שמו העברי של הסרט המצוין כאן אינו השם הרשמי שניתן לו על ידי המפיצים בארץ, וייתכן שהוא יופץ תחת שם אחר.
שני מוזיקאים מדרום אפריקה מנסים לגלות מה עלה בגורלו של סיקסטו רודריגז, מוזיקאי אמריקאי שהפך לכוכב גדול בדרום אפריקה, אבל רק מידע מועט היה ידוע אודותיו.
מאמר מצויין של cracked על כמה סרטי דוקו מפורסמים שהם כנראה לא כזה דוקו כמו שחושבים-בין השאר מספר על "שוגרמן" ו-"לאכול בגדול" ומראה כמה הם פשוט מלאים בהגזמות ולפעמים שקרים טוטאליים. לא ראיתי את "שוגרמן" אז אני לא יודע אם מה שכתוב פה נכון, אבל באופן כללי זה מאמר ממש מאיר עיניים.
בסופו של דבר סרטים דוקומנטריים הם עדיין סרטים-כלומר, מוצר שרוצה להגיע לכמה שיותר חשיפה ופרסום. יותר מעניין את היוצרים שלהם ליצור סנסציה ממאשר ללמד את הצופים משהו אמיתי. יחד עם כל מה שאני כבר יודע על מייקל מור, הגעתי למצב שאני רואה סרטים דוקומנטריים בחשדנות שהיא כבר לא בריאה.
אם לא ראיתם את הסרט, אל תקראו את המאמר הזה. ואם ראיתם את הסרט, אל תקראו את המאמר הזה.
"מחפשים את שוגרמן" הוא לא סרט דוקומנטרי שעוסק בתופעה חשובה, או חושף אמת משמעותית, או טוען איזשהי טענה על העולם הרחב. הוא פשוט סרט מחמם לב באופן נהדר. מידת הדיוק שלו לא ממש מעניינת אותי.
נ.ב. – כן, זה חשוב לדעת שהבמאי ביצע מניפולציות, בשביל הסרטים העתידיים שלו. אבל בשביל הסרט הזה, באמת שעדיף לא לדעת.
אבל לא רלוונטי לסרט בשום צורה. הסרט מדבר על ההצלחה (או החוסר שבה) שלו באמריקה ובדרום אפריקה, העובדה שהייתה לו הצלחה באוסטרליה לתקופה קצרה היא לא רלוונטית וסתם הייתה מבלגנת את הסיפור של הסרט ומורידה מהדרמטיות שלו
לא מחמם לב. לא נהדר. שיר הלל לזמר שבמקרה הטוב הוא בוב דילן דרג ב'. עם עלילה שאפשר לסכם בשלוש דקות שנמרחת למשך שעה ועשרים. שעה ועשרים שמתחלקות ל: אנשים שרים שירי הלל על הבחור, אנשים לבנים בוכים על אפרטהייד – חמש דקות של סיפור מעניין – וכשפוגשים את רודריגז הסרט כבר באמת סוטה מהמסלול ומתרסק – ארבעים דקות לול ומתרסק – ארבעים דקות של " אוי, וואו, אבא שלי מפורסם איזה קטעים" ו" אבל הוא לא נתן להצלחה לעלות לו לראש!!!!!!!" . אם לפחות השירים היו טובים אז היה אולי מפצה על זה , אבל ברצינות שזה נשמע כמו שירים שבוב דילן זרק מהחלון ורודריגז היה שם במקרה כדי לאסוף.
נ.ב 1 – רודריגז הוא באמת אחלה בחור ואני מקווה לו כל טוב בעולם. זה נחמד שיש אנשים שהצלחה לא עולה להם לראש, והכתובית בסוף שאמרה מה הוא עשה עם הכסף שלו מאששת את מעמדו כבחור צנוע שיש להמון מפורסמים מה ללמוד ממנו – אבל כמו עם פסטיבל המוות של אריק איינשטיין , זה שהוא היה אחלה בחור לא אומר שאני צריך לשמוע אנשים מהללים אותו למשך סרט שלם.
נ.ב 2 – הגילוי על האמת במאמר של קראקד לא כזה משפיע, לטעמי. אז הוא היה מפורסם באוסטרליה בשנות ה80. זה לא משנה שכאשר פגשו אותו הוא לא היה מוזיקאי יותר, ושהוא לא ידע על דרום אפריקה, ושהדרום אפריקאים לא שמעו עליו ( כנראה. אלא אם כן הם שיקרו – ואז זה מוציא גם את נקודת האור היחידה מהסרט הזה והופכת אותו ל"סיקטו רודריגז BELIVE" )
הסרט הזה עובד כי הוא מייצר קתרזיס: הוא תעלומת מתח, מתובלת בקצת אפרטהייד וקצת כוחו המשחרר של הרוק וקצת אגדות התאבדות חולניות, אבל בעיקר תעלומת מתח. ואז, כשהמתח נפתר, אתה מקבל ארבעים דקות של קתרזיס מופתי שנמשך ונמשך: הוא חי, והוא לא ידע, והם לא ידעו, והן לא ידעו, והנה כולם נפגשים, ואהבה אהבה אהבה, ואיזה איש צנוע.
אם לא נמתחת, אני מניח שהקתרזיס – כמו כל קתרזיס מחוץ להקשרו – סתם נראה כמו קיטש. אבל אחרי שהרווחת אותו, וואו, זה מספק.
אין מוזיקאי יותר טוב או פחות טוב באופן אבסולוטי, מדובר בהרגשה אישית. אבל לטעמי האישי, התיאור שלך של השירים של רודריגז עושה להם עוול, לדעתי רודריגז עולה על דילן בכל קנה מידה – המילים טובות יותר, השירה טובה יותר, וגם הלחנים מצליחים לרוב לרגש הרבה יותר מרוב הלחנים של דילן. מבחינתי היה כדאי לראות את הסרט רק כדי להכיר את רודריגז, בלי קשר לכך שהסרט באמת מעולה. נכון, גם לי צרם שכל ההופעות שלו באוסטרליה לא הוזכרו בכלל, אבל זה לא הופך את הסרט ללא שווה לצפייה ואת רודריגז למוזיקאי רע.
לטעמי, למוזיקה שלו כמעט ואין ערך. היא אולי יותר קוהרנטית מדילן, אבל בכל גם הופכת לפשוטה יותר ומאוד לא מעניינת. אני לא מחסידי דילן, אבל אפשר עוד למצוא תחכום או עניין בשירים עצמם. כל השירים של רודריגז שיעממו אותי. המסרים אותם מסרים ובסוף יש מנגינות פולק לא מאתגרות.
אבל כאמור, טעמי.
לגבי ההופעות באוסטרליה – לא יודע אם שמת לב, אבל אני לא חושב שהנושא הזה הוא מה שפגם בסרט. אני חושב שמה שפגם בסרט זה שהוא סרט שבנוי סביב פולחן אישיות עם עלילה של בדיוק חמש דקות.
נתחיל עם זה שעלילה של כמעט כל סרט אפשר לסכם בשלוש דקות, או בפסקה, או במשפט (
לא זה שדורון כותב בראש הדף הזה).
השאלה היא האם יש פה סיפור ששווה לספר, ויותר מכך – האם מספרים את הסיפור הזה בצורה מעניינת. אני חושב ששני התשובות הם חיוביות במקרה של הסרט הזה.
הסיפור שהסרט הזה מספר כל כך לא סביר, שאני לא רואה איך היה אפשר לעשות אותו באופן אמין – אם הוא לא היה דוקומנטרי.
סיפורי אשפתות-תהילה יש הרבה…
אבל סיפורי אשפתות-תהילה-בלי-לדעת-מזה-תןך-כדי-השפעה-תרבותית-על-מאבק-פוליטי-חשוב-בצד-השני-של-העולם- ואז..-אשפתות-למשך-20-שנה-ואז-תהילה?
לא יודע.
לגבי זה שהסרט הוא "שיר הלל" – זה לא הרושם שלי מהסרט (או לפחות – לא הרושם היחיד).
זה נכון שהרבה אנשים לאורך הסרט אומרים כל מני סופרלטיבים על הזמר הזה, אבל איך נדע מי הוא – אם לא יגידו לנו? אני מסכים שאם לא אכפת לך מהדמות הזו – סביר להניח שלא יהיה אכפת לך מהסרט, מהדרך שהבמאי מוביל אותנו במעלה הסיפור הבלתי סביר שהסרט מספר.
לגבי איכות החומרים של רודריגז. שוגרמן וcrucify your mind הם שירים מדהימים בעיניי, במיוחד בהתחשב בשנת ההפקה שלהם (68).
זה לא שאת העלילה אפשר למצת בשלוש דקות. זה שלכל אורך הסרט יש שלוש דקות של עלילה.
המבנה שאני חוויתי הוא – ארבעים דקות של שירי הלל – חמש דקות של עלילה ( המציאה שלהם של רודריגז) – ארבעים דקות של שירי הלל.
הסיפור שלו על ההופעה בדרום אפריקה הוא לא סיפור. שום דבר מעניין לא קורה שם. אנחנו לא לומדים שום דבר חדש. אנחנו פשוט שומעים למשך ארבעים דקות מאנשים שונים כמה הוא תותח על וכזה צנוע וענו . ההתחלה לכאורה יותר אינפורמטיבית ומספרת עליו אבל היא לא מלמדת אותנו הרבה על רודריגז בעצמו. המידע היחיד שיש עד שמגיעים לעלילה הוא: הוא הוציא שני אלבומים, הם לא מכרו באמריקה, הם כן מכרו בדרום אפריקה, אנשים בדרום אפריקה ממש אוהבים את האלבום והושפעו ממנו. ואז מרחיבים את המשפט הזה לארבעים דקות על ידי אנשים שמסבירים כמה רודריגז הוא כוסון על מגניב משורר מעולה אומייגאד.
סיפור אמיתי (שאני מסכים שהוא מעניין) יש לכמה דקות, מאוד מעניינות, באמצע וזהו.
אז לשאלה "האם יש כאן סיפור ששווה לספר?" אני עונה "כן, אבל הסרט הזה לא מספר אותו" ( או: "כן, אבל הם לא מצאו דרך מספיק טובה לספר אותו אז הם מילאו את הזמן בהילולים לזמר").
אתה זוכר את סצנת הפתיחה של הסרט? דרום אפריקה, נסיעה, נוף, בנאדם מספר על חייו שלו ועל מותו של רודריגז.
מבחינתך, בסצנה הזו אין עלילה. אפילו לא שנייה אחת. מבחינתי, יש בה שלושה סיפורים: הקשר בין מוזיקה לבין תחושת חופש ומחויבות פוליטית; ההשפעה של זמר אחד אל חייו של אדם אחד; וסיפור על קדוש מוזיקלי מעונה שהיה מיוחד ושונה ושנוא כל-כך שהוא הצית את עצמו מול קהל.
וכל זה מסופר בצורה אפקטיבית מאוד: בתוך מכונית נוסעת, בלי שאנחנו רואים את המספר, אם נוף מדהים שהולך ונפתח מולך. הבמאי בעצם אומר לך – בוא, תצטרף אלי. אנחנו יוצאים למסע, והוא הולך להיות מסתורי, והוא הולך להיות יפהפה, והוא הולך להיות דרמטי.
די ברור שלא הצטרפת למסע, וזה בהחלט בסדר גמור. אבל לומר שלא היה מסע כלל, בגלל שמבחינתך הסיפור הוא רק אכסניית הדרכים שבסופו, זה לא ממש הוגן: לא זה מה שהבמאי הציע לך להצטרף אליו, כבר בדקה הראשונה של הסרט.
הסיפור הראשון (מוזיקה ומחויבות פוליטי) לא נחקר כמעט בכלל. הוא מוזכר כמשהו שקרה וממשיכים הלאה.
הסיפור השני ( השפעה של זמר אל אדם) אני מסכים שקיים, וכמו שאמרתי, מבחינתי הוא החלק המעניין של הסרט .כלומר, בהנחה שרק היו מראים את שני העיתונאים/מה-שהם-לא-יהיו מספרים על ההשפעה, ואז חוקרים את הנושא – הייתי מקבל את זה כתור סיפור. אבל זה לא מה שמוצג. אבל בנוסף לסיפור של שני הבחורים יש את הסיפור השלישי
הסיפור השלישי ( קדוש מוזיקלי מעונה) – שהוא, אם נקרא לו סיפור , החלק שמפריע לי בסרט. קודם כל – אני לא מסכים שיש לרודריגז סיפור מאוד מעניין, איך שהוא הוצג. התגלית של רודריגז שאוהבים אותו בדרום אפריקה כל כך לא השפיעה עליו או שינתה לו משהו בחיים, שזה מעבר ל"הוא עבר אירוע משמעותי ונשאר אותו בן אדם" אלא "גם תוך כדי האירוע המשמעותי הוא לא היה נראה מאוד מעוניין". הסיפור המעניין של רודריגז מתקשר לזה שחשבו שהוא מת – שזה הסיפור השני ( שהוא סבבה, כמו שאמרתי). הסיפור של רודריגז מסרב להיות מעניין בגלל שלרודריגז לא נראה שאי פעם ממש אכפת מהקריירה המוזיקלית שלו. במאי אחר אולי היה עושה מזה משהו מעניין, אבל הבמאי הזה לא. כמו ששנאוצר אמר לגבי "קפטן פיליפס" – אם לשום דבר שקורה אין משמעות לגיבור, למה שלי יהיה אכפת? רודריגז הוא לא קדוש מעונה כי לעולם לא היה לו עד כדי כך אכפת מהמוזיקה שלו. הוא בסך הכל כישרון מפוספס. הוא קדוש מעונה רק בעיני הבחורים, שזה שוב – הסיפור השני.
אז, כן, יש כאן סיפור. והוא מעניין. אבל הוא מסופר למשך דקות ספורות מהסרט, שמפנה את דרכו לשיר הלל לדמותו של רודריגז.
אם אני זוכר נכון, הם לא מוזיקאים.
אחד מהם הוא בעל חנות תקליטים, והשני עיתונאי.
וזה סרט נהדר. נהדר ממש.
אולי כדאי שכמה שיותר אנשים יקראו את המאמר הזה:
http://www.cracked.com/article_20585_6-famous-documentaries-that-were-shockingly-full-crap.html
מאמר מצויין של cracked על כמה סרטי דוקו מפורסמים שהם כנראה לא כזה דוקו כמו שחושבים-בין השאר מספר על "שוגרמן" ו-"לאכול בגדול" ומראה כמה הם פשוט מלאים בהגזמות ולפעמים שקרים טוטאליים. לא ראיתי את "שוגרמן" אז אני לא יודע אם מה שכתוב פה נכון, אבל באופן כללי זה מאמר ממש מאיר עיניים.
בסופו של דבר סרטים דוקומנטריים הם עדיין סרטים-כלומר, מוצר שרוצה להגיע לכמה שיותר חשיפה ופרסום. יותר מעניין את היוצרים שלהם ליצור סנסציה ממאשר ללמד את הצופים משהו אמיתי. יחד עם כל מה שאני כבר יודע על מייקל מור, הגעתי למצב שאני רואה סרטים דוקומנטריים בחשדנות שהיא כבר לא בריאה.
לא. לא, לא לא.
אם לא ראיתם את הסרט, אל תקראו את המאמר הזה. ואם ראיתם את הסרט, אל תקראו את המאמר הזה.
"מחפשים את שוגרמן" הוא לא סרט דוקומנטרי שעוסק בתופעה חשובה, או חושף אמת משמעותית, או טוען איזשהי טענה על העולם הרחב. הוא פשוט סרט מחמם לב באופן נהדר. מידת הדיוק שלו לא ממש מעניינת אותי.
נ.ב. – כן, זה חשוב לדעת שהבמאי ביצע מניפולציות, בשביל הסרטים העתידיים שלו. אבל בשביל הסרט הזה, באמת שעדיף לא לדעת.
מה שכתוב שמה נכון
אבל לא רלוונטי לסרט בשום צורה. הסרט מדבר על ההצלחה (או החוסר שבה) שלו באמריקה ובדרום אפריקה, העובדה שהייתה לו הצלחה באוסטרליה לתקופה קצרה היא לא רלוונטית וסתם הייתה מבלגנת את הסיפור של הסרט ומורידה מהדרמטיות שלו
"סרט נהדר, נהדר ממש".
בדיוק.
הסרט הכי טוב שראיתי השנה (ביחד עם כח משיכה). זה שהוא סרט דוקומטרי זה סוג של בונוס.
שתי ההודעות הללו הן ספוילר לסרט.
(ל"ת)
הוא קצת הגרסה הדוקומנטרית למחוברים לחיים
סרט לא מאתגר עם סיפור יחסית דל / פשוט / נטול קונפליקטים אמיתיים. מה שכן, הוא עושה טוב על הלב יחסית בקלות.
אני נהנתי מהסרט (ומהמוזיקה), אבל אני יכולה להבין את מי שלא.
במאי הסרט מת
לא אהבתי את הסרט שלו, ועדיין כל אדם שמת מוקדם בגיל 36 ו(כנראה) לא פגע באנשים אלא ניסה למלא את החיים שלהם בטוב זה מקרה עצוב.
קישור