ביקורת: תור: ראגנארוק

תור הפך לקומדיה, וזה מצחיק, אבל איך אפשר לקחת את סוף העולם ברצינות ככה?

טרילוגית "תור" תמיד הייתה קצת יותר מצחיקה מאחיותיה במארוול. בכל סרטי מארוול יש הומור, אבל יש משהו יותר מצחיק בבסיס דמותו של תור מבשאר הדמויות. "אל מהמאות הראשונות שמסתובב בתקופה המודרנית" נשמע כמו סיפור ה"דג מחוץ למים" הכי טוב אי פעם, ולכן המפגש שלו ושל אחיו לוקי עם העולם שבחוץ סיפק כמה מרגעי הקומדיה הטובים ביותר ביקום של מארוול. "תור: ראגנארוק" לקח את הגיחוך הזה, שהיה נוכח בצורה עדינה ב"תור" ובצורה פחות עדינה ב"תור: העולם האפל", והעלה אותו ל11. יש יתרונות וחסרונות למהלך הזה: מצד אחד, זה הופך את "תור: ראגנארוק" לסרט מצחיק ביותר. מצד שני, הוא מאבד את כל הכוח שלו כשהוא מנסה לחזור להיות סרט גיבורי על. לכאורה מדובר בסרט שבו היקום נמצא (שוב) בסכנה, אבל על פי הדיאלוגים והתגובות של הדמויות לא הייתם מעלים זאת על דעתכם.

הסיפור הוא כזה: הלה, אלת המוות ובתו של אודין שעד היום מעולם לא הוזכרה, חוזרת מגלות, ורוצה להשתלט על כל היקום, האינסוף ומעבר לו. על מנת לעשות זאת היא נפטרת מלוקי ותור, שנתקעים בסקאר (לא האריה מ"מלך האריות". מבטאים את זה סה-קאר), מעין פלאנטת-מיזבלה שעליה שולט "הגרנדמאסטר" (לא הסרט של וונג קאר-וואי, אלא ג'ף גולדבלום בתפקיד משעשע ביותר), רודן דמוי אנוש חובב תענוגות ובילויים. שם, תור נחטף והופך למתמודד בזירת גלדיאטורים, ולוקי שם כי למה לא.

אם קראתם את כל זה ואמרתם "היי, רגע, מה עם כל ההתפתחויות העלילה הממש משמעותיות שהיו בסופו של 'תור 2'?" אז ברכותי, הסרט ביקש ממני להעביר לכם את הפס שהוא שם עליכם, על ההמשכיות של הסדרה ועל כך שאתם מתלוננים על דברים כאלה ואחרים כמו "רגע, איך הוא הגיע לכאן ולמה הוא יודע לדבר עכשיו ולאן הוא ברח ו-רגע, מה לעזאזל קורה פה?". נהוג לשאול האם צריך לצפות בסרט הקודם כדי להבין את החדש, והתשובה לגבי הסרט השלישי בסדרת "תור" היא שגם אם ראיתם, עדיף לשכוח את הסרט הקודם. כל עוד אתם מכירים את הדמויות הראשיות, אין סיבה לעקוב אחרי שרשרת האירועים שמתרחשת בין סרט לסרט, ואת זה לא אני אומר – זה הסרט. הסרט רצה לספר סיפור מסוים, ולעזאזל כל ההתפתחויות הקודמות שהיו, ולכן הוא הולך להשליך את כל מה שנעשה עד עכשיו לפח בחמש הדקות הראשונות. כל השינויים נועדו להפוך את "תור: ראגנארוק" למה שהבמאי רצה שהוא יהיה: הרבה יותר קומדיה, הרבה פחות גיבורי על.

כך למשל, תור מקבל תפנית מעניינת כתור דמות. מאל גאה חמום מוח שצריך ללמוד קצת ענווה הוא נהפך לאדם שמנסה להרשים את כל הסביבה שלו ומפשל בעקביות, ונראה יותר כאילו יצא מ"המשרד: ראגנארוק" מאשר מאגדות המיתולוגיה. זה מהלך מעניין, שמקבל תמיכה רצינית מצד כריס המסוורת' שהוא שחקן קומדיה מחונן, אבל אני לא בטוח כמה הטון הקומי הזה יסתדר ב"הנוקמים" הבא, למשל. מצד שני, אולי עד אז ימחקו שוב את כל ההתפתחויות שהיו בסרט הזה, אז זה לא באמת צריך להדאיג אותי.

על התוצאה אין הרבה מה להתלונן, כי בסך הכל זה לגמרי סרט סבבה. הוא כיפי לכל אורכו במידה מספקת שכזאת, הוא יפה לעין, מצחיק לעיתים קרובות, ובעל רביעיית שחקנים ראשיים מחוננת עם כימיה נהדרת ביניהם. בנוסף מופיעה בו ואלקירי, בקלות הדמות החדשה האהובה עלי ביקום של מארוול, עם סצינת הכניסה הטובה ביותר שראיתי השנה, בגילומה הנפלא של טסה תומפסון. בונוס: יש בו סצינת אקשן לצלילי "שיר המהגרים" של לד זפלין. הייתי רוצה להגיד שזה טריק מלוכלך, אבל זה טריק מלוכלך שעובד ממש טוב, אז אני לא יכול ממש להתלונן. אז כיף ב"תור: ראגנארוק".

אבל למרות כל זה, כסרט הרפתקאות אפי הוא אף פעם לא ממש מתרומם. במקום תחושת הרפתקה שהולכת ונבנית לקראת קליימקס הסרט פשוט… מתרחש. מוקדם בסרט, למשל, גיבורינו פוגשים, בסצינה ארוכה, דמות נוספת מיקום מארוול – דבר שכמובן קורה כל הזמן, אבל כאן קורה בלי שום סיבה ממשית מלבד לספק למעריצים עוד משהו להריע לו. במקום לעשות משהו עם הדמות – איזו בניה שלה לתוך הסיפור – הם פשוט הזכירו לנו שהיא קיימת. אוקיי. נזכרתי. ו?

עוד דבר מאכזב בסרט הוא קייט בלנשט. לא השחקנית, חלילה, שכמו תמיד נותנת מעצמה מעל ומעבר לדמות עם פוטנציאל רב. זה פשוט שאפילו את הדמות הזאת הם הצליחו להפוך לקצת משעממת. הרי הסיפור, על פי ההתחלה שלו, מרתק: הבת הבכורה של אודין חוזרת, אחרי שנים בגלות, ורוצה לשלוט באסגארד. האפשרויות למערכת יחסים אהבה-שנאה-שקרים בינה ובין תור ולוקי אינסופית, והאפשרות ליצור דמות מורכבת שמונעת מהקיפוח של אביה ושהנקמה שלה מגיעה ממקום שכזה הוא מרתק. הסרט לא עושה את הדברים האלה. במקום זה, היא אלת המוות אז היא רוצה להרוג מלא דברים. מדהים. שוב, אני לא ממש מתלונן – לראות את קייט בלנשט עם קרניים הורגת מלא דברים צריך להיות בהגדרה המילונית של "כיף", פשוט זה פספוס כי בבירור היו יכולים להתאמץ קצת יותר ולתת לנו דמות ברמת המורכבות של לוקי, ולא של… הנבל ההוא מ"תור" הקודם, איך שלא קראו לו.

אולי הבעיה של הסרט זה נובעת מההחלטה להפוך אותו לסרט כל כך הומוריסטי. כשאנשים מתייחסים למשפט "אסגארד עומדת להיחרב" בביטול מוחלט, זה מצחיק, אבל כלל אצבע אומר שאם לדמויות על המסך לא באמת אכפת ממה שהן עושות – גם לצופה לא יהיה. וכאן, רוב הזמן הדמויות עסוקות רק בצחוקים. דמויות שהופיעו בסרטים קודמים בסדרה מתות בסרט הזה – ולאף אחד לא אכפת. רק עוברים לבדיחה הבאה.

ובסופו של דבר, אוף, ישנה אותה תחושה מוכרת שמדובר בסך הכל בעוד סרט של מארוול. מה ש"תור: ראגנארוק" מוכיח זה שלא מאוד משנה מי מביים את הסרטים האלה – הם נראים די אותו הדבר. כן, לכל אחד יש את האופי שלו, ו"תור: ראגנארוק" הוא למשל "סרט של מארוול בסגנון קומדיה ניו-זילנדית עם קצת יותר קללות ועם התייחסות מפורשת לאורגיות, משום מה" אבל עדיין מדובר בסרט של מארוול. בשלב הזה, אפשר להניח שאילו היה סרט כזה, "האלמנה השחורה" של מרטין סקורסזה היה סרט של מארוול אבל בניו יורק ועם 'האבנים המתגלגלות' בפסקול, "מכשפת השני" של ווס אנדרסון היה סרט של מארוול אבל קצת יותר סימטרי, ו"הענק הירוק 2" של דיוויד לינץ' היה סרט של מארוול שבו מדי פעם יש שוטים של ארנבים עם ידיים אנושיות ללא כל סיבה. מדהים לגלות עד כמה לא משנה כמה אופי בולט יש לסרטים של במאי – וטאיקה וואיטיטי הוא בלי ספק במאי עם אופי בולט (כפי שניכר מסרטיו הקודמים, "מה שאנחנו עושים בצללים" או "המצוד אחרי אנשי הבר", ואפילו הסרטים הקצרים שעשה בשביל מארוול לפני "תור: ראגנארוק"), מארוול מצליחים לדעת איך לשלב את האופי שלו במקומות מסוימים, ולעשות את מה שהם רוצים בכל השאר, ולהשאיר ממנו קליפה חלולה מארוולית למהדרין. מעין "פלישת חוטפי הגופות", רק של אולפן קולנוע ובמאים במקום חייזרים וגורל האנושות.

ולכן, אחרי כל המילים הללו, האמת הפשוטה היא כזאת: "תור: ראגנארוק" הוא עוד סרט מארוול טיפוסי שהולך לשבור קופות. סבבה לחלוטין, אבל קצת הולך לאיבוד בזיכרון עם כל שאר 18 הסרטים האחרים שיצאו מפס הייצור הזה.