ביקורת: המבול

הסיפור המקראי על תיבת נח, עם המפץ הגדול, ראסל קרואו ורובוטריקים. מדהים שהסרט הזה קיים. מדהים עוד יותר שהוא טוב

וואו. קודם כל, וואו.

וואו מכמה בחינות. "המבול" הוא סרט מרשים בטירוף: מה שאתם רואים על המסך שווה כמה קריאות התפעלות בפני עצמו: זה סרט מרהיב וגדול שבו את העבודה והכסף שהושקעו בו רואים על המסך. אבל עוד יותר מזה, מדהים שהסרט הזה קיים. הגירסה של דארן ארונופסקי לסיפור תיבת נח הוא פרויקט מהסוג שילדים וסטודנטים לקולנוע מפנטזים עליו לפני שהניסיון והמציאות גורמים להם להכיר בכך שדברים כאלה לא יכולים לקרות, ומכריחים אותם להנמיך כוונות אל מקום מחובר יותר למציאות. לקחת סיפור תנ"כי – ולא סתם סיפור, אלא אחד הסיפורים הכי אגדתיים ומוזרים בתנ"ך – ולביים אותו כמו אפוס פנטזיה בנוסח "שר הטבעות", זה רעיון שאולי בשנות השישים היה עובד, אבל היום הוא נשמע פסיכי. כלכלנים קולנועיים יוכלו להסביר לך בקלות למה זה פשוט לא יקרה: ברגע שאתה נוגע ישירות באלוהים, בבריאה ובסיפורי המקרא, הקהל הדתי נהיה רגיש מאוד ועלול להיפגע, לזעוק ולהחרים את הסרט על כל סטיה מהמקור; ובינתיים, הקהל האופייני של סרטי פנטזיה, שמעדיף את הארי פוטר על האר"י הקדוש, יפסול את הסרט מראש כי זה תנ"ך, ותנ"ך זה הרי משעמם. אף אחד לא ייתן לך 150 מיליון דולר כדי להשקיע באפקטים של כישלון בטוח כזה.

ובכל זאת, איכשהו – בחיי שלא ברור לי איך – דארן ארונופסקי עשה את זה. עובדה, הסרט הזה קיים. וזה לא יאומן, כי ארונופסקי, מתברר, באמת הלך עד הסוף ‏עם הפנטזיה שלו. הסרט שאפתני ויומרני כמו שרק סרט על סוף העולם מהאיש שעשה את "המעיין" יכול להיות. זה הסיפור על נח המקראי – לא כמשל, לא בהשאלה, לא גירסה מודרנית, אלא נח, איש צדיק תמים ‏בדורותיו, עצמו; והוא מוגש בסגנון פנטזיה אפית בכל משמעות של המילה. הטריילרים ‏הטעו אתכם לחשוב שזה סיפור מחדש די סטנדרטי של הגירסה המוכרת של סיפור נח. בטח ידעתם שיש בסרט הרבה מאוד מים, אנשים מתים וחיות שמגיעות בזוגות, אבל בטח לא ‏ידעתם שיש בסרט רובוטריקים. ‏

בסדר, טכנית אלה לא רובוטריקים. אלה נפילים, ענקים מיתולוגיים שמוזכרים בספר בראשית, אבל ‏שם לא היה כתוב שהם נראים כמו שילוב של הרובוטים של מייקל ביי עם נוגס-הסלעים מ"הסיפור ‏שאינו נגמר". ואני לא מדבר פה על איזו הופעת אורח של דקה בסרט: לנפילים יש תפקיד משמעותי, ולאורך חלק גדול מהסרט ראסל קרואו חולק את המסך עם אפקטים ממוחשבים שנעשו בכוונה בניסיון לחקות אנימצית עצירת תנועה של ענקי אבן. המראה של רובוטריק-סלע נלחם בנחילי אדם הוא ‏כנראה לא מה שציפיתם לראות בסרט תנ"כי, אבל לפני שאתם מתלוננים על ניצול ערכי היהדות על ‏ידי התאגידים המושחתים של הוליווד, כדאי שתעיינו בתנ"ך שלכם יותר לעומק. הנפילים נמצאים שם, ואין ‏שום סיבה טכנית שהם לא יהיו בסביבה בתקופת המבול. אותו הדבר נכון לגבי פרטים אחרים ‏בסרט, כמו הנוכחות של מתושלח (אנתוני הופקינס), או סילוני המים הפורצים מהקרקע בתחילת ‏המבול. הם אולי נראים מופרכים, אבל למעשה הם מעוגנים היטב במקרא ובאגדה. דארן ארונופסקי ‏מתייחס לתנ"ך כמו שפיטר ג'קסון מתייחס לכתבי טולקין: הוא שוחה בחומר, מכבד אותו מאוד ויכול להביא לכם מראי מקומות ונימוקים לכל פרט – אבל לא מהסס גם לסטות ממנו ולהרחיב ‏אותו כשהסיפור מחייב. ‏

הסיפור הוא כזה: בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ. אחר כך הגיעו בני האדם, והתחילו ‏לעשות בלגן. שושלת קין השתלטה על העולם וזיהמה אותו בכל מובן אפשרי, עד שהבורא החליט ‏שנמאס לו, והוא הולך לעשות לעולם Hard Reset. נח, איש צדיק, תמים וטבעוני בדורותיו, נבחר לבנות ‏את כונן הגיבוי – קופסת עץ גדולה מאוד (לא ספינה. תיבה) שלתוכה ייכנסו נציגים מכל החי, כדי ‏לצוף קצת ולהתחיל מחדש בעולם נקי מבני אדם. לנח יש אישה, שלושה בנים בשם שם, חם ויפת, וגם (וכאן אנחנו ‏מתחילים קצת לסטות מהסיפור שאתם מכירים) בת מאומצת אחת: עילה, שם שלמיטב הבנתי לא ‏לקוח מהתנ"ך אלא מכתב-קודש אחר, "שבט דב המערות". כמה מבני משפחתו של נח לא ממש ‏מרגישים, איך לומר, בנח, עם התפקיד שהבורא הועיד להם כבני האדם האחרונים בעולם, והם ‏מתחילים לשאול את כל השאלות שתלמידים חכמים שואלים כשלומדים את הסיפור הזה בשיעור תנ"ך: למשל, איך בדיוק אנחנו אמורים לפרות ולרבות אם אין ‏נשים על הסיפון? וכמה צדיק תמים אתה בדיוק, בדורותיך, אם אתה יודע היטב שמאות אנשים ‏גוססים וטובעים מחוץ לתיבה שלך, ואתה לא טורח לזרוק להם איזה גלגל הצלה?‏

השאלות הקשות האלה, שהולכות והופכות קשות יותר, הופכות למרכז הסרט. אפילו כשהמבול ‏באמת מגיע, הסרט ממעיט בתמונות של התיבה השטה על הגלים הסוערים, ומתמקד בדרמה ‏שמתרחשת בתוך התיבה – והכוונה היא לא למריבה של האריה עם הממותה והגמל עם השיבוטא. ‏נח אולי מתחיל את הסרט כגיבור, אבל לא ‏בטוח שהוא מסיים אותו באותו התפקיד. ואם כבר מדברים, גם אלוהים, למען האמת, לא יוצא צדיק ‏גדול מהסיפור הזה. ‏

הסרט מלוהק על פי האסכולה שגורסת ש-90% מעבודת המשחק היא ליהוק. על פי שמות השחקנים אתם יכולים לדעת בדיוק איך תיראה ההופעה שלהם. ראסל קרואו הוא נח, כי מי כמוהו יודע לשאת נאומים ולהיראות קודר ורציני ‏(קרוב לתחילת הסרט דמות ‏אחרת מבקשת ממנו לשיר. היה לי קשה מאוד שלא לצעוק עליה חזרה: לא! רק לא זה! לא ‏ראית את "עלובי ‏החיים"?)‏. ואת זה הוא עושה, בראסל-קרואיות יעילה ואופיינית שבהחלט עובדת היטב לתפקיד הזה, אבל לא גרמה לי לחבב אותו יותר. אשתו היא ג'ניפר קונלי, שההתמחות שלה היא כמובן סצינות של דיכאון ובכי, אז מתבקש לקחת אותה לסרט שבו כולם מתנהגים כאילו סוף העולם. ‏מפתיע יותר לראות בסרט את אמה ווטסון, הרמיוני לשעבר, שלמרבה הצער מקבלת כאן תפקיד של ‏ג'ניפר קונלי ג'וניור.

הדרמה האנושית שעל הספינה היא מרכז הסרט, ובכל זאת, מסביב מתרחשת אפוקליפסה, ויש עולם שלם לברוא ולראות. ארונופסקי ‏ממקם את המבול לפני הרבה יותר מ-5774 שנים: מבט מרחוק על כדור הארץ, בשלב מוקדם של ‏הסרט, מראה יבשות שונות לחלוטין מאלה הקיימות ‏היום, וגם בעלי החיים שמגיעים לתיבה אינם ‏אותם בעלי חיים שאנחנו מכירים – כפי שאפשר להבין כבר מהארמדוג הראשון שנראה על המסך. העולם של לפני ‏המבול הוא עולם פנטזיה; נח ומשפחתו אמנם נודדים באוהלים, אבל אנחנו רואים, מרחוק, ערים ‏תעשייתיות. הנופים שבהם מתרחש הסרט סוריאליסטיים ויפהפיים, ואפילו השמים נראים שונה. ‏לחיות, שניים שניים מכל מין, יש חלק קטן מהצפוי עבור סרט על נח – אבל הסצינות שבהן הן מופיעות כוללות בוודאי כמה מהשוטים המושקעים ביותר בתולדות האפקטים הממוחשבים. ואפילו ההשקעה הזאת מתגמדת לעומת סצינה שמספרת בקיצור את סיפור בריאת העולם, ומשלבת באופן יפה את ‏סיפור הבריאה על פי התנ"ך עם הגירסה המדעית על המפץ הגדול וכל מה שבא אחריו; רמת ‏ההשקעה בכל פריים בסצינה הזאת לא תאמן.‏

כשמכוונים כל כך גבוה, ברור שאי אפשר לקלוע לכל המטרות. לא כל דבר ב"המבול" מוצלח. התוספות לסיפור המוכר הן מוזרות ‏למדי לפעמים; יש נקודות בתסריט שבהן נח מראה שהוא אולי צדיק, אבל חכם גדול הוא לא; ‏הדרמה המשפחתית בתיבה גולשת למלודרמטיות מעושה לפעמים. כנראה שאי אפשר להעביר ‏סרט שלם בשיחות ישירות עם אלוהים ומלאכיו בלי לגלוש, לפחות טיפ-טיפה, לקאמפ. ככל שהסרט מרשים, בהחלט ישנם גם רגעים שבהם מתבקש לתבל אותו עם מיסטינג וציטוטים מ"הנסיכה הקסומה". אבל היי – זה נח. ‏אם יש סיפור שמותר לו להיות גרנדיוזי ואובר-דרמטי, זה הסיפור הזה.‏

‏"המבול" הוא סרט שעצם קיומו, במציאות הקולנועית העכשווית, נראה בלתי סביר כמעט כמו ‏הסיפור שהוא מספר. העובדה שהוא מצליח לאזן תנ"ך, דרמה, טרגדיה, אפקטים, ראסל קרואו ‏ורובוטריקים, ולהישאר רציני, ואפילו סרט ממש מוצלח – זה צריך להיחשב לנס בפני עצמו.‏
‏ ‏


פורסם במקור בוואלה