אות משמים

במקור: The Omen
במאי: ג'ון מור
תסריט: דייויד סלצר
שחקנים: לייב שרייבר, ג'וליה סטיילס, שיימוס דייבי-פיצפטריק, דייויד ת'וליס, מיה פארו

אחת הסיבות שהנצרות מרשימה יותר מהיהדות היא ספר חזון יוחנן, או בעברית Revelation. בתנ"ך המקורי יש כמה דברים מגניבים, אבל אין שום דבר שמתקרב ליוחנן. הספר, שמתאר את יום הדין, עשיר במשפטים חסרי היגיון שאפשר להכניס לשירי מטאל. למשל, קטע שבו יוחנן מתאר חיה גדולה שיוצאת מהים. יוחנן לא מסביר באיזו חיה מדובר, אבל מבהיר שמספרה הוא שש מאות שישים ושש. אף אחד לא יודע למה לעזאזל הוא התכוון (היו 665 אחרות לפניה? היא גרה בשכנות לחיה מס' 668?), אבל מתישהו, מישהו החליט שהחיה הזאת היא בעצם השטן, ומכאן ש-666 הוא המספר החביב על הרשע מכולם.

אומרים שהקישור בין המספר 666 והשטן לא היה כל כך מפורסם אלמלא הסרט 'אות משמים', שיצא ב-1976. זה סרט די ידוע, אבל לא בדיוק מאסטרפיס חוצה דורות. אם לא נולדתם הרבה לפני שהוא יצא לאקרנים, לא סביר שראיתם אותו, אבל את הסיפור הבסיסי, גם אם אתם לא יודעים את זה, אתם מכירים.

רוברט ת'ורן (גרגורי פק, בסרט המקורי; בחידוש, לייב שרייבר) הוא סגן שגריר ארה"ב באיטליה. אשתו (ג'וליה סטיילס) כורעת ללדת. האב מגיע אל בית החולים באיחור, ושומע מהרופא את החדשות הרעות: היו סיבוכים, והתינוק נולד מת. אבל יש פתרון! בדיוק התרחשה בבית החולים לידה אחרת – האמא נפטרה, אבל התינוק עוד חי. מה אם, בלי לספר לאף אחד, נעשה החלפות? אחרי הכל, לאשתו של ת'ורן ולילד יש הרבה במשותף: שניהם לא מתים. רוברט מסכים, ובלי ידיעת אשתו, מאמץ את התינוק.

חמש שנים לאחר מכן, הילד דאמיין הוא מפלץ קטן ומרושע, ואפילו לא במובן הרגיל שבו ילדים בני חמש הם מפלצות קטנות ומרושעות. לדברים מוזרים ומבעיתים – התאבדויות, למשל – יש נטייה להתרחש סביבו. אחרי כמה תקריות לא נעימות כאלה, האב נתקל בכומר זקן, מהסוג שנוטה תמיד למלמל אזהרות לא ברורות ואז למות. הבן שלך – ככה אומר לו הכומר – אמא שלו כלבה אמיתית, ואבא שלו הוא השטן. אם אתה רוצה למנוע את סוף העולם, נצטרך להרוג אותו.

אם היחס שווה הנפש הזה להריגת ילד נשמע לכם מזעזע, זה בגלל שלא פגשתם את דאמיין. קל להשתכנע שהילד קרוב משפחה מדרגה ראשונה של השטן, או לכל הפחות זקוק לטיפול פסיכיאטרי מקיף. הוא לעולם אינו מתנהג או מדבר בצורה שבה ילד בן 5 אמור לדבר: לא "אמא, אני רוצה פיפי" או "אמא, אני רוצה פוקימון", אפילו לא "אמא, אני רוצה להביא את האפוקליפסה ולהשמיד את כל הטוב והצודק בעולם". הוא רק בוהה, במבט שאומר "אני מסמן אותך; כרגע אני לא יכול לעשות הרבה כי אני בן 5, אבל הוספתי אותך לרשימה, ותוך 10-11 שנה אני מגיע אליך עם מקלע חצי אוטומטי". לא מפתיע שהילד-השחקן שמגלם את דאמיין נושא את השם המפלצתי בתכלית שיימוס דייבי-פיצפטריק. גם ת'ורן הוא לא בדיוק אב השנה: לאורך הסרט כולו לא רואים אותו מחליף עם הילד אפילו מילה אחת. אז מאיפה הגיעו הפוזות של "הו, בני, בני האהוב"?

כשת'ורן שומע את הטענה על מוצאו של הבן שלו, הוא קם, וביחד עם צלם פפראצי ידידותי (דייויד ת'וליס) יוצא למסע שורשים באירופה, כדי לחפש מידע על אמו האמיתית של הילד. שזה דבר קצת מוזר לעשות: את המידע על שטניותו של הילד הוא קיבל כבר בהתחלה, ועם כל הכבוד לאמא, בשושלת היוחסין של הילד הזה האבא הוא שמעניין.
תארו לעצמכם שב'מלתעות', אחרי התקפתו הראשונה של הכריש הענק, גיבורי הסרט לא היו יוצאים אל הים כדי להילחם בו, אלא לוקחים את האוטובוס הראשון אל הספרייה העירונית של שיקגו, שם הם היו מעבירים את שאר הסרט במאמץ לברר האם כרישים אכן יכולים להיות כאלה גדולים. מאוד מעייף לראות אנשים שמנסים במשך חצי סרט לגלות משהו שאנחנו כבר יודעים, כשלכל אורך הזמן הזה עולה החשק לצעוק עליהם: "אינעל אחותכם, הוא הפאקינג אנטיקרייסט! אמרו לכם את זה במילים פשוטות! תלכו ותהרגו אותו כבר! אתם שניים והוא ילד קטן, אתם יכולים עליו!".

ובכל זאת, כל זה מבוסס, כמעט במדויק, על התסריט של הסרט המקורי, שנחשב חצי-קלאסי לפחות. אף אחד לא היה שם לב לסרט ההוא, אם הוא היה כל כך משעמם. איך מה שעבד שם לא עובד כאן? ההבדל הוא שבסרט המקורי, לא ידענו אם הילד באמת שטני או לא. עד לרגע האחרון, היינו אמורים להמשיך לנחש, ולהתקשות להאמין שילד קטן ותמים יכול להיות מבשר סוף העולם. בסרט החדש, כאמור, הילד הוא כל דבר חוץ מתמים, והוא מסומן בתור האויב כבר בהתחלה (שלא להזכיר בטריילרים, ובכל תיאור של הסרט בכל עתון) – מה שהופך חלק גדול מהסיפור למיותר. העלילה האמיתית מתחילה בערך 10 דקות לפני הסוף.

הסרט מלא בשחקנים טובים, שעושים תפקידים משעממים. לייב שרייבר, דייויד ת'וליס, אפילו מייקל גמבון מופיע לכמה רגעים, ואף אחד מהם לא עושה שום דבר מעניין. מיה פארו מופיעה בסרט בתפקיד האומנת של דאמיין, או מרי פופינס מהגיהינום, וכמו הילד, היא כל כך מתאמצת להקרין רשע, שהיא הופכת לכמעט קריקטורה. את ג'וליה סטיילס אני מאוד מחבב, אבל אהבתי אותה הרבה יותר כשהיא היתה טינאייג'רית בתיכון מאשר כשהיא מנסה להיות אמא ייצוגית. החן שלה לא עובר כאן. יש בסרט סצינה שמתרחשת בגן חיות, שבה כל הקופים נבהלים – בצדק – מדאמיין הקטן. בכל הכנות, הקופים האלה נתנו את תצוגת המשחק המשכנעת ביותר בסרט.

בענייני הפחדה, הסרט מלקט מכל הבא ליד סצינות אימה מסוגים שונים. יש כמה הקפצות די יעילות. יש סיוטים מסוגננים בנוסח דייויד לינץ'. יש גם סצינות מוות מתוחכמות בהן חפצים תמימים ויומיומיים-כביכול מתאגדים כדי להפוך למכונת מוות. כל אלה לא עשויים רע, וישעשעו את מי שאוהב דברים כאלה, אבל במקרה הטוב, אלה קטעים שחובבי אימה יגידו עליהם "מגניב" וימשיכו הלאה. אלה רק קישוטים. אף אחד מהם לא מתחבר לעניין העיקרי, שאמור להיות הילד והאפוקליפסה הממשמשת ובאה.

'אות משמים', גרסת 2006, הוא מהסרטים שהייתי אומר עליהם "חבל, דווקא היה רעיון עם פוטנציאל". במקרה הזה, נראה שהפוטנציאל אכן מומש, אבל זה היה לפני שלושים שנה.