קבלו את מעין. אמנית בנשמה, בוטה ומרדנית, והיא רק בת 17, והיא מופיעה בבאנרים לסדרה "בלי בושה" של יס.
מעיין היא כל כך בוטה ומרדנית שהתמונה שלה היא העתק מדויק של אחד הפוסטרים של "פלאנט טרור". היא אפילו הקפידה על גופיה באותו הצבע ובאותה הגיזרה. האם אין גבול למרדנות?
התכוונת
מקאן אריקסון, יש לכם a little explaining to do.
לא ממש
המפרסם נושא באחריות לפרסומות שלו. כשאני רואה פרסומת שמרתיחה אותי במיוחד אני מפסיק לקנות את המוצרים של החברה המפרסמת, לא של משרד הפרסום.
(לא שהמקרה הזה קיצוני כל כך. יכול להיות שזה נעשה בתום לב, ומבחינת זכויות יוצרים לא בטוח שנעשתה כאן עברה כלשהי).
הומאז'?
(ל"ת)
פלגייאט כשאין קרדיט ומתן הוקרה למקור
(ל"ת)
לא שאני לא טוען שזה לא פלגייט בהכרח
אבל אין שום צורך לציין את המקור בהומאז'.
לא בהכרח… אבל הומאז' הוא שונה. יש קשר כלשהו ליצירה עצמה. למשל אם הייתי ממקמת את זה בתוך סרט אימה זה יכל להקשר כציטוט. גם הומאז' לא חייב להיות זהה אחד לאחד. מומלץ אפילו שלא…
ואני דיי בטוחה שאיפשהו בקרדיטים נותנים זכויות יוצרים.
פלגייט זה אם עשיתי יצירה זהה אחד לאחד וטענתי שהיא שלי. כל עוד אין זכויות יוצרים לרודריגז אז בן אדם שלא מכיר את פלאנט טרור (ואני מניחה שייש רבים בארץ שלא מכירים) יחשוב שזאת יצירה מקורית.
מה עם דברים כמו ספינת הקרב פוטיומקין מול הבלתי משוחדים?
או קיל ביל מול מליונתלפים סרטים אחרים?
סצנת המדרגות מאודסה זה אינטרטקסטואליות מובהק אבל הוא באמת ציטוט\הומאז'. הם לא העתיקו את כל הסצנה באופן מוחלט וגם השתמשו בה לצורך הבעת ביקורת אחרת מאייזנשטיין (יותר הוליוודי, פחות פוליטי)
אני חושבת שזו מחווה (הומאז' בלעז) מודעת שלא מנסה לטשטש
כלום או לטעון שזו יצירה עצמאית, אלא להפך, מתכתבת איתה, ומחקה פוסטר מוכר כדי שמי שמכיר יקשר בין השניים. עושים לא מעט מחוות מסוגים כאלה, ולא צריך לציין את המקור. למיטב ידיעתי אין בזה בעיה חוקית ואני לא מוצאת כאן בעיה בכלל. מהומה רבה על לא דבר.
לא.
זו פירסומת שהמטרה שלה למכור משהו *שאיננו* היצירה האמנותית עצמה.
זה פלגייאט.
אוקי – ועכשיו אני גם מבין מה קרה. זה לא פלגייט – זה שילוב של מספר רמות של בורות על ידי מספר אנשים שונים – ומעיין עצמה היא לא אחת מהם. אני בספק אם מישהו בתהליך חוץ ממעיין ידע מה הרפרנס של התמונה הזאת.
תום לב או לא, צריך לתת קרדיט לאמן המקור. חוץ מזה שאם זה הומאז' לא כל כך ברור הקשר בין יצירת המקור לילדה בת 17 שמשתרללת עם גבר שיכול להיות אבא שלה. מילא אם היא הייתה אחות לסבית שממיתה את החולים שלה עם זריקות חסד, הייתי יכולה להבין את המחווה.
באמת יש צורך במילה "משתרללת"?
(ל"ת)
נאמרו בהמשך הדיון גם מילים פחות יפות,
ועכשיו נפסיק עם זה.
מסכים שהמפרסם נושא באחריות
אבל משרד הפרסום מעביר סקיצה, מאשרים, מפרסמים (בגדול כמובן, מן הסתם התהליך יותר מורכב). כל עוד אין משהו אסור (כמו לשים דמות של דיסני יחד עם דמות של דרימוורקס. Big No No) זה יעבור באופן חלק. אני מניח שראו את הסקיצה, אמרו "מגניב", אולי מישהו אמר "היי זה כמו הסרט ההוא של *טרנטינו", אולי מראש אמרו "זה הומאז'/מחווה/באזוורד של משרד פרסום" ויאללה.
__________________________________
* כן, אני יודע שזה לא של טרנטינו
אגש ישירות לענייני ה-explaining:
א. הגולשת המתקראת "ניקול" צריכה סקס, בדחיפות. ולשטוף את הפה בסבון.
ב. הגולש המתהדר בכינוי המבריק עד אין קץ "אסף טי וי" צריך לסתום את הכוס שלו וללמוד לא ללכלך בריש גלי על משפחות של אנשים שהוא לא מכיר.
ב. התמונה מהבאנר נראתה יותר טוב וברזולוציה מחרידה פחות במקור, כשהעליתי אותה לאינטרנט באופן עצמאי – ואז צורפו לה הסבר וקרדיט לפלאנט טרור, כמו גם קישור לתמונה המקורית.
ג. אני לא שותפה להחלטות של מקאן אריקסון, ובין העלאת התמונה על ידי לפייסבוק לפרסום הבאנר תחת כל עץ רענן היא עברה תחת עשרות ידיים של אנשים שמעולם לא פגשתי.
ד. אילו לבאנר היה מצורף טקסט דוגמת "זוהי תמונה שלא ניכרת בה השפעה משום יצירה קודמת והרעיון ליצירתה נהגה על ידי מעין באופן בלעדי", או אז היה מדובר כאן בפלגיאט ולרודריגז ומעצבי הפוסטר היתה עילה לתביעה. אבל אני מניחה שזה לא היה בראש מעייניהם בכל אופן, כי הם לא ילדים בני 12 שאין להם שום דבר טוב יותר לעשות מלרכל ולהגדיר כל חתיכת שטות כסקנדל בקנה מידה אוניברסלי.
ה. אתם באמת צריכים למצוא לעצמכם חיים.
אפרופו,
לאחת הגרסאות שלי לתמונה צורף בראשה טקסט, שרטרואקטיבית מוקדש באהבה לכולכם:
"YOU MIGHT HAVE A LITTLE PRICK"
3>
נו שוין
אני לא הולכת לטרוח ולהגיב לכל אחד מכם אינדיבידואלית. אולי רק להגיד לניקול שגם לאולימפיאדת הנכים היא לא היתה מתקבלת, מקסימום לתפקיד ניצבות בסרט של חודורובסקי.
הדג האדום מוזמן בחום למחוק את סאגת הרדידות שנגררתי אליה באינפנטיליותי (הלוואי שבקטעים כאלה התעצומות המנטאליות שלי היו מגיעות לשל בן 5).
לא, את מוזמנת להמשיך.
את יכולה להביא ככה אחלה של רייטינג ליס.
מותר לשאול, מה הביא אותך לכאן?
למען האמת…
אני קצת נדהם מכל הסיפור, התעוררתי בגלל השפה ה… עסיסית בתגובה שלך שהפתיעו אותי בפני עצמן.
וואו, אני לא בטוח שאני יודע מאיפה אפילו להתחיל...
מצד אחד – התגובה צריכה להמחק כרגע
מצד שני – יש פה כבר דיון מעניין.
אני מציע שתנסחי מחדש כדי שיהיה אפשר להתייחס אליך ברצינות
במילים אחרות
לפי איך שרד כתב – נראה שהוא לא ידע שזה משהו שאת עשית ושהשתמשו בזה.
כך או כך, נראה לי שהוא עשה מזה קצת יותר סיפור ממה שמגיע לזה.
מה שמעניין זה שריאליטי הוא דבר כל כך מזוייף ורואים את זה כל כך הרבה, שאנשים שוכחים שיש אנשים אמיתיים מאחורי הזיוף והעריכה.
רוב האנשים פה דווקא כן אינטילגנטיים ונראה לי שהם פשוט חטאו בנ"ל.
אם תכתבי תגובה קצת פחות מעוררת אנטגוניזם – אולי (חס וחלילה) תקבלי אפילו התנצלות אולי.
כמה דברים
א. אני לא חושב ש"עשו מזה סיפור". אף אחד לא תבע אף אחד על מיליונים. אף אחד לא שלח אף אחד לגרדום. עלתה כתבה באתר שמצביעה על הדמיון בין שני הפוסטרים. זה הכל. היתה דרך לעשות את זה שתהיה פחות "סיפור"?
ב. באמת לא ידעתי את סיפור הרקע מאחורי התמונה. בכל מקרה, מבחינת יס/מקאן אריקסון, העובדה שמעין יצרה את התמונה הזאת לא מהווה תירוץ. אילו רוברט רודריגז היה מחליט לתבוע אותם על הפרת זכויות יוצרים, זה לא היה רלוונטי בכלל מי צילם את התמונה.
ג. מעין צריכה ללמוד לדבר עם בני אדם ברמה גבוהה יותר משל ילד בן חמש.
מילים כדורבנות. היאח לכל אחד מן הסעיפים.
א. לטעמי זה כן יצא סיפור. לא ברמה של תביעות – אבל ברמה של איטם לא מחמיא. כך או כך אני מקבל את מה שכתבת.
ב. גם נכון – אבל אני חושב שזה בכל זאת מתקבל תחת שימוש בכלי שהדמות משתמשת בו כדי לייצג את עצמה.
ג. זה בטוח ואני חושב שכתבתי את זה בצורה די ברורה.
לא, לא צריך למחוק;
זו הפעם השלישית בתולדות עין הדג שנושא הכתבה מגיב לה.
ספרת את הילה, בת 12, קריית ביאליק ברשימה?
(ל"ת)
אני בטוח שהיו יותר מפעמיים
דניאל פאיקוב, איתן ראובן ודוד טאובר, בתור התחלה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
היי מעין,
עצה ידידותית: את עכשיו בטלויזיה. זה שאנשים אומרים עלייך ועל המשפחה שלך כל מיני דברים, זה חלק מהחבילה. אם תקחי ללב ותצאי למתקפה על כל דבר שמישהו אומר עלייך, החיים שלך יהיו מאוד קשים.
חשיפה ועלבון
זה תמיד פרדוקס שלא הצלחתי להבין: בראיונות אחרי שהם יוצאים מהבית / מודחים מהאי / מוציאים תקליט אחרי הגמר / זוכים במליון / עוזבים את משפחתם, פליטי ריאליטי נוטים להתלונן על כך שאנשים מתערבים להם בחיים, שופטים אותם על סמך מידע חלקי, ושאין להם פרטיות.
ואני אומר, הלו?! זה ר-י-א-ל-י-ט-י! מה חשבתם, בדיוק, כשצללתם בשמחה לתוך ז'אנר שהמטרה שלו היא להפוך את הסיפור הפרטי שלכם לפומבי?
נ.ב. – זה די דומה למצב בו אנשים כותבים משהו באינטרנט (בבלוג, בפייסבוק, בעין הדג) ולא מבינים שהם כותבים לקהל הרבה יותר רחב מהחברים שלהם.
אה סליחה כן?
זה לא ריאליטי, זה דוקו-אליטי. או דרמה תיעודית. או תיעוד ודרמטיזציה של אירועים אמיתיים.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
בקיצור, אם אין פרסים – זה דוקו
סלחתי, אבל אה, מה?
אני לא בקי בנבכי הז'אנר, אבל מה ההבדל?
ההבדל בגדול הוא
שבריאליטי יש איזשהו אלמנט של תחרות, יש פרס בסופה של התכנית, הדחות/שופטים/אתגרים (מחק את המיותר), והמשתתפים מוגדרים כמתמודדים.
בסדרה כמו זו שבה מעיין משתתפת אין שום אלמנט של תחרות – הרעיון הוא לצלם את אותם נערים בחיים שלהם עם האתגרים שהם, כמו כל אחד אחר בחייו, נאבקים בהם – פשוט "הצצה" לחיים של כמה אנשים. שזה ז'אנר תיעודי למעשה – וגם מחוברים/ות של הוט היא כזו.
אז נכון שבעצם ההסכמה של המשתתפים להצטלם ולהחשף, נשללת מהם כביכול טענת "אני אדם פרטי וזה לא עניינכם מה אני עושה בחיי" – אבל יש הבדל גדול בין מי שמזמין את הצופים להיחשף לחיים שלו (כמו ב-בלי בושה) למי שנדחף בכוח לחיים של הצופים ועוד מקווה להוציא מזה קריירת סלב או פרס אחר (כמו ב-האח הגדול והישרדות).
אם התכנית היתה משובצת בערוץ יס דוקו יכול להיות שזה היה ברור יותר, אבל כנראה שאז גם פחות אנשים היו רואים את הסדרה.
גילוי נאות וכו' – אני עובד יס ויש לי נגיעה לסדרה.
מצטער, אני לא רואה שום הבדל
ממש לא משנה אם יש או אין פרס, ובכל מקרה הפרס בתחרויות ריאליטי בדרך כלל שולי. מי שבוחר להשתתף בתכניות כאלה, עם או בלי פרסים, עושה את זה כדי לקבל פרסום. בחרת לחשוף את עצמך? תפדל. תתמודד עם ההשלכות הידועות.
סליחה, אבל לא.
ריאליטי הוא ז'אנר רחב מאוד, שמה שמאפיין אותו – כפי שמעיד שמו – הוא ייצוג, לכאורה, של המציאות: לא שחקנים אלא אנשים אמיתיים, וללא תסריט (אמרתי "לכאורה").
יתרה מזאת, אף לא אחת מהטענות שהעליתי שונה בין תת-הז'אנר "התחרותי" לתת-הז'אנר "התיעודי". ואני לא מצליח לראות הרבה הבדל בין אנשים שחושפים את החיים הפרטיים שלהם לצופים לבין מי שחושפים את עצמם לצופים בסיטואציות מבוימות ע"י ההפקה. אם כבר, הראשונים זכאים *פחות* לתלונות על הפרת הפרטיות שלהם: הם הזמינו מצלמה *אליהם הביתה*. אבל אני אחדד את זה עוד יותר: מרגע שהז'אנר נהיה מוכר ונפוץ, אנשים הולכים אליו *כדי* להתפרסם, דהינו, כי להפסיק להיות אנשים פרטיים ולהפוך לאנשים ציבוריים.
אגב, חשוב לי לציין שאין לי דעה על האיכות או המוסריות של הז'אנר – אבל הטענה הספציפית הזו (נעשה לי עוול כי חיי נחשפו לציבור) היא, לכל הפחות, מוזרה בעיני.
לא הבנתי את הקשר בין הז'אנר לפרטיות
גם בריאליטי וגם בדוקומנטרי, המצולמים מוותרים על חלק מהפרטיות שלהם ונחשפים לביקורת.
לגבי ההגדרות וההבחנות, הגבולות הם באמת מטושטשים, אבל פרסים הם לא ההבדל העיקר. אחת ההבחנות היא שבריאליטי יש אלמנט של התערבות במציאות – כניסה לבית מלא מצלמות, אי עם משימות, החלפת משפחות, כניסתה של אומנת מפחידה וכו' – ואילו דוקומנטרי אמור לתעד פחות או יותר מציאות קיימת. כמובן שגם כאן יש יוצאים מהכלל, למשל "הצליל המתוק ביותר" בו אלן ברלינר הבמאי הזמין לארוחה אנשים בעלי שם זהה לשלו. המסקנה – העולם מסובך והגדרות הן שרירותיות ונובעות בין השאר מתחושות ולא מכללים.
ולכל זה כאמור אין קשר לחשיפה לביקורת, ולאובדן מסוים של פרטיות.
גילוי נאות, אם צריך – גם אני עובד יס.
סליחה, אבל
קודם כל, הגדרה של 'דואל' לריאליטי היא הכי מדויקת שניתנה כאן. המשותף לכל תוכניות הריאליטי הוא קונספט מובנה של תחרות, מתמודדים, פרסים וכו'. אם את הסדרה בלי בושה אתם מגדירים כריאליטי בבקשה תגדירו לי דוקומנטרי, כי בילבלתם אותי לגמרי.
את המניעים של המתמודדים, הן בריאליטי והן בדוקו, אף אחד ממכם לא יכול לדעת; יכול להיות שזה בשביל חשיפה, בשביל לזכות במיליון דולקר או מאיזה סיבה אחרת שפרטית רק למשתתף ולמי שהוא בוחר לספר לו.
לגבי מה שאדם קלין כתב, אני גם חושב שיש הבדל בין תלונה על חדירה לפרטיות לבין מה שקרה פה עם מעיין. התגובות של כמה מהכותבים פה לגביה ולגבי הסדרה היו סופר לא ענייניות, ולא מדובר כאן "בחדירה לפרטיות" (אני חושבב שברור לכולם שזה לא האישיו) אלא נטו ברכלנות וניבולי פה. זאת ילדה בת 17 שאתם מדברים עליה. אז נכון שגם התגובה שלה לא היתה עניינית ובוטה (חח, אמרו לכם "בוטה ומרדנית" לא?), אבל אני לא חושב שאני או כל אחד ממכם היה מגיב בחן ואצילות אם היו כותבים/אומרים עליו בפומבי שהוא משתרלל או מכוער או מנותח פלסטית או עם גנים גרועים. זה שמישהו מחליט לפרסם חלקיק מהחיים שלו לא נותן לאף אחד זכות להפוך אותו לשק חבטות מתוך הנחה שהוא לא רואה ולא שומע. זה סתם דוחה.
אני מבטיח לך בזאת
שאין שום אתר, אבל שום אתר, שבו מעיין תקבל יחס יותר טוב, הוגן ונעים יותר מאשר באתר הזה. יכתבו עליה דברים נוראיים, יקללו אותה, יגידו עליה דברים שהם עילה לתביעת דיבה. למה? כי היא מופיעה בתכנית ריאליטי. זה אולי לא הוגן, אבל זה גם לא מפתיע. זאת תוצאה מוכרת, ידועה ומובנת מאליה של הופעה בתכנית כזאת. אף אחד לא צריך להיות מופתע.
ו"היא רק בת 17" זה כל כך לא תירוץ. זה ההיפך מתירוץ. אישית אני לא מבין איך נותנים לקטינים להשתתף בתכניות כאלה בכלל. בגיל שבו אסור באופן חוקי לקנות אלכוהול, בוודאי שלא צריך להיות מותר באופן חוקי לקבל החלטה שעלולה להרוס לך את החיים. היא רק בת 17? היא, והמפיקים של התכנית, היו צריכים לשקול את זה לפני הצילומים. היא לא תזכה להנחות או לרחמים מאף אחד. תאמין לי ש"עין הדג" הוא הבעיה הכי קטנה שלה.
אם השוטרים מושחתים אז זה בסדר לגנוב?
כמה דברים:
1. באופן כללי, רכילות, ירידה לחיים פרטיים של אדם שאני (ואתה ואנחנו) לא מכירים, בייחוד אם הדברים שיש להגיד עליו הם דברים רעים זה מעשה לא מוסרי, וקשה לי להאמין תחלוק על זה (אם אבל אם אתה חולק, אז בבקשה אשמח לשמוע). העובדה שנוצרה נורמה שזה בסדר לצלם תמונות פאפרצי, שזה בסדר להיכנס לחיים פרטיים של אדם מפורסם ושל משתתפי ראליטי ולדבר עליהם איך שבא לנו, לא אומרת שזה נורמה חיובית ושכדאי לעודד אותה.
ובעצם יש לך שתי הטענות כדי להצדיק אותה:
א. בכל מקום ידברו אליה, או במילים אחרות – כולם עושים את זה. אז סליחה על הבנליות – אבל אם כולם היו קופצים מהגג? אז מה אם בכל אתר ידברו עליה ויעשו דברים גרועים, איך בדיוק זה הופך את העניין הרכילותי והמציצני ליותר מוסרי? זה שכולם מושחתים לא אומר שלהיות מושחת זה בסדר.
ב. אם הלכת לריאלטי- אל תתפלאי שמדברים עליך. יש שוב בריחה מאחריות בטיעון הזה. שוב, בגלל שההרגל להפוך את חייהם של משתתפי ריאלטי לנחלת הכלל הפך לנורמה, זה עדיין לא עושה את זה ליותר מוסרי או מוצדק. וכן, גם להשתתף בריאלטי זה לא דבר ראוי לדעתי, בטח ובטח שלא להיות אחד מהיוצרים של ריאלטי. עצם הקונספט דיי דוחה אותי. אבל שוב, זה שמישהו אחר יותר לא בסדר ממך, לא הופך את מה שאתה עושה ליותר מוסרי או מוצדק, לכל הפחות לא מסביר למה מה שאתה עושה זה יותר מוסרי או מוצדק. (כשאני אומרת אתה- אני לא מתכוונת אליך אישית, אלא כצורת ביטוי).
2. אתה אומר מצד אחד, זה שהיא רק בת 17, זה לא נותן לה הנחה. מצד שני אתה מציין שלבני 17 לא צריכים להרשות להשתתף בתכניות כאלה (דבר אגב, שאני מסכימה אתו לחלוטין). מכאן שאתה חושב שקטינים לא מספיק בוגרים כדי להבין את ההשלכות של הבחירות שלהם ולכן צריך להגביל אותם לעשות בחירות כאלה. משמע שהרשלנות או חוסר האחריות פה הייתה של היוצרים, לא של מעיין. איך זה מסתדר עם הלגיטימציה להיכנס לה לחיים האישיים? זה להעניש אותה, כמו שאמרת, ילדה בת 17, שלא אמורה בשלב כזה להיות יכולה לקבל החלטות כמו להשתתף בריאלטי, על אשמה של אנשים יותר מבוגרים, והרבה יותר מבינים ממנה.
3. בשביל להבהיר את העניין – אני לא בטוחה שבהכרח נעשה פה עוול כלשהו כלפי מעיין. בטח שלא בגוף הכתבה עצמה, שדווקא בכלל לא התייחס למעיין, ואף לא לנושא פרטי, אלא לנושא מקצועי גרידא שמבחינתי לגיטימי לחלוטין להעלות ולדון עליו. (יכול להיות שמן הראוי היה למחוק כמה תגובות שדווקא הם בעלי אופי צהוב ורכלי, אבל זה להיות קטנונית כשיש דוגמאות כ"כ הרבה יותר חמורות בנושא הזה). אני גם בכלל לא מתייחסת קונקרטית למקרה פה עם מעיין אלא מגיעה לטענה כללית שמשתמעת מדבריך- שאם בחרת להשתתף בריאלטי – יש לגיטימציה לכל אחד להגיד עליך מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. שזו טענה שאני מאוד מאוד יוצאת נגדה .
התחום הפרטי והתחום הציבורי
אחד הדברים המעניינים ביותר בריאליטי – "מעניינים" הן במובן של "מביאים רייטינג" והן במובן האנליטי – הוא הערבוב בין התחום הפרטי לתחום הציבורי. לדעתי, הז'אנר של הריאליטי עושה מהלך כפול:
1) הוא מחזיר לטלוויזיה את מימד האותנטיות, דהינו, מחליש את הזיוף: עכשיו אלו לא שחקנים שקוראים תסריט, אלא אנשים *אמיתיים* שקורים להם דברים *אמיתיים* ויש להם רגשות *אמיתיים*.
2) הוא הופך את הפרטי לציבורי, בכך שהחיים הפרטיים של אנשים פרטיים נחשפים בצורה פומבית מאוד.
אילו היה מדובר רק באלמנט הראשון – ואם נתעלם לרגע מכך שריאליטי הוא, לרוב, מאוד מתוסרט – זה לא היה ריאליטי, אלא דוקו. אבל השילוב בין השניים הוא מה שהופך את העסק לריאליטי. במלים אחרות, יצר המציצנות של הצופים, והרצון בחשיפה של המשתתפים, הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהז'אנר, לא תוצר לוואי שלו.
בתנאים הללו, זה נראה לי לא סביר להפעיל מערכת מוסרית מתחום אחר על התחום של הריאליטי. זה לא עניין של "מישהו אחר יותר לא בסדר ממך" – זה עניין של אותו המישהו האחר נכנס למערכת המוסרית של הריאליטי *ביודעין*, ובמערכת המוסרית הזו, אין יותר חיים פרטיים.
סליחה על האנלוגיה הגסה, אבל זה כמו להיכנס לשדה קרב ולהיות מופתע מזה שאנשים יורים עליך: הרי ברחוב, בעיר, בשגרה, אם מישהו יורה עליך הוא פושע, איך זה יכול להיות שכאן זה לגיטימי? אז זהו, זה לגיטימי כי אלו כללי המשחק, אלו התכתיבים של המערכת המוסרית שאליה הכנסת את עצמך בכוונה מלאה.
צריך להפריד בין שני דברים
א. ציפייה למציאות מסוימת
ב. הלגיטימציה של אותו מציאות.
אני מסכימה עם שני דברים שכתבת – כן, מי שנכנס לריאלטי צריך לצפות, שלפחות לזמן מסוים לא יהיו לו חיים פרטיים, כולם ידברו עליו כל הזמן ויגידו דברים מאוד לא נעימים. וכן, הראליטי עצמו מבוסס על יצר המציצנות והוא ללא ספק משחק עליו, בגלל זה אמרתי שעצם הקונספט של ריאליטי הוא לא מוסרי בעיני. השאלה היא, אם נותנים לך פלטפורמה רשמית להתנהל באופן לא מוסרי (מעלים תוכניות ריאליטי, נותנים לך הצצה לחיים פרטיים של אנשים אחרים, הופכים את חייהם של האחרים לנחלת הכלל) האם זה נותן לך את הלגיטימציה להתנהג באופן לא מוסרי (להגיד מה שבא לך, איך שבא לך, איפה שבא לך על משתתפי הריאליטי). לדעתי בפירוש לא.
האנלוגיה שלך לשדה קרב נכונה מבחינת הסעיף הראשון – כשאתה נכנס לסיטואציה מסוימת – אתה יכול לצפות תגובה מסוימת שסביר שתתרחש. השאלה היא בקשר לסעיף השני- האם התגובה הזאת מהצד השני מוסרית או לגיטימית? ופה האנלוגיה נופלת. בשדה קרב אפשר לדבר על לגיטימציה ורשות מוסרית לנהוג באלימות (הגנה עצמית), אבל אני לא יכולה לחשוב, ולא ראיתי בדיון הזה נימוק לגיטימי אחד להתנהג באופן רכילותי ומציצני, גם אם הצד השני מעודד את זה.
אגב, לגבי הטענה שמשתתפי ריאליטי נכנסים ביודעין לתחום שבו הפרטיות שלהם תתבטל – אני רק יכולה להגיד, שאני חושבת שרוב משתתפי הראליטי , אמנם כנראה נכנסים לתחום בגלל הרצון להתפרסם ולהיות ידועים, אבל אני חושבת שרובם לא באמת מבינים את ההשלכות של הבחירה הזאת עד שהם חווים אותם על בשרם. ואולי אם היו יודעים את ההשלכות היו בוחרים לא לבצע את הבחירה הזאת. אם מדובר על העניין שהתוצר הסופי, כלומר פרק בסדרת ריאליטי נערך בצורה מניפולטיבית כדי להציג משהו מאוד מסוים שלפעמים ממש לא בשליטת המשתתפים ובכלל לא משהו שהם באמת רצו או בחרו להציג, אם מדובר על העניין שלחלק מהמשתתפים פשוט אין את הכלים להבין את השלכות הבחירה שהם עשו (למשל, קטינים, נושא שהתייחסתי אליו בהודעה הקודמת שלי), ואם זה בכלל חוסר היכולת האנושית להבין לפני המעשה באמת את ההשלכות שלו, את ההיקף של התופעה, את ההשפעה הגורפת של זה על החיים שלך.
כולם בסופו של דבר בני אדם, ולכולנו מגיע כבוד בסיסי. ואם עשינו החלטה שגויה, מותר לאחרים גם לגלות מעט חמלה ולא להעניש אותך באופן חוזר ונשנה על ההחלטה שעשינו בטענה ש"ידעת למה אתה נכנס".
התגובה הראשונה שלי להודעה שלך הייתה שאת צודקת: זה שמישהו מושיט לי את הלחי השניה, לא אומר שזה לגיטימי לתת לו סטירה.
באופן כללי יותר, ניסיתי להשהות את השיפוט המוסרי שלי של הז'אנר בדיון כאן: אני לא חושב שמדובר בז'אנר טוב או רע מבחינה מוסרית. מה שכן אמרתי הוא שאני די בטוח שמדובר בז'אנר חדש מבחינה מוסרית, ואת זה חשוב שגם הצופים וגם המשתתפים יפנימו. "כבוד בסיסי" הוא משהו שונה מאוד בחיים האמיתיים ובריאליטי.
אבל אז חשבתי על זה עוד קצת, ואני ממשיך לחלוק עליך, וזאת משתי סיבות:
ראשית, אני לא מקבל את הטיעון שלך לגבי חוסר האחריות של המשתתפים. כמו שכבר כתבתי, בשלב זה של המשחק – אחרי שכללי הז'אנר ברורים וידועים – אנשים אמורים לדעת למה הם נכנסים. אם הם לא יודעים, זאת באמת אשמתם המלאה. כל התייחסות אחרת אליהם תהיה לא מכבדת באותה המידה: כדי להסיר מהם כל אחריות מוסרית, את נדרשת להפסיק לראות בהם בני אדם באותה המידה, אם לא יותר, מצופים שמזלזלים בהם.
שנית, את ממשיכה להשליך מוסר של יחסים בין בני-אדם אמיתיים על הריאליטי. קודם כל, כמו שכבר נאמר, המוסר בריאליטי הוא משחק אחר לגמרי. אבל יתרה מכך: משתתפי הריאליטי *אינם אנשים אמיתיים*. הם רק ייצוג של אנשים אמיתיים, וזה ייצוג מאוד מודע לעצמו ומאוד מניפולטיבי. את אומרת שאנחנו צריכים לגלות חמלה כלפי מעיין – אבל אנחנו לא מכירים את מעיין. אנחנו מכירים רק את "מעיין" מ'ללא בושה', ועליה אנחנו מדברים. אין לי מושג אם פרידה הכט (נגיד) היא בן אדם כוחני – אני לא מכיר את פרידה הכט. אבל אני יודע ש"פרידה הכט" מבית האח הגדול היא בן אדם מאוד כוחני, וזו הדרך היחידה שבה אני יכול להתייחס אליה*.
יחד עם כל זה, תוך כדי כתיבת הדברים חשבתי שאני מטיל קצת יותר מדי אחריות על המשתתפים וקצת פחות מדי על היוצרים של התוכניות (מפיקים, במאים, תסריטאים, עורכים). בסופו של דבר, עליהם אף אחד לא מדבר, וזה לגמרי לא הוגן. אבל, כמובן, זה לא מבטל את הטיעונים הקודמים שלי.
* – אני מתנצל בפני "פרידה הכט" אם פיספסתי בדוגמה הזו, כיוון שאני מתבסס כאן על דיונים עליה באינטרנט ולא על תוכנית הטלוויזיה עצמה, אותה לא ראיתי.
ליוצרי התוכנית ועובדיה אין יותר אחריות
מאשר לו היו משתתפים בה שחקנים שמשחקים דמויות. ההבדל בין סדרה מתוסרטת לריאליטי הוא לא רק, אבל בעיקר, שהשחקנים בריאליטי הם בני אדם שמשחקים דמות שמבוססת על עצמם. כל השאר- עריכה מניפולטיבית וכד'- זהים בשני המקרים.
לא ממש.
ראשית, הסכנה ששחקנים יזוהו ציבורית עם הדמות שהם משחקים פחותה בהרבה.
שנית, בריאליטי יש חשיפה ציבורית של החיים הפרטיים של אנשים הרבה יותר מאשר בסדרה בדיונית.
שלישית, בריאליטי פערי הכוחות בין היוצרים לבין המשתתפים משמעותיים הרבה יותר (למשתתפים אין איגוד, זו להם הפעם הראשונה בטלוויזיה, אין להם קשרים לאנשים שמכירים את היוצרים וכו').
רביעית, בריאליטי היוצרים משתדלים להישאר אנונימיים ונסתרים, כי כוחו של הז'אנר הוא בהעמדת הפנים שלו לייצוג נאמן של המציאות.
בקיצור, אני לא מצליח לחשוב אפילו על מימד אחד שבו האחריות של יוצרי הריאליטי כלפי המשתתפים לא גדולה יותר.
ושוב, כמובן שאני לא פוטר את המשתתפים מאחריות. אבל בהנחה ויש כאן עוול מוסרי כלשהו, ליוצרים יש בו חלק משמעותי מאוד.
Hear hear!
כמה נכון. זה לא כל כך לא מתקרב ללהיות אותו הדבר, ובטח ובטח שיש ליוצרים אחריות כלפי המשתתפים/ נשוא.
שנית, תסלח לי אספטיוי ויסלחו לי כל מדקדקי ההבדל בין הז'אנרים, אבל ריאליטי התחיל בתכניות כמו "העולם האמיתי", ולא כלל אלמנט של פרסים. הפרסים באו אחר כך.
אין פה שום תיעוד ושום דוקומנטציה ושום נעליים. טוב, אולי נעליים יש. איזה הבדל בין "גיבורים" של סרט דוקומנטרי (לשם דוגמה, תראו את הסרט של אמיר בכתבה של רד פיש על סרטים קצרים) לבין האנשים שבוחרים להציג את עצמם דרך תכניות כאלה. כמו שאמרו פה למעלה – אדם? – ה"פרס" הוא הפרסום.
ואגב – איפה פה נכנסים כל השעשועונים למיניהם? גם שם אנשים הולכים וחושפים חלק מעצמם בשביל פרס.
*******
ועוד משהו –
בתור מישהי שלא מבינה פרטיות בשום צורה וכותבת בלוג בשמה המלא והאמיתי כבר שנים – בחיים לא הייתם תופסים אותי הולכת לריאליטי. או דוקו מה שלא יהיה. בגלל שזה הכל רק לא אמיתי, בגלל שזה רק למטרות פרסום.
וזה בעיקר מגעיל אותי, אתכם הסליחה.
כמה דברים
1. בנוגע לאחריות של משתתפי הריאליטי – לא התכוונתי להוריד מהם את כל האחריות, כמובן שיש להם אחריות כלשהו, אבל אני לא חושבת שהם נושאים במלוא באחריות. ניסיתי להבהיר את הנקודה שלפעמים אנשים מבצעים בחירות מבלי להבין עד הסוף את ההשלכות שלהם. וזה אנושי וזה טבעי, וזה קורה לכולנו גם כשאנחנו מבצעים החלטות חשובות. כשאנחנו מתחילים עבודה חדשה, כשאני מתחילים מסגרת חדשה כמו צבא, או לימודים, יש לנו ציפיות מסוימות, אנחנו בד"כ לא נכנסים למשהו בלי לדעת עליו כלום, אבל לפעמים אנחנו לא יכולים לצפות את כל התרחישים האפשריים, ולפעמים אנחנו מבינים בדיעבד שזה היה הדבר הלא נכון לנו (במיוחד כשמדובר על קטינים, שלגיטימי להניח שהם לא מבינים בדיוק למה הם נכנסים). רק שבמקרים שציינתי, זו בחירה פרטית שאדם עושה, במקרה של ריאליטי, ברגע שעשית את הבחירה הזו, אתה יכול אמנם גם להפסיק אותה, והדיבור עליך יופסק אחרי זמן מה, אבל לא תמיד זה קורה מיד ולפעמים אתה סובל מההשלכות גם אחרי שהבנת שעשית בחירה לא נכונה, אתה הרי לא יכול לשלוט בקהל ובמה שכותבים עליך. אבל הנקודה המרכזית שלי לא הייתה בנוגע לאחריות של משתתפי הראליטי, אלא ללגיטימציה שלנו כקהל, להפוך את הדיון הפרטי שלהם לנחלת הכלל (עוד על זה בהמשך) אז נניח לצורך הדיון שהם אמורים לדעת בצורה מלאה לאיפה נכנסים.
2. לגבי הייצוג של אנשים בריאליטי – אני חושבת שאני מסכימה על כך שאנחנו רואים ייצוג של אותם אנשים ולא את האנשים עצמם [אגב, זה כבר תחום פילוסופי קצת, מה הכוונה ייצוג של אותם אנשים? אנשים תמיד מייצגים את עצמם בצורה מסוימת כשהם נפגשים עם אנשים אחרים (ואולי לא בצורה מודעת תמיד). כלומר, איפה בדיוק עובר הקו בין להכיר מישהו בצורה אמיתית ואותנטית, לבין להכיר את איך שהוא מנסה להציג את עצמו?]. מה שאני לא מסכימה הוא שהייצוג הזה שקוף או מודע לעצמו. כלומר, שהצופים עושים את ההבחנה הזאת בין הדמות שהם עושים על המסך, לבין האדם הממשי. וזו מן הסתם הבחנה שקשה לעשות אותה, כשהז'אנר ריאילטי כן מתיימר להביא את "האנשים האמיתיים" למסך. זה לא מצב כמו בסרט או סדרה מבויימים ומתוסרטים, שכשאנחנו מדברים על התנהגות של דמות מתוכם אנחנו לגמרי מנתקים את הדיון מהבן אדם שמשחק אותה, וההפרדה הזו ברורה לנו. פה, כשאנשים מדברים על, כפי שאתה טוען, הייצוג של אותם משתתפים (מעיין, פרידה), אנחנו כן שופטים את האדם הפרטי לפי מה שאנחנו רואים על המסך.
3. לא ברור לי מה הכוונה במשפט "את ממשיכה להשליך מוסר של יחסים בין בני-אדם אמיתיים על הריאליטי". אני לא מדברת על המרחב הטלוויזיני, או מה מוסרי או לא מוסרי במסגרת התוכנית, בתוך התוכנית, במה שאנו רואים על המסך (או לפחות זו לא הנקודה העיקרית שלי, גם על זה כמובן יש לי השגות, אבל זה לא הנושא). אני מדברת על התופעה שמחוץ לריאליטי – אני מדברת על כביכול תחושת לגיטימציה של הציבור (אנשים אמיתיים), להגיד את דעתם באופן פומבי (באינטרנט) על משתתפי הריאליטי שאותם, כפי שהסברתי, הם כן תופסים כאנשים האמיתיים ולא כייצוג של דבר מסוים. ולא, אין לנו זכות מוסרית לעשות את זה. זה קורה, זה יקרה, אני לא מצפה שהדברים האלה ישתנו. אני רק יוצאת נגד הטענה שזה מוצדק לעשות את זה בטענה שהאנשים האלה כביכול החליטו לחשוף את חייהם לציבור. זה לא מוסרי מכמה טעמים-
א. כי זה ציבורי (אם אנשים מדברים בינם לבין עצמם על מה שהם חושבים על משתתפי ריאליטי, אז ניחא, זה אנושי. לכתוב את זה באינטרנט זה משהו אחר)
ב. ברוב המקרים אין לאנשים שמדברים עליהם יכולת להתגונן. פה היה מקרה נדיר שמעיין יכלה לענות לנו. אבל ככלל, אנשים שהופכים לשיחת ציבור, הם לא יכולים לדעת, או להגיב על כל טוקבק שנכתב עליהם, על כל פוסט בכל בלוג שנכתב עליהם.
ג. השפיטה היא חד צדדית. האדם שמעלה את הביקורת נשאר אנונימי, והוא חסין מפני ביקורת. זה פשוט לא פייר.
אה?
על מה בדיוק אתה יכול להיות אחראי, אם לא על הבחירות שלך?!
קודם כל אם אתה קטין
אתה לא לגמרי אחראי על הבחירות שלך. בגלל זה יש שלל דברים שאתה לא יכול לעשות כקטין ללא הסכמה של הורים, או לחילופין, דברים שההורים שלך (או מערכת אחרת) יכולה להכריח אותך לעשות, בדיוק מתוך המחשבה שבגיל מסויים אין לך את הכלים להבין השלכות מסוימות של הבחירות שלך.
שנית, לא התכוונתי להגיד שאין לאנשים אחריות על הבחירות שלהם, אלא שלפעמים (גם מבוגרים) לא מבינים לגמרי את משמעות הבחירה, או שהם מתחרטים עליה לאחר מכן, אבל במקרה של השתתפות בריאליטי, ההשלכות הם טיפה קיצוניות מדי, ובלתי הפיכות, לפחות לפרק זמן מסויים.
אם אני אחליט לשבת שיכור מול ההגה,
זה מאדפאקינג החלטה עם השלכות קיצוניות ובלתי הפיכות. אז מה, זה אומר שאני אוכל לפטור אותן ב"זאת הייתה חרא החלטה, עכשיו נמשיך הלאה?"
כשהריאליטי היה ז'אנר חדש, ניחא. היה אפשר לוותר לאנשים שלא ידעו למה הם נכנסים. אבל היום, אחרי מאות שעות של ריאליטי מכל הסוגים, לא לדעת מה הדברים שבטוח יקרו לך ואיך תסבול מהם?!
מציאות וייצוג
לגבי האחריות, אני לא מסכים ולא רוצה להסכים: מרגע שאתה אדם בגיר, האחריות היא עליך. זה לא אומר שהצופים לא צריכים להפגין מידה של רחמים או שמותר להם ללכלך את הפה, כמובן – אבל זה לא אומר את זה *בדיוק בגלל* שאת מניחה שגם לדוברים יש אחריות. ואחריות מתחלקת על כל הצדדים. ספציפית, מי שהכניס את עצמו למצב הזה – אגב, לרוב במטרה *מוצהרת* של "להיות מפורסם" – נושא באחריות. והוא עוד יותר נושא באחריות כשהוא נכנס למערכת יחסים שבה ברור לו לחלוטין שהולכים לרכל עליו: בשביל זה הוא נכנס אליה, אחרי הכל.
לגבי רוב השאר, את מניחה שלמרות שאני לא מכיר אישית את פרידה/מעיין, אני אמור להתייחס אליהם כאילו אני מכיר אותם אישית. אני טוען שזה לא כך: אם כל מה שאני מכיר ממישהו זה הייצוג שלו, אני אמור להתייחס אליו כמו שאני מתייחס לייצוגים, לא כמו שאני מתייחס לאנשים. ההנחה שמאחורי הייצוג עומד בן-אדם שיכול להיפגע ממה שאני אומר לא צריכה, לדעתי, להיות חלק משמעותי ממערך היחסים ביננו: לא על ההנחה הזו היחסים מבוססים, אלא בדיוק על ההנחה שצד אחד מייצר ייצוגים, וצד שני צורך אותם.
למשל, את אומרת שזה לא הוגן כי אני אנונימי והן פומביות. אבל גם הן אנונימיות – אני לא יודע עליהן כלום חוץ ממה שבחרו להציג לי. לטעון שזה כך גם בחיים האמיתיים זו התחכמות: בחיים האמיתיים אני יכול לדבר איתן, להכיר אותן, לנסות להבין מי הן באמת, ובעיקר, נכנסתי איתן למערכת יחסים שבה *הנחת היסוד* היא שכל הצדדים דוברי אמת. כאן מערכת היחסים היא אחרת לגמרי, והיא גם הרבה יותר חד-צדדית.
מסיבה כלשהי, את מניחה שהאחריות המוסרית רובצת בעיקר לפתחם של הצרכנים, דהינו, של הצופים – אבל זו הנחה מוזרה. הם לא בעמדת הכוח; הם לא אלו ששולטים בייצוגים; די בטוח שמה שהם יגידו משתתפי הריאליטי לא ישמעו/יראו. דהינו, האחריות המוסרית על הצופים היא פחותה בהרבה, ושונה לגמרי, מאשר במערכות יחסים אמיתיות.
אבל ברמה קצת פחות תיאורטית, אני שב וחוזר לטענה הראשונה שלי: אם אתה רוצה שכולם ידברו אליך, אל תתפלא שכולם מדברים עליך.
תגובה
1. בנוגע לאחריות של משתתפי ריאליטי. אוקי. מקבלת את מה שאתה אומר. לפחות לגבי בגירים, אני מוכנה לקבל את זה שהם נושאים במלוא האחריות למצב שהם הכניסו את עצמם (לגבי קטינים אני חושבת שאני לא מסכימה). אבל כמו שכבר כתבתי, ואולי לא הבהרתי את זה מספיק – הטענה שאני מנסה לטעון היא לא בנוגע לאחריות/חוסר אחריות של משתתפי ריאליטי, אלא בנוגע למתן לגיטימציה, או צידוק מוסרי לקהל הרחב לדבר באופן חופשי ופומבי על חיים פרטיים של אנשים שהם לא מכירים. אני שוללת את הלגיטימציה הזאת, או את הניסיון להצדיק את זה. בין אם משתתפי הראיליטי נושאים במלוא האחריות למצב שהם נכנסו אליו, ובין אם לא. (ואוקי, השתכנעתי שכן- וזאת תגובה גם לשלמקו).
2. "את מניחה שלמרות שאני לא מכיר אישית את פרידה/מעיין, אני אמור להתייחס אליהם כאילו אני מכיר אותם אישית"
לא! אני לא מניחה שאתה (או כל אחד אחר) אמור להתייחס אליהם כאילו אתה מכיר אותם אישית. אני אומרת שאנשים *כבר* מתייחסים אליהם כאילו הם מכירים אותם אישית, אם זה לא היה המצב, זאת לא הייתה בעיה. כמו שכתבתי, הפער בין הייצוג של האנשים האלו בטלוויזיה, לבין האנשים האלה במציאות הוא לא מורגש, והמסגרת, תוכנית הריאליטי, לא רק שלא דואגת להדגיש אותו, אלא אף מטשטשת אותו (הם נקראים בשמות האמיתיים שלהם, עצם המילה ריאליטי מתיימרת להראות את "האנשים האמיתיים"). וכשאנשים באינטרנט מדבר על מעיין, או על פרידה, או על כל משתתף ריאליטי אחר – הם מתייחסים אליו כבן אדם הפרטי. הם משייכים את המעשים, הבחירות ואיך שהוא מציג את עצמו ל*אדם הפרטי*. במילים אחרות, אם מישהו מהם יפגוש את מעיין, או את פרידה ברחוב – הם ייחסו את מה שהם ראו בטלוויזיה לאדם שהם רואים לפניהם. כשהם יפגשו את מעיין, הם יניחו שהיא יוצאת עם גבר מבוגר, שהם יפגשו את פרידה, הם ייחסו אליה את ההתנהגות שלה באח הגדול. שוב, כדי לחדד- זה ההבדל בין דמות בסרט/סדרה מתוסרתת. כשאני אראה, סתם לדוגמא את איילת זורר ברחוב, אני לא אייחס אליה את הדעות, בחירות, התנהגויות של הדמויות שהיא מגלמת אליה כאדם פרטי. אני לא אניח שהיא מאוהבת בפסיכולוג שלה בגלל שהיא משחקת דמות כזאת ב"בטיפול". באותו אופן, כשאני מדברת על דמות מסרט/סדרה מבויימים, אני מדברת על הדמות, ולא על האדם הפרטי, וההבדל הזה ברור לי ול(כמעט) כל האנשים. אבל כשאנשים מדברים על אנשים מתוך סדרת ריאליטי- הם מצידם (רובם המכריע, כדי לא להכליל) חושבים שהם כן מדברים על האדם האמיתי – הם מייחסים את ההתנהגות של מעיין על המסך למעיין – מבחינתם זה דיבור על החיים הפרטיים של מעיין.
3. "מסיבה כלשהי, את מניחה שהאחריות המוסרית רובצת בעיקר לפתחם של הצרכנים" – אני לא טוענת שהם אחראים על הייצוג שהם רואים על המסך, הם לא אחראים למצב שמשתתפי ריאליטי שמים את עצמם בו. כמובן שלא. האחריות שלהם היא רק בעצם הרשות שהם נותנים לעצמם לדבר בצורה חופשית על החיים הפרטיים של אותם משתתפים, בצורה פומבית. אם בנוגע למה שהם ראו בתוכנית, ואם בנוגע לדברים שלא קשורים לתוכנית. זה לא משנה, זה דיבור בפומבי על חיים של אנשים שהם לא מכירים, ועל זה הם נושאים באחריות. ואני יוצאת רק נגד הכביכול צידוק שהתופעה הזאת מקבלת בטענה שזה בסדר, כי משתתפי הריאליטי מראש חושפים את החיים שלהם לעיני הציבור.
4. "אם אתה רוצה שכולם ידברו אליך, אל תתפלא שכולם מדברים עליך" – אני לא טוענת שמעיין, או כל משתתף ריאליטי אחר צריך "להתפלא" שכולם מדברים עליו. אני טוענת שלדבר על החיים הפרטיים של מישהו שאני לא מכיר, באופן פומבי ככלל, ועל החיים הפרטיים של משתתפי ריאליטי בפרט, זה לא מוסרי.
אבל אלו כללי הז'אנר
את סעיף 2 שלך לא לגמרי הבנתי. תוכלי להסביר שוב?
לגבי סעיפים 3+4, אם אני מבין אותך נכון, את בעצם אומרת שהז'אנר הזה, בעצם טיבו, הוא בלתי מוסרי. הסיבה שאני אומר זאת היא שאני לא רואה שום דרך אחרת להגיב (כצופים) לריאליטי חוץ מאשר להתייחס לחיים הפרטיים של אנשים כאל דבר פומבי. זו מהות הז'אנר – אם אני צופה בו, כך היוצרים שלו והמשתתפים בו רוצים שאגיב.
זה פחות או יותר מה שאני אומרת. אם כי ניסיתי לא להתייחס לז'אנר, אבל מה שאמרתי פחות או יותר הוא שלדבר על החיים הפרטיים של משתתפי ריאליטי, באופן פומבי, הוא לא מוסרי, ואם מזה יוצא שהז'אנר הוא לא מוסרי, כי זו הדרך היחידה להתייחס אליו [1], אז כן, אני טוענת שהז'אנר לא מוסרי. רק שאני לא מבינה למה הצופים צריכים בהכרח להגיב לתוכנית, גם אם נניח שזה מה שהיוצרים והצופים רוצים.
לגבי הנקודה של הייצוג בריאליטי. נראה לי שאני לא לגמרי הבנתי את הטענה הראשונית שלך שאליה הגבתי. אני הבנתי שאתה טוען שכשאנשים פרטיים באינטרנט מתייחסים למה שהם רואים בתוכנית ראליטי הם מבדילים בין הייצוג שהם רואים לבין האדם הפרטי – כלומר שאם הם צופים בתוכנית של מעיין לדוגמא, הם לא משייכים את איך שהם רואים שמעיין מתנהגת למעיין עצמה. אני אומרת שברור שהם כן. הם לא מבדילים בין ייצוג לבין הבן אדם הפרטי בריאליטי, כשהם מדברים על מעיין מהתוכנית, מבחינתם הם מדברים על האדם הפרטי-מעיין.
[1] זו הדרך היחידה להתייחס אליו, מלבד לפחות שני מקרים שאני יכולה לחשוב עליהם. או דיון כללי על מהות הריאליטי ותוצאותיו, בערך כמו שאנחנו עושים עכשיו, או, במקרה של ריאליטי שהוא תוכנית כישרונות כמו כוכב נולד, ואז אם יש התייחסות באינטרנט שהיא מקצועית נטו, בנוגע לביצוע של מועמד, אני לא רואה בזה משהו פסול, זה כמו כל ביקורת שירה/משחק אחרת.
פורנו ופרטיות
לגבי הייצוגים, זה לא מה שהתכוונתי להגיד. מה שהתכוונתי להגיד הוא שבריאליטי אין שום דרך להפריד בין האדם לבין הייצוג שלו – אנחנו מנהלים יחסי-גומלין רק עם הייצוג. ואל ייצוג אין סיבה להתייחס כמו אל בן אדם מבחינה מוסרית, דהינו, להניח שהוא יכול להיעלב או שהוא יותר מורכב ממה שנראה על פני השטח.
אבל, האמת, זה נראה לי קצת מתפלסף וקצת כללי מדי, אז בואי נעזוב את זה.
לגבי הנקודה הראשונה, לגבי עצם מהותו הבלתי-מוסרית של הז'אנר, זו טענה מעניינת. זה קצת כמו היחס לפורנו: זה לא ממש הוגן להאשים צרכני פורנו בכך שהם מתייחסים לנשים (נגיד) במגזינים (נגיד) בצורה שיש בה החפצה מינית: אחרי הכל, בשביל זה הנשים הללו נמצאות שם, כדי שיתייחסו אליהן ככה. ואז נשאלת השאלה – אז אשמת מי זה? הנשים? יצרני המגזינים? המערכת הפטריארכלית? הדרישה הצרכנית הכללית לקיומו של פורנו? בעצם, אם מקבלים את ההנחה שלהתייחס לנשים כאל חפץ מיני ותו לא זה לא מוסרי, כל הז'אנר של הפורנו הוא לא מוסרי – ואין דרך לצרוך או לייצר פורנו בצורה מוסרית.
אבל בין אם האנלוגיה הזו מדויקת ובין אם לאו, מה שאת אומרת זה שלדבר על החיים הפרטיים של אנשים באופן פומבי זה לא מוסרי. מה לגבי יוטיוב? פייסבוק? טוויטר? בלוגים? במלים אחרות, מה עם אנשים שבאופן מכוון לחלוטין חושפים את החיים הפרטיים שלהם בצורה פומבית? כאן אין את המתווכים – היוצרים – שאפשר להאשים במשהו. יכול להיות שהתפיסות שלך (ונדמה לי, גם שלי) לגבי האלמנט הבלתי-מוסרי שבטשטוש הגבולות בין הפרטי לציבורי כבר לא רלוונטיות?
אבל מה הבעיה עם להגיד שכל תעשיית הפורנו היא לא מוסרית? החל מאלו שעושים פורנו ועד לאלו שצורכים אותו? ואני בטוחה שיש אוכלוסיה גדולה של אנשים שמחזיקים בדעה הזאת. דתיים למשל. אדם דתי לא יקנה עיתון פורנו והוא לא יעשה את זה כי בעיניו להסתכל על בחורות ערומות זה מעשה לא מוסרי, ולא משנה שהם רוצות (נגיד) שיסתכלו עליהם, או שהדבר הזה קיים בשביל שיעשו בו את השימוש המדויק הזה. הוא לא יגיד- אם זה קיים, אז זה בסדר מבחינתי לעשות בזה שימוש. כל בן אדם הוא אחראי לעצמו, ואם להסתכל על נשים ערומות למשל, זה לא מוסרי, אז לא עושים את זה, גם אם יש מסגרת חוקית שמתירה לעשות את זה.
אגב, שים לב שבנוגע לריאליטי הייתי הרבה פחות קיצונית. לא אמרתי שזו לא בסדר לצרוך ריאליטי, כלומר פשוט לראות תוכניות ריאליטי, אפילו לא עשיתי עניין מהרעיון של לדבר עם חברים על מה שקורה בריאליטי. הדבר שאליו התנגדתי זה שהצרכנים, אנשים פרטיים, באופן אקטיבי כותבים ושופטים את החיים הפרטיים של משתתפי ריאליטי (וכל בן אדם אחר שהם לא מכירים לצורך העניין). זה לטעמי דבר לא ראוי, ולא מוסרי. (אני נוטה לחשוב דבר דומה בכלליות על כל הז'אנר של הריאליטי. אני לא אוהבת אותו. אני לא אוהבת את עצם הרעיון של להפוך חיים פרטיים של אנשים לבידור ציבורי. לא אוהבת שאנשים יוצרים/משתתפים בו, לא אוהבת שאנשים צורכים אותו. אבל בדיון הזה הגבלתי את עצמי רק לתגובות של צרכנים באינטרנט).
אני גם לא ניסיתי לחפש אשמים ב"מצב" כרגע. הדבר היחיד עליו הבעתי את דעתי הוא מה לדעתי ראוי שאנשים פרטים יעשו (במקרה הזה- לא יעשו) במצב הנתון.
ההשוואה בין ריאליטי ליוטיוב, פייסבוק, בלוגים וטוויטר היא תלויה בכ"כ הרבה משתנים שונים – גם השוואה בין הדברים האלה עצמם היא מסובכת נורא. אבל לפחות במקרים הנ"ל – אני חושבת שלפרט שחושף את עצמו יש הרבה יותר שליטה על רמת החשיפה, ועל איכות החשיפה. נכון שאם אתה מחליט להכניס מצלמות הבייתה, או להיכנס לבית שמצלם אותך 24 שעות ביממה, ההחלטה הראשונית שלך היא מודעת, אבל השוני הוא שפה מצלמים אותך באמת 24 שעות, ואתה לא יכול להיות בשליטה ומודעות עצמית מושלמת 24 שעות. סביר להניח שבשלב כלשהו תעשה משהו שלא היית רוצה לחשוף והוא יחשף.
באינטרנט אתה לא נתון לחשיפה של 24 שעות, ואתה הרבה יותר מודע ושולט במה שאתה חושף. בפייסבוק אתה גם שולט על מי יחשף לתכנים האלה, והם לא פתוחים לכל הקהל. אתה גם יכול להשתמש בכלים האלה ולא להיחשף לחלוטין. אתה יכול לכתוב בלוג אנונימי, וגם אם אתה מפרסם את השם המלא שלך – יש לך שליטה מלאה על מה אתה כותב בבלוג. אתה יכול לכתוב אך ורק על נושאים עינייניים שמעניינים אותך, ואז אם אנשים מגיבים לדבריך, אין בכך שום חדירה לפרטיות. כנ"ל אם אתה מעלה ביצוע שלך לשיר מסויים ביוטיוב, או קטע ריקוד שלך, או סרט קצר שהכנת. בכל מקרה השליטה שלך על מה להעלות היא הרבה יותר גדולה, וגם באופן כללי, החשיפה שלך מגיע להרבה פחות אנשים, וברוב המקרים- כשאנשים מגיבים ישירות למשהו שפירסמת, רשומה בבלוג, סרטון ביוטיוב, או תמונה בפייסבוק (עד היום לא לגמרי הבנתי מה זה טוויטר, אז נעזוב אותו), אתה מודע לכל תגובה שנכתבת ואתה יכול להגיב חזרה, שזה עוד יתרון גדול שיש לאינטרנט על הריאליטי.
אבל אם נלך על האנלוגיה שלך עד הסוף. נניח שמישהי מעלה סרטון חושפני לחלוטין ליוטיוב, נניח אפילו קטע סקס של עצמה. ועכשיו תשאל אותי אם זה מוסרי עבורי כצופה להגיב לה על זה. התשובה שלי תהיה לא. לא אכפת לי אם היא רצתה שיכנסו לה לחיים הפרטיים, לא אכפת לי שהיא העלתה את זה בעצמה. עבור הצופה, הדבר המוסרי לעשות- זה לכל הפחות לא להגיב לזה. זה לא אומר שהיא צריכה להתפלא אם יגיבו לה, זה לא אומר שיש לה "זכות" להתלונן אם מגיבים לה. זה רק אומר שזה שהיא העלתה את זה, לא מהווה צידוק מוסרי עבור אנשים לקחת לעצמם את הזכות להביע דין וחשבון על זה.
לגבי המשפט האחרון בהודעה שלך. מה הכוונה שהתפיסות המוסריות שלנו לא רלוונטיות? למה? בגלל שהנורמות לא משקפות אותם? אני חושבת שאם אנשים יעצבו את התפיסות המוסריות שלו לפי מה שנורמטיבי, המצב יהיה עצוב מאוד.
מוסר ופרטיות
לא אמרתי שפורנו הוא מוסרי (או, לצורך העניין, לא מוסרי). אמרתי שאם את מניחה שפורנו (התייחסות לנשים כאל אובייקטים מיניים בלבד) אינו מוסרי בבסיסו, אין שום דרך לצרוך אותו בצורה מוסרית – ושאת מניחה, בעצם, את אותו הדבר על ריאליטי: שאין שום דרך לצרוך אותו בצורה מוסרית. במלים פשוטות, חוסר המוסריות טבוע בתוך טיבו של הז'אנר, וזה לא משנה אם אתה חודר יותר לפרטיות של המשתתפים או פחות – ברגע שנהיית צופה של ריאליטי, אתה משתתף באקט לא מוסרי.
השאלה, אם כך, היא מדוע את מניחה שריאליטי אינו מוסרי. קודם דיברת – או לפחות, פירשתי אותך כמדברת – על הטשטוש בין הפרטי לציבורי. אבל בהודעה האחרונה עברת לדבר על שליטה: מה שמפריע לך הוא שלמשתתפים בריאליטי אין שליטה על הייצוגים שלהם. כי הנה, הטשטוש בין פרטי לציבורי שהאינטרנט מייצר לא מציק לך, בגלל שכאן יש יותר שליטה למשתתפים.
אבל אם זה המצב, מה שמפריע לך הוא האלמנט המינפולטיבי שבריאליטי. אז למה להאשים את הצופים? הם לא שותפים למניפולציה הזו כלל – המשתתפים (בסיפוק חומר הגלם ובזה שהם משחקים את המשחק) והיוצרים (במניפולציות של עריכה ותסריט) הם הצד האשם, במאת האחוזים. הצופים יכולים להגיב רק לייצוגים, שהם כבר התוצר הסופי של המניפולציה. כמו שכבר אמרתי, אני את פרידה הכט לא מכיר, רק את הייצוג-המניפולטיבי של פרידה הכט. רק אליו אני יכול להגיב, ויתרה מזאת, אליו אני *נדרש* להגיב (כצופה מעורב).
לגבי מוסר באופן כללי יותר – אנשים מעצבים את התפיסות המוסריות שלהם לפי מה שנורמטיבי. אני לא רואה למה זה עצוב, והאמת, קשה לי לראות איך אפשר אפילו להתווכח על זה, שהרי מה מוסרי ומה לא משתנה לפי הזמן והמקום, דהינו, לפי הנורמות. מה שאני מנסה להגיד בהקשר חוסר הרלוונטיות הוא, במלים עדינות פחות, שאת שמרנית: המוסר שלך מתאים לתקופה בה ההפרדה בין הפרטי לציבורי הייתה חדה וברורה הרבה יותר. במערב, המצב הזה השתנה הן מבחינה טכנולוגית אבל, בעיקר, מבחינה תרבותית וחברתית. מה מוסרי ומה לא מוסרי השתנה יחד איתו.
אבל, שוב, קצת בלבלת אותי בהודעה האחרונה שלך, ואני כבר לא בטוח שעניינים של פרטיות וציבוריות הם בבסיס הבעיה מוסרית שלך עם הז'אנר.
אתה שוכח את הנקודה הקטנה,
שאתה *בוחר* לצפות (או לא) בריאליטי. וככל שזו השפעה קטנה, זו השפעה – יותר רייטינג שווה יותר תכניות כאלה בעתיד ולהיפך. ובכל מקרה, אם יש פה בעיה מוסרית, היא לא רק אצל היוצרים – היא גם אצל הקהל שעבורו הם יוצרים וממנו הם מתפרנסים. אי אפשר לומר 'אני רק רואה' כשברור וידוע שמשהו לא היה מתקיים אילולא היית רואה.
("לא עכברא גנב אלא חורא גנב", אם תרצה).
וזו, שוב, האנלוגיה לפורנו.
אני מקבל את התיקון. אבל זהו טיעון כללי, ואני מנסה להבין מה מטריד את Ivy באופן ספציפי: המניפולציה (שהצופים לא שותפים לה באופן אקטיבי), החדירה לחיים הפרטיים של המשתתפים (שלה הצופים דווקא כן שותפים) או משהו אחר.
באופן קצת יותר רחב, השאלה היא האם ריאליטי, מעצם טיבו, הוא ז'אנר בלתי מוסרי – ואזי, ברור שגם הצופים צריכים להדיר ממנו את עיניהם; או שיש דרך מוסרית לצפות בריאליטי.
עקרונית כן, מעשית לא.
מכיוון שרייטינג נמדד כיום באמצעות הפיפל-מיטר בלבד, הרגלי הצפייה של רובנו לא משנים דבר.
האמת שכן, אני בעצם אומרת שריאליטי הוא לא מוסרי. אבל לא רציתי להיכנס לדיון הרחב הזה, כי הוא נראה לי יותר מדי אוף טופיקי. מה שבעצם הגבתי עליו, שנורא עיצבן אותי הוא כמו שכבר אמרתי, התחושה שקיבלתי כמה פעמים בדיון פה, של מתן צידוק מוסרי להביע דעה על חיים פרטיים של אנשים. אני מניחה (ככה אני לפחות מבינה) שעם ההתנגדות הזאת אתה מסכים.
למה אני חושבת שהז'אנר של ריאליטי הוא לא מוסרי? כמו שאמרתי, זה טיפה אוף טופיקי, אז לא ארחיב כי יש לי המון להגיד על הנושא. בגדול הוא לא מוסרי בגלל הוא בעצם נותן מסגרת לגיטימית לצרכנים להציץ לתוך חיים פרטיים של אחרים. זה משדר לכלל האוכלוסיה ש:
א. יש משהו לגיטימי ומתגמל בלחשוף את החיים הפרטיים שלך מול קהל רחב (בשביל ה"פרס" של להיות מפורסם)
ב. זה לגיטימי גם לשפוט חיים של אחרים על סמך מה שאתה רואה, וברוב הפעמים המשתתפים מוצגים בצורה מלעיגה, או בצורה שנורא קל לשפוט ולהביע דעה עליהם.
אפשר לחלק בגסות את הריאליטי ל-4 סוגים:
1. ראליטי של כלום – אתה פשוט צופה בחיים של אנשים אחרים – כמו התוכנית של מעיין, או כמו האח הגדול. סוג כזה לא יכול להיות להיות מוסרי, כי הוא בנוי על רעיון שלא מוסרי ביסודו.
2. תוכניות של כשרונות -כוכב נולד, נולד לרקוד וכדו' זה ז'אנר לכאורה אני יכולה לחשוב על דרך לעשות אותו בטעם טוב. אבל ממש לא איך שהוא נעשה כרגע, בצורה שדואגת להבליט את החלקים ה"צהובים" של התחרות ובגלל עוד הרבה סיבות.
3. תוכניות של משימות שבסופה יש פרסים – כמו המירוץ למליון, רצים לדירה, השרדות. גם פה הקונספט יכול לכאורה להיעשות בצורה ראוייה, אבל גם פה לא עושים אותו ככה.
4. ריאליטי "חינוכי" כדוגמת סופר נני, משפחה חורגת, ואני מכניסה לז'אנר הזה גם תוכניות כמו דר' פיל. לגבי הז'אנר הזה- מצד אחד- רמת החשיפה הפרטית היא הכי גדולה, אבל פה לפחות אפשר לדבר אולי על מטרה ראוייה. עוד לא החלטתי לגבי זה אם המטרה מקדשת את האמצעים או לא.
זה לא נכון שהטשטוש האינטרנטי בין הפרטי לציבורי לא מפריע לי. נתתי דוגמאות איך אפשר להשתמש בכלים שהבאת (פייסבוק, בלוגים, יוטיוב) למטרות שלא מבוססות על הקונספט של חשיפה של החיים הפרטיים בציבור – אם אתה כותב בלוג של ביקורות על סרטים, מוזיקה, ספרים או כל דבר אחר- אתה עושה שימוש נכון בכלי הזה. זה לא שונה מטור ביקורות בעיתון, והדבר המרכזי הוא שאין פה חשיפה של דברים פרטיים (חוץ מהדעות שלך, שזה לגיטימי לחלוטין). אם אתה משתמש ביוטיוב או במייספייס כדי להעלות קאברים שלך לשירים, או לקדם את הלהקה שאתה נמצא בה, אין שום בעיה עם זה. גם במקרה הזה אתה לא מזמין אנשים לחיים האישיים שלך, אלא רק לצד מקצועי נטו. אם אתה עושה שימוש לא נכון בכלים האלו, כלומר כן חושף בצורה לא ראוייה את החיים הפרטיים שלך, זה אקט לא מוסרי בדיוק כמו תוכנית ריאליטי. זה לא מוסרי לעשות את זה, וזה לא מוסרי להגיב לזה. (רק שפה ה"נזק" יותר קטן, כי החשיפה במקרה הזה היא נמוכה בהרבה מריאליטי, אבל זה לא עושה את זה ליותר מוסרי).
מה שמפריע לי בבסיס הריאליטי הוא כן הטשטוש בין הפרטי לציבורי. ומפריעה לי גם המניפולציה, ברמה יותר נמוכה אולי. או אם לנסות לחדד, מפריעה לי מניפולציה בתוכניות שכביכול לא מתיימרות להיות ריאליטי מהסוג ה"חושפני" כמו כוכב נולד למשל, שמטרתו היא תחרות שירה. אבל תחת הכותרת הזאת מביאים לי את הסיפורים האישיים של המתמודדים. למה בשביל לקבוע אם מישהו הוא זמר טוב, אני צריכה לדעת את הסיפור האישי שלו, לדעת שהוא חזר בשאלה ורב עם המשפחה שלו? או למה אני צריכה לשמוע שיפוטים לא מקצועיים על המתמודדים בשפה לא יפה ולא מקצועית, או שיפוטים שמתייחסים לצדדים לא רלוונטים כמו איך המתמודד נראה?
בקיצור- אפשר להגיד ששני הדברים מפריעים לי. בנוגע לטשטוש בין האישי לציבורי – הצופים כן תורמים לזה ע"י העיסוק שלהם בעניין, גם אם באופן לא ישיר. בנוגע למניפולציות- הצופים אמנם לא אחראיים להם באופן ישיר, אבל בעצם הבחירה "להשתתף במשחק" – לצפות בתכניות האלה ולהפוך אותם לשיחת היום, הם רק מחזקים את הלגיטימציה של התוכניות האלה להתקיים. כמו שטוודלדי אמר, אם הקהל יחליט שלא מתאים לו לצרוך את הדבר הזה, אם לא יהיה רייטינג, זה פשוט לא יהיה. צריכה של הדבר הזה רק מחזקת את המעגל.
לגבי המוסר- נכון שנורמות מוסריות משתנות מחברות לחברות, והאדם מושפע מהשינויים האלה בהתאם לחברה שבה הוא חיי, ובהתאם לשינויים בחברה הזאת. אבל אם אנשים יחליטו להפסיק לחשוב בעצמם, ואוטומטית יקבלו כל נורמה שקוראת כמוסרית, זה מצב עצוב לדעתי. אני מעדיפה לחשוב על עצמי כשמרנית, מאשר לחשוב על עצמי כעל אדם שלא חושב בזכות עצמו, ומקבל נורמות כמוסריות רק מהיותם נורמות. אני לא אתן פה דוגמאות לחברות עם נורמות הרבה *הרבה* פחות מוסריות שאנחנו לא חושבים שאף חברה אנושית צריכה לקבל, כי אני בטוחה שאתה יכול לחשוב על דוגמאות כאלה בעצמך.
מוסר ופרטיות
קודם כל, תודה לך על התגובות המפורטות והדיון המעניין. מעולם לא חשבתי לעומק על ריאליטי כמו כאן, וזה עוזר לי להבהיר לעצמי מה אני חושב על הז'אנר.
ברשותך, בואי נוציא את המניפולציה מהדיון. מוסרית, מדובר בסוגיה אחרת לגמרי – שלגביה, נדמה לי, יש גם הרבה פחות מחלוקת.
נשארנו עם הסוגיה של חשיפת חיים פרטיים במרחב ציבורי. כאן, הריאליטי הוא רק מופע אחד במערך רחב בהרבה: עיסוק בחיים של ידוענים, תיעוד עצמי (בוידאו ובכתב) באינטרנט, פורומים שונים ומשונים, ספרים אוטוביוגרפיים, פייסבוק ועוד ועוד. נדמה לי שאין ויכוח על כך שהחשיפה הזו לא רק הולכת ומתפשטת בשנים האחרונות, אלא שהיא מהווה את אחת המגמות התרבותיות הבולטות ביותר במערב כרגע.
אין ספק שההפרדה בין הפרטי לציבורי הייתה הנורמה המקובלת במערב מאז, נגיד, מלחמת העולם השניה (אני לא מאוד בקי במה שהיה לפני כן). ואין ספק שחדירה לפרטיות של אדם נחשבה עניין לא מוסרי. אבל נשאלת השאלה: למה את חושבת שהמצב הזה צריך להישאר? אם אנו מוציאים מהמשוואה את אלו שמעדיפים לשמור על פרטיות אבל הציבור נדחף אל חייהם בכוח, מה רע בכך שהציבור מתעניין בחיים הפרטיים של אנשים *שרוצים* שיתעניינו בחיים הפרטיים שלהם? למה, לדעתך, זה לא מוסרי? [ולשאלתך, אני דווקא לא חושב שיש עם זה בעיה]
לפני שאת עונה תחשבי רגע על זה: תוכניות ריאליטי הן, לעתים מזומנות, מחזות מוסר. הן לא רק מאפשרות לצופים לבצע שיפוט מוסרי על המשתתפים, הן מעודדות שיפוט שכזה. את פרידה הכט אומרת שהיא תצדיע למחבל שיתפוצץ מולה ישדרו שוב ושוב, בכל פרומו ובכל פורום; לרומן של דנה ספקטור ורן שריג יוקדשו מוספים שלמים; אי-אפשר להגיד "נינט טייב" בלי לדבר על ההתחלה הצנועה שלה, על היותה סיפור Rags to richs; וכל מי שמדבר על 'הישרדות' תמיד מציין את נצחונה של המניפולציה כאלמנט הבזוי בתוכנית הזו (ואני בטוח שלא רק שההפקה מרוצה מהדיון הזה, היא גם מעודדת אותו כשהוא במקרה גווע).
אנשים רואים ריאליטי לא רק כי הם נהנים מלהיות מציצנים, דהינו, עבריינים; אלא כי הם נהנים להיות עליונים מוסרית על חלק מהמשתתפים, ולהזדהות מוסרית עם חלק אחר מהמשתפים: להיות בעד הטובים ונגד הרעים. הם יכולים לקבל החלטות מוסריות על החיים שלהם עצמם על סמך התבוננות *פומבית* בחיים *הפרטיים* של אנשים אחרים.
לדעתי, הבעיה היחידה עם זה היא שזה יוצר האחדה: לא נשאר כמעט אף תחום בחיים של כל אחד מאיתנו שאין לו תסריטים מקובלים חברתית שמוצגים, שוב ושוב, בריאליטי כלשהו. האחידות המוסרית שזה מביא לה היא גם מצב של פחות גיוון אישי וחברתי. אבל, מצד שני, ריאליטי גם נותן לגיטימציה וחשיפה לסגנונות חיים ודעות מוכרים פחות, מה שמאפשר לאנשים יוצאי דופן להבין שהם חלק ממיעוט, ולא לבד בעולם.
ראשית, גם אותי הדיון הזה מאוד העשיר, ולכל הפחות גרם לי לנסות לחשוב ולדייק מה כ"כ מפריע לי בריאליטי.
לגבי מה שאתה אומר- ראשית, אתה אומר שאנשים צופים בריאליטי לא מיצר מציצנות גרידא ושהם יכולים לקבל החלטות מוסריות על סמך הצפיה בריאליטי. סלח לי שאני לא יותר נאיבית, אני לא קונה את זה.
אם נתייחס ליתרון היחיד של ריאליטי שהצגת, הצגת קונפליקטים מוסריים המבוססים על חיים פרטיים, הרי זה מה שעשו כבר עשורים ע"י האומנות- סרטים,סדרות טלוויזיה, ספרים, הצגות. כל אלו עשו את זה הרבה לפני, והם עושים את זה יותר טוב. דווקא בגלל שבמקרים האלו עומד מאחורי המדיום יוצר שהוא בונה את המציאות מאפס, הוא יכול ליצור קונפליקטים מוסריים הרבה יותר עמוקים, מעניינים ורלוונטים . הוא יכול ליצור כל אחד מהצדדים בקונפליקט באופן הרבה יותר עמוק ומורכב, ולא חד צדדי. במובן הזה אין לריאליטי שום דבר לתרום בנושא ליצירות האומנות. אם כבר ריאליטי עושים את זה בצורה הרבה יותר שטחית. אם בגלל שהמציאות עצמה שטחית, או בעיקר בגלל המפיקים שמציגים את הקונפליקטים האלה לרוב בצורה חד צדדית, שחור ולבן, בד"כ תוך הוצאת הקונטקסט מהקשרו בדיוק כדי ליצור "רעים" וטובים" (נכון כאן אנו חוזרים למניפולציה, אבל זה חלק אינטגראלי מהז'אנר, אי אפשר לא להתייחס אליה). בקיצור הריאליטי לא מנסה לגרום לנו לחשוב, הוא לא מציג לפנינו סיטואציות מוסריות מורכבות, להיפך, הוא מנסה לרדד את המציאות ליחידות המשמעות הקטנות ביותר. כל צד בויכוח המוסרי הוא יציג באופן חד צדדי- בשביל לפנות למכנה הנמוך הגדול ביותר. כמו שציינת, בשביל שהצופים ירגישו נעלים על דמויות שהם לא מכירים. לא ינסו להבין אותם, פשוט יכניסו אותם לתבניות נוחות במוח שלהם שבנויות לפי "טוב" ו"רע"- הדבר האחרון שריאיליטי מתיימר לעשות זה לגרום לנו לצאת ממשבצת הנוחות שלנו ולחשוב, להרהר או חס וחלילה, לגרום להשפעה כלשהי על החיים שלנו. (אני מתכוונת, מלבד הדיבור על התוכן של התוכניות).
ואם אתה רואה איזשהו מעלה בכך שאנשים אמיתיים כביכול מקבלים הזדמנות לשתף את הדעות שלהם, אז גם את זה עשו הרבה לפני, קראו לזה ראיונות, ובהם אנשים קיבלו את ההזדמנות לדסקס ולשכנע בעמדות שלהם. אין לי צורך לראות ילדה קטינה עם גבר מבוגר, בשביל להרהר אם זה מוסרי או לא שמצב כזה יקרה. אם לשם יוצרי הריאליטי היו מכוונים, הם לא היו מראים לי את הסיטואציה הזאת, הם היו יוצרים ריאיון שבו מעיין, או כל אחד אחר היה יכול לדבר באופן תיאורטי על הנושא. לזה יש הרבה יותר סיכוי לגרום למישהו להרהר, מאשר לראות את התוכנית הזאת. יותר מזה, כפי שאמרתי, אין ליוצרי הריאליטי שום כוונה לגרום לנו חס וחלילה להרהר. הם יציגו את המצב מהנקודה הכי חד צדדית שלו- הרי למען השם- על השלט כתוב את המשפט "היא רק בת 17 ויוצא עם גבר בן 41"- זה משפט שזועק לפרובוקציה- זה משפט שמזמין תגובות שיפוטיות- זה משפט שכל מטרתו הוא לרדד את הסיטואציה האמתית לנק' מבט צדדית ומינימלית ביותר- זה משפט שלא נותן לי את הרקע מאחורי החיים של מעיין, הוא לא מציג את מעיין בכלל. כל מה המידע שהוא נותן לי הוא שמעיין יוצאת עם גבר בן 41. אם זה באמת מכוון כדי לגרום לי לחשוב, אז שוב, אני לא צריכה לראות חיים "אמיתיים" של ילדה בת 17 עם גבר בן 41 – יש דרכים אחרות לגרום לי להרהר על העניין בצורה לא שטוחה וחד צדדית שכזו. והצורך כך לראות את התוכנית כן נובעת מיצר מציצנות, אין לו שום מטרה אחרת.
שימי לב מה את אומרת:
את אומרת שהחיים האמיתיים מציגים דילמות מוסריות בצורה יותר שטוחה, פחות מעמיקה ופחות מורכבת ורב-ממדית מאשר סיפורים *בדיוניים*.
את אומרת שהזדהות רגשית והכרות מעמיקה וויזואלית (מה שריאליטי מאפשר) *פוגמים* ביכולת שלנו לחשוב על נושא לעומק, ושראיון – טקסט בן כמה מאות מלים או קטע וידאו בן כמה דקות – עדיף בשביל לאפשר דיון מוסרי אמיתי .
ואת אומרת שהריאליטי 'ללא בושה' – שלא ראיתי, אבל מקבל ביקורות מצוינות – מתמצה כולו בסלוגן אחד קצר שהוא, ללא צל של ספק, חלק ממסע *הפרסום* של הריאליטי ולא חלק מהריאליטי עצמו.
אני, במילים פשוטות, לא יכול להסכים איתך פחות. לגבי הנקודה האחרונה, די ברור למה, ואת עושה כאן עוול לתוכנית ולמעיין.
לגבי שתי הנקודות האחרות: כדי לגרום לאנשים לחשוב באמת על מוסר – או על כל דבר שהוא – אתה צריך לעורר בהם מידה של הזדהות רגשית. זה עקרון ה-show, don't tell המפורסם. מה יעיל יותר, להגיד לאנשים "אני אוהבת אותו למרות שהוא הרבה יותר מבוגר ממני", או להראות שישנה אינטימיות אמיתית וכבוד הדדי באמצעות תיעוד בן כמה שעות? ומה יעיל יותר, להעביר ביקורת נוסח "זו לא באמת אינטימיות" או להראות את אופי הויכוחים והאינטראקציות באותה מערכת יחסים?
ולגבי הצגת סוגיות מוסריות בצורה מורכת יותר בסיפורים בדיוניים: אפילו אם נתעלם מכך ש-99% מהיצירות הבדיוניות לא מציגות שום דילמה מוסרית בעלת שמץ מורכבות שהוא, ובדיוק – אבל בדיוק – שמות את כולם במשבצות מוסריות ברורות ובנאליות; אפילו אם נתעלם מכך, הרי שביצירות בדיוניות לכל דבר שהוא יש משמעות: לא מספרים לנו שום דבר סתם כך. בעולם האמיתי המצב לא ככה, ואת זה ריאליטי טוב יכול לתפוס.
ברור ומובן מאליו שיוצרי הריאליטי מבצעים מניפולציות שמשטחות את הדיון המוסרי. ברור ומובן מאליו עוד יותר שיוצרים בדיוניים עושים זאת פי כמה, ושבכל מקרה, אין כאן יתרון מובנה ליצירות בדיוניות.
דבר ראשון- בקשר לתכנית הספציפית הזאת – אני מצטערת אם דברי לא הובנו כראוי. את התכנית עצמה לא ראיתי, לכן אני כמובן לא מתיימרת לשפוט מה מציגים שם ואיך מעיין מוצגת שם. כל מה שהתייחסתי אליו הוא הפוסטר-שהוא לטעמי- מזמין את הצופים לצפות בדמות פרובוקטיבית ומאוד חד צדדית מבחינה ערכית ומוסרית. אני כצופה, אם אני מחפשת לצפות במשהו שייתן לי בסיס אמיתי להרהור בנושא המוסרי של יחסים בין קטינה לגבר מבוגר לדוגמה, הפוסטר הזה ממש לא גורם לי לחשוב שאני אקבל את זה בתכנית הזאת. השתמשתי בדוגמה של הפוסטר כדי להמחיש שלפחות בכל הנוגע ליחצנות של תכניות הריאליטי, הם לא מציגים את עצמם כפלטפורמה שתיתן בסיס לדיון עמוק בסוגיות מוסריות, ומהקצת ריאליטי שראיתי, הם גם לא עושות את זה בפועל.
במקרה הזה התייחסתי אך ורק לפוסטר ולאיך שהוא מציג את התכנית, כשהוא מזמין אותי, הצופה לראות את התכנית. לא התכוונתי להביע שום עמדה על התכנית עצמה, שאותה כאמור לא ראיתי. וסליחה אם דברי לא הובנו נכון.
בעניין של היכולת של ריאליטי להציג לצופים סיטואציות מורכבות, אל מול היכולת של יצירות מובנות לעשות את זה- יש לי כמה דברים לומר-
דבר ראשון, אני חושבת שקצת הגזמת עם המשפט "99% מהיצירות הבדיוניות לא מציגות שום דילמה מוסרית בעלת שמץ מורכבות שהוא, ובדיוק – אבל בדיוק – שמות את כולם במשבצות מוסריות ברורות ובנאליות". אני יכולה בשליפה לזרוק 3 תכניות טלוויזיה מהעשור האחרון- הסופרנוס, האוס ומד מן- שמציגות דמויות מאוד מורכבות מבחינה מוסרית ובצורה מאוד לא חד צדדיות או פשוטה. וזה היה בשליפה, אני בטוחה שיש הרבה יותר יצירות שעושות את זה משאתה חושב. אבל זה לא העניין, סתם ניטפוק.
בנוגע ליכולת של הריאליטי לעשות את זה- נדבר על המצוי מול הרצוי. במה שקורה בפועל – לא נתקלתי בתכנית ריאליטי שמנסה או מצליחה לעשות את זה. אבל זה באמת חוזר לעניין של המניפולציה של העריכה שהיא באמת אחראית למצב הזה, ועליה אנחנו כבר מסכימים בדעה. לגבי השאלה אם באופן תאורתי תכנית ריאליטי יכולה להציג מצבים מורכבים מבחינה מוסרית- וואלה? יכולה להיות, אני לא פוסלת את זה על הסף. זה דורש מחשבה.
אבל גם עם זה יקרה, יש עדיין משהו מהותי בבסיס החשיפה הציבורית של חיים פרטיים שגורם לי לאי נוחות. זה כבר מעבר למשהו שאני יכולה להסביר אותו במילים. גם זה שאנשים בוחרים לחשוף את חייהם בפומבי, וגם זה שאנשים מעוניינים לצפות בחיים של אנשים אחרים עדיין מרגיש לי לא נוח מבחינה מוסרית, אבל פה באמת הגעתי לנקודה שאני לא יכולה להסביר אותה בצורה רציונלית, מדובר בהרגשה שזה פשוט מעשה "לא ראוי". לכל הפחות אם אני ארצה להעמיק בזה, אני אצטרך לחשוב טוב מה בדיוק מפריע לי בזה, אבל בשלב הזה אני לא בדיוק יודעת להסביר.
בכל מקרה, היה דיון מעניין ונתן לי המון נקודות למחשבה
אכן דיון מעניין. תודה לך.
(ל"ת)
מבחינתי תכניות שעוסקות באמנות ו/או בספורט
כמו גם תחרויות, חידונים ושעשועונים אינם "ריאליטי". כשמדובר באמנויות הבמה ובדברים שמצולמים לטלוויזיה במשך שנים רבות ואין בהם "חיים אמיתיים" (עד כמה שזה קיים ב"ריאליטי") זה לא ממש רלוונטי. הרי כל רקדן או זמר הוא "אדם אמיתי" ולב התכנית הוא תחרות כישרונות, אז איפה ה"מציאות" פה? שהקהל משתתף בהצבעה במסרונים? זה קיים גם באירוויזיון… שמראים סרטונים קצרצרים שבהם מראים אימונים וחזרות או מפגש עם המשפחה? אין בזה שום דבר מיוחד שלא רואים בסרטים דוקומנטריים שעושים על אמנים או ספורטאים למשל, סרטוני "מאחורי הקלעים" ועוד. זה לא צהוב, בקושי "צהבהב" וזה ממש לא העיקר.
אני חייבת לציין שאני מתגעגעת נורא ל"נולד לרקוד". התכנית הציגה על המסך רקדנים מוכשרים להפליא בכוריאוגרפיות נפלאות, ומסביב הראו קצת עבודה בסטודיו. זה ממש לא היה "צהוב" ולא חדרו לאף אחד לחיים הפרטיים (בטח לא יותר מכפי שהוא רצה). גם אחרי צפייה נלהבת בכל העונות אני לא יודעת על אף אחד מהמשתתפים יותר משאני יודעת על ידוענים ו/או אמנים כאלה ואחרים (להפך, למעשה). בקיצור, לא מוצאת בזה שום בעיה מוסרית.
הבעיה המוסרית היחידה שאני מוצאת בהפקות ריאליטי מהסוג הראשון (פרט לכך שהן לא מעניינות אותי בשיט) היא שהן תופסות מקום רחב מדי בחיינו, לא רק בפריים-טיים (על חשבון תכנים איכותיים יותר) אלא גם בשיח הציבורי. מעולם לא צפיתי באח הגדול, ועדיין אני יודעת פה ושם כי זה מהדהד לכל הכיוונים ואי אפשר לברוח מזה לגמרי.
בגלל הדיון הארוך, אני כבר לא רואה לאיזה הודעה
הגבת, אבל נדמה לי שזו להודעה שלי. ציינתי בהודעה שלי שהריאליטי מהסוג של "תחרות כשרונות" ו/או תחרויות נושאות פרסים יכולים תיאורטית להעשות בצורה שתהייה מקובלת עלי, הם פשוט, כפי שהם עכשיו לא (וכן, יש הבדל גדול בינם לבין ריאליטי מהסוג של האח הגדול, קראתי להם ריאליטי לא בגלל שאני דווקא חושבת שהם קשורים לז'אנר, אלא פשוט כי זו התפיסה המקובלת, של לשייך אותם לז'אנר).
ראיתי את העונות הראשונות של כוכב נולד ואת שתי העונות הראשונות של נולד לרקוד, וכן מצאתי בהם דברים מעניינים. אהבתי במיוחד את קטעי הריקוד הנולד לרקוד. הבעיה שלי בפורמטים האלה, היא האמת לא ממש מימד מציצנות, כי זה לא מאוד קשור לשם. הבעיות העיקרית שלי איתם זה עצם התחרות ורידוד האומנויות האלה לקטעים של 2-3 דקות שלפיהם בוחנים את המתמודדים, וגם בעיקר, כל קטעי ה"איזה דאחקות – אנשים משפילים את עצמם באודישנים- ובואו נעשה קלוז אפ לפנים ההמומות של צביקה הדר שמראה עד כמה המתמודד שעומד מולו מוזר והזוי" (וכן אני מודעת לזה שאנשים בוחרים לעשות את זה לעצמם- אני עדיין חושבת שיש רמות שלא צריך לרדת אליהם, ולא צריך לשדר כל דבר בשביל רייטינג).
אם יורידו את השופטים, את הדירוגים, את ההדחות, את האודישנים, ויעשו למשל תוכנית תיעודית על מאחורי הקלעים של להקת ריקוד למשל, או להקת שירה, אפילו על דוגמנות (בדוגמניות של טיירה בנקס, למשל, מאוד התרשמתי מכל הצילומים האומנותיים- זה גרם לי להבין שיש הרבה יותר אומנות בצילומי דוגמנות ממה שחשבתי), אז זה יהיה משהו שיהיה מעניין אותי לראות. בפורמט הנוכחי, האומנות נדחקת לשוליים, וכל מה שחשוב זה "התחרות", זה פשוט הרבה פחות מעניין אותי כצופה.
גם אני חושב שזה ההבדל הגדול בין ריאליטי לספורט
ספורט מתרכז סביב הישגים. כמובן שיש מימד חזק של פרסונליזציה גם בספורט, אבל בסופו של דבר, העיקר בו הוא ההישגים. בריאליטי, המיקוד הוא לא על ההישגים אלא על אנשים. ברוב תכניות הריאליטי, גם מהסוג התחרותי, הדרמה לא מתרכזת סביב מי שר/רוקד/מרזה הכי טוב אלא במי שהוא "הכי טוב" מביחנת אישיות – וזו הסכנה הגדולה הראשונה בתכניות הריאליטי, לטעמי, שהן מלמדות שאפשר למדוד דברים כאלה במונחים אובייקטיביים.
חוץ מזה, כמו שציינת, בתכניות ריאליטי קיים מימד חזק של השפלה. גם זה משהו שהיה קיים בספורט נורמטיבי, ועדיין, תחרויות ספורט בדרך-כלל הדגישו את המנצחים. בריאליטי יש נטייה להדגיש את המפסידים – ולגמרי לא מהזווית של "לא נורא", אלא מזווית של להעצים את ההפסד ולגרום להם להרגיש רע יותר. זו מניפולציה מאוד מכוערת, ואחת הסיבות שאני לא צופה בתכניות ריאליטי. אני לא מוכן להיות שותף להתנהגות כזאת.
אבל הבעיה הכי גדולה שלי עם ריאליטי היא בעיה אחרת שקשורה למשתתפים: ריאליטי בנוי לעיתים קרובות על הפעלת היצרים השליליים של המשתתפים. וזאת הנקודה שבה הריאליטי נמצא הכי רחוק מהספורט: הרבה תכניות ריאליטי מעודדות את המשתתפים שלהן לפתח שנאה אישית ועמוקה זה כלפי זה, ולפעמים גם לשקר, לחתמן ולרמות בדרך לפסגה.במשחק כדורגל, שחקן שישים רגל לשחקן אחר יקבל כרטיס אדום. בריאליטי, סביר שהוא יעלה לשלב הבא לקול תשואות הצופים. זה פיגוע מוסרי. פסיכולוג שהיה מנסה היום לעשות ניסוי שדומה למה שהולך ברוב סדרות הריאליטי, היה מאבד את עבודתו ואת הרישיון שלו – אבל מה שועדות האתיקה במוסדות אקדמיים אסרו עליו לפני כמה עשורים הוא לא רק מותר אלא גם רצוי בטלוויזיה של המאה ה-21. ראיתי המון מחקרים שעוסקים בשאלה מה ריאליטי עושה לצופים, אבל הייתי שמח לראות יותר מחקרים שעוסקים במה שהוא עושה למשתתפים. הניחוש שלי: דברים לא טובים. אבל אולי זה רק אני.
אני לא אגיד שצריך להוריד את כל הריאליטי מהמסך, כי אני מתנגד לצנזורה. אבל אני לא אזיל יותר מדי דמעות אם מחר יעבור בכנסת חוק שדוחף את כל התכניות האלה לשעה 23:00, שם הן ימותו מוות אטי.
צפית בכלל ב"נולד לרקוד"?
כי התיאור שלך לא קרוב בכלל… וכשהשוויתי לספורט דיברתי על תכניות מהסוג הזה (כי ריקוד הוא סוג של אמנות ספורטיבית). בתכניות מהסוגים האחרים בכלל ומהסוג הראשון בפרט אני לא צופה כי אני לא סובלת אותן, ולא אליהן התייחסתי.
מכיוון שהתכנית התרכזה בריקוד ולא באישיות, היה מתאם מדויק למדי בין הכישרון *בריקוד* ובין מי שהמשיך הלאה, והזוכים היו באמת רקדנים מעולים משכמם ומעלה. הצופים לא מטומטמים והם הוכיחו שהם מקשיבים להערות השופטים וגם רואים מי רוקד מצוין ומי פחות.
את המפסידים ממש לא הדגישו באופן שתיארת, להפך, אמרו להם "לא נורא", אתה רקדנים מעולים, הקרינו קליפ (שהוכן מבעוד מועד) עם כל הרגעים היפים וכל המחמאות שהם קיבלו, כולם מתחבקים וכו'. אף אחד לא שמח לאיד. לא היה שום פיתוח של שנאה בין המשתתפים אלא אהדה ופרגון, הם עבדו יחד בכל תכנית, התאמנו כל יום שעות בסטודיו. "לשים רגל" למישהו זה תרחיש שלא קרה, אבל אין לי ספק שלו היה קורה הוא לא היה מזכה את המשתתף בתשואות, להפך; יש להניח שהוא היה מוצא מהתכנית בבושת פנים, והצופים היו נוטרים לו טינה.
לגבי השפלה, לי אין בעיה מוסרית מלצחוק על מישהו שעושה צחוק מעצמו. הוא יודע שזה טלוויזיה, אם הוא מוכן להציג את עצמו תמורת 15 דקות תהילה, אז הנה, קיבל את שרצה. בכל מקרה, זה היה קטן קטנטן מאוד מהאודישנים ורובם המכריע לא התמקדו ב"השפלות". אגב, גם בספורט, מי שצופה ביורוספורט בתקופה של תחרויות (אולימפיאדות למשל) רואה שהם מכינים קליפים של כל הספורטאים שפישלו…
מה התכנית עשתה למשתתפים? רק טוב. הם קיבלו חשיפה והגיעו לרקוד בלהקות שונות או במופעים כאלה ואחרים, חזרו ללמד בסטודיו וקיבלו הרבה יותר תלמידים (שרוצים ללמוד אצל המורה מהטלוויזיה), ובכלל, התכנית הזו קידמה מאוד את תחום המחול בארץ ועשתה לו שירות מצוין.
לא, לא צפיתי.
וכתבתי יותר מפעם אחת, שאני מתייחס לרוב תכניות הריאליטי, לא לכולן.
אני לא חושב שהצדקתי ירידה לחייו של אף אחד
לא, אני לא חושב שזה "בסדר" לפלוש לחייה הפרטיים של מישהי משום שהיא הופיעה בתכנית ריאליטי, ואני לא מעודד את זה; מצד שני, זה לגמרי לא ריאליסטי מצד מישהו להיכנס לתכנית ריאליטי בלי לדעת שזה יקרה. זה אולי לא "בסדר", אבל אלה הם החיים, החוקים ידועים היטב, מי שמשחק באש סופו שיישרף ועוד קלישאות.
אוקי, עם זה אני מסכימה.
(ל"ת)
אני קוראת את הדיון המעניין,
ולא ממש רואה היכן היתה חדירה לפרטיות. נכון שהיה שימוש בשפה "לא יפה", אבל צוינו אך ורק פרטים שרשומים בגדול בפוסטר. איך אפשר לדבר על חדירה לפרטיות, כשהשיחה היא אך ורק על מידע שמפורסם באופן פומבי ומכוון?
חדירה לפרטיות מתבטאת לטעמי לא רק בעיסוק בנושאים שנוגעים לחיים הפרטים, אלא גם בשפיטה של דברים פרטיים. ואמנם, כמו שציינתי איפשהו בדיון, הכתבה המרכזית אינה מהווה חדירה לפרטיות לטעמי, וגם רוב התגובות לא, והדיון שלי הוא בעיקרו תאורתי והוא התחיל מכך שקיבלתי את הרושם של מתן לגיטימציה מסויימת לחדירה לפרטיות בגלל ש"היא הלכה להשתתף בריאליטי, אז למה היא מצפה?".
אם זאת, היו מעט תגובות שכן חרגו מהקו הזה וכן מהווים לטעמי חדירה לפרטיות, כי כמו שאמרתי, גם מתן זכות של אנשים לעצמם לשפוט פרטים אישיים של מעיין, גם אם הם כתובים באופן ברור ומובהק בפוסטר, היא חדירה לפרטיות מבחינתי.
לדוגמא – התגובה עם האופי השופט בנוגע לכך שמעיין יוצאת עם גבר מבוגר – שאגב היה בה גם עיוות מסויים של המציאות. התגובה כינתה את מעיין משתרללת , בגלל שהיא יוצאת עם גבר מבוגר. המילה משתרללת, מתייחסת בד"כ למישהי שיוצאת עם הרבה גברים בבת אחת ולא מגבילה את עצמה למערכת יחסים מונוגמית (המילה עצמה האמת, בעייתית בפני עצמה, כי היא מניחה שיש משהו לא בסדר בנשים שפועלת כך, אבל נעזוב את זה עכשיו). אין שום דבר בכתוב לפחות, ומהעובדה שהיא יוצאת עם גבר מבוגר, שאמורה לגרום לנו להניח את ההנחה הזאת. וזה בדיוק הבעיה עם הלגיטימציה החופשית הזאת להעביר ביקורת על דברים מסוג זה הופכת למדרון חלקלק של עיוות האמת והתחלה של שמועות. בנוסף הייתה גם איזה הודעה שדנה במראה החיצוני שלה והניחה שהיא עברה ניתוחים פלסטים, שזה שוב חדירה לפרטיות.
ואני שוב מזכירה, שעם רוב התגובות דווקא לא הייתה לי בעיה, והדיון שלי הוא בעיקרו תיאורטי.
הסכמתי שהשפה לא היתה יפה
וגם לדעתי לא היה מקום להשתמש במלה "משתרללת". אבל בנוגע לכך שבכלל מתנהל דיון על הסוגיה של בחורה בת 17 שיוצאת עם גבר בן 41 (שיכול להיות אבא שלה), אני לא רואה פה חדירה לפרטיות בשום צורה שהיא.
זה מרוח על הפוסטר. זה פריט מידע שלא רק שאינו פרטי כעת, אלא הוא שם במיוחד כדי לגרום לאנשים לראות את התוכנית. בהחלט לגיטימי לדבר על המצב המאוד מיוחד הזה, שברוב המקרים אינו תקין. (אולי כאן כן, לא יודעת וגם לא ממש מעניין אותי). אילו מישהו היה בא עם פרטים שלא פורסמו, או אז זו היתה חדירה לפרטיות.
אני חושבת כך לגבי כל הריאליטי. אמנם אני לא צרכנית גדולה של ריאליטי (עם יוצא דופן של היפה והחנון בעונה הזו, וגם זה מפני שאני מכירה את אחד המשתתפים), אבל עד כה לא ראיתי שהיו דיונים גדולים בפרטים שלא נחשפו לציבור על ידי המתמודדים עצמם. זה נראה כאילו אנשים בגדול כן שומרים על הגבולות.
סליחה פעמיים, אבל לו מעיין הייתה מגיבה לך,
כי אז הכותרת הייתה עם שלוש קללות וכינוי גנאי אחד.
התגובות שלה פה היו תגובות שמתאימות לילד בן 5, ויש לי חשד סביר שזה מחושב וקשור לצורך לשמור על הפוזה בסדרה – שאמנם מדברת על בת 17 'בוטה ומרדנית', אבל בכותרת מנופפת בעיקר במאהב שגילו פי שניים וחצי ממנה.
כשמופיעה פה מישהי שבהחלט בוטה, אבל עושה רושם שאין לה מושג במה היא מורדת ובעיקר נהנית לקלל, אין סיבה להגיב לה בחן ובאצילות. יתרה מזו, בסדרות כאלה החשיפה *איננה תוצר לוואי* של סיפור כלשהו. היא המטרה העליונה והבלעדית והמוצהרת, וכל השאר טפל אליה. סיפור זה קדחת; הרעיון הוא להפוך לסלב, ולו לרגע.
אז פלאי פלאות. היא נחשפה, היא בחרה למען החשיפה להציג את עצמה בצורה מסויימת ולשתף פעולה עם יוצרי התכנית, ואם היא לא מטומטמת גמורה אז זה מתוך מודעות מלאה לכך שהתקיימה 'מחוברות' בעולם ומה בדיוק יוצא מסדרות כאלה – ועכשיו אנשים מגיבים, ולא כולם אוהבים שמישהי חושפת את כל הג'ורה לעברם. פלאי פלאות.
ההגדרה שלו אינה מדויקת.
תיכנס לערך הרלוונטי בויקיפדיה, למשל.
לגבי כל השאר, רד וטווידלדי ענו היטב, אבל אני רוצה להדגיש (בפעם האחרונה, מבטיח) שמי שהולך להופיע בריאליטי מוותר, מראש ובכוונה, על הפרטיות שלו. אם להיות ממש מפורש, אם אתה רוצה שכולם ידברו עליך, אל תתפלא שכולם מדברים עליך.
ואם אתה רוצה שמישהו יהיה
אלים כלפיך, זה בסדר מבחינתו שהוא יהיה אלים כלפיך?
כן.
קוראים לזה מזוכיזם, והוא חוקי לחלוטין בין בגירים.
(ל"ת)
וחוקי זה תמיד מוסרי?
(ל"ת)
מוסר הוא לא ערך אבסולוטי
(ל"ת)
כנראה
זה בטח מתאים לתפיסת המוסר של מישהו אחרת זה לא היה חוק
עמוק.
אולי פשוט תציג/י את הצד השני?
כי, בינתיים, לא ממש ברור מה את/ה מנסה להגיד.
סליחה לא הייתי כמה ימים
נראה לי שבעיקר רציתי לשאול את השאלה. כי חברה שבה החוק הפך תחליף למגנון המוסר הפנימי מפחידה אותי. זה קצת אוף טופיק אני יודעת.
בהקשר של הפוסט, למרות שיש לי רק דברים טובים להגיד על האתר ועל רד בכל השנים שאני קוראת כאן ולכן באמת לא מאוד רציתי לחשוף את ערוותו, הפעם היתה פה התלהמות. היתה תפיסה יפה של דמיון בין האימג'ים, ולפני שקיבלנו את הסיפור המלא עוד היה אפשר להגיד שזה קצת מעניין ובכל מקרה כשחברת פרסום, ועוד ידועה לשמצה, היא מושא הלעג אז ניחא. אבל בלי קשר למה אנחנו חושבים על הז'אנר, המתקפה הפכה אישית ומרוחקת מאוד לביקורת המקצועית שהיתה הסיבה המקורית לפוסט. רד פיש צודק שהתקשרות לתכנית מעין זו תאלץ את הבחורה להתמודד עם תוצאות קשות הרבה יותר, אבל האם זה הופך את השתלשלות הפוסט הזה לדבר שהולם אנשים שמתיימרים לבוז לפורמט שרומס את כבוד האדם? לא יודעת.
אני לא חושב שיש הבדל גדול
אבל הסוג הזה המתיימר להיות דוקומנטרי נראה הרבה יותר גרוע מזבל הריאליטי הממוצע, שהוא לרוב בידור תמים וסתום. אבל שכמדביקים טלנובלה על משהו שמוצג כחיים האמתיים של בני אדם, שאמור להיות תיעוד של מציאות החיים של מישהו, במיוחד ילדה בת 17… זה רע בשביל כולם (חוץ ממי שמגלגל כסף)- המשתתפים והצופים.
כמו שאנחנו עדים לראות כאן, התוכית עוד לא הספיקה להתחיל וכבר יש לנו את מעין שלא מסוגלת להתמודד עם התוצאות.
וחוץ מזה, חיפשתי את הפרומו לפרק הראשון בעקבות מה שהתפתח כאן,
זה ממש דוחה, כביתי אותו אחרי כמה דקות, אני לא יודע אם זה הפופוליזם חסר התחכום או פשוט הקריינות הילדותית והפרובוקציות המגעילות של הדבר הזה…
וזה כל כך לא מקורי.
לצערי ילדתי היקירה. מלחמות באינטרנט הם לא נחלתי. כמו שאומר הפוסטר המפורסם.
Internet wars are like the special Olympics, Even if you win, you're still retarded.
בגרות נעימה שתהיה לך
חרדת ההשפעה
אם כבר להעתיק, לפחות באיכות. יש פה עבודת פוטושופ גרועה. ובחורה שלדעתי היא ספק בת 17, ספק בת 30 עם ציצי ושפתיים שיתכן מאוד שהן הבריאה הפלאית של מנתח פלסטי
היא אכן בת 17
ולפחות מצפייה בפרק הראשון כל בריכת הגנים של המשפחה שלה עכורה-מה.
אגב מי שיצפה בסדרה עלול בטעות לחשוב שאחוז בני הנוער המעשנים עומד על 130% המעשנים בממוצע 8 קופסאות ליום. טוב, אולי זה מסביר למה היא נראית בת 30.
אז סליחה על הטעות. לא מכירה את הבחורינה, אבל בתמונה הזאת היא נראית פלסטית בצורה רעה, רואים שנעשה פה פוטושופ רע ולא מחמיא. מעבר לכך, העברתי מבט ביו טוב, היא אכן נראית נורמלית יותר, אבל אני לא משוכנעת שזאת ילדה בת 17 אותנטית. היא נראית כמו שילדות בנות 17 נראו בדוסון קריק שהן שוחקו על ידי שחקניות בנות 27 :)
וואו,
את מודעת לזה שאף אחת מהן לא היתה בת 27, ומישל וויליאמס בכלל היתה בת 19 (קייטי הולמס היתה "קשישה" בת 21 אאל"ט)?
אפילו בבוורלי הילס אלה שהיו מבוגרים יותר היו בדמויות המשנה, ובדרך כלל שחקנים הם רק כשלוש שנים מבוגרים מהדמויות שהם מגלמים. בדרך כלל.
את מודעת לכך שזאת הייתה צורת התנסחות להמחיש שהן לא היו באמת תיכוניסטיות? תודה שעזרת לי לחזק את הטענה
כי עשר שנים הבדל
ושנתיים הבדל, זה בדיוק אותו הדבר.
צודקת.
מיאו
(ל"ת)
ברוב הסדרות והסרטים התיכוניסטים
מגולמים ע"י שחקנים שסיימו את לימודיהם בתיכון אך זה לא מכבר (מקרים כמו "דגרסי" הם יוצאים מן הכלל). יש גם מקרים שבהם זה לא, אבל זה מסובך יותר לעבוד עם תיכוניסטיים (הם צריכים ללמוד וכאלה, נו). זה לא רק בתיכון – רוב הילדים על המסך מגולמים ע"י שחקנים שמבוגרים במידת מה מדמויותיהם, אבל נראים צעירים יותר. ככל שהילד מבוגר יותר קל יותר לעבוד איתו. נדמה לי שרוב השחקנים הצעירים, במיוחד אלה שנראים קצת צעירים מגילם, עוברים שלב כזה בין גיל 18 ל-23 (בעיקר) שבו הם מוצאים את עצמם משחקים בעיקר תיכוניסטים. אן הת'אווי, אלן פייג', מייקל ג'יי פוקס ואליסון האניגן הם רק כמה דוגמאות שקופצות לי לראש. בגילאים מבוגרים יותר זה כבר פחות נפוץ, אבל יש מקרים, בהחלט (כריזמה קרפנטר וניק ברנדון מ"באפי", למשל). מקרים קיצוניים יותר שבהם אכן מדובר בעשור ואף יותר כוללים את "התפוז המכני" (מלקולם מקדואל היה בן 30, וגם אף אחד מחבריו לא נראה תיכוניסט בשום צורה שהיא…) ואת "גריז" (יש שם אחד בחבורה של דני זוקו שתמיד מזכיר לי את אסף אשתר…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
). לפחות לגבי גריז, מכיוון שצפיתי בקומנטרי אני יכולה לומר שהיוצרים מודעים לכך, אבל בחרו במכוון שחקנים מבוגרים יותר כי התמה של המחזמר מינית מאוד, וגם על הבמה מגלמים את הדמויות שחקנים מבוגרים יותר ולא תיכוניסטים באמת.
אהההה!!!!!!!!!!
זה כל כך דרמטי ופרובוקטיבי! אני לא יכול לחכות עד שאוכל לראות את זה!
…..
אצל מורי פוביץ' לפני איזה 15 שנה.
ושם זה אפילו לא היה מבויים.
אני מעתיק לכאן את התגובות שלי מפייסבוק:
אאל"ט, המודעות מתבוססות על עבודה של הנערה עצמה. כלומר, היא עשתה מעצמה רפרודוקציה של הפוסטר של פלאנט טרור, ויש לה גם פורטרטים דומים על בסיס פוסטרים של סרטים אחרים.
זאת לא אותה תמונה..
או שלמעין נשרפו הגבות והיה לה מנתח פלסטי מזעזע שניפח לה את השפתיים בצורה מוגזמת.
חוץ מזה שהפנים פשוט שונות- השיער אחר לחלוטין, האיפור ממוקם אחרת והאצבעות בזווית קצת שונה.
ובכול זאת- הגופייה היא באמת אותה גופייה.. אולי זאת רק מחווה?
אהה. אוקיי. הבנתי למה התכוונתם. סליחה. :)
הממ אפשר למחוק את התגובה הלא אינטלגנטית לעיל..?
טוב, חסכת לי הסבר
אבל למה למחוק? אפשר להשאיר את זה לטובת אנשים אחרים שלא הבינו.
אז הם יגידו שזו מחווה, שזה רפרנס...
חבל רק שלא יהיה להם הסבר מה בדיוק הקשר בין השניים.
עד עכשיו, מקאן הוציאו אחלה פרסומות ליס (ואני לא אוהבת לפרגן למקאן). הפעם זה נראה כאילו לא בא להם להיות יצירתיים, אז הם סתם העתיקו משהו "מגניב". חבל.
גם אם פרסומאים ישראלים יפסיקו להעתיק מעמיתיהם בחו"ל,,
עדיין שיחה לחו"ל תעלה רק תשע אגורות לדקה.
תשע אגורות (אוף, צריך להיות מקוריים), תשע אגורות לדאא-קאה!
שאלה
איך אתם יודעים שמעיין כאן היא באמת אותה אחת מהפרסומת?
איזו סיבה יש להניח אחרת?
(ל"ת)
internet buzz
עכשיו אתה מודע יותר לקיומה של סדרה, אדרבא, סדרה בכיכובה של פרחה עם פה גדול.
השתכנעתי
אני עושה מנוי ליס מיד
אאוץ'. יש אינטרנט ישראלי בעין הדג שלי.
אני באה לכאן כדי להתחבא מהזוועות האלה…
אי שם במהלך הדיון רציתי להגיד כל מיני דברים על ריאליטי, על קטינים בריאליטי ולמה המחוקק צריך לטפל בזה לטעמי, על התהיה מי ישתתף בדברים כאלה (התגובה של מעיין ענתה לי על *זה*), אבל רוחי נשברה. אז אני רק אגיד שאני מסכימה עם רוב מה שאדם אמר, עם קצת מטענותיה של איווי לגבי קטינים, ושבאופן כללי המציאות עכשיו קצת יותר מדכאת מכפי שהיא היתה לפני שידעתי על הקיום של ה… טלוויזיה? הזו.
מה עובר על העולם היום? לא מספיק שלא ירד שלג?
זה לא מפתיע אותי, מק'אן אריקסון הוא משרד פרסום מבחיל
אני עוקב אחריהם מאז הפרסומות הדוחות שלהם לערוצי הסרטים של יס, עם הילד הוייטנאמי שרוקד בזמן שמכונות ירייה מרססות את רגליו. הם גם אלה שיצרו את הפרסומת המתועבת של סלקום עם החומה ומשחק הכדורגל.
יש להם הומור של קלגסים צרי מוח ומוסר מעוות (כן, אפילו יותר משל פרסומאים רגילים).
מה שהכי מעציב אותי, זה שבקולנוע הישראלי נדיר לראות תפאורה, צילום איכותי והשקעה באופן כללי (נדמה לי שקוראים לזה production value), כמו שאפשר לראות בפרסומות האלה (על אף הקופירייטינג המזעזע). קיים, אבל נדיר.
בת 17 ויש לה חבר בן 41
זה לא הופך אותו לפדופיל?
סתם תהיה.
לא
פדופיל הוא מי שנמשך לנשים (…ילדות) שלא הגיעו לבשלות מינית, אין שום דבר פדופילי בהימשכות מינית לבת 17 (ואם כן אז אחוז די גבוהה של האוכלוסיה הגברית מורכב מפדופילים), גם אין לזה שום קשר להבדל הגילים בין שני הצדדים (אחרת יחס בין בת 30 לבן 60 היה גם פדופיליה).
אין בנאמר, כמובן, הצדקה מוסרית (ובטח לא חוקית) ליחסים בהם הפרש הגילאים כה גדול אבל זה דיון אחר…
אוך
כולם מכירים את ההגדרה המדוייקת של פדופיליה, וכולם יודעים ששבע עשרה לא נכנס להגדרה של פדופיליה. למה להתקטנן סתם.
אוי נו
ברור לי. לא לזה התכוונתי…
לפי החוק, זה לא אסור על מישהו בגילו להיות אם מישהי מתחת לגיל 18? טכנית היא עדיין קטינה.
אויש האינטרנט
אירוניה ו/או ציניות לא עוברים באינטרנט (לפחות בלי הסמיילי המתאים) ואין שום דבר שאתה מאמין שהוא מגוחך מספיק שאין מי שמאמין בו באמת (ראה – חוק פו – http://en.wikipedia.org/wiki/Poe%27s_law). בקיצור – הייתי במספיק דיונים כדי להאמין שישנם אנשים שלא בטוחים בהגדרה הנכונה לפדופליה (ראה הדיון בדף הסרט של דמדומים מלפני כמה שנים).
בקשר לחוק – לפי וויקיפדיה בישראל מותר לבנות/הני 16 ומעלה לתת הסכמה לסקס עם בגירים בתנאי שאין שום חשש לכפיה ו/או יחסי מרות בין שני הצדדים
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%AA_%D7%A7%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%94
אגב, בנוגע לסדרה עצמה
אני בטוח שהמבקרים יהללו אותה, אבל ממה שראיתי היא די שיעממה אותי.
והנערים שם שמנסים להוציא את עצמם חכמים כל הזמן מוציאים דברים שנראים מאולצים – וממני מוציאים גלגול עיניים.
ושכחתי להוסיף (תגובה אחרונה מבטיח. לא למחוק)
הקריינות מעצבנת וילדותית. הסיפורים היו יכולים לעניין אבל דרך העשייה של הסדרה, שמנסה להפוך את הכל לכמה שיותר דרמטי ופרובוקטיבי הופכת את הצפייה בהם לבלתי נסבלת.
בשבילם אלה החיים, ואני איתם, חוץ מעניין העישון (זה די מדאיג לראות כמה נערים מעשנים בימינו).
אבל בשבילי זו טלוויזיה גרועה.
יס לא יצרו את התמונה, היא עשתה את זה לבדה בפוטושופ זה הופיע בפייסבוק שלה לפניי שהתחילו לצלם את הסידרה