שלושה בדרך לאופיר: פוקסטרוט, געגוע, לא פה, לא שם

שניה לפני פרסי אופיר, על מה אנחנו מדברים בעצם: יהונתן לא השתגע על שלושת הסרטים הישראליים המובילים

הערב ייערך טקס פרסי אופיר, שנראה יותר ויותר כמו טקס הכתרת "פוקסטרוט" – אבל יש בהחלט גם סרטים אחרים בתמונה. במירוץ לאופירים מובילים שלושה סרטים: "לא פה, לא ‏שם", "געגוע" ו"פוקסטרוט" – כל אחד מהם עם 12 מועמדויות ומעלה. "מוטלים בספק" ו"פיגומים" ‏מקבלים גם הם שבחים לרוב, אבל בגלל חוסר הבאזז הפסטבילי, הקופתי או הכללי נראה שנצחון של כל אחד מהם בקטגוריה הראשית ייחשב הפתעה גמורה לכל הדעות, והם יסתפקו, אם בכלל, בפרסי משחק. כרגיל, רבים מהסרטים המתחרים לא הוקרנו בארץ עד הטקס – "פוקסטרוט" ייצא בסוף השבוע, כדי לרכב על גלי הזכיה שכנראה תקרה – אבל בזכות העובדה ש"לא פה, לא שם" ו"געגוע" דווקא הקדימו את הטקס, ובאדיבות יום הקולנוע הישראלי, אפשר היה לצפות ולהתרשם מהם. אז אם אלה שלושת הסרטים שאמורים לזכות – בואו נעבור ונראה בדיוק מהם לכאורה התוצרים ‏הטובים ביותר של הקולנוע הישראלי לשנת 2017. ‏

פוקסטרוט

בצבא יש מושג כזה – "פאק באמינות". זאת דרך ארוכה להגיד "שקר", שמתארת יפה את מה ‏שמתרחש ב"פוקסטרוט" מהתחלה ועד הסוף: הסרט פשוט לא אמין. ‏סרטים רבים על צבאות סובלים מאי-דיוקים כאלה ואחרים, אבל הניתוק המוחלט של ‏‏"פוקסטרוט" מהמציאות מבטל לחלוטין כל דיון שהסרט מנסה להעלות בנוגע לצבא והקשר שלנו אליו. ‏זה לא רק שלחיילים בסרט יש ‏M-16 ‎‏ ארוך שמזמן לא ניתן לחיר"ניקים, או שהם לובשים סוודר א' ששייך ‏רק לתומכי לחימה, ושהם לובשים אותו בזמן פעילות מבצעית, או שהם אוכלים לוף שאף חייל לא ראה ‏כבר לפחות חמש שנים, או שחייל שינסה לתפעל ככה מחסום ימצא את עצמו נדרס במהירות, או ‏שהנהלים במציאות הם שחיילים מדברים בערבית עם נוסעים בכלי רכב במחסום – ולא מדברים בעברית ומקווים לטוב כמו בסרט, או ‏שככה לא משאירים ציוד צבאי ומצפים שהוא יפעל – זה שחיילים פשוט לא מתנהגים ככה. הם לא מדברים ככה, הם לא זזים ככה, ‏הם לא סוחבים את הנשק שלהם ככה ושום דבר ממה שכל אדם על מדים בסרט הזה (כולל קצינים ‏ואלופים) עושה לא מזכיר את הצבא הישראלי ב-2017, כך שאם הסרט ניסה להגיד משהו על צה"ל (ויש ‏בהחלט רושם שהוא ניסה) הוא נכשל לחלוטין, כי צה"ל לא מופיע בסרט הזה. עכשיו, הסרט לא מתרחש כולו בצבא, והחלקים באזרחות קצת יותר אמינים, ‏אבל אחרי שהסרט כל כך נכשל בתיאור המציאות בחלקי הצבא שלו, קשה לקחת כל חלק אחר ממנו ‏ברצינות. ‏

הסרט מספר, בעצם, שלושה סיפורים קצרים שמתקשרים למשפחה אחת – הראשון הוא על האבא ‏שמקבל חדשות שמשנות את מהלך יומו, השני הוא על הבן שלו, ואז חזרה לאבא. תקצירי הסרט נמנעים ‏מלספר מה באמת מתרחש בו, אז לא אני אהיה זה שאספיילר – למרות שבכלליות קשה להגיד ‏שבכלל מתרחש משהו ברוב הסרט הזה. שני הסיפורים הראשונים הם בעיקר מונוטונית רבה שנשברת ‏בסיום הסיפור ‎‏ במאורע דרמטי, והסיפור השלישי הוא מעין סיכום לשניהם שלא מסתיים בכלל ‏ומרגיש כמו הנצח.

פרט לכל זה, אם אתם רוצים ללכת לסרט כי ראיתם את הטריילר וחשבתם "חייל רוקד! מוזיקה ‏קצבית! חמוד!" אז תחשבו שוב. מדובר בסרט קשה, ארוך, בלי מוזיקה או עם מוזיקה מלנכולית ‏שנותנת לכל משפט פאתוס מגוחך. הסצנה עם החייל הרוקד אכן מופיעה ונותנת זריקת אנרגיה לסרט ‏המנומנם, אבל היא נעלמת ונשכחת די מהר בסרט שמלא פחות ב"ריקודים אקראיים ודברים מצחיקים ‏שקורים" ויותר ב"אנשים שבאמצע שיחה פתאום מתחילים אגב כלום לדבר ‏על ריקוד, ואף אחד לא מעיר על כמה זה פאקינג מוזר לנהל שיחה ככה". ‏

בכל מקרה, מדובר, כאמור, בסרט שיזכה – "פוקסטרוט" הוא להיט פסטיבלים לא קטן, ובשנייה שמישהו ‏העלה את הרעיון שהוא יזכה באוסקר, האקדמיה תתקשה לבחור בסרט אחר. לסרט יש מעלות ‏‏(ליאור אשכנזי די טוב בסרט, הצילום של גיורא ביח נהדר, ותמיד נעים לראות ציורים של אסף חנוכה, גם אם האמינות של הסרט נפגמת כשהוא מציג ילד בן 19 שמצייר כמו אסף חנוכה. אפילו אסף חנוכה לא צייר כמו אסף חנוכה שהוא היה בן ‏‏19, והוא היה אסף חנוכה), אבל מדובר בסרט דרשני שאין לו את הזכות להטיף מוסר אם הוא מציג ‏עולם שכל כך מנותק מהמציאות הישראלית. מצד שני, ייתכן שהביקורת הזאת מתמצתת חלק משמעותי מהקולנוע הישראלי.

gaga

געגוע

אז אם אני לא תומך ב"פוקסטרוט" לאוסקר, הייתי אמור להיות בעד מה שנראה כיריב העיקרי שלו, "געגוע", לא? מתברר שלא. בשלב כלשהו ‏בסרט, שי אביבי שואל דמות "זה נראה לך אידיוטי?", הדמות השנייה עונה "כן", וזה הסיכום הכי טוב ‏לסרט שיכולתי לחשוב עליו. ‏

להגנתו, הסרט נראה מודע מדי פעם לכך שהוא קצת אידיוטי. בניגוד ל"פוקסטרוט", לא כל משפט מוצג כ‏פנינה עמוקה שצריך להפוך ולתהות על כל המשמעויות שלה, והגיבור של הסרט לא מוצג כמודל של ‏יציבות או התנהגות ראויה. ‏

החלק העיקרי של הסרט מתאר את שיטוטיו של שי אביבי בעכו בעקבות הודעות דרמטיות שאסי לוי, אקסית שלו מלפני 20 שנה, מנחיתה עליו. אחת מהן היא שהיא הסתירה ממנו את העובדה שהיא נכנסה ‏ממנו להריון והולידה את הילד, והשנייה משום מה נחשבת ספוילר – למרות שהיא מתרחשת בתחילת הסרט והיא המניע ‏העיקרי לעלילה. נו טוב. ‏

בעקבות ההודעות הוא עובר ממקום למקום ומנהל שיחות טיפשיות יותר וטיפשיות פחות עם שלל ‏אנשים. החלק הזה הוא החלק היותר מוצלח בסרט, אם כי גם בו יש נפילות תמוהות (הסרט, כאילו ‏מחויב על פי חוזה הסרטים הישראלים, מכניס את סצנת העירום הכי לא נחוצה אי פעם) וכמה שאלות ‏אמינות שעולות – אבל מדובר במסע שהגיבור עובר עם התחלה, אמצע וסוף, שכן מספרים סיפור מעניין, ‏גם עם בעייתי מעט מבחינה מוסרית. ‏

הבעיה היא שאז, אחרי החלק הראשון, קורים שני דברים.

עכשיו, אני לא מאמין גדול בחוקים לכתיבה; החוק הטוב ביותר לכתיבה הוא "מה שעובד לסיפור ‏הזה". ובכל זאת, אם יש כלי עלילתי מתסכל, זה "באמצע סיפור לפתע קורה משהו".‏‎ ‎‏ משהו שלא ‏נבנה, או נרמז, או קשור בצורה ישירה למה שקרה עד כה – אלא מונחת בצורה מלאכותית כדי להכניס עוד ‏אתגר או להביא ישועה לגיבור. וב"געגוע" זה קורה לא פעם אחת – אלא פעמיים, אחת אחרי השנייה, ‏בחצי השעה האחרונה. הסרט מכניס אלמנט זר לחלוטין שאפילו לא נרמז עד עכשיו, שמשנה את טון ‏הסרט ולא באמת קשור לשום דבר שקרה קודם – ובעיקר הורס את החלק ‏הראשון, והיותר נעים ואמביוולנטי של הסרט. הדבר השני שקורה זה שהקו המוסרי הדק שהסרט ‏הצליח להלך בו בחלקו הראשון נהרס והסרט נופל מטה לתוך "מה שקורה על המסך זה ממש לא ‏בסדר". קצת קשה לדון בזה בלי ספויילרים, אבל הסרט מצפה שנסלח ונמחל לדמויות שמתנהגות ‏בצורה פושעת בלי לבקר את ההתנהגות הנוראה שלהם, ואם לוקחים את זה ברמת הפשט – זה מסר ‏רעיל ונוראי. ‏

גם כאן, אגב, הטריילר מטעה: הטריילר מציג שלל סצנות של דברים שהולכים לאחור ומונולוג של שי ‏אביבי לגבי התחלות וסופים. שום דבר מזה לא מופיע בסרט, שהוא הרבה פחות אומנותי משהטריילר ‏רומז. הסרט הולך בקו ישר, ואין זכר למונולוג הנ"ל. תמוה, אבל יחסית לכמות הדברים הטיפשיים ‏שמתרחשים בסרט – סביר.

lopo

לא פה, לא שם

ואחרי שני אלה, אפשר להגיע לסרט המוצלח מהחבורה. גם לו יש קצת בעיות, אבל לפחות הוא מעניין ‏לכל אורכו, לא מעודד מעשים נוראיים ובעל שלוש דמויות ראשיות כיפיות למדי. ‏
‏"לא פה, לא שם" הוא סרט הביכורים של מייסלון חמוד, המציג את סיפוריהן של שלוש בחורות ערביות ‏שגרות בתל אביב ונתקלות בקשיים משני צידי החברה. רק תיאור העלילה יכול להעלות את הסעיף ‏לאנשים מסוימים, אבל אם יש משהו שמפריע בו בשבילי זה המילה "בתל אביב". ‏

עכשיו, תראו, אני לא אומר שתל אביב היא בועה, ומדינת תל אביב ובלה בלה בלה. תל אביב זאת עיר ‏בסדר בסך הכל חוץ מזה שהיא נורא משעממת, ושכתוצאה מכך סיפורים בתל אביב נוטים להיות ‏משעממים גם הם. אני יודע שאולי זו לא דעת הרוב, אבל אלכוהול, סמים, סיגריות, סקס ומסיבות זה, ‏בגדול, קצת משעמם. אמנם "לא פה, לא שם" אף פעם לא נהיה משעמם, אבל זה בעיקר משום שהוא ‏יוצא מהעיר ולא נשאר תקוע בסצנות הללו – כי כאשר הוא מתמקד בחלקים האלה של העיר הוא לא ‏מצליח להיות מעניין יותר מדי.‏ שלושת הסיפורים של הסרט עוקבים אחר הדמויות הראשיות, וכולם מגלמים גרסה מסוימת של ‏‏"החברה השמרנית הערבית מעמידה מולי ציפיות שאני לא רוצה לעמוד בהן". אני מצאתי אותם ‏נחמדים בסך הכל, אבל צריך לקחת בחשבון שאני אומר את זה כגבר, ואפשרי שנשים ימצאו בסרט ‏הזה ערך מוסף כלשהו על אחוות נשים או תיאור אוניברסלי של הבעיות שלהן- כמעט כל אישה ‏שדיברתי איתה על הסרט אהבה אותו הרבה יותר ממני, ואפשרי שיש קשר בין הדברים. ‏

ולמען האמת, אני די בסדר עם כך שהסיפורים שלו לא סוחפים אותי, כי דווקא הרגעים שבהם הדמויות ‏מדברות אחת עם השנייה בלי קידום עלילה משמעותי הם הרגעים המעניינים בסרט. העלילה היא ללא ספק הדבר שבו הסרט מתקשה, אבל הדמויות הם החלק המוצלח ביותר בסרט. ‏הדמויות הראשיות שהוא מציב בקדמת הסרט, וגם לא מעט מדמויות המשנה, הופכות את הסרט ‏לצפייה כיפית ומעניינת על המסך, ולמועמד המועדף עלי מבין השלושה. קשה לומר שהוא גרם לי לצאת מגדרי, אבל הוא היחיד שבמקום תסכולים כאלה ואחרים גרם לי לחייך לכל אורכו, לחשוב ‏עליו בחיוב אחרי שיצאתי ממנו ולהתעניין מה יהיה הדבר הבא שהבמאית תעשה. ‏