באחד מאותם אוספים של סיפורי אימה באורך של משפט אחד שנפוצו בזמן האחרון בפייסבוק, יש סיפור אפקטיבי במיוחד באורך של שש מילים: "הרגע ראיתי את הבבואה שלי ממצמצת". אני אוהב את הסיפור הזה.
אחד הכללים החשובים ביותר להישרדות בסרטי אימה (לצד התנזרות ממין, לעולם לא ללכת לחקור לבד רחשים חשודים באמצע הלילה, ובשם כל השדים, לא לסחוב איתכם מצלמה לכל מקום) הוא זה: תתרחקו ממראות. מראות הן סימן רע. אם אתם מוצאים את עצמכם מתבוננים במראת חדר אמבטיה בסרט אימה, תמיד יקפוץ משהו עליכם מתוך המראה, או אל תוך המראה, או מאחורי המראה, או מאחורי דלת ארון האמבטיה בדיוק כשתסגרו אותה, או – הכי גרוע – זאת ההשתקפות שלכם שלא תתנהג כמו שהשתקפות טובה אמורה להתנהג, ובמקום זה תתחיל למצמץ או לדבר או לחייך אליכם באופן קריפי או להירקב לכם מול הפרצוף. מראות זה רע. רע. הפחדות שקשורות במראות הם כזאת קלישאה של סרטי אימה, שעצם הופעתה של מראה בסרט כזה היא כבר בבחינת כרטיס צהוב. ואם מראת אמבטיה פשוטה היא דבר מאיים, על אחת כמה וכמה אסור להתקרב למראה גותית עכורה בת מאות שנים עם מסגרת מגולפת בפיתוחים מעונים וצורה שמסיבה בלתי ברורה נראית בדיוק כמו השער לגיהנום.
מה שנכון לגבי מראות נכון, בעצם, לגבי סרטי אימה בכלל. יותר מכל ז'אנר אחר, הסוגה הזאת משתמשת בקלישאות, מבנים ומוסכמות שכבר נוסו שוב ושוב ושוב; ובכל זאת, מה שחשוב זה לא מה שקופץ עליכם מפינה אפילה, אלא איך. וכראיה: "השער" הוא סרט שכל כולו סובב סביב מראה מרושעת, אותו רהיט עלילתי כל כך משומש. הוא לא פורץ דרכים או שובר מוסכמות מבחינת עלילה, ובכל זאת – לא רק שהוא נראה טרי ורענן, הוא אחד מסרטי האימה המוצלחים של השנה.
החלטה טובה ראשונה של הסרט היא לדלג על כל הפתיחה המקובלת של סרטים מסוג זה, ולקפוץ כמעט מיד אל מה שבדרך כלל מגיע רק במערכה האחרונה – הקרב הסופי נגד השד, הרוח, או המה שזה לא יהיה. קיילי (קארן גילן) וטים (ברנדון תווייטס) היו ילדים בלילה שבו שני הוריהם נרצחו. עכשיו, עשר שנים אחר כך, טים משתחרר ממוסד לעבריינים צעירים וקיילי גוררת אותו מיד לקרב נגד מה שלטענתה הוא האחראי האמיתי למות ההורים: המראה. לקיילי היה הרבה זמן להתכונן לקרב. היא עשתה תחקיר. היא הכינה כלי נשק. היא הכינה מראש שיטות מתוחכמות להביס את המראה, והיא יוצאת למשימה חדורת רוח קרב ודבקות במשימה. טים, מצידו, לא לגמרי משוכנע שמה שגרם למות הוריו באמת היה מראה מרושעת ולא סתם התקף פסיכוטי. רוב הסרט מתרחש בליל אותו קרב; את ההיסטוריה – מה בעצם קרה לפני עשר שנים – אנחנו מקבלים במנות קצובות, בפלאשבקים בין הסצינות שמתרחשות בהווה.
שתי הגירסאות של קיילי – המבוגרת (קארן גילן) והילדה (אנליז באסו) מצוינות שתיהן, כשהן נודדות על הקו בין פחד טהור לנחישות חסרת פשרות. עבור גיקים של מדע בדיוני טלויזיוני, הסרט לא מסתפק בגיבורת "דוקטור הו" אלא מציע גם בונוס נוסף בדמות קייטי סטאקהוף מ"גלאקטיקה" בתפקיד האמא. האח הצעיר משכנע פחות: יכול להיות שברנדן תווייטס הוא כוכב עולה – זה כבר הסרט השני בכיכובו שמגיע אלינו בתוך חודשיים, אחרי "המעניק" – אבל אני עדיין לא ראיתי אותו עושה, באף אחד משני הסרטים, שום דבר שמצדיק את המעמד הזה.
כמובן, הכוכבת האמיתית היא המראה, רהיט שאף אחד לא באמת היה רוצה בסלון. וכאן הסרט הוא כולו ההצגה של הבמאי (האלמוני) מייק פלנגן, שבונה סצינות אימה ומיינדפאק במומחיות של מאסטר ותיק. בעזרת המצלמה של פלנגן, ומה שהיא מראה או בוחרת לא להראות, הראי הארור הזה הופך לאחת היישויות המפלצתיות ביותר שנראו על המסך מאז חניבעל לקטר. הוא יודע לא רק להבהיל, אלא גם – ובעיקר – לעורר פרנויה. הראי משחק בראש של אנשים, אבל בעדינות; כמו האנשים שבסרט, גם אתם לומדים לא לבטוח בכל מה שאתם רואים, וזה גורם למצב של חרדה תמידית, כשכל פריט תמים, כמו תפוח, שמופיע בפריים, מעורר חשד וחרדה. גם לאפקט הזה יש גבול עליון: הדיסאוריינטציה והבילבול בין מה שאמיתי ולא אמיתי ובין העבר להווה קצת עולים על גדותיהם לקראת סוף הסרט, שהופך למבולבל טיפה יותר מדי וגורם לכך שאקורד הסיום הוא בעל קצת פחות עוצמה משהיתה יכולה להיות לו.
בעיה נוספת – אם אפשר לקרוא לה בעיה – עם סוף הסרט היא שהוא משאיר פתח לסרטי המשך, ולכן סביר מאוד שבשנים הקרובות נראה את "השער 2", "השער 3", "השער בחלל", הפריקוול "השער: ההתחלה" והספינאוף "השער: היצמד למסלול הימני" שעוסק בבת דודו של הראי הידוע, מראת צד מרושעת של מכונית. וחבל. אנחנו לא צריכים המשכים. "השער" לבדו הוא אולי לא יצירת מופת, אבל הוא סרט אימה כמו שאימה צריכה להיות. חכם, חזק וגורם גם לצופה הרציונלי ביותר להציץ הצידה אל המראה שבשירותים, רק כדי לוודא שהיא לא עושה שטויות.
פורסם במקור בוואלה
בשביל פסקאות כמו הפסקה האחרונה של הביקורת אני חבר בעין הדג.
(ל"ת)
לא נורא, מחר יבוא אחר
סוף צפוי, ערימת קלישאות ובימוי קלישאתי. מיטיבי לכת עלולים למות משעמום.
אני מסכים.
בתור מיטיב לכת, אני די מאוכזב מהז'אנר כי מאז "לזמן את הרוע" לא ראיתי שום דבר חצי הגון או אפילו מפחיד טיפה.
"השער" היה שעה וחצי די משמימה עם כמה רגעים סבירים. הוא הזכיר לי בעיקר פרק ממוצע של "על טבעי" (לזכות יוצרי הסרט יאמר שמהעונות היותר טובות).
"השער" היה לפחות פי שתיים וחצי יותר מוצלח מ"לזמן את הרוע"
וההייפ האדיר שהסרט ההוא זכה לו נבצר מבינתי.
מסכים בהחלט
"לזמן את הרוע" הוא האמאמא של הקלישאות והוא גם עשוי בצורה לא ממש מפחידה, עד שקורה משהו אתה מאבד כבר כל עניין בסרט. הבנייה איטית למדי.
"השער" העביר בי צמרמורות מהתחלה ועד הסוף. ולמען האמת, הזכיר לי את "הניצוץ". ולהזכיר אותו זה חתיכת הישג.
סרט אימה טוב.
הוא מאוד הזכיר לי את "חדר 1408" במובן הזה שהגיבורים של הסרט, יודעים למה הם נכנסים (לפחות בחלק של הסרט שמתרחש בהווה) ולכן הם מוכנים לאימה ולעל טבעי (מה שמנטרל קצת את אלמנט ה"הפתעה" של הדמוניות של המראה). יש לאורך כל הסרט הרגשה שאפשר בקלות להשמיד את המראה (מה הבעיה נניח בלהטיל פצצת אטום על הבית בו היא ממוקמת?) אבל איכשהו המראה תהיה יותר חכמה ותתחמק.
כן, זה נשמע טיפשי. אבל זה עובד.
מה שכן, הבעיה שלי עם סרטים מהסוג הזה היא שהגיבורים יודעים למה הם הולכים ובכל זאת לא טורחים לפרסם מראש בניו יורק טיימס או לפחות לכתוב סטטוס בפייסבוק שלך שאומר "חברים, הלכתי להילחם נגד מראה מכושפת (לא צוחק). אני כותב בשיא השפיות שאם יקרה לי משהו זה כנראה יהיה כתוצאה מהמראה ושאף אחד לא יתקרב אליה אחרי זה אם הוא יודע מה טוב בשבילו. תודיעו למשטרה אם צריך".
הגיבור של "1408" ממש לא יודע לאן הוא נכנס.
כל הספרים שהוא כתב על בתים רדופים היו בולשיט והוא לא באמת היה עד לשום פעילות על טבעית בחייו, והוא בטוח שזה יהיה המקרה גם הפעם. עד שהוא מעביר לילה בחדר 1408 והתחתונים שלו הולכים לעזאזל.
אתה היית קם והולך במקומו?
קח בחשבון שאתה צריך לכתוב ספר על הלילה שלך במלון כי ככה אתה מתפרנס.
ובמהלך חייך היית בעשרות חדרים כאלה וכלום לא קרה לך.
לעזאזל, אני הייתי נכנס לחדר ויהי מה. מצד שני, אני חושב שהייתי נכנס לשם גם אם ידעתי שהוא רדוף…
מסכים.
לא צריך להיות במאי דגול כדי לעשות סרט אימה מפחיד. סליחה, סרט אימה מבהיל. להבהיל זה קל, ולא חסרות דרכים "זולות" להבהיל אנשים. פשוט עושים סצינה שקטה ואז מראים משהו מפחיד עם רעש פתאומי ברקע ולפחות כמה אנשים בקהל קופצים בכסא, גם כאלה שראו את זה מגיע. אבל כדי לעשות סרט מפחיד, כזה שנכנס מתחת לעור, דורש מיומנות. פחד הוא, כמובן, סובייקטיבי. יש אנשים שראו את "הניצוץ" והשתעממו ויש כאלה ש"הצלצול" עדיין עושה להם סיוטים.
אני מניח שגם הסרט הזה ישפיע על כל אחד באופן אחר, אבל אותי אישית הוא הפחיד. כן, גם פה יש כמה הבהלות, אבל הפחד האמיתי הוא הפסיכולוגי. מרגע שאנחנו מודעים להשפעה שיש למראה על המציאות, גם אנחנו, כמו הדמויות, לא בטוחים אם להאמין למה שהם שרואים*. בשבילנו זה אפילו יותר מפחיד, כי אנחנו לא יודעים אם אפילו להאמין למה שאנחנו רואים על המסך. האם זה מה שקורה באמת?**הסרט הזה משתמש כמעט במופתיות בכל מיני טריקים ויזואלים כדי לגרום לנו לחשוב פעמיים אם מה שקורה בסרט באמת קורה, וכך הופך גם אותנו לקורבן של המראה. וזה נהדר ומבעית בו-זמנית.
הבעיה שהייתה לי עם הסרט הזה היא העריכה שלו, הקפיצה בזמנים. משחק הים-יבשה הזה קצת הפריע לי באמת להכנס אליו. הייתי מעדיף אם כל קטעי הפלאשבקים היו מתומצתים בחצי שעה +- הראשונות, ואז הסרט היה פשוט נשאר בהווה. הוא גם משתמש בקפיצות האלה כדי לנסות לגרום לסוף שלו להיות קצת אחר וגם מתעתע כזה, אך זה רק יוצר בלבול. וחבל, כי עד אז הוא ממש טוב, מהטובים שיצאו בז'אנר בשנים האחרונות. אני מקווה שיוצרים עתידיים של סרטי אימה יראו דברים כמו הסרט הזה, או למשל סצינת משיכת החבל ב"מאמה", ויבינו שאימה זה יותר מהבהלות או שימוש בגימיקים כמו פאונד פוטג'. זה גם להכנס לראש של הקהל בכל מיני דרכים וליצור פחד אמיתי.
ואני בהחלט חושש שהפסקה האחרונה אכן תתממש. אם עושים סרט ספין-אוף לאיזו בובה שהופיעה בכמה דקות של סרט כל שהוא, די בטוח שלא ראינו את הסוף של המראה הזאת. אוף.
נ.ב. שמתי לב למשהו – גם זה וגם "לוק" יצאו מזמן לקולנוע והם כבר ב DVD. למה פתאום נזכרו להפיץ אותם פה?
* + ** דוגמאות לסצינות נהדרות כאלה מהסרט, בהתאמה – סצינת שלושת הפסלים במחסן (הנהדרת ופאקינג מלחיצה) והסצינה בה הם צופים בוידאו אחרי שהדברים בחדר זזים.
עוד סיפור אימה קצר דומה:
"התעוררתי לצליל של נקישה על זכוכית. לרגע חשבתי שאולי זה החלון, עד ששמעתי את זה מגיע מהראי שוב."
כן ולא מסכימה
מסכימה מאוד עם כל ההערות על ההבהלות ובאמת הפחד הפסיכולוגי מה אמיתי ומה לא.
גם אני מאלו שהניצוץ לא הפחיד אותם אלא קצת הגעיל אותם (פעם ראשונה בגיל 17 בערך ובין סרטי האימה הראשונים שצפיתי בהם. פולטרגייטס הפחיד, הזבוב הגעיל והניצוץ לא אהבתי בכלל ובערך אז כבר הגעתי למסקנה שזה לא ז'אנר חביב עלי)
גם אני מאלו שהצלצול עדיין מפחיד אותם גם אחרי כמה שנים. אמאלה. אחריו הבטחתי לעצמי לא לצפות יותר בסרטי אימה (Promises, Promises……לא עמדתי בהבטחה…)
מאוד לא מסכימה לגבי ההערה על קטעי העבר- זה היה הכי מסקרן בסרט. קטעי העבר היו יותר מותחים בעייני מההווה. היה מעניין כל פעם לגלות עוד חלק מההתדרדרות במצב. השילוב של קטעי העבר הוא שיצר את המתח והבהלה.
השער, פרק 3: ההתחלה
שקלתי לפרסם את זה כפוסט בסדרת "הקצרים שלפני", אבל החלטתי שעדיף שלא.
כמו יותר ויותר סרטים אחרים (גם בארץ) גם "השער" הוא בעצם גירסה ארוכה של סרט קצר שעשה אותו הבמאי לפני כמה שנים. הגירסה המקורית של הסרט אורכת חצי שעה, והשם שלה, באופן בכלל לא מבלבל, הוא "Oculus: Chapter 3 – The Man with the Plan" (לשם הבהרה: לא, לא קיימים פרקים 1 או 2). הסרט נמצא במלואו ביוטיוב, ומעניין לצפות בו, אבל לפחות על פי מה שראיתי ממנו – אני מודה שלא היתה לי סבלנות לראות את כולו – לא הייתי ממליץ עליו מלבד למי שכבר ראה את "השער" המלא. הסיבה: הסרט הזה ממש גרוע. הקשר בינו לבין הסרט הארוך ברור, הרבה מהרעיונות הבסיסיים של הסרט נמצאים פה, אבל אם הייתי רואה את הסרט הקצר, לא הייתי מסמן את הבמאי כמישהו שעשוי בעתיד לעשות סרט מוצלח. זה קשור גם לחוסר באמצעים (הסרט הקצר מצולם כולו בחדר אחד, עם שחקן אחד), אבל זה לא רק זה: את כל מה ש"השער" הארוך עושה כל כך טוב – החלטות חכמות של העמדת מצלמה ויצירת אווירה מאיימת – "השער" הקצר לא עושה בכלל. בקיצור, אני לא ממליץ על הסרט כסרט, אבל שווה לראות את זה כדי לראות עד כמה במאי יכול להתפתח, ואיך רעיונות קטנים יכולים להפוך לגדולים, ואולי אפילו לסרט חובבים שעשיתם בתיכון ושמביך אתכם לצפות בו יש את הגרעין שיכול להפוך לפיצ'ר מצוין.
https://www.youtube.com/watch?v=rxZuop1d3hc
עכשיו אני ממש בדילמה
מצד אחד, מראות הן אחד מפחדי הילדות הכי גדולים שלי,והפסקתי לראות סרטי אימה כי גם המפגרים ביותר עושים לי סיוטים שבועיים אחרי הצפייה. מצד שני, פעם ממש אהבתי סרטי אימה, והביקורת עשתה לי חשק מטורף לראות את הסרט הזה. איזו התלבטות!
שאלה דבילית לגבי השם של הסרט: הפעם דווקא השם בעברית נראה לי סביר, אם מקבלים את ההתייחסות של רד פיש למראה כשער אל הגיהינום.
אבל למה oculus? אוקולוס זה עין. יש סיבה לשם, או שזה סתם רפרנס מעורפל לתעתועים של המראה + "אוקולוס" זה שם מסתורי ומגניב לסרט אימה?
הבנתי שהתרגום היותר נכון ל"אוקולוס" הוא "צוהר"
או, על פי מורפיקס, "פתח עגול (בעיקר בראש כיפה)". ככל הזכור לי, המילה הזאת לא מופיעה בסרט, וגם ההתייחסות לראי כאל שער לגיהנום לא. אבל זה רמז חביב שנתון לפרשנות של כל מי שיטרח לחפש את משמעות שם הסרט אחרי הצפיה בו.
וואו, אפילו לא חשבתי על אנגלית
oculus זה עין בלטינית, וישר קפצתי למשמעות הזו.
בפסטיבל אוטופיה הסרט נקרא ״הצוהר״
(ל"ת)
זה היה ככה בהתחלה,
ובשלב כלשהו שם הסרט באתר של הפסטיבל התחלף ל"השער".
היי, למה מוקרן רק בסינמה סיטי?
בכוח רוצים שאני לא אראה?
נשמע מעניין.
חבל שסרטי אימה הם לא כוס התרעלה שלי.![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אני עם מראות סיימתי ב"הצלצול", ואני אפילו לא זוכר מה היה תפקיד המראה שם. וגם לא רוצה להזכר, תודה
הנה סיקוול פוטנציאלי.
לינק
יפה!
(ל"ת)
איזה יופי של התפתחות קריירה לאיימי פונד
בפרק הראשון של הדוקטור שבו הופיעה היא שיחקה גרוע לדעתי אבל
היה בה משהוא מרתק ואי אפשר היה להוריד את העיניים
במהלך הסדרה שיעורי המשחק נתנו אותותיהם והיה שיפור מדהים
השנה כבר הייתה בשומרי הגלקסיה (יפה לה כחול פסיכוטי)
ועכשיו סרט אימה.
כן ירבו.
היא גם קלילה ומצחיקה (קארן לא איימי) ואני מקווה שגם זה יתפתח.
הנה כל החוקים של סרטי האימה
שכתבתי לפני כמה שנים
http://wp.me/p1um1L-1h
מפחיד, אפקטיבי, סרט טוב.
המינון של הרגעים הגרפיים נמוך יחסית, וטוב שכך (אם כי הוא עולה לקראת הסוף) ורוב הסרט נע בין יצירת אווירה (הנעימה המוסיקלית שחוזרת על עצמה מצוינת) להקפצות של הצופים מהפתעות לא נעימות (סטנדרטיות ברובן, אבל אפקטיביות). בהחלט עשוי טוב.
הדבר הכי טוב בסרט, לדעתי, הוא קייטי סאקהוף (אגב, דורון, נדמה לי שיש לך ט' מיותרת באיות השם שלה). היא שקנית שהערכתי אותה, אבל מה שהיא עושה בסרט הזה הולך מעל ומעבר – תצוגה משכנעת באופן מבהיל (לפחות כמו כל ההפחדות האחרות בסרט) של אשה שמתפרקת לחתיכות, פיסית ונפשית. אני מניח שסאקהוף הביאה לתפקיד הזה לא מעט מהחוויות האישיות שלה בתור מי שהתמודדה לפני כמה שנים עם סרטן.
מה שהיה חסר לי בסרט: המראה – מה הסיפור שלה בעצם? אנחנו מגלים קצת על ההיסטוריה שלה, אבל לא עונים לנו על השאלה למה היא עושה את זה לאנשים. אני חושב שאם הסרט היה מעמיק קצת בשאלה הזאת – וגם מקשר אותה לאירועים שמתרחשים במהלכו – היה כאן לא רק סרט אימה טוב, אלא גם משהו מעבר לזה.