קשר לא מחייב

נטלי פורטמן ואשטון קוצ'ר: זאת יכולה להיות תחילתה של יזיזות נפלאה
שם רשמי
קשר לא מחייב
שם לועזי
No Strings Attached

סילחו לי כי חטאתי: חיבבתי את נטלי פורטמן פחות ב"ברבור שחור" מאשר ב"קשר לא מחייב". אני יודע שזה לא בסדר. אני יודע שאפשר לשלול לי את רישיון המבקר בגלל זה. ברור שכדי לקבל הערכה כשחקן צריך לסבול, ונטלי סבלה כמו שצריך. כמעט בכל סרט שלה בחמש השנים האחרונות היא מעונה, או מתה, או מתחרפנת, או בוכה במשך עשר דקות רצופות בשוט אחד. וזה בסדר גמור, אבל אתם זוכרים למה אנחנו מחבבים את נטלי פורטמן מלכתחילה? זה לא בגלל איך שהיא בוכה, זה בגלל איך שהיא מחייכת. בגיל 13 היא היתה מחסלת זעירה וחמודה ב"ליאון", וב"גארדן סטייט" היא היתה זאת שאי אפשר שלא להתאהב בה. היא אולי טובה בלהיות רעה וסובלת, אבל היא ממש טובה בלהיות טובה. ועכשיו אחרי שהאוסקר מאחורינו, מותר כבר ליהנות מסרטים שבהם היא סתם נחמדה. באמת תסלחו לי אם אני מעדיף להעביר זמן עם נטלי החמודה מאשר עם הבלרינה נינה הבלתי נסבלת.

הקסם האישי של נטלי פורטמן מאוד חשוב, כי הוא מה שהופך את הסרט הבינוני והסטנדרטי לגמרי הזה לבר צפיה וחביב בהחלט. גם אשטון קוצ'ר שם, אבל הוא לא משנה הרבה. הוא די סימפטי בתור בלוק. פורטמן היא רופאה מתמחה, ולכן אין לה זמן לחיים ובטח שלא לדייטים. קוצ'ר עובד בתור נערת בד שחור ואסלה באולפן טלויזיה, וסובל ממקרה חמור במיוחד של דיכאון אחרי פרידה. אחרי כמה גישושים ראשוניים הם מגלים באופן לא מפתיע שהם נמשכים זה לזו, ומחליטים שזוהי תחילתה של יזיזות נפלאה. בלי התחייבויות, בלי רומנטיקה, רק סקס, הם מבטיחים. מה אתם אומרים, זה יילך? לא רוצה לספיילר שום דבר, אבל רמז: הם נמצאים בסרט ששייך לז'אנר שנקרא "קומדיה רומנטית".

הסרט שייך לטרנד העדכני של קומדיות רומנטיות שכוללות הרבה סקס, ולא מתביישות לדבר עליו. בדרך כלל הן נוטות להיות טובות יותר מהסוג התמים יותר, אולי משום שהן קצת – לא הרבה – יותר ריאליסטיות. סקס, מה לעשות, הוא חלק חשוב בכל מערכת יחסים, ואנשים מדברים עליו. הוא לא מורכב מנשיקה שאחריה פייד-אאוט וקאט לסצינה שבה בני הזוג יושבים במיטה מכוסים בשמיכה בצורת L שמכסה את החזה של האישה אבל משאירה את הגבר טופלס. אז כאן הסקס בהחלט נוכח, והדיבורים עליו כוללים הרבה מילים שאילו היו נאמרות בטקס האוסקר, הצופים האמריקאים לא היו שומעים אותם. לפעמים נראה שהסרט מתגאה בזה, כמו ילד שלמד זה עתה מילה גסה וחוזר עליה שוב ושוב כדי להוכיח שהוא כבר גדול. הסצינה שבה קוצ'ר מגיש לפורטמן וחברותיה לדירה דיסק עם אוסף שירי מחזור ("סאנדיי בלאדי סאנדיי") לא נראית לי כמו משהו שעשוי לקרות במציאות. זה היה מצחיק, אבל.

כמובן, לקרוא לסרט ריאליסטי תהיה הגזמה פראית. כמו כל סרט בז'אנר, הוא דורש מכם כמה סיספונדים רציניים: אתם צריכים, קודם כל, להאמין שלנטלי פורטמן ולאשטון קוצ'ר יש מחסור בשותפים פוטנציאליים לסקס. בנוסף, אוסקר או לא אוסקר, נטלי פורטמן היא לא שחקנית מדהימה עד כדי כך שאפשר יהיה להאמין לה כשהיא אומרת "הרגע חזרתי ממשמרת של 23 שעות" בפנים מאופרות באופן מושלם ועיניים ערניות.

את הסרט ביים איוון רייטמן, שנחשב פעם לבמאי קומדיות גדול, אבל כבר עשרים ומשהו שנה שהסרט שמוזכר בסוגריים אחרי שמו נשאר זהה ("מכסחי השדים"), ובעשור האחרון היצירה המשמעותית היחידה שלו היתה ג'ייסון רייטמן – וטכנית, גם זאת עבודה משנות השבעים. הסרט הקודם של רייטמן האב היה "הסופר אקסית שלי", סרט שהיה עדיף לכל המעורבים בו אילו היה נמחק מדפי ההיסטוריה. טוב לדעת שהוא לא לגמרי איבד את זה. נכון, "כשהארי פגש את סאלי" זה לא, העלילה צפויה לחלוטין והתובנות על היחסים שהסרט מציע באמת לא שוות הרבה. אבל יש פה שני שחקנים עם כימיה טובה ומצב רוח טוב, ומסרט כזה לא צריך לדרוש הרבה יותר. בתור סרט נוסחתי ממוצע הוא מעל לממוצע.

(פורסם בגירסה מקוצרת בגיליון הנוכחי של "טיים אאוט")