לערוך במשחק השוואות בין האם לבת כי זה לא הוגן לאף אחת מהשתיים – אני כן יכול להשוות בין הסרט הזה לשיתוף הפעולה הקודם של השתיים, ולקבוע בוודאות שהוא לוקח. קווין קליין לא עושה יותר מדי בסרט, שזה חבל מאוד, כי הוא באופן כללי חמוד נורא בעיני.

    רגע, אמרתי שקווין קליין הוא בזבוז? סליחה, לבנאדם יש אשכרה זמן מסך. אודרה מקדונלד משחקת בסרט את אשתו השנייה, שזה נהדר: מקדונלד ידועה בעיקר בתור נעמי מ"מרפאה פרטית", והיא באמת די חביבה שם, אבל כשהיא מקבלת הזדמנות לממש את הפוטנציאל שלה, בעיקר כשהיא על הבמה – ובכן, יש לציין שמקדונלד היא השחקנית עם כמות פרסי הטוני הגדולה ביותר אי פעם, ומהבודדות שזכו בכל פרס משחק אפשרי בטקס. למען האמת, ההגדרה המדויקת ביותר שיצא לי לקרוא עליה היא "ביתה הלא-חוקית של מריל סטריפ וביונסה". ובכן, היא מבוזבזת לשווא על תפקיד שכתוב רע עם מינימום משמעות. מי שמעוניין לחזות בפלא התיאטרלי שהוא אודרה מקדונלד, ובכן – מוצג א', מוצג ב', מוצג ג'. וכמובן, ד'. פאקינג ד'. אמ;לק – אודרה מקדונלד שרה ומשחקת מדהים. ב"ריקי והפלאש" היא מבקרת את כישורי ההורות של מריל סטריפ ועושה, לפי קווין קליין, פרנץ' טוסט ממש טוב.

    לסיכום – הסרט עצמו בינוני פלוס. אבל מריל סטריפ גיבורת על*, והיא עושה תפקיד על, שבעיני באמת שווה את מחיר הכרטיס. היא לוקחת דמות שבידי כל שחקנית אחרת הייתה יכולה להיות בלתי נסבלת והופכת אותה לטור דה-פורס של שירת רוק ומשחק. ריקי מצחיקה, עלובה, מהנה, מרהיבה, מעוררת אמפתיה והזדהות גם כשהיא משווה בין ברק אובמה לוולדמורט, ואני מצאתי שזה בלתי אפשרי בשבילי לא למחוא לה כפיים בנקודות אקראיות בסרט (רגעים נבחרים: ריקי שרה את "American Girl". ואז את "Bad Romance". מריל סטריפ נכנסת לפריים לבושה בלא יותר ממגבת קצרה מאוד והמון איפור, והיא בת 66). הנפוטיזם הוא רק פלוס.

    ___________
    *אפרופו, למיטיבי לכת ואחיי לצרה: Proof that our greates superhero is Meryl Streep. קשה לי שלא לחתום על כל מילה.

    5
    שופל, OKDeSign (אור), הגורבצובה, Morin, Jess R ?
  4. מה שהעט אמר

    רק בשינוי השורה התחתונה: הסרט לא חף מפגמים אבל הוא כל כך כייפי, ומריל כה מושלמת, והפסקול כזה נהדר שקשה שלא להנות מהתוצר הסופי.

 

כתיבת תגובה

(חובה)