במקור: The One
במאי: ג'יימס וונג
תסריט: גלן מורגן, ג'יימס וונג
שחקנים: ג'ט לי, קרלה גוגינו
דלרוי לינדו, ג'ייסון סטת'הם
קראתי על 'האחד' וקצת התבלבלתי: מצד אחד, סרט אומנויות לחימה. מצד שני – עלילה. לא שאני חס וחלילה טוענת שסרטי מכות הם נטולי עלילה לחלוטין, אבל בד"כ העלילה שלהם פשטנית ומסתכמת ב"מישהו עשה משהו לגיבור הסרט, והוא צריך לנקום במישהו הנ"ל". אם הסרט מתוחכם, הגיבור גם נוקם במשפחתו של המישהו הזה, ואם הסרט מאוד מתוחכם – אז הוא נוקם גם בכל מה שאותו מישהו מייצג.
ואז בא ג'ט לי ושילב את סצינות המכות ההכרחיות-מתוקף-הסרט, במציאות מעוררת מחשבה, מטרידה אפילו:
אנחנו לא לבד. לכל "אני" ו"את" ו"אתה" יש מקביל ביקום אחר. למעשה, יש הרבה יקומים כאלה – אין סוף, פחות או יותר – בהם כל אחד מאיתנו הוא בעל שם שונה, ותפקיד שונה בשרשרת המזון (וזה לאוו דווקא קשור לבחירות שאנחנו עושים במהלך חיינו): ביקום אחד אני בעלת אינטליגנציה מלאכותית וכותבת באתר אינטרנט, ובאחר – מנקת רחובות אנאלפביתית שמוציאה שעווה מאוזניה. ביקום שלישי אני מתרגמת שמות סרטים לעברית, וביקום המקביל לו – איזה מין שוטרת.
ומנקודת המוצא הזו מתחיל 'האחד':
יולאו (ג'ט לי) עושה מסעות בלתי חוקיים בין יקומים. הוא גילה שהריגת ה"אני" האחרים שלו (אלה מהיקומים המקבילים) מחזקת את כוחו – האנרגיה שלהם מתחלקת בין הנותרים. ככל שיש פחות ופחות "אני" כמוהו, כך יש להם יותר ויותר כוח והם חדי מחשבה יותר. יולאו דנן מקווה להיות 'האחד' – זה שמכיל את כל כוחות ה"אני" ו"אני" ו"אני" ו"אני".
מצד שני, במשטרה הבין-יקומית (או משהו כזה) סבורים שצעד זה יפר את האיזון ויביא לביטולו של העולם. ליולאו, מן הסתם, יש תיאוריות אחרות לגבי ההשלכות של ריכוז הכוח, אותן הוא שאב ככל הנראה במהלך קריאת ההגדה של פסח: אתם בטח מכירים את זה – אחד מי יודע.
וביקום אחר, גייב (ג'ט לי) הוא שוטר הנשוי באושר לטי. קיי החביבה. גייב, שלא מכיר את עניין היקומים המקבילים, נורא מבולבל לגלות שהוא (יולאו) מנסה להרוג את עצמו. לא בכל יום הוא פוגש את עצמו, כך שהוא לא רגיל שעצמו מגיב כלפיו בתוקפנות-מה.
בזאת לא תמו הצרות של גייב התם. שני שוטרים בין יקומיים נשלחים בעקבות יולאו ובמטרה לעצור אותו, כאשר במקרה הקיצוני, אם יחסלו אותו – הם מצווים לחסל גם את גייב. נו מה, ריכוז כל הכוח בידיו של אחד? לא בבית ספרנו.
בין כל הדיבורים הפילוסופיים האלה (ולמעשה, עוטף אותם) יש סרט אקשן, שספור העלילה רק תורם לו ומונע מאיתנו את הצורך לסספנד: "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" הוא המוטו, שהרי יולאו וגייב נעשו חזקים יותר מכל אדם ממוצע ויכולים לעשות דברים שאנשים רגילים אינם מסוגלים להם. אם בסרטים רגילים אנחנו מתפתלים בכאב על מושבנו כשמישהו בורח רגלית ממכוניות ומצליח להתחמק, הרי שעתה אנו רואים את ג'ט לי (אחד מהם) רץ במהירות 80 קמ"ש, ומהנהנים "איזה יופי" בסיפוק.
והסיבה שלשמה התכנסנו, האקשן, אכן מלהיב. כי לסינים, כידוע, יש אלרגיה לרצפה (או לפחות, לסינים שהם גם כוכבי קולנוע יש אלרגיה לרצפה): הם פשוט לא יכולים להישאר עליה ליותר מכמה שניות. מי יודע – אולי הם כולם נולדו בתאריכים שמוגדרים כמזלות האוויר (פעם עוד יעשו על זה מחקר), כך שקטעי הלחימה נראים כמו ריקודים מסוגננים הבזים לכוח המשיכה.
אבל נקודה זו בדיוק – האקשן – היא גם החסרון המהותי של 'האחד': הסרט הזה נראה כמו אסופה של קטעים מסרטים אחרים, בעיקר מ'המטריקס' (כולם ביחד: "זמנקליע!"). וכך יוצא שמצד אחד ההרגשה השלטת היא "Been there, Done that" ו"ב'מטריקס' זה היה פחות מוצלח" (או יותר מוצלח, תלוי בסצינה), אבל מצד שני – נורא מצחיק לשבת ולזהות מאיפה לקוחה כל סצינה. הרבה, כאמור, שאול מ'המטריקס', אבל גם ל'סליידרס' ול'סטאר-גייט' יש ייצוג הולם, כמו גם ל'מי הפליל את רוג'ר רביט' (נראה אם תנחשו איפה) ולסרטים רבים נוספים.
בעצם, מה אני מקטרת – זה רק טבעי שסרט שעוסק במספר רב של יקומים יכיל בתוכו מספר רב של סרטים אחרים.
מה שיפה בסרטים שעוסקים ביקומים מקבילים, היא העובדה שלא צריך הרבה שחקנים: מי ששיחק שוטר ביקום אחד, יכול להיות בעל תחנת דלק ביקום אחר. חבל רק שמבחינה חיצונית אין הרבה הבדל בין היקומים: תפיסת השוני בין היקומים התמצתה בכמות ה"שטויות" שמרכיבים השוטרים על האקדחים, ובעיצוב רכבים מרובעים יותר או פחות.
אבל אם לקונספט "הגדול" לא ניתנה תשומת לב מספקת, אז באים הפרטים הקטנים ומגלים שהמון מחשבה הושקעה בהם: יולאו, למשל, הוא זה שאמור להיות הגיבור הרע. מכיוון שכך הוא מעקם את אפו פעמים רבות, ופוחס אותו, עד שהוא לא נראה יותר כמו מישהו שנרצה להזדהות עימו. כדי להקצין את האופי ה"רע" שלו, הוא מבצע תנועות חדות (בשפה המקצועית זה ידוע כטכניקת "פטרוזיליה מעופפת"). גייב (ג'ט לי הטוב), מנגד, מבצע תנועות גליות, רכות (טכניקת "שיעור ריתמיקה").
'האחד', לעומת הרבה סרטים אחרים, מראה לנו שאפשר לעשות סרט אקשן בלי קטעי רומנטיקה דביקים. אם כבר אקשן – אז שיהיה אקשן. נכון שלגייב יש אישה שהוא מאוד אוהב, אבל היא בסרט על מנת לקדם את העלילה ולא בשביל איזו הפסקת נשיקות ורודה. כפועל יוצא של קיצוץ החלק הדביק, 'האחד' הוא סרט קצר מאוד: 80 דק'.
דוגרי – אל תלכו לסרט בשביל העלילה. 'האחד' נוצר בשביל האקשן, אם כי לטעמי הוא לא היה שווה מספיק. משעשע לפרקים – כן, עשוי היטב – כן. אבל פרט לסיום, הקרבות נראו לי יבשושיים קמעה, הצילומים התרכזו בעיקר בבעיטות לסוגן ודעתי על הפעלולים הסתכמה ב"זה סינים, נו". אף אחד לא יאשים אתכם אם לא תראו את הסרט הזה בקולנוע. מצד שני, אם לא תלכו, אתם מסתכנים בזה שג'ט לי יבוא אליכם בלילה וידגים לכם איך עושה פטרוזיליה מעופפת.
- אתר רשמי
- אתר ישראלי
- ג'ט לי – אתר רשמי
- ג'ט לי – מועדון מעריצים
- אמנויות לחימה – שאולין וושו
- קרלה גוגינו – אתר מעריצים
- יקומים מקבילים
- עולמות מקבילים ב'בחזרה לעתיד'
- שיעורי ריתמיקה בצבי האדום
- איך למנוע מפטרוזיליה לעופף
התקפת הפטרוזיליות המעופפות
ביקורת מעולה.
כאחד שצפה בחצי הסרט אני חייב הפעם להסכים לכל מילה,רק שאלה אחת, רוגר רביט??
נו טוב אולי זה בחצי השני
טוב שלא שמת אהרו''כ,
אבל בביקורת כזו, כשאתה יודע שכל מי שיכנס לביקורת יראה "תגובה 1", לא היה רצוי לכתוב בכותרת "אני האחד"?
האמת, הרעיון של הסרט דווקא נשמע מגניב, אם כי מזכיר עד מאד את "איש הנצח", כפי שכבר נטען כאן בסביבות חמש עשרה פעמים. נורא חבל אם הוא לא באמת כזה, כי רעיון כזה נותן פוטנציאל לסצינות מגניבות באמת. אני מקווה, אבל, שלא היו כאן סצינות רנטגן כמו ב"רומאו חייב למות". נכון? נכון? תגידו לי שנכון!
לא, לא היו סצינות רנטגן.
בסולם לי, הסרט בהחלט ניצב מתחת לרומיאו, אבל הרבה מעל לנשיקת הדרקון.
ג'ט לי מלאך. אין מה לומר. אחרת הוא לא היה יכול לעופף בכזאת חינניות. מעבר לכישוריו של לי, הרי שמפיקי הסרט עשו שיעורי בית, והציגו אפקטים מרשימים בהרבה מהמטריקס. נכון אולי שקארי-אן בבגד שחור צמוד נראית טוב יותר, אבל ג'ט רץ על הקיר הרבה יותר טוב. הוא בעצם רוקד על הקיר, אם נדייק.
מה רע בסצינות רנטגן?
נורא אהבתי את סצינות הרנטגן מרומיאו. שניים מהקטעים הכי יפים בסרט ואפילו בסרטי אקשן בכלל.
הן גרמו לי לתגובות
שנעו בין גיחוך נבוך לצחוק בלתי נשלט. נורא לא מתאימות לסרט, ונורא דביליות.
אני חושב שהן היו ממש יפות.
לדעתי הן רק הוסיפו לאופי הבמילא מאטריקסי של הסרט.
רוג'ר רביט
אכן, בחצי השני (והטוב יותר), שם גם ניתן למצוא הפתעה נוספת: 'האחד' מביע דעה נחרצת במאבק הדפדפנים.
אל תשאירו אותי במתח-איזו דעה?
אז הם מביעים דעה
נגד נטסקייפ. זה הכל? נטסקייפ נביגייטור זבל. אפילו נטסקייפ בעצמם זנחו אותו. מוזילה לשלטון!
תנו לי להבין אם הבנתי,
גייב והיקומי שלו, הם האחרוני הג'ט לי שנשארו?
אם כן, הכל מסתדר לי, אם לא- למה לעזאזל השוטרים צריכים להרוג את גייב?
להרוג את גייב
לא ראיתי את הסרט, אבל מן הסתם אם השוטרים היו הורגים את יולו בלי להרוג את גייב, הרי שגייב היה הופך, ללא כוונה מראש, ל-"האחד" בעל כל הכוחות ומצב זה מפר את האיזון-בלה-בלה-בלה.
להרוג את גייב
אבל אם יש אין סופ יקומים, אז המשימה של הרע היא בעצם בלתי אפשרית, שזה סרט אחר לגמרי!
אין אינסוף.
רק אינסוף, פחות או יותר.
במקרה הזה הוא הרג 123 "אני"ים, מה שמשאיר אותו ואת גייב ואומר שיש 125 יקומים עם "אני" אחרים שלו.
אבל אני מניחה שהמספר הזה משתנה מאדם לאדם.
אין אינסוף מלבד אלף אפס, והאחד
נביאו.
ובחזרה למציאות (?), מדוע שיהיו פחות מאינסוף יקומים מקבילים בהם אתה קיים? כל כך הרבה דברים לא-דטרמיניסטיים קורים כל הזמן (ובו-זמנית), שאפשר בקלות לחשוב על יקום מקביל בו אתה קיים, רק שאחד מאטומי האורניום החליט, כשהיית בן 6 שנים, 5 דקות, ו-3.222222221222.. שניות, לא להתפרק, אלא דווקא כשהיית בן 6 שנים, 5 דקות ו-3.2222222232232221 שניות.
לא מדובר על אינסוף יקומים
בהם אתה עצמך עושה דברים בוורסיות שונות. מדובר על יקומים בהם חיים אנשים בדמותך, כשכל אחד מהם הינו בעל שם משלו, מראה משלו (יש להם אותם תווי פנים, אבל המאפיינים החיצוניים – כמו שיער למשל – הם שונים) וחיים משלו. הדבר היחיד שמקשר ביניהם הם תווי הפנים וה"נשמה", או "האנרגיה" המשותפת שהם חולקים. משהו כזה.
בתיאוריה עדיין אמורים להיות אינסוף יקומים כאלה, אבל כשרוצים לעשות על זה סרט, זה לא מעשי להרוג אינסוף "עצמך". 100 זה מספיק.
וכמו שמישהו אמר לי,
שמישהו אחר אמר – שבתי האבות מלאים בסופר-אנשים, בעלי כוח משולב של 125 קשישים לכל אחד!
הקוסמולוגיה הזאת סובלת מעודף של חורים. מה יקרה להאחד, למשל, לכשיווצר יקום חדש?
(איזה קשקוש על חורים שחורים, וכוכבי פופ שקרסו)
אבל מי בא לסרט של ג'ט לי בשביל קורס פיזיקה 1 מ' טכניוני? הולכים בשביל המכות.
אני לא חושבת שנוצר ''אני'' חדש
בכל פעם שנוצר יקום חדש.
אדם מתחיל את חייו עם מספר "אני"ים במספר נתון של יקומים, כולם אמורים להיות בני אותו גיל: בתחילת הסרט, כשמראים ליולאו את תמונות קורבנותיו, כולם נראו בדיוק כמוהו למעט צבע שיער וכו' (היה גם ג'ט לי עם ראסטות!) – אף אחד לא היה צעיר יותר או מבוגר יותר.
מה שאומר שכמו שלחתול יש מספר נתון של נשמות לבזבז, ככה לאדם יש מספר מוגבל של "עצמי" מפוזרים בכל היקומים. אני מניחה גם שחלק מהם מתים במהלך הזמן מסיבות שונות (דרסה אותם פרה, למשל) ואינם זוכים להגיע לשיבה טובה. הבנתי בעקיפין מהסרט שיש, או אמור להיות, הבדל כלשהו בין מי שנהרג, ואז האנרגיה שלו מתפזרת בין הנותרים, ובין מי שמת בנסיבות טבעיות, ואז האנרגיה שלו חוזרת "אל עפר" נאמר, או אל בוראו, או אל מעגל החיים (או ליקומים החדשים שנוצרים) או משהו כזה. ואז גם יוצא שאין זקנים מלאי און (חוצמזה, כמו שכל ה"עצמי" נולדים באותו רגע בכל היקומים, אולי יש משהו שגורם לכולם – אלא שלא דרסה אותם פרה – למות ביחד).
אז מה כן קורה בהווצר יקום חדש?
מאיפה הוא מאוכלס?
לפי חוק שימור האנרגיה, לא תתכן יצירת כוח חיים אין-מאין. האנרגייה צריכה להגיע ממקור מסויים.
מה פשוט יותר מאשר מיצורים חיים ביקומים המקבילים?
והאמת, אני לא מבין מה הקטע של הגבלת התנועה בין היקומים, ושל שמירת הענין בסוד ע"י הממשלות.
האם אתם מדמיינים מצב בו ממשלות אירופה היו שומרת בסוד על גילוי אמריקה, ואוסרות על כל הגירה?!
יתכן גם, שהממשלות של כל יקום ויקום אינן מודעות. יתכן שכוח השיטור הבין יקומי פועל על דעת עצמו, מבלי לקבל אישור בכל יקום. עבריינים.
למה כן להגביל תנועה.
לא בלתי סביר שהתפתחו צורות חיים חיידקיות ונגיפיות שונות בכל יקום ויקום.
אנחנו לא רוצים מגיפות, נכון?
נכון
(ל"ת)
כוח בין יקומי.
יש הרבה הבדל בין לתייר בין מדינות ובין כוכבים, ובין ללכת ליקום אחר רק כדי לפגוש את עצמך, שאולי לא מודע לקיומך.
החיים ביקומים אחרים הם בדיוק כמו ביקום הנוכחי – אלא ששם אתה משחק תפקיד אחר. כך שהמסע לשם הוא לא כדי לראות ארצות אחרות או משהו כזה, אלא כדי לראות אותך אחר.
ואם אני כן אפגוש את עצמי, מה כבר
יכול לקרות?
אני לא שולט הרי בשיטת הפטרוזיליה המעופפת.
המקרים בהם מישהו ירצה לחסל את עצמו נדירים, ואותם יש לאסור. לא את המסע עצמו. תחשבי כמה אפשר להרוויח מסחורות יחודיות לכל יקום.
בעצם, אולי בגלל זה הממשלות שומרות את זה בסוד. אנחנו לא יכולים להסתכן ביבוא נוסף של משהו בסגנון הגולש ה"הונגרי" לכאורה.
אז מה כן קורה בהווצר יקום חדש?
סניגולריות של חור שחור לא פותרת את העיניין הפעוט של חוק שימור האנרגיה? או שבסוף החליטו שלא?
פטרוזילה מעופפת
איזה לינק חמוד… לונג ג'ון, התעלית על עצמך.
הקרדיט על הלינק שייך לסרין.
לצערי, אין ברשותי תיעוד לפטרוזיליה שאני הכרתי (באמת היתה בחורה כזו).
סתם קקי
טוב..אני כ-לא חובב סרטי מכות או איך שלא תגדירו סרטי אקשן חסרי טעם כאלה בהחלט לא נהניתי.
די מובהק בסרט המזדיין הזה שאיזה מזדיין בהוליווד חשב על רעיון מזדיין ואז עם הקשרים המזדיינים שלו הצליח להשיג תקציב מזדיין ואז בטח גם עלה כל החרא של האפקטים שהופיעו במאטריקס.
קיצר, 125 יקומים מקבילים, טוב, מעבר ביניהם, סבבה, אבל למה כל כך הרבה זיוני שכל מדעיים כל כך לא נכונים, כנראה מי שחשב על הרעיון הנפלא הזה ציפה שהקהל לא ישאל שאלות אלא יבוא לראות את ג'ט לי נותן בעיטות. אותי זה לא הרשים.
כל נסיון קלוש ליצור מחשבה פילוסופית הסתיימה בזיון שכל חסר משמעות והעלתה שאלות היפוטיות על המצב ההיפוטתי החדש, שוב אני אחזור למזדיין.
ברצינות, אם הם רוצים מכות- אז מכות, אם רוצים פילוסופיה או מדע, אז שיפנו למי שמבין בזה, סתם לזרוק מושגים כמו חור שחור לא גורמים לסרט להיות מדעי.
אני ממליץ למי שלא ראה את הסרט וכמוני לא אוהב חרטא כזאת, אז שאמת לא ילך- זה קקה אחד גדול!!!
ולגבי הרוג'ר ראביט- מישהו שאל קודם, בקטע עם אישתו של הרע שבאה עם העכבר כשרוצים לשלוח אותו ליקום המגעיל.
טוב, זהו, התלוננתי מספיק.
מי ייתן וישובו סרטים כמו רקוויאם לחלום ושהוליווד תמות ותדעך (או שתשנה את האופי שלה).
שאלה אחת...
אם אתה לא אוהב סרטי מכות, מה עשית בסרט של ג'ט לי?
לגבי רוג'ר רביט - ניחוש מוטעה
לא זה הקטע שהתכוונתי אליו.
ועוד משהו – אנחנו יכולים להבין טוב מאוד את הכוונה שלך גם בלי הוספת כל כך הרבה תארי "מזדיין" בכל מילה חמישית. זה לא הופך את ההודעה שלך למגניבה יותר. למעשה, זה עושה לנו אצבע הרבה יותר קלה על המחק.
לגבי רוג'ר רביט - ניחוש מוטעה
אני מתנצל מעמקי נשמתי על הקללות, פשוט ממש כעסתי שכסף טוב והפקה טובה הולכים על משהו כל כך מבוזבז. להבא אני אהיה מתורבת יותר.
ובאיזה קטע אם כן רוג'ר רביט??
(כנראה ספוילר גם לרוג'ר רביט)
תודה לך על העצה… אני בהחלט משתדל לישמה
:+)
תמשיך לבקר סרטים בדרכך המשעשעת
זאוטיסט.
עד הפעם הבאה...
לאחר העדרות מ-א-ו-ד ממושכת, שבתי לביקור קצר-מועד-טווח, שכן היום אני לא עובד, כמו בשאר ימי השבוע (לא חיי הנעורי םשלי נעלמו? לאן?!)
בכל אופן, לאחר שהוחלט ש"האחד" לא יגיע לקולנוע שבו אני שוכן בלילות, ובמקומו הגיע "החיים כבית" (לא רע, אם אתה בקטע של אני בן 40 הולך למות יש לי בן ששונא אותי).
בכל אופן- "האחד", ללא קשר לסרט- עבורי מייצג את השיטה ההוליוודית בשיאה- כמעט :
אי שם ב98', ג'ט לי "רומיאו חייב למות" יצא לאקרנים, ובזמנו הוא נראה סרט מטופש, אבל אקשן פוסט-מטריקס (מי לא?), ואנשים הלכו, ושילמו תא מיטב כספם.
לפני כמה חודשים, יצא "שניקת הדרקון"- סרט עילג בצורה נחמדה, רועש וערוך היטב- שלא היה שונה משום דבר אחר- וגרם שוב, לאנשים ללכת לקולנוע- הפוסטר הי נועז יותר, הסרט היה "חדש" יותר- ושוב, אנשים הוציאו כסף.
עכשיו, מגיע עוד סרט שלו- שלמעט עלילה קצת יותר חכמה ומתחכמת (היישר מהצוות שעשה את "יעד סופי"), וגורם שוב, לאנשים ללכת ולשם כסף- למה? מה שונה הפעם- הפוסטר כחול מבריק, בניגוד לשחור שנהיה דהוי מאז הקיץ? בגלל שיש הרבה ג'ט ליים בסרט?
וככה זה כבר שנים, בכל הסרטים- ההבדל הוא שהמחרים עולים, והאנשים מזדקנים.
ואין מה לעשות נגד זה.
אם קונים דיסק של זמר, לאחר שבוע כבר רוצים עוד דיסק, של אותו זמר, או בכלל משהו אחר.
וכל כך הרבה כסף עף לכל עבר-
מחלה עולמית, או שרזה רק אני?
ה-26 בנובמבר הוכרז בעולם
כ-"יום ללא קניות" (לא יודעת על ידי מי אבל הוכרז). כנראה שיש עוד כמה אנשים שמשהו ממה שמפריע לך מפריע גם להם. מקוה רק שזה לא יוצא על יום ההולדת של אף אחד, אחרת: אין מתנות!
ירקות מעופפות ומעגלי חיים
לא יודע למה דווקא שיעור ריתמיקה. או פטרוזיליה מעופפת.
לי היה ברור לחלוטין שהרע, מיוצג ע"י הכוח ההרסני של הקו הישר, אותה אגרסיביות מתפרצת הנודעת כאומנות העתיקה שינג אי צ'ואן, טרח רבות כדי להדגים לנו את עדיפות המעגל.
ומדוע עדיף המעגל על קו ישר?
בסינית עוד יותר עתיקה, פא-קווה צ'אאנג הייתה אמנות ההליכה במעגל. ומעגל, כידוע, אלה החיים.
אז יש לנו טוב שהולך בעיגול, ועל כן חי את חייו, או יוצר, ורע שהולך בקו ישר, הורס ומשמיד, מתקדם היישר למטרתו ובעצם מפספס אותה לחלוטין. ודווקא מי שמסתובב בעיגולים, מי שהולך צעד קדימה ושני צעדים לשמאל, מגיע היישר למטרתו.
פארדוקס? לא ולא, שכן בסינים עסקינן וכדיוע כל ילד סיני טוב גומר את כל הברוקולי, או במקרה הזה הפטרוזיליה המעופפת שלו, עד תום, לפני שמותר לו לרקוד על הקירות. ובאה לציון הגאולה.