להתראות שם למעלה
Au Revoir La-Haut

1918, רגע לפני הפסקת האש, אמן מחונן מציל את חייו של מנהל חשבונות צנוע. לשניים אין דבר במשותף מלבד חווית המלחמה והשנאה לקפטן שלהם. לאחר המלחמה הם מתכננים נקמה בקפטן.

אורך: 1:57
תאריך הפצה בישראל: 22/03/2018

12 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. לאוהבי קולנוע אמיתי

    אורלי

    סרט נפלא, אומנותי, מעורר שאלות פילוסופיות על החיים ופתרונות יצירתיים.
    מומלץ מאוד

  2. הרבה מאוד זמן לא ראיתי טריילר כל כך מפתה.

    רתם הדיקטטור-R

    זה נראה מדהים למדי.אני לא יכול לחכות

  3. כרגע סיימתי לראות את הסרט

    הרב פיינשמעקער

    ארוך, קשה, כואב- ומצד שני צבעוני ומשעשע לעיתים. עלילה הזויה כל כך אמיתית עם דמויות נפלאות. איזה משחק מעולה, פשוט יצאתי המום מהסרט הזה.

  4. זו לא יצירת המופת של המאה,כי יש פה פגמים

    רתם הדיקטטור-R

    אבל את הדברים שהסרט הזה עושה טוב הוא עושה ממש טוב.
    סרט צבעוני וקצבי,מלא חיים,יצירתיות והומור,כמו מין ניגוד זחוח ולעגני למוות המוחלט והסופי ששולט בחלקים כה רבים ממנו.הסרט עוסק בנושאים קודרים וקשים,אבל הוא עושה את זה בשמחת חיים והצדעה לדמויות הנהדרות שלו,עד הסיום המפתיע והמעורר מחשבה,שזה הופך לאגדה שמצד אחד קשה להאמין שהיא מתרחשת,אבל מצד שני אולי הדבר הראוי ביותר הוא שתתרחש באמת.
    הדמויות מרתקות ונוגעות ללב,גם כשהם עושות בחירות שלעיתים לא נראות מוסריות.הסגנון הרהבתני של הסרט קצת מקשה מבחינה רגשית,מכיוון שהכל מרגיש קצת מוגזם(בכוונה),אבל נבנה נהדר עד אחד הסיומים היותר מרגשים שראיתי בקולנוע כבר הרבה זמן.
    הסרט עשיר מאוד בפרטים,לפעמים קצת יותר מדי,ועלילות המשנה לא ממש הצליחו לדעתי,אבל שוב,כשהוא טוב הוא ממש טוב.
    אגב,אין סיבה להיבהל מכך שמדובר בסרט זר.לא מדובר כאן בסרט כבד ואיטי ומשעמם.סצינת הפתיחה לא נופלת גם מן הסצינות הטובות ביותר של דנקרק.ובהמשך העיצוב מזכיר מאוד מבחינה סגנונית את דל טורו או ברטון.(פלוס עריכה שלעיתים הזכירה לי את גאי ריצ'י).אפשר בכיף לראות את הסרט בלי לנסות להתעמק בו,ולהנות ממנו כסרט מתח בסגנון אגדה.
    ואם לא השתכנעתם,הנה טעימה מהפסקול הפנומנלי(שהיה ראוי שיזכה באוסקר לדעתי).וזה מסרט שעוסק בסבל החיים ובסופיות המוות,כן?

    • סגנון רהבתני או ראוותני? יש הבדל

      הרב פיינשמעקער

      יש הבדל משמעותי בין השניים, ואני לא כל כך בטוח שאתה התכוונת למה שכתבת.

      • צודק,התכוונתי לראוותני(בולט על מנת לעשות רושם,על פי המילון).תודה על התיקון

        רתם הדיקטטור-R

        (ל"ת)

  5. איזה יופי זה קולנוע

    yair_ca24

    על הסרט הזה לא שמעתי באמת שום דבר. לא על הביקורות המטורפות שלו בצרפת, לא על סחיפת הפרסים שהייתה לו שם, שום דבר.
    לפני כמעט חודשיים, כשראיתי את 'צורת המים', בטריילרים שלפני הסרט, התחיל הטריילר המטורלל של הסרט הזה ונתן לי את פריט המידע היחיד שאני צריך לדעת עליו: מה זה הדבר הפאקינג מדהים הזה?! איך לא שמעתי עליו ולמה אני לא רואה אותו כאן ועכשיו?!
    וכמו הטריילר, כך הסרט.
    ההתאהבות שלי בסרט הזה הייתה מיידית. מהשנייה הראשונה של הטריילר. ונכון שאמנם באתי באופוריה ובציפייה משוגעת, אך מצד שני הסרט לא מקבל ביקורות חיוביות מידי מחוץ לצרפת, שגם שם העדיפו לשלוח את '120 פעימות בדקה' החביב כנציגם לאוסקר על פניו.
    ואכן, יש לסרט נפילות, אבל וואו, כמה שהן מתגמדות לעומת הסרט היפיפה הזה.

    אני מניח שיש ספוילרים, כי קשה לתאר את העלילה בלי להיכנס לפרטים, אבל אני לא חושב שמשהו כאן פוגם בסרט. בכל מקרה, כדאי מאוד לראות אותו גם ככה, אז תראו לפני.
    בכל מקרה, אני מזהיר מראש.

    'להתראות שם למעלה'

    הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם, ספר ארוך שמכיל אלף ואחת רעיונות, אלף ושתיים תפניות עלילתיות והמון דמויות. איך אפשר לדחוס את כל זה לסרט אחד של פחות משעתיים?
    אז ככה:
    מרוקו של 1920, חייל לשעבר, אלבר מאיאר, עומד בפני המשטרה ומתוודה על מעשיו בתקופת סוף המלחמה ואחריה. כל הסרט הוא בעצם וידוי אחד גדול של אלבר, וידוי אחד ארוך,מסורבל ומטורף לגמרי.

    הוידוי נפתח בכלב שרץ בשדה הקרב לתוך שוחות הבונקרים. הכלב מבשר על הפסקת האש שאמורה לסיים את מלחמת העולם הראשונה. למרות זאת, כל החיילים משקשקים מפחד, הרי 'זה אידיוטי למות ראשון, אבל זה הרבה יותר אידיוטי למות אחרון'.
    אמנם הכלב הביא את הבשורה, אבל הכלב האמיתי הוא המפקד, הנרי פראדל, שעומד בראש המחלקה הצרפתית שבה נפתח הסרט. הבשורה המשמחת עושה הכל חוץ מלשמח את פראדל, שבאקט חולני וחסר רחמים גורם לעוד קרב אחד אחרון. בתוך המחלקה, נמצא אלבר, שחולק את הסיטואציה עם אדוארד פריקור, חייל צעיר שאמנם לא מרבה לדבר, אבל מרבה מאוד לצייר. בקרב מיותר לחלוטין, עקוב מדם ומצולם באופן יוצא מן הכלל, אלבר כמעט מוצא את מותו בתוך בור עם סוס, כאשר אדוארד מציל אותו ממש ברגע האחרון, מה שגורם לו לחטוף כדור ולאבד חצי מפניו.
    ההתחלה הזאת מזכירה מאוד את 'שבילי התהילה' של קובריק ואכן מעלה את נושאיו לדיון נוסף, אך עושה את זאת בדרך שונה לחלוטין.
    אלבר ואדוארד מתחברים מאותו רגע בשדה הקרב. אלבר, המרגיש שהוא חב את חייו לאדוארד, לוקח אותו לבית החולים, דואג לו, סועד אותו ומבריח בשבילו מורפיום מאחורי גבם של האחיות.
    המלחמה נגמרת. החיילים חוזרים לביתם ואלבר לא מסוגל לעזוב את אדוארד. לכן, הוא לוקח אותו לביתו ומטפל בו במשך חודשים ארוכים.
    מסתבר שאדוארד לא מעוניין בכלל לחזור למשפחתו. אביו, בנקאי קשוח, מוצלח ועשיר למדי, לא כ"כ אהב בלשון המעטה את העובדה שבנו הצעיר מבזבז את זמנו על ציורים. אדוארד לא רוצה לחזור ליד הנוקשה של אביו, הוא רוצה לצייר. לכן, בעזרת אלבר, הם מזייפים את מותו, מאמצים לו זהות חדשה ומכסים את פניו הפצועות באין ספור מסכות מיוחדות שאדוארד הכין בעצמו.
    בין לבין, המפקד פראדל שורד אף הוא את המלחמה וממשיך להיות שמוק מתנשא ובלתי נסבל גם באזרחות, הוא מנצל את הסיטואציה (שהוא למעשה גרם לה) לטובתו, כובש את ליבה של אחותו של אדוארד ומנצל את סבלה, מנהל תעשיית ארונות קבורה משגשגת ומושחתת לחלוטין ומנצל את סבלן של המשפחות השכולות, תוך כדי זלזול בכל דבר שנמצא סביבו.
    צרפת כולה נמצאת באחת התקופות הכי קשות בהיסטוריה שלה. כולם באבל, כולם בהיסטריה, אוספים את השברים ובוכים על אלו שאינם עוד. ומעל הכל, כולם שקרנים, מושחתים שרק מנסים לנצל את המצב לטובתם. ושאני אומר כולם, אני מדבר על כולם, ללא יוצא מן הכלל.

    כל זה נעשה בקצב מסחרר. מהשוט הראשון הרגל מפרקת את הגז, ודרך צילום מהיר ותזיזתי, מוזיקה משוגעת ועריכה מטורפת לא נותנים לנו לנשום לרגע. קרנבל של טירוף, צבעים, תנועות מצלמה ארוכות ומשוגעות, יופי ויזואלי בלתי נתפס, הומור ציני ושחור שיוצא מכל פינה שמתארת תקופה נוראית, מזעזעת ודן בנושאים קשים מנשוא.
    למען האמת, זה נשמע כמו שילוב נוראי ולא מתאים. גם ראיתי אנשים שטענו נגד הסרט (ואפשר להבין אותם לגמרי) שהשילוב הזה גרוע מאוד. אתה לא יכול לתאר מלחמה כ"כ נוראית בדרך מלאה בהומור, צבעים ומוזיקה מדהימה. שילוב שמוציא כל עניין ורצינות מסרט שעוסק בנושאים כ"כ רציניים.
    לא רק שאני לא מסכים, אני חושב שהשילוב הזה הוא הברקה, ולא רק שזה באמת מדהים, זה גם משרת את הרעיונות שהסרט הזה מציג. השילוב הזה הוא בעצם מסכה אחת גדולה שמשתנה כל הזמן בהתאם לקצב של העלילה, בדיוק כמו המסכות שאדוארד מחליף כל הזמן במהלך הסרט.
    התקופה הזאת היא באמת מזעזעת ברמות שאי אפשר לתאר, ושאני אומר שאי אפשר לתאר, כנראה שבאמת אי אפשר לעשות סרטים שיצליחו לקלוט כמה מזעזעת היא הייתה.
    קובריק ניסה עשר שנים לעשות סרט על השואה, עשר שנים שעלו לו בבריאותו הנפשית וגרמו לאשתו לתת לו להחליט בינה לבין הסרט. אותו קובריק שהתקשר לספילברג אחרי 'רשימת שינדלר' ואמר לו ש'בשואה יהודים נשרפו, לא ניצלו'. אי אפשר לעשות סרטים, שיתאימו לקולנוע, שיהיו מזעזעים מספיק כדי להכיל את גודל האסון שעברו האנשים באותן תקופות נוראיות.
    אי אפשר.
    מה שכן אפשר זה ללבוש מסכות. להבין שאי אפשר באמת לתאר אותם. אי אפשר באמת להבין מה היה שם. אי אפשר ולא ראוי להמשיך לחיות אחרי שאנושות נוהגת ככה, ולא רק בלחימה, אלא גם בשנים שלאחריה ואולי כל הזמן בכלל. אז איך ממשיכים לחיות? לובשים מסכות. זה בדיוק מה שמציל את אדוארד שמחליט לאמץ חיים חדשים מאחורי מסיכה. זה בדיוק מה שמוביל לא מעט דמויות בסרט, לעטות את מסכת הנחמדות ולהסתיר את הדברים הנוראיים שהם עושים (מהאיש הכי פשוט עד לשר בכיר בממשלה) כולם בסרט הזה, בין אם הלכה למעשה ובין אם ברעיון, כולם לובשים מסכות.
    וכמו הדמויות בסרט, כך גם הסרט עצמו. הוא מתאר את המלחמה והימים שלאחריה דרך מסכה אחת גדולה. מסכת החיים. כי החיים, למרות כל הזוועות שמתרחשות בהם, הם מלאים בצבעים, ברגש, בהומור ובמוזיקה, דברים שלא מתאימים בכלל למתרחש, אך נמצאים שם בכל מקרה, כי החיים יפים, גם אם הם מחורבנים לגמרי.
    אבל האם מאחורי המסכה יש עצב אמתי, שמחה אמתית, אין לנו באמת מושג (ונורא קורץ לי לקשר כאן לסרט צרפתי אחר, 'מנועים קדושים', אבל הטקסט הזה הולך להיות ארוך גם ככה) וכנראה שלעולם לא נדע.

    אל אדוראד, שמתחיל להשתקם לגמרי וממלא את הדירה של אלבר במסכות מטורפות ומשוגעות, ואלבר, שמעסיק את עצמו בשלל עבודות משפילות (כשבאחת מהן הוא מקבל את טבעת האירוסין שלו בחזרה, בסצנה קטנה ומרגשת נורא), מצטרפת ילדה קטנה וחמודה, לואיס, המצליחה להבין בלי בעיה את הדיבור הלא ברור של אדוארד חסר הפנים ומנסה לגשר בין השניים למרות הקשיים שצפים.
    הדבר שממשיך לאחד בין השניים, זה הרצון לנקום בפראדל, מפקדם המושחת, שכאמור הספיק לא מעט מאז סוף המלחמה. אך בפועל, שניהם נוטשים את הנקמה הזאת למען מטרה משותפת אחרת. אדוארד, מהשפעת המסכות או מהסתכלותו על החיים או גם וגם, רוקח מזימה מגעילה.
    צרפת נמצאת עמוק בתעשיית השכול. כמו שפראדל מנצל זאת לטובתו ומוכר ארונות קבורה זולים למתים, כך גם אדוארד מנסה לנצל את המצב לטובתו. הוא מחליט להקים עסק של ידי זיכרון, אנדרטאות זיכרון לערים הרוצות לשמר את זכר הנופלים. אדוארד מכין קטלוג שלם של אנדרטאות זיכרון, כאשר הוא לא מכין אף אחת מהן. הוא בעצם מוכר את המתים, לחיים. המתים ניזונים מהחיים, החיים ניזונים מהמתים.
    כמו שאמרנו, כולם מושחתים.

    אדוארד כועס על החיים. הוא כועס על האנשים המושחתים והשקרנים שהביאו אותו למצב הזה. הוא כועס על מפקדו בלחימה, הוא כועס על אביו, הוא כועס על העולם ומנסה לנקום בו, עד שבעצם, בלי לשים לב, הוא הופך להיות בדיוק כמותם.
    אלבר, שאמנם בהתחלה לא הסכים להשתתף בתרמית, מוצא את עצמו עמוק בפנים. לא רק שהוא נותן יד ומפרסם את הקטלוג השקרי, הוא גם נענה להזמנה לביקור בבית משפחת פריקור המתאבלת על מותו השקרי של אדוארד. למרות כל הכאב, הוא ממשיך לשקר, מתאהב באחת העוזרות בבית המשפחה ונרשם לתחרות אנדרטאות שאביו של אדוארד מקים, כדי שיוכל לשמר את זכרו של בנו ואת נופלי העיירה.

    העלילה ממשיכה להתפתל בלי הפסקה. דמויות שחשבנו שקלטנו את טיבן בתחילת הסרט, משתנות לחלוטין ביחד איתו. המסכות לא מפסיקות להשתנות, הקצב לא נח לרגע ואין שנייה אחת בסרט הזה שלא יכולה להיות פוסטר משוגע, צבעוני ומהמם. זה פשוט יופי עשיר ללא הפסקה.
    אין מה להגיד, זה מתיש. זה מסורבל, צבעוני מידי, תיאטרלי מידי, מצחיק במקומות שהצחוק לא שייך בהן, דחוס מידי. מתיש.
    אבל רק ככה אפשר, רק ככה אפשר להמשיך, שמתישים אותנו. שהיופי לא פוסק, שהמסכה לא יורדת מהפנים.
    כל זה מוביל לסצנה הכי טובה בסרט (לדעתי כמובן) שמתוארת כמעט במלואה בטריילר של הסרט.
    כאשר העסקים הרבה יותר ממשגשגים, אדוארד עובר להתגורר בבית מלון מפואר ומקיים מידי ערב מסיבות מטורפות במלון.
    באחת המסיבות, אדוארד מבצע 'הוצאה להורג' של כל האשמים שהביאו אותו למצב בו הוא נמצא. הוא מעמיד שיירה של אנשים במסכות ומולם 'כיתת יורים'. הוא מאשים את מפקדי הצבא, את העם המושחת, אלו שהתחילו, לא הפסיקו ונהנו מהמלחמה, את אביו, מוציא את כולם למוות שמורכב מפקק שמפניה היישר לפנים ועוגת קצפת לאותו מקום.
    הסצנה הזאת, בדיוק כמו שאר הסרט, מורכבת מסט מושלם, תאורה מושלמת, מוזיקה מושלמת עריכה מושלמת וציניות נוטפת שבעצם מסמלת את כל הסרט. הוא מוציא להורג מסכות, עם עוגות ואלכוהול במסיבה אחת גדולה. מסיבת מוות אחת גדולה. כמו המלחמה וכמו המציאות שמתחוללת לאחריה שבה אדוארד לוקח חלק.

    'להתראות שם למעלה', אם זה לא היה ברור עד עכשיו, הוא מופת של טכניקה קולנועית. היא בית ספר לויזואליה. הוא יופי בלתי פוסק. אך מעבר לכל היופי הזה, הוא גם סרט מבריק בפני עצמו שמסתיר מתחת לכל היופי והצחוק נושאים כבדים, קשוחים אפלים וקשים מנשוא.
    שאלי רק ככה ניתן באמת להתמודד איתם. או לפחות עליי זה עבד לגמרי.

    'להתראות שם למעלה', הוא לא סרט מושלם,למרות שמשש הייתי רוצה להתייחס אליו ככזה.
    הוא באמת דוחס יותר מידי לסרט קצר מידי, הוא מתיש, הוא כ"כ מסנוור שזה באמת יכול לכאוב בשלב מסוים. יש בו סצנות עירום מיותרות לחלוטין והוא מכיל תפניות עלילתיות די מטופשות מידי פעם.
    אבל למרות כל אלו, הסרט הזה נכנס ללב שלי מכ"כ הרבה בחינות ומקומו בסוף השנה ברשימת סרטי השנה, כנראה מובטח לגמרי, לפחות בשבילי. (זה לחלוטין מוקדם מידי, אבל וואו, איזה סרט.)

    הסרט הזה עוסק במוות, בשכול, אבל גם עוסק בהתמודדות בהם, התמודדות שכנראה לא באמת אפשרית, ולכן היא מוצגת כפי שהיא מוצגת.
    סרט שלא עוסק רק במלחמה עצמה ובערכים המשתנים בתקופתה, אלא סרט שמתאר את השלכותיה, ההתמודדות הבלתי נגמרת והסבל והשכול שמקיף ומאחד את כולם. כמו המסכות שלובשים אחרי המלחמה, גם המלחמה בסרט היא מסכה אחת גדולה.
    הוא אמנם מכיל שילוב לא באמת אפשרי של שחור וצבעים, של הומור ודיכאון, של שמחה ועצב, איך איכשהו מתוך כל אלו הוא מצליח לרגש ולגעת באמת.
    העיצוב של הסרט מאוד מזכיר את העיצובים של ז'אן פייר ז'נה ועוזרו על הסט מארק קארו ('אמלי', ובמקרה הנוכחי בעיקר את 'שנים של אירוסין) ואני תמיד נוהג להגיד שזאת אולי המחמאה הגדולה ביותר שניתן להביא לעיצוב כלשהו. הצילום פנומנלי, העריכה פנטסטית, האווירה סוראליסטית והרגש נמצא כמעט בכל מקום. הכל כאן משרת את הרעיון העיקרי של הסרט על הצד הטוב ביותר.
    כל אלו מובילים למערכה האחרונה של הסרט, לסגירת כל הקצוות של העלילה רבת המשתתפים ורבת התפניות המסורבלת הזאת.
    אין פתרון לסיטואציה כזאת, אין פתרון לחיים שכאלה, אין פתרון לדמויות כאלו.
    אבל איכשהו, אלבר דיפונטל (הבמאי וגם זה שמשחק את אלבר) מצליח למצוא בתוך כל משחק המסכות האלה גם נחמה. שאולי, כמו כל השאר, היא גם שקרית לחלוטין, אך למרות זאת היא מרגשת כ"כ.
    סוף שאומנם לא מסיים את השחיתות והזוועות, כי אי אפשר לסיים אותם באמת, רק בסוף אחד, שבו כולם נפגשים שם למעלה. אבל הוא כן מצליח למצוא אנושיות מפתיעה בתוכו.
    ואני התרגשתי המון.
    ולא רק בזה עוסק הסרט. הוא עוסק במשפחה, בכוח שלנו לבקש ולקבל סליחה, במחיר שאנחנו משלמים על טעויות שלנו ושל הסובבים אותנו, ביחס בין אור לחושך, בין אמת לשקר, בין מציאות לדמיון, בין פנים למסכות.
    לא פעם אחת מצאתי את עצמי עם דמעות במהלך הסרט ולא רק בסופו. למשל, בסצנה אחת די סתמית במהלכו, כאשר אדוארד מאבד קשר למציאות ומוצא נחמה בעולם הציורים שלו, התרגשתי נורא. הנחמה הזאת שיש ביצירות, הכוח שלהן לקחת אותנו לעולם אחר ולהשכיח את כל הזוועות שמקיפות אותנו, הוא בלתי נתפס בעיניי.

    אפשר להתווכח רבות האם הקרנבל המשוגע הזה של דיפונטל, אם הוידוי שהוא בעצם סיפור שאלבר מספר לחוקרים, הוא סרט טוב או לא. אבל משהו אחד נותר ברור במהלך כל הצפייה בו:
    איזה יופי זה קולנוע.
    איזה פאקינג יופי.

    3
    רתם הדיקטטור-R, עידו, עותק של דינה ?
    • תגובה שמכילה ספוילר מאת רתם הדיקטטור-R
      • תגובה שמכילה ספוילר מאת yair_ca24
        • אני חושב שהבנתי אותך

          רתם הדיקטטור-R

          אני קצת עייף מכדי לנסח הודעה ארוכה,ואולי אעשה זאת בהמשך,אבל נדמה לי שעל אף שיש בפירושים שלנו משהו קצת הפוך,זה לא בהכרח אומר שהם סותרים.כמו שאמרת,ההבדלים בסרט בין החיים למוות,אמת ושקר,דמיון ומציאות מיטשטשים,ואני חושב שיש איזו מעגליות בדמות של אדואר בהקשר הזה שאפשר להתחיל לבחון אותה על פי כל אחד מן הפרמטרים הללו ולהגיע לתוצאה שונה.
          כאמור אולי כשאארגן את המחשבות שלי ארחיב,למרות שאתה בטח הבנת את זה הרבה יותר ממני. !:-P!
          בכל מקרה,לייק

          1
          yair_ca24 ?
  6. סילפן

    זה כאילו לקחו את כל הקלישאות הכי חבוטות ודחסו במקום אחד. אבא ביזנס מן לא מקבל את הנטייה לאמנות של הבן, חייל מגן על חברו ממוות ונדפק במקום, וההוא בתגובה נאלץ להחזיר לו בחייו, עלילת הון שלטון שטחית..אין ניצוץ אחד של מקוריות או חוויה אותנטית מסקרנת.

    • לפחות הסרט לא מוקרן שלוש פעמים ברצף

      לוטננט אלדו ריין

      (ל"ת)

      2
      רתם הדיקטטור-R, יחמור פרסי ?
 

כתיבת תגובה

(חובה)