ביקורת: אורנג'ס

דוקטור האוס והזאתי מאחת שיודעת ביחד. מה עם המשפחה? בסדר, תודה

אמריקאים עשירים למדי חיים בפרברים מרווחים בבתים עם גג אדום, מדשאה ירוקה וגדרות ‏לבנות. הם מביאים זה לזה עוגות תפוחים, מכסחים את הדשא ולקראת כריסטמס הם תולים ‏קישוטים ופסלים של סנטה. כלפי חוץ יש להם הכל, אבל האם החזות המאושרת מסתירה מציאות ‏אפלה ויצרים הרוחשים מתחת לפני השטח ויאדה יאדה יאדה. אין פלח אוכלוסיה אחד שלא פורק ‏לגורמים, בקולנוע ובטלויזיה, באופן יסודי יותר מהבורגנים-הפרבריים-האמריקאיים. כל כך הרבה ‏כבר שמענו על האפלה שמסתתרת מתחת לדשא שצופה קולנוע ישראלי ממוצע יכול לדקלם בעל ‏פה את כל הקלישאות והבדיחות הפרטיות בנוגע לאותם פרברים ארורים, למרות שמעולם לא היה ‏שם.‏

אחרי כל כך הרבה חפירה, צריך משהו קיצוני באמת כדי לומר על אותה בורגנות משהו חדש. ‏ול"אורנג'ס" יש רעיון לא רע לפצצה כזאת. באחד מאותם פרברים בניו ג'רסי מתגוררות בית מול ‏בית שתי משפחות: בני הזוג וואלינג (יו לורי וקתרין קינר) ושני ילדיהם, ובני הזוג אוסטרוף (אליסון ‏ג'ני ואוליבר פלאט). הם שכנים אידיאליים, אוכלים ארוחות חג יחד, עושים ג'וגינג יחד ונדחפים זה ‏לחייו של זה. כל זה, עד שבתם של האוסטרופים, נינה (לייטון מיסטר) שבילתה את השנים ‏האחרונות בכל מקום אחר מלבד אצל ההורים שלה, חוזרת הביתה, ולוקחת את השכנות הטובה ‏עוד צעד קדימה כשהיא פוצחת ברומן עם יו לורי, ראש המשפחה השכנה. האידיליה הבן-‏משפחתית מתפוצצת לרסיסים.‏

אוקיי, יופי! יש לנו חבורה של שחקנים מצוינים, גם אם רובם רגילים למסכים קטנים יותר, ונקודת מוצא מצוינת. השאלה – שאותה צריכים ‏לשאול את עצמם גם הדמויות וגם התסריטאים – היא לאן ממשיכים מכאן. יש לנו רומן בין בת 22 ‏לבין מישהו שהיה יכול להיות אבא שלה, מול הפרצוף של האישה, הבעל והילדים. זה יכול להיות ‏מזעזע, או מצחיק. הבעיה היא ש"אורנג'ס" מנסה ללכת באמצע בינהם, ונתקע בלי להגיע לשום ‏מקום מעניין.

הסרט לא רוצה להיות לגמרי קומדיה: למרות כמה רגעים משעשעים, הוא מפספס ‏הזדמנויות קומיות שוב ושוב. מצד שני, גם להיות דרמה נושכת הוא לא ממש רוצה להיות: הוא לא ‏הולך עד הסוף ובוחר בפתרונות קלים – למשל, להשאיר אותנו מחוץ לחדר המיטות של הזוג הלא-‏מתאים. ואם הרעיון של צפיה ביו לאורי ולייטון מיסטר במיטה ביחד גורם לכם להתכווץ – אחלה. זה ‏בדיוק היה הרעיון, לא? ‏זאת לא היתה אמורה להיות אי-הבנה משעשעת שנפתרת בתוך עשר ‏דקות. זה אמור להיות מוזר, חריג ולא נעים. להצחיק, או להכאיב, זאת היתה הברירה של הסרט – ‏והוא לא ממש עושה אף אחד משניהם.‏

מה שקיבלנו הוא מפגש חביב ולא מזיק של שחקנים מוצלחים, ולא יותר מזה. הדמויות נחמדות, התסריט נחמד, הסרט הוא לא יותר מבינוני, לא חריף ולא זכיר.‏


פורסם במקור בוואלה

תגיות: