ביקורת: רק אלוהים סולח

עלילות ריאן גוסלינג וניקולס ווינדינג רפן בגיהנום
שם רשמי
רק אלוהים סולח
שם לועזי
Only God Forgives

‏"רק אלוהים סולח" הוא גיהנום. גיהנום קולנועי, גיהנום לדמויות שלו, וגיהנום גם לרבים מהצופים. ‏

בפעם הקודמת שבה הבמאי ניקולס ווינדינג רפן שיתף פעולה עם ריאן גוסלינג, התוצאה היתה ‏‏"דרייב" – אחד הסרטים הנפלאים ביותר או הבלתי נסבלים ביותר של 2011, תלוי את מי שואלים. ‏‏"דרייב" סבל מבעיה של ציפיות: אנשים שנכנסו אליו בציפיה לסרט אקשן סטנדרטי ומרובה מרדפי ‏מכוניות הופתעו כשמצאו שם את ריאן גוסלינג מסתובב במבט מזוגג, שותק הרבה, ומדי פעם ‏הבלחות של אלימות מזוויעה. עכשיו, כשרפן וגוסלינג משתפים פעולה שוב, אי אפשר לומר שלא ‏הזהירו אותנו: אם אתם מצפים לראות את ריאן גוסלינג מסתובב במבט מזוגג, שותק הרבה, ומדי ‏פעם הבלחות של אלימות מזוויעה, זה בדיוק מה שתקבלו. אל תתנהגו כאילו אתם מופתעים. אז ‏למה כל כך הרבה אנשים ממשיכים לטעון ש"רק אלוהים סולח" הוא סרט בלתי נסבל לחלוטין?‏

כנראה משום שרפן לא מעמיד פנים אפילו שהוא עושה סרט נורמלי הפעם. ב"דרייב", מתחת ‏לערימות של הסטייל והיומרה, היה סיפור פשוט, נוסחתי אפילו. "רק אלוהים סולח", לעומתו, לוקח ‏את המבנה ההוליוודי המקובל של הגיבור הנוקם את נקמתו ומנצח את הרעים, מכה אותו עד אובדן ‏צלם אנוש ומותיר אותו לגסוס בסימטה אפלה בבנגקוק. אין דמויות ב"רק אלוהים סולח", יש ‏סמלים. כמעט שאין דיאלוגים בסרט, יש רק פעולות מפוסלות ומעוצבות היטב. ולפעמים נראה ‏שהסרט כולו מתרחש בתוך מין חלום דייויד-לינצ'י שבו חוקי הפיזיקה וההמשכיות לא תקפים. חרב ‏מסוימת מתגשמת מתוך האוויר כשצריך אותה, סצינות ריאליסטיות מתערבבות עם חלומות ‏ופנטזיה. העלילה אינה מאוד מסובכת, רק שהסרט לא טורח לספר לנו אותה: את הפרטים ‏הביוגרפיים החשובים ביותר על הדמויות – אלה שהיו מסבירים לנו למה הם עושות את מה שהן ‏עושות – אנחנו שומעים רק כבדרך אגב, בשלב מאוחר יחסית, כך שרק ‏בדיעבד ניתן להרכיב את ‏הפאזל ולהבין מה קרה ולמה.‏

מפה ומשם ניתן להבין שג'וליאן (ריאן גוסלינג) ואחיו הם שני אמריקאים שחיים בעולם התחתון של ‏תאילנד, והם לא אנשים נחמדים. לאח הגדול, למשל, מתחשק יום אחד לאנוס ולרצוח איזו נערה, ‏אז הוא עושה את זה. הוא נענש על כך באופן מיידי, בחסות מפקח משטרה תאילנדי רודף צדק ‏וקריוקי (ויתריה פנסרינגרם). בעקבות זאת, מגיעה לתאילנד הסיטרא-אחרא: קריסטין סקוט ‏תומס, בתפקיד אמא של שני האחים, והדמות השטנית ביותר שנראתה על מסך קולנוע כלשהו ‏מזה זמן רב. האמא דורשת נקמת דם (כשנאמר לה שהבן האהוב שלה אנס ורצח בת 16, היא ‏עונה: "אני בטוחה שהיו לו סיבות"), וקור הדם שבו היא פוקדת על רצח מזעזע קצת פחות ‏מהנכונות שלה להשפיל את בנה הנותר כדי להשיג את מה שהיא רוצה.‏

זה עדיין היה יכול להיות סרט עם סיפור, ובאמת, התסריט המקורי היה יותר סטנדרטי. אבל רפן ‏הפשיט ממנו עוד ועוד: כמעט כל דיאלוג נגנז, כל הסבר הושלך לפח, כל סצינה שהיתה עלולה ‏להביא להזדהות כלשהי עם הדמויות הוכרזה כמיותרת ונעלמה. מהסרט נשאר רק השלד המדמם: ‏סיוטים, אשמה ואלימות. רפן מציג על המסך גרונות פתוחים, ידיים כרותות ועוד שלל איברים ‏אנושיים במצבים לא קונבנציונליים. הוא מצלם אותם יפה ואסתטי, כמו סידור פרחים מדם ומעיים, ‏מוארים בעיקר באדום. ככה זה בגיהנום.‏

ריאן גוסלינג הוא מלכודת הדבש של הסרט: אם תגיעו לסרט כדי לראות את השחקן החתיך ‏והמגניב, תקבלו אותו מבצע תפקיד שהיה אפשר להטיל גם על חציל מוכשר יחסית. את רוב זמנו ‏הוא מעביר בבהיה בחלל, עד כדי כך שעולה במלוא הרצינות השאלה האם ג'וליאן סובל מפגיעה ‏מוחית כלשהי. ההגדרה של ג'וליאן כגיבור הסרט היא מפוקפקת: מבין כל הדמויות המשמעותיות ‏בסרט, הוא כנראה זה שעושה הכי פחות, ו"גיבור" הוא בטח לא. ‏

אז לא, "רק אלוהים סולח" הוא לא סרט נעים לצפיה הוא לא מנסה לגרום לכם להרגשה טובה. אבל ‏מכאן ועד לטענה (הנפוצה) לפיה ניקולס ווינדינג רפן איבד את זה לחלוטין, שהשתן של "דרייב" ‏עלה לו לראש ושסרטו החדש הוא בבחינת פלוץ מצולם, יש מרחק גדול. כי למרות הכל, "רק ‏אלוהים סולח" מצליח לפעמים להיכנס מתחת לעור (לא רק מילולית, אבל בהחלט גם). זה בהחלט ‏סרט שעליו כל קלישאות הפסטיבלים נכונות: "זאת לא העלילה, זאת האווירה", "צריך להיכנס ‏לראש שלו", "מהפנט", וכל הדברים האלה שבדרך כלל אומרים על סרטים משעממים נורא בלי ‏עלילה. אם תחשבו שזה סרט גרוע ומיותר מכל בחינה, ותדרשו את השעה וחצי בחזרה (לפחות ‏הוא לא ארוך, הסרט) – לא יהיה לי הרבה מה לומר נגד זה. אבל ייתכן גם שתצפו בו ותתהפנטו. ‏

הסיפור הלא סיפורי גורם לכך שיש דברים שיהיו ברורים רק בצפיה שניה. וצפיה שניה עלולה ‏להביא לשלישית. כמה שהוא מוזר – או דווקא משום שהוא מוזר – הוא קצת נועץ קרס במח, הסרט ‏הזה, ולא עוזב. אני לא נביא, אבל זה עשוי להיות אחד מאותם סרטים שעשרים שנה אחרי שהם ‏יצאו, לקראת הקרנת היובל החגיגית, כותבים עליהם בטריוויה: "היום, כשהוא נחשב לאחד ‏הסרטים הגדולים של העשור, קשה להאמין – אבל כשהוא יצא לראשונה, המבקרים קטלו את ‏הסרט הזה! הוא אפילו קיבל שריקות בוז בפסטיבל קאן!".‏

בהחלט לא היה מזיק לרפן ולגוסלינג לתקשר קצת יותר עם הקהל, אבל למרות הכל, למרות האיטיות ‏ולמרות סצינות הקריוקי, כדאי לנסות לראות את "רק אלוהים סולח". אתם רק צריכים לדעת למה ‏אתם נכנסים כשאתם הולכים לסרט הזה. אתם נכנסים לגיהנום.‏


פורסם במקור בוואלה