אור

במאית: קרן ידעיה
תסריט: קרן ידעיה ושרי עזוז
שחקנים: דנה איבגי, רונית אלקבץ, מישר כהן, קטיה זימבריס

ישנם מעט מאד מקרים בהם סרט מצריך כי אפתח דווקא בשורה התחתונה של הביקורת. אז הנה, אתם חוזים באחד מהמקרים הבודדים האלה: 'אור' הוא סרט רע. הוא רע בשני מישורים. קודם כל, הוא פשוט לא סרט טוב. אבל לסרטים לא טובים אני רגיל. מה שאיני רגיל אליו, זה סרט שמנסה בכוח לגרום לצופה לתחושות לא נעימות.

כי הסיפור ב'אור', הוא סיפור מגויס. הוא נועד להטיח בפנינו מסר מסוים ("זנות זה רע"), ולשם כך הוא נוקט בכל תרגיל מלוכלך. הוא מציג לנו טינופת וטוען ללא הרף שזו המציאות כפשוטה. כאילו "ריאליזם" משמעו "סחי". אבל אני לא קונה את זה. יש בחיים גם דברים יפים. לא הכל שחור.

הסיפור הוא סיפורן של שתיים: אור, ואמה רותי. רותי (רונית אלקבץ) היא זונה. כבר הרבה שנים. היא זונה וזה כל מה שהיא – אין לה תחביבים, אין לה חברים, אין לה שאיפות, כל מה שהיא רוצה זה לצאת לרחוב, ולהזדיין עם זרים – עוד ועוד מהם – תמורת כסף כמובן. רותי היא זונה והיא לא רוצה להפסיק. למה? הסרט לא מספק הסבר. היא מוצגת כילדה קטנה, חסרת שיקול דעת אמיתי, המסוגלת לחשוב רק על הרגע – לא קיים עבר, גם לא עתיד. בתה אור היא זו שמטפלת בה כאם.

החיים של אור אינם קלים. היא עובדת במשרה וחצי, ומנסה לקרצף כל קמצוץ כסף כדי שיהיה מה לאכול. היא מנסה לפתח מערכות יחסים שנכשלות שוב ושוב – דבר אופייני מאוד לגיל 16, אם זכור לי נכון, אלא שכאן לפחות, מכשילה אותה לפעמים בעיה קטנה. אמא שלה זונה, ומרבית האנשים אינם אוהדים רעיון זה. מצד שני, שוב ושוב מתגנבת התחושה שלא הכל שחור בחיים של אור. יועצת בית הספר אוהבת אותה, וכך גם חברותיה.

אלמלא הייתי חושש שזאת עלולה להיות קלישאה, הייתי טוען כי אור עצמה היא נקודת האור היחידה בסרט. אבל גם ללא קלישאות, דנה איבגי באמת נהדרת כאן. זו נקודת זכות מאין כמוה, כיוון שבסרטים קודמים בהם שיחקה ('המנגליסטים', למשל) היא עצבנה אותי למדי.

במהלך הסרט איבגי מנסה להציל את אמה מחיי הזנות, אך היא נתקלת בעוד ועוד מכשלות הנובעות מהיותה בת של זונה, עד שהיא הופכת בעצמה מטרה לחיצי הביקורת. ולמה ההתדרדרות הזו? שוב, הסרט לא מסביר. מבחינתו, הרבה מהדברים מובנים מאליהם. אולי הם באמת כאלה, למי שלקח קורסים מתקדמים באוניברסיטה בתורת המגדר. לי, כצופה הדיוט, זה נראה פשוט כמו תסריט גרוע, בנוי בצורה רעה, הבא לשרת אג'נדות כאלו או אחרות של היוצרים.

גם מבחינת המראה והצילום, 'אור' הוא סרט רע. להסביר לנו עד כמה זנות היא דבר פסול, הסרט מראה לנו כל פגם ברותי, הזונה. הוא מראה את עליבותה של תל אביב. למעשה, היחידה שנראית טוב בסרט היא אור עצמה. וגם כאן יש מקום לשאול: למה כמעט בכל סרט ישראלי שתופש את עצמו כ"רציני" או "אומנותי" חייבים לראות עירום? אם הוא בא לשרת מטרה מסוימת – מה טוב. אבל כאן, לא הצלחתי למצוא כזאת. ייתכן ובשם המסר המגויס, הבמאית ניסתה לגרום לגברים להרגיש חרמנים ואשמים. כמו שאר הסרט, גם פה השורה התחתונה היא הפוכה. אני לא מרגיש אשם אם אני נהנה מחמוקיה ומחיטוביה של עלמה, שמראה לי מה יש לה.

dragon-guy

לאורך כל הסרט המצלמה לא זזה, והתמונות קבועות וממוסגרות. לרעיון יש אולי הצדקה אמנותית, מעין ניסיון, שמצליח (הו, כמה התפתלתי והתעוותי!), להפוך את הסרט ללא ידידותי ומדכא. אני מוכן לקבל את הרעיון הזה, אבל רק עד גבול מסוים. למה – הו למה?! – כל הזמן הדמויות בסרט חתוכות ראש? בהתרסה נגד עשרות רבות של שנים של קונבנציות קולנועיות – שסביר להניח שהתקבעו מסיבות טובות – באה קרן ידעיה, הבמאית, ומציעה לנו סרט אנטי אסתטי.

כמובן, ניתן לומר שזו הצורה הגדולה ביותר בה אומנות הקולנוע מתגשמת – כאשר הויזואליות משרתת את התוכן והמסר, כאשר יש התאמה מלאה ביניהן. אבל אם ויזואליות רעה משרתת סיפור רע, והמסר אינו מובא בצורה מספקת, הרי שלא השגנו כלום.

מצטער. אני לא מאמין שאני צריך לסבול בקולנוע. כשכל הזוהמה באה לשרת מטרה טובה, אני עוד יכול לסבול את זה. כשיש בסרט קתרזיס זה או אחר – מה טוב. אבל כאן, כל איכסה סתם מוביל לגועל נוסף. "יש לזה מטרה", זועק הסרט, "יש מסר". אבל בעיני, לא רק שהמסר לא קיים, גם כמשל הסרט לא עובד.

הסרט טוען שזנות זה רע. אבל באותה נשימה טוען שכל הזונות רוצות להיות זונות. מוכיח אותנו שהן נהנות מזה. מנופף בתחושת הכוח שהן מקבלות. ואני כבר רואה את התשובה המתבקשת: "לא, זאת לא תחושת כוח, זו תחושת כוח מזויפת". מצטער, לא מסכים. הסרט לא מראה שום דבר כזה. הוא לא מראה שום צד שלילי אינהרנטי של חיי הזנות.

ובכל זאת, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהמבקרים הרבים הרעיפו מחמאות על הסרט. אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהצרפתים בקאן אהבו אותו, והעניקו לו פרס משמעותי. קשה לי להבין את זה, אך אני סבור כי הסיבה לכך היא שמדובר בסרט בעל אווירה אומנותית ("ארט-האוס"), או אולי בעצם בגלל הנושא הרגיש, שקשה לאנשים לקום נגדו.

אני לא בטוח שאני יכול להבין איך יתכן שאהבו אותו, אבל אני יודע באשר לעצמי – סבלתי במשך כל זמן הסרט, וגם לאחריו, כששותפתי לצפייה התעקשה לדון בו שוב ושוב. היא דווקא אהבה. אני לא. היה רע, ולא לתפארת.