אוצר לאומי

במקור: National Treasure
במאי: ג'ון טרטלדאוב
תסריט: אורן אביב, ג'ים קאוף, צ'רלס סגרס והזוג וויברלי
שחקנים: ניקולס קייג', שון בין, דיאן קרוגר, ג'סטין בראת'ה, ג'ון ווייט

גולשים יקרים, אני יודע שתתקשו להאמין, אבל הצפייה ב'אוצר לאומי' שכנעה אותי באמת: אבותיו המייסדים של האתר הסתירו אוצר קבור ברחבי הארץ. כן, שמעתם נכון, אוצר. הגעתי למסקנה הזו אחרי בחינה מדוקדקת של הקוד המרכיב את האתר. אתם מבינים, לפי הקוד הזה, יש בפינה הימנית-עליונה סמל לא-מובן, שאמור להראות כמו דג. עכשיו, דגים שוחים במים, נכון? ומה הצבע של מים? נכון – כחול. בדיוק כמו צבע הרקע של האתר. שהוא, במקרה, גם הצבע של השמיים. המילה "שמים" מופיעה לראשונה בספר "בראשית" בפרק א' פסוק 8, ואז בפרק י"ד פסוק 19. כל זה מוביל אותי למסקנה החד-משמעית והבלתי משתמעת לשתי-פנים, שהרמז הבא הולך להיחשף באתר ב-8 בינואר, בשעה 14:19 בדיוק. תהיה לנו בדיוק דקה אחת, שאחריה נאבד את ההזדמנות ההיסטורית לחשוף את האוצר, לנצח. מופרך? מוקצן? מציין פרטים ברורים מאליהם? דרמטי יתר על המידה? ברוכים הבאים ל'אוצר לאומי'.

ניקולס קייג' הוא בנג'מין פרנקלין (הו, התחכום!) גייטס, צאצא לשושלת ארוכה של פסיכים (או לפחות, כך מגדירה אותם הקהילה המדעית) המחפש אוצר שהוחבא על ידי אבות האומה. לרוע המזל, הוא משוכנע בתוקף שהרמז המכריע למיקומו שלה אוצר, כתוב בדיו-סתרים על גבי הצהרת העצמאות המקורית. מולו, עומד ארכי-נבל טיפוסי שמאמין בכל מאודו שבנימין צודק, ולכן מתכוון לגנוב את הצהרת העצמאות. מה עושים? גונבים אותה לפניו, כמובן. מכאן והלאה, יוצא גייטס ביחד עם שותפו לדבר-העבירה, ריילי פול (ג'סטין בארת'ה – רצה הגורל והוא שיחק ב'אהבה מחוץ לחוק' קודם לכן), והיסטוריונית בשם אביגיל צ'ייס (דיאן קרוגר, הלנה מ'טרויה') למרוץ נגד הזמן. רק הוא יכול – ורצוי שהוא יעשה זאת לפני יריביו, או לפני שהרשויות יניחו עליו את ידיהן – לפענח את צופן דה-וינצ'י.

לעזאזל, חשבתי שאני אחזיק מעמד למשך יותר זמן. אבל לדבר על העלילה של 'אוצר לאומי' בלי להשתעל ברקע ולמלמל "צופן דה-וינצ'י" מתחת לשפם מטפורי, זו פשוט משימה בלתי אפשרית. אם עדיין לא הספקתם לשמוע עליו, "צופן דה-וינצ'י" הוא ספר שכבש את מצעדי המכירות בסערה, על פרופסור שמוצא את עצמו במרדף אחר אוצר עתיק באמצעות רמזים שהושארו מאחור לפני מאות שנים. הדמיון בין הספר לסרט לא מתבטא רק ברעיון הכללי של העלילה (מעקב אחר רמזים בשביל למצוא אוצר היסטורי), אלא גם ביחסי הכוחות בין הצדדים השונים. לא שיש לי בעיה עם סרטים שמבוססים על ספרים, אבל בדרך כלל נהוג להצהיר על זה קודם במקום כזה או אחר. אחרת, חס וחלילה, אפשר להאשים את יוצרי הסרט בחוסר מקוריות וניסיון בוטה לרכב על הצלחה גדולה. אבל אני איש טוב מדי מכדי לעשות את זה.

מצד שני, אם אתם כבר עושים את זה, לפחות תלמדו מטעויות. "צופן דה-וינצ'י" היה ספר, איך נגיד את זה במילים עדינות, מופרך קמעה. הוא ערבב בין עובדות היסטוריות לשטויות שאותן המציא מחבר הספר בלי חשבון. 'אוצר לאומי' מצליח להתעלות עליו. עם דיו סתרים על הצד האחורי של מגילת העצמאות אני עוד יכול להתמודד, אבל משם זה רק נעשה יותר ויותר מופרך.

מופרך ככל שזה יישמע, "מופרך" הוא משהו שעוד ניתן ליהנות ממנו. לא כך הוא המסר. אם ב"צופן דה-וינצ'י" כל המרדף אחר האוצר קיבל משמעות דתית כלשהי, ב'אוצר לאומי' מדובר במצגת ארוכה של פאר בניין האומה האמריקאית. במילים אחרות, צפו להרבה מאוד אנשים שעומדים עם פה פעור ואומרים "וואו!" מול אייקונים מפורסמים בארה"ב. יש לכם את "וואו! אני לא מאמין שזו מגילת העצמאות!", "וואו! אני לא מאמין שאני נמצא בחדר שבו חתמו על מגילת העצמאות!" ו"וואו! אני לא מאמין שמי שכתב את מגילת העצמאות היה כל כך חכם!". הדבר היחיד שחסר לי שם זה "וואו! אני לא מאמין ששפכת בטעות מיונז על מגילת העצמאות!". ואפילו לא הזכרתי את נושאת המטוסים האמריקאית שמבזיקה למשך מספר דקות, כנראה רק על מנת לטפוח לאמריקאים קצת יותר על השכם (ולא כי זה קשור למשהו, חס וחלילה).

האמת היא שאני לא הוגן. כי 'אוצר לאומי' לא מנסה להיות משהו עמוק או מתוחכם יותר מדי. הוא מנסה להיות סרט הרפתקאות קליל וכיפי. אחד כזה שמיועד לכל המשפחה, אינדיאנה-ג'ונס סטייל. אז נכון, הוא יותר מדי מטופש בשביל שאפשר יהיה להשוות אותו אפילו לגרוע שבסרטיו של ג'ונס, אבל לפרקים, הוא מצליח לזרום מספיק טוב על מנת להיות מהנה. כל נושא האקשן בסרט, בפרט, עשוי טוב מאוד. זה רק שיש מעט מדי ממנו, וניקולס קייג' מבלה את רוב זמנו בחיפוש אחר רמזים ופענוחם, ולא בבריחה מאנשים עם נשק חם.

נקודת האור הגדולה ביותר בסרט היא השחקנים. כלומר, לא בדיוק. למעט דיאן קרוגר, אף אחד מהם לא ראוי להיזכר למשך יותר מארבע דקות (וגם אצלה, זה לא מהסיבות הנכונות. זה רק שבמשך חצי סרט לפחות, היא מסתובבת עם שמלה שגרמה לי להעריך מאד את האישיות שלה). אם למקד את ההתלהבות שלי, נקודת האור הגדולה של הסרט הוא ג'אסטין בארת'ה, בתפקיד עוזרו הנאמן של ניקולס קייג'. הוא מכניס ל'אוצר לאומי' סוג של ציניות, שהופכת את הצפייה בסרט לכיפית הרבה יותר. משפטים כמו "בטח יש לנו כבר לוויין ריגול משלנו בשלב הזה" או "תראו! איש כחול-ירוק עם זקן תיש מוזר! בטח יש לזה חשיבות כלשהי!" מוכיחים שמדי פעם, גם יוצרים של סרטים כמו 'אוצר לאומי', מצליחים לקחת את עצמם קצת פחות ברצינות.

לו כל הסרט היה עשוי בגישה הזאת, והיה מצליח להיות קצת יותר מצחיק וקצת פחות אמריקאי-פטריוטי-מנופח עם היומרה הביזארית להיות "צופן דה-וינצ'י" הבא, ייתכן ש'אוצר לאומי' היה ראוי להיחרט בזיכרון כלשהו. אבל כשמכל הסרט כולו אפשר להצביע בסך הכל על שלוש סצינות קצרצרות ומספר משפטים ציניים בתור הנקודות הטובות בסרט, אי אפשר שלא להרגיש פספוס. לא שציפיתי ש'אוצר לאומי' יהיה טוב בהרבה ממה שהוא היה. רק קצת פחות רע.