וביום השלישי

תל אביב היא גיהנום. כולם מניאקים. אם נמשיך ככה, הלכה המדינה. אבל מה נשמע חוץ מזה?
שם רשמי
וביום השלישי
שם לועזי
On the Third Day

אין לי מושג מה משה איבגי רוצה ממני.

יש מעט מאוד אנשים יותר ותיקים, מכובדים ומוכרים בקולנוע הישראלי מאיבגי, אבל רק ב"וביום השלישי" הוא נכנס בפעם הראשונה מאחורי המצלמות, כותב ומביים. ברור שהוא לא היה עושה את זה אם לא היה לו משהו באמת חשוב להגיד. אבל מה?

"וביום השלישי" הוא ניסיון לעשות "מגנוליה" תל אביבית, אחד מאותם סרטים שבהם יש הרבה מאוד דמויות עם הרבה סיפורים שמתנהלים במקביל ומצטלבים מדי פעם, דמויות ראשיות בסיפור אחד הופכות לדמויות משנה בסיפור אחר. חוקרת מס (עלית קרייז) מנסה לחשוף רב מושחת, נערת ליווי (הילה פלדמן) מטפלת באמה החולה ובסטיות של לקוחות, נערת כפר תמימה בשמלה אדומה, כן כן (גל סלומון) מגיעה לעיר כדי לחפש את החבר מחו"ל שהבטיח להתחתן וברח, ובעל פאב (משה איבגי) מותקף על ידי שני אנשים שטוענים שהוא התפשט לפני אמם הזקנה, ויש עוד.

כל אחת מהדמויות הראשיות מקבלת רק זמן מסך קצר, כך שבעצם זה אוסף של סרטים קצרים. ולבנות דמויות בזמן קצר זה קשה. צריך תסריט מדויק מאוד, שחקנים מצוינים ובמאי שיודע בדיוק מה הוא רוצה ויודע להעביר את זה לשחקנים, כדי לגרום לדמות שמופיעה רק בשלוש-ארבע סצינות להבריק. ומצער לומר, אבל ל"וביום השלישי" אין את זה. רוב הדמויות לא מאוד מעניינות, ולא משוחקות טוב במיוחד. יש כמה סיפורים שמחזיקים עניין – בעיקר חוקרת המס, גיבורה של סרט מתח פרטי משלה – אבל אחרים לא רק שלא הולכים לשום מקום, הם לא מגיעים אפילו לנקודת התחלה. על האיש שמגלם שרון אלכסנדר, לדוגמה, אני לא יכול לומר הרבה מעבר לכך שהוא זמר חתונות חובב ריקודי טראנס בעירום.

עוד יותר קשה לבנות סיפור כמו שצריך כשחלק מהזמן המועט הזה מבוזבז על סצינות פשוט מוזרות, שאם יש להן מטרה או מסר, הוא עבר לי הרבה מעל לראש. למשל, יש בסרט שחזור ארוך – כמה דקות טובות – של סצינה מתוך "אימפרית החושים", סרטו של נגיסה אושימה משנת 1976; אבל ככל שהבנתי, ההצדקה היחידה להכללתו בסרט היא כדי לאפשר למבקרי קולנוע כמוני להגיד "זהו שחזור של סצינה מתוך 'אימפרית החושים', סרטו של נגיסה אושימה משנת 1976" ולהרגיש מרוצים מעצמם על כך שזיהו את הרפרנס (או במקרה שלי, להרגיש בחילה קלה בשל עצם ההיזכרות ב"אימפרית החושים". איכס).

תל אביב היא הגיהנום ב"וביום השלישי". כולם מושחתים ותאבי בצע, הרוע נוזל מהקירות. אי אפשר להאשים את הסרט בחוסר אווירה: האיום התמידי קיים בכל סצינה. ברקע של התמונה, מאחורי הדמויות הראשיות, יש לעתים קרובות התרחשויות שרומזות על ארועים חשובים יותר מחייהם הקטנים של הדמויות הראשיות. אבל לאן כל זה מוביל? על סרט שכולל כל כך הרבה דמויות אפשר לומר די בבטחון שהוא אמור להיות "חתך של החברה הישראלית". אבל מה בדיוק הוא אומר על החברה הישראלית? כלומר, חוץ מ"הכל חרא". כי להגיד "הכל חרא" זו לא חוכמה גדולה. כל ילד מדוכא בן 13 יכול לספר לך שהכל חרא, שכולם מושחתים ושאם נמשיך ככה הלכה המדינה. משהו יותר ספציפי?

האם לטענת איבגי, הבעיה הבוערת ביותר בחברה הישראלית היא הטרדה מינית? בתל-אביב של איבגי יש שני סוגים של בני אדם: נשים, ואנסים פוטנציאליים. לפעמים זה נראה כמו גירסת הסרט של "הכצעקתה". אין אישה בסרט שאינה קורבן. אין גבר שאינו מניאק (חוץ מהדמות שמגלם איבגי עצמו, הצדיק היחיד בסדום, כפרה עליו). לא שאני מזלזל בנושא הזה, חלילה, אבל אני לא יודע אם הייתי מגדיר אותו כאיום מספר אחת על קיומה של המדינה. מה עם ערבים, חרדים, החינוך, תאונות דרכים, הידרדרות ההתקשורת, אלימות בקרב הנוער, הלחות במישור החוף, ג. יפית? ואם זה באמת סרט על היחסים בין גברים ונשים, מה הקשר לסוף?

כי הסוף מאוד מרשים, גם אם הוא לא קשור לשום דבר. אין צפרדעים בסרט, אבל יש אירוע גדול שמאחד בצורה זו או אחרת את כל הדמויות. הבעיה היא שהוא לא פותר כמעט כלום. רוב העלילות לא מגיעות לשום סגירה משום סוג, הן פשוט נעצרות. אז מה היתה הפואנטה? מה אני אמור לקחת מזה? ברצינות, לא הבנתי. אין לי מושג מה איבגי רוצה ממני. אבל אולי זה אני שדפוק.

(פורסם בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב).