החתונה היוונית שלי

במקור: My Big Fat
Greek Wedding !ימין!
תסריט: ניה ורדלוס
בימוי: ג'ואל זוויק
שחקנים: ניה ורדלוס, ג'ון
קורבט, מייקל קונסטנטין,

לייני קאזאן, אנדראה מרטין,
סתווראולה לוגות'טיס

תמיד מנסים לפמפם לנו עד כמה המציאות שלנו היא חרא, ואיך בגלל זה, בכל פעם שאנחנו רוצים לברוח מהמציאות המעיקה, אנחנו הולכים לקולנוע.

לא קונה את זה.

עבורי, קולנוע יכול לשקף את המציאות – ולהישאר מצחיק באותה מידה. כי לרגע אחד, בו אנו נשענים אחורה במושב, מושיטים בתנועה מוכנית את היד לתוך קופסת הפופקורן ונותנים לעצמנו להרגיש ממש בתוך המסך – אנו מביטים באופן אחר על המציאות שלנו. לרגע אחד (או ל-90 דק', או אפילו 120. תלוי בסרט) המציאות משתקפת מולנו והופכת – ממשהו סובייקטיבי שממש קרה לנו (ואולי אף מעיק עלינו) – למשהו חיצוני, שלא קשור אלינו, ועל כן – שאפשר לצחוק עליו, תוך שאנו ממלמלים "אוי, כמה שזה נכון, כמה שזה אמיתי!".

וזה בדיוק מה שקרה לי ב'החתונה היוונית שלי': פתאום מצאתי את עצמי גועה בצחוק מדברים קטנים כמו מראה גיבורת הסרט המתמודדת בפעם הראשונה עם הרכבת עדשות מגע. "זה כל כך אמיתי!", התגלגלתי. "ככה באמת זה נראה". הופה!

טולה פורטוקאלוס (ניה ורדאלוס, שהסרט מבוסס על הצגת יחיד שלה) היא בת למשפחה יוונית ענפה. היא בת 30+ (אבל נראית הרבה יותר) ועובדת ב'זורבה המרקד', המסעדה המשפחתית. זה לא שהיא מרוצה מהמצב הזה, אבל זה מה יש – אף אחד לא מצפה ממך להיות פרופסור לפיזיקה אם את בת למשפחה יוונית. אף אחד במשפחה, זאת אומרת.
טולה מתעבת את המורשת שלה, שקובעת שכל מה שבחורה יווניה צריכה לעשות זה להתחתן עם מישהו יווני, להוליד הרבה ילדים יווניים, ולהאכיל את כולם באוכל יווני עד יום מותה. גם נמאס לה מאבא שלה שבטוח ביכולתו להוכיח את עליונות התרבות היוונית בכל מצב: למשל, עניין השפה. אבא של טולה בטוח שכל מילה בעולם, אבל ממש כל מילה – באה מיוונית. כן, גם קימונו.

ואז היא פוגשת את איאן.

איאן (ג'ון קורבט, איידן המתוק מ'סקס והעיר הגדולה') הוא מרצה חסון (אך רגיש), ומספיק לטולה להביט בעיניו, בזיו שעל פניו, כדי להבין שאחד כמוהו בחיים לא יסתכל עליה, ושכל החלומות שלה שווים לתחת היווני הגדול שלה, אם היא תמשיך להירקב במסעדה לנצח.

אחרי מבצע שכנוע מורכב, אביה מאפשר לה ללמוד בקולג', ולעבוד בסוכנות התיירות של דודתה, שם היא פוגשת במקרה – פעם נוספת – את איאן. הפעם לטולה כבר יש בטחון עצמי כלשהו (והיא אף מקפידה על הופעתה) והיא מסוגלת לצייץ לעברו יותר מכמה הברות לא ברורות. העתיד נראה ורוד כשהם מתאהבים ומחליטים בשלב כלשהו להתחתן, אלא שאבא של טולה, היווני השמרן, הוא המתנגד העיקרי לקבלתו למשפחה של איאן, שקולו ערב וכל אחד אותו אוהב.

וזאת משום שאיאן (טפו!) הוא קסנו (טפו!) – לא יווני. זר (טפו!).
וכדי להוסיף חטא על פשע – הוא צמחוני.

הסרט נצמד בשיניים לעלילת החתונה המזערית ולא חורג ממנה. במפתיע, חוסר העלילה לא מפריע לסרט. להיפך אפילו: הוא שומר אותו במסלול ומונע ממנו להתפזר לכל הכיוונים. הייתם מצפים שניקי, בת דודתה של טולה שעורגת על איאן, תנסה "לגנוב" אותו תחת אפה של טולה (שכמובן, לא תחשוד בדבר) ותתרום קונפליקט רגשי לסרט. במקום זאת – היא מסתפקת במבטי הערגה ואינה מנסה לפתות אותו. הכל נשאר בגדר מבטים בלבד.

ואולי זה משום ש'החתונה היוונית שלי' אינו מתעניין ממש בסיפור החתונה של איאן וטולה, אלא מעדיף להתעסק במשפחות שמאחוריה, בהתמודדות שלהן, בריבים הקטנוניים שלהן (משפחות זה דבר מאוד מצחיק, מה לעשות), ו – כן – אפילו לאהוב את הדמויות שהוא מציג.

כי בינינו, לא חסרים בקולנוע סרטים על משפחות אקסצנטריות כאלה. רק ש'החתונה היוונית שלי' מצחיק הרבה יותר מרובם: קודם כל, האנשים בו נראים אמיתיים – לא תמצאו פה דוגמניות דקיקות ושדופות. המשפחה היוונית העצומה בגודלה, הצבעונית והרועשת של טולה מורכבת מאנשים רגילים, לא יפים במיוחד, רובם שמנים, ואמנם הם עונים לסטריאוטיפים מסוימים (האבא השמרן, האמא בעלת ניסיון החיים שיודעת לעוץ ולעזור כשצריך), אבל כל זה נראה – ונשמע – כל כך מציאותי, כל כך אמיתי, כל כך מוכר (לפחות בחלקים מסוימים), עד שהייאוש של טולה נעשה, כמאמר השיר, יותר נוח: קל לנו להזדהות איתה, קל לנו לצחוק איתה (או עליה, אם בכל זאת לא נוצרה עימה הזדהות כלשהי). הופה!

אני מאמינה שהסרט ידבר לקהל הישראלי יותר מאשר קהל אחר, אירופאים או אמריקאים, למשל: נכון, לכאורה, למעט גיחות לנופשונים ברודוס, אין בינינו לבין היוונים ולא כלום, אבל הגישה היא אותה גישה – אצלנו, הישראלים, כל אחד נדחף לתחת הגדול והשמן של השני (טוב, אז אצל ישראלים זה לא רק תחת גדול. הוא גם שעיר), וכל אחד מכיר את האמא המרוקאית (או הפולנייה) שעמלה על הכנת מזון לגדוד, כדי שלא יחסר (ובטוחה שהילד של השכנים הוא פושטק לא מחונך, רק בגלל שהוא לא מאותה עדה). אלא שבניגוד למציאות, בה רק נצקצק בלשון – אולי אף נניד בראשנו בחיוך סלחני – בסרט, אותה לחישה וחיוך הופכת לכזאת מתנוך לתנוך, והסתיימה אצלי (ואצל רעי לצפייה) בצחוק פרוע. וככה זה היה במשך כל הסרט. הופה!

ככה זה בחיים: חתונה או לא, בסוף זה תמיד מגיע למשפחה – שתלטנית, הומה, דואגת, מטורפת, תזזיתית, חונקת – אבל משפחה.