יסטרדיי
Yesterday

מוזיקאי מגלה שהוא היחידי שזוכר את להקת ה"חיפושיות".

תאריך הפצה בארה"ב: 28/06/2019
תאריך הפצה בישראל: 04/07/2019

17 תגובות פתח ספוילרים פתח תגובות ישנות

  1. נראה מאכזב מאוד

    רק אני

    מרגיש שרצו להכין סרט עלילתי על הביטלס, אך לא כך הסרט נראה.
    יכלו לקחת כל להקה או זמר אגדי אחר.
    חבל

  2. מספיק ליצור מוזיקה טובה בשביל להצליח?

    אני לא בטוח שזה עובד ככה. צריך גם הרבה הרבה מזל, ולהכיר את האנשים הנכונים (או להתקל בהם).

    • כמו שצריך לבצע עבודות נגרות בבית הנכון.

      שלמקו GRAS

      (ל"ת)

    • דב

      נכון, ובכל זאת, אני מאמין שאם מישהו היה כותב מחדש את כל השירים של הביטלס, מתישהו זה היה חייב להתפרסם. הם פשוט שירים טובים מדיי

      • שירים טובים זה לא מספיק.

        שלמקו GRAS

        יש אלפי אנשים שכותבים יצירות מעולות שאף פעם לא מצליחות להתפרסם (וגם לנון ומקרטני לא התחילו בתור סינגר סונגרייטר). עצם העובדה שהן נכתבות לא אומר שהם יהפכו למפורסמות, לכל היותר הן יתפרסמו בגיליון שירה שמופץ למאתיים מנויים.

        עוד על למה "זה שיש לך משהו מוצלח לא אומר שבהכרח תהיה לו השפעה", בXKCD הזה.

        2
        מישי, ryebread ?
        • אדון הבובות

          זאת קביעה שלעולם לא אוכל להפריך, מפני שבהגדרה מדובר על דברים אותם אני לא יודע. אבל אני לא חושב שזה נכון שיש אלפי יצירות מעולות שאף אחד לא שומע. אני לא מתיימר להיות עכבר של מוזיקה מחתרתית, אבל אני יכול למנות על היד את מספר האומנים (המוזיקליים לפחות) שלא נמצאים באזור החיוג של המוניטין שהיית מדמיין כשאתה שומע את המוזיקה שלהם. תמיד מאוד חיבבתי את המופיעים מול עשרה אנשים בבר טחוב אי שם, אבל אף פעם לא נפלתי מהכסא מהעובדה שהם לא סנסציה בינלאומית. דבר שהיה קורה לי אם הייתי שומע מישהו עולה ושר את אלינור ריגבי.

          לנון ומקארטני לא התחילו כסינגר סונגרייטר בגיל 15, אבל בגיל 20 הם כבר היו כאלה. אני לא אומר שאי אפשר לייחס חלק מהטירוף המוחלט סביב הביטלס למזל ולשיווק, ולא רק לאיכות. אבל פרסום באיזה שהוא אופן הוא דטרמיניסטי עם אתה מחזיק קטלוג ברמה הזאת

          • אני חושב שביצוע מחודש של קטלוג הביטלס ישים אותם במקום קצת מוזר

            התקופה המוקדמת שלהם תשמע צ'יזית על סף הפוריטנית להחריד (לא כולה), אבל היא זאת שהרקיעה אותם לשחקים (פלוס, ולא צריך לזלזל בזה – הפרסונות החביבות שלהם והשיווק). אני פשוט לא רואה בשוק שירי האהבה הגנריים את "רוצה להחזיק את ידך" מתחרה באמת.

            לעומת זאת, התקופה המאוחרת (תכלס אחרי שניים-שלושה אלבומים כבר) היא בהחלט משהו שאני לא חושב שהיה יכול לקפוא על השמרים – אבל אני כן חושב שהניסיוניות שלהם הייתה עוצרת ביצוע שכזה צעד לפני קולדפליי. שלא לדבר על כך שההפקות של כל השירים האלה בצורה מודרנית הייתה נשמעת אחרת לחלוטין.

            בקיצור, אני בהחלט חושב שגם ללא ביטלס, השירים שלהם היו פורצים (בייחוד אם מתמידים ומבצעים ומתמידים. להכיר את האנשים הנכונים לא קורה ככה סתם וזה לא מזל- שירים טובים גוררים קהל וחברות תקליטים מחפשות תדירות חומרים חדשים) – אבל אני לא חושב שהם היו מגיעים לבדיוק אותם הגבהים.

            • אדון הבובות

              אני לא חושב שצ'יזיות היא חסרון משמעותי. מה שעומד בינך לבין פרסום הוא מתקפת המשובטים של מקס מרטין, לא ההיפסטרים שכותבים בפיצ'פורק. דווקא את יצירות המופת המאוחרות שלהם קשה לי מאוד להכניס לקונטקסט עכשווי ולענות על השאלה "מה היה קורה אילו זה היה יוצא היום?". אבי רואוד הוא יצירת מופת, אבל תמיד חלק מזה זה התימהון על העובדה שמישהו הצליח להוציא את הדבר הזה ב1970. דווקא היכולת לכתוב ממתקים לאוזניים (יכולת שמעולם לא עזבה אותם למרות ההתרצנות של המוזיקה) היא מה שגורם לי להיות בטוח שהשירים של הביטלס היו נהפכים לגדולים גם בקונטקסט עכשווי. אני מסכים לחלוטין שהם לא היו מתקרבים לטירוף שהיה אז, בכל זאת הם כותבים בז'אנר שנפח את נשמתו לפני עשור, ואפילו הם, גדולים ככל שיהיו, לא יכולים להחזיר אותו לחיים

              1
              מישי ?
          • לא בטוחה

            מישי

            בשנים האחרונות ממש נמאס לי מדברים שנשמעים אותו הדבר. את הקלאסיים, שהיו קודם ושאני מכירה בעל פה אני מאוד אוהבת, אבל פשוט אין לי סבלנות ללהקות רוק גנריות שנשמעות כמו אלף להקות רוק שאני כבר אוהבת. הדוגמה הכי קלה היא להקת הילדים האמריקאית שמחקה את לד זפלין, זה ממש רע בעיני. (לרגע אתעלם מכך שבדקתי את ההופעות שלהם והדמיון נובע מעיבוד באולפן ולא מדמיון קולי אותנטי)
            אני מבינה שהסרט לא העמיק את הסוגיה הפילוסופית של העדר הביטלס. כי בגדול בכל תחומי החיים, פריצות דרך נולדות מתוך תנועה. הביטלס גילו את הודו והסמים הפסיכודליים יחד עם דור שלם, ולאור שגעון הגדלות שלהם יכלו להרשות לעצמם ללכת לכיוון אקספרימנטלי. אז אני מניחה שבעולם ללא ביטלס, מישהו אחר היה מפתח את הכיוון הזה שהיה מוליד את מה שקרה אחר כך ומסתיים בקולדפליי ואד שירן (שנמצאים בסרט, אם לא היו שם הדיון היה מתחלף. אפילו לאיינשטיין ולדארווין היו תחליפים פוטנציאלים, אז בטח שלביטלס).
            התכוונתי לטעון שבעולם כזה לא היתה לי סבלנות למישהו שנשמע כמו הביטלס, אבל תאכלס אלינור ריגבי הוא ממש שיר מעולה. השאלה כמה שירים עד כדי כך מעולים נוספים יש לביטלס. הייתי חושבת שהם "יוצר" (מתיחסת לסרט שם איש אחד לוקח את הקרדיט) עם כמה יציאות ממש טובות, וכמה שירים שיחסית לגלגלצ הם סבבה.
            אני מריצה בראש שירים שאני מאוד אוהבת, ובאמת לא בטוחה שהייתי מעריכה אותם באותה מידה אם היו מגיעים היום, אחרי הגל של פריצות הדרך. נגיד בלאק בירד, שיר שאני מסוגלת לשמוע בלופים. אני מסוגלת לדמיין סיטואציה שזה שיר שהיה מעורר בי מחשבת "נו.. עוד בחור שחושב שזה ממש מקורי ורומנטי למזמז גיטרה ולשיר מילות אהבה, שילך לחמם את לאנה דל ריי.." (ג'יזס! זו מחשבה די משונה)

            • אדון הבובות

              גרטה ון פליט (אני מניח שאת מתכוונת אליהם) הם דוגמא קלה, אבל לא דוגמה טובה. ההייפ שנוצר מהם הוא דוגמא להסתכלות על הקנקן אבל שוכחים שצריך גם תוכן. והיכולת לכתוב שירים היא הדבר הכי חשוב. השיר הכי פופולרי של גו"פ הוא HIGHWAY TUNE. כששומעים אותו בפעם הראשונה הוא קליט ונחמד, אבל קשה להשתחרר מתחושת דה ז'ה וו מסוימת. אבל אז שמים לב שהשיר הוא בעצם THE ROVER של לד זפלין עם פזמון וסולו חלשים יותר ובלי בונזו על התופים. מדובר בשיר הכי טוב שלהם בפער בגלל שמדובר בריפ אוף הכי בוטה. החברה האלה לא יודעים לכתוב שירים, והעובדה שהסולן שלהם נשמע כמו רוברט פלאנט היא פשוט לא רלוונטית כשאני צריך לשמוע את השיעמומון שלהם. אני לא מזלזל בקול של פלאנט, אבל מה שהופך אתץ זפלין ללהקה גדולה זה היכולת לכתוב שירים כמו סטיירווי או קשמיר, או אכילס, ורק אחר כך הביצוע.

              כל החדשנות שהביטלס הביאו הייתה מגיעה גם בלעדיהם. אבל לביטלס (בעיקר לפול, אבל ג'ון וג'ורג' לא היו קוטלי קנים) הייתה יכולת אדירה לכתיבת מלודיות שנכנסו לאוזן. לט איט בי כתוב בתבנית הקלישאתית המפורסמת של שירי פופ והארבע אקורדים. אבל מכל המגוון הרחב של המועמדים המלודיה שלו פשוט טובה ונוגעת ללב. הריף של עץ נורווגי הוא על זמני, והיי ג'וד הוא עדיין שיר מצויין. אבל כל השירים הקטנים והקליטים שלהם פשוט כתובים בצורה מדי טובה מכדי שלא נשים לב אליהם בדיסא הגנרית שאת מתארת ברוק של היום (מבקר המוזיקה של CHANEL AWESOME ז"ל קרה לזה ז'אנר "הבחור לבן עם גיטרה אקוסטית") הדיסק הראשון של הביטלס ששמעתי היה אוסף של 27 השירים שהובילו את המצעדים (ביטלס1) ואני עובר על השירים אחד אחד, וצריך להודות הם ידעו לכתוב HOOK. אז היום הם היו יותר ג'ק ווייט מהוויט סטרייפס מאשר גיים צ'יינג'ר אמיתי, אבל זה גם נחמד

              3
              מישי, בנימין, lazarobbie ?
              • תיקון קליל:

                מה שהופך את זפלין ללהקה גדולה זה היכולת לגנוב שירים כמו סטיירווי או קשמיר

                • אדון הבובות

                  וזה ילדים, מוסר השכל. אפילו אם אתם מהמלחינים הגדולים בהסטוריה, אם אין לכם כבוד לרכוש של אחרים, כל פעם שיזכירו את היכולות שלכם, יבוא מישהו ויגיד שגנבתם את כל מה שכתבתם. (אני לא אומר שלא מגיע להם, אבל למקרה שיש פה ילדים שחושבים שיהונתן התכוון ברצינות)

                  • זו לא הגניבה, זו השחצנות

                    מישי

                    הרוקנרול, ובכלל כל תחומי המוזיקה, מאוד חיים מתוך התפתחות ומחוות וכו'. לד זפלין פשוט לא נתנו קרדיט, ולכן זה יצא נגדם.

                    child in time הוא אחד הלהיטים הכי גדולים של דיפ פרפל, וכמעט אף אחד לא יודע שהריף הכה גאוני שלהם הוא "מחווה" ללהקה אחרת, העתקה מוחלטת של כל הלחן והפרדות מהחלק הקצת יותר משונה/פסיכודלי, כי אנשים לא טורחים לקרוא את הקרדיטים.

                    לא בטוחה כמה אנשים מכירים את קרים בשמם, אבל כולם מכירים את סאנשיין אוף יור לאב, ואף אחד לא קורא לו גניבה. עוד מקרה שבו ריף הועתק בלי ממש ממש לקבל רשות, אחרי שנשמע בהופעה.

                    לד זפלין היו צריכים רק להוסיף איזה סיפור רומנטי על אהבתם ל…. ואיך הלחן המעולה נתן להם השראה לבנות קונסטרוקציה קצת אחרת בשילוב הכלים או שקר כלשהו.

                    (הם עדיין להקת הרוק הכי טובה אי פעם)

  3. בינוני מינוס

    Wonder

    הקונספט נשמע מעניין, חבל שהסרט לא מנצל אותו. התקציר האמיתי של הסרט הוא סיפור גנרי על בחור שמנסה להתפרסם, לא מצליח, אז מצליח ומתברר לו שלהצלחה יש מחיר. אותו הדבר שראינו כבר אלף פעם בטלוויזיה רק עם טוויסט שלא משתמשים בו טוב. ויש גם סיפור אהבה שלוקח הרבה יותר מדי זמן מסך. יש הרבה רעיונות בסרט הזה שמקבלים קצת יחס ואז נעלמים או נפתרים בצורה לא מספקת. זה לא סרט טוב למעריצי הביטלס ולא סרט טוב בפני עצמו.

  4. מקסים

    את העובדה שמפגש בין דני בויל לריצ'ארד קרטיס הוא משהו בלתי-נמנע הייתי צריך להבין כבר כשבויל זכה באוסקר. האיש גמגם על הבמה, התקשה להביט ישר למצלמה, ובאופן כללי עשה רושם של נבעך בריטי מצוי – בקיצור, הוא נראה ממש כמו דמות מסרט שנכתב על ידי קרטיס.
    ולכן אני מתאר לעצמי שבויל מאוד הזדהה עם גיבור הסרט: נבעך שמנסה לכסות על הנבעכיות שלו עם חומה של שנינויות ציניות, בלי להבין שאותה נבעכיות היא בדיוק מה שגורם לסובבים אותו לאהוב אותו ושדווקא חוסר הציניות הטבעי שלו הוא יתרון. וכאן מגיע הקונפליקט הגדול של הסרט – שהוא בעיקר פנימי ולא חיצוני עבור הגיבור – כי מה שהוא עם השירים של הביטלס זה אחד הדברים היותר ציניים שניתן להעלות על הדעת, והשירים של הביטלס, אפעס, אינם שירים ציניים. לגיבור הסרט יש חיבור נפשי, אמיתי, עמוק לשירים האלה, אבל הוא נאלץ לשחרר אותם לעולם בצורה עקומה לגמרי, שמתכחשת לחיבור הזה, וזה קורע אותו מבפנים. אם בתסריטים הקודמים שלו* קרטיס עסק בעיקר בסיפור הקטן – זה של הנבעך שמתקשה להגיע לקשר משמעותי עם אהבת חייו – כאן הוא מחבר את העלילה הזו גם לסיפור הגדול, הסיפור של התרבות הבריטית והמורשת שלה (עם סאבטקסט שאמנם לא נדון בסרט במפורש אבל בהחלט אפשר להרגיש אותו, שנוגע למוצאו ההודי של הגיבור) והמשמעות של המורשת הזו.
    מה שעוד יותר משמח הוא שנראה שקרטיס התגבר על כמה מהתסביכים המעצבנים שאפיינו חלק מהפילמוגרפיה הקודמת שלו. ארכיאולוגים שיגלו בעוד מאתיים שנה עותקים של "ארבע חתונות ולוויה אחת" או "כל הזמן שבעולם" יחשבו דברים איומים על האישה הבריטית בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. נשים בריטיות הוצגו בסרטים האלה בתור ביצ'יות מרירות ומניפולטיביות בעוד שנשים אמריקאיות הוצגו בהן כשנונות, מתוחכמות ואוהבות. ב-"יסטרדיי" הוא נותן לאישה הבריטית את התפקיד החיובי בעוד שהביץ' היא הפעם אמריקאית (קייט מקינון, בהופעה אדירה שמזכירה יותר מכל דבר אחר נבלים בסרט של גיבורי-על).
    בקיצור, סרט נהדר, עם סצנה אחת שמצליחה לרגש בלי גבול – הסצנה עם ג'ון לנון – הייתי אשכרה מתחיל לבכות בסצנה הזו אם הראש שלי לא היה עסוק בתהייה "איך עשו את זה לעזאזל? זה איפור? זה CGI? זה נראה כל כך אמיתי, אלוהים אדירים."

    * יוצא דופן מעניין: "טראש" – שאמנם היה סרט טוב, אבל כל-כך חריג בנוף הדברים האחרים שקרטיס כתב מבחינת התרחשויות ודמויות, שאני לא בטוח שאפשר למקם אותו על אותו רצף.

    1
    יהונתן צוריה ?
  5. תגובה שמכילה ספוילר מאת בלובלו
  6. תסריט בינוני עם ביצוע טוב

    לפני הכל, סרט נחמד. אין תלונות.
    כלומר, ברור שיש. הקונספט היה מסקרן במיוחד.
    סרט כזה יכל להיות הרבה יותר מנחמד
    לדעתי יש לו שני מגרעות עיקריות.
    תסריט וליהוק.

    בתסריט לא הרגשתי שום אמירה משמעותית.
    באותה מידה הוא יכול לעשות את הסרט על קוקה קולה או הארי פוטר (..)
    הדמויות כתובות באופן קלישאתי להחריד.
    מנהלת מפלצת? צ'ק
    חבר דביל בתור אתנחתה קומית? צ'ק
    הורים מעצבנים? צ'ק
    יש סצנה שבה הדמויות מתעמתות עם דילמה קשה? אז נפתור את זה עם צלצול טלפון, מישהו שנכנס לפריים וכן הלאה.
    סכ"ה למעט סצנות בודדות, כתיבה שבלונית ובינונית להחריד.

    ליהוק.
    הימש פאטל, הזמר, ניחן בכריזמטיות מופלאה של מלפפון כבוש. בניגוד לרוב הסובבים אותו הוא דיי עצור. הוא לא מצליח לרגש. אני לא שמח בשמחתו או מזדהה איתו עד הסוף. הוא מונע מהסרט להמריא.
    הסרט נשאר רוב הזמן על אותו גל של 'היי זה ממש נחמד' בשום רגע הלב שלי לא ניתר משמחה, התרגשות או עצב.
    וברור שלא כל סרט צריך את הרגעים האלה. הסרט הזה, כמו רוב הסרטים הקלילים, כן.
    וזה חסר.

    נקודת האור היא של דני בויל כמובן. בימוי לרוב טוב ועבודת מצלמה טובה (שלא תמיד קשורה לסגנון של הסיפור) עשו את הסרט יותר כיפי לצפייה.
    אם משהו מצדיק את הצפייה בסרט (מעבר למוזיקה כמובן) זה רק בויל

    1
    Wonder ?
 

כתיבת תגובה

(חובה)