אוסקר 2018: הסרטים התיעודיים

סקירת הסרטים התיעודיים המועמדים לאוסקר - מהבסדר ועד המושלם.

לא יוצא לנו לדבר הרבה על סרטים תיעודיים באתר, וזה חבל אבל מובן – בין אם זה בגלל שהם בקושי מוקרנים פה, בגלל שאנשים בקושי רואים אותם (או לפחות רואים אותם הרבה פחות מסרטים עלילתיים) או סתם בגלל שככה יוצא. וזה גם מובן – יש אלפי דוקומנטרים בכל שנה וקשה לדעת מה מתוכם שווה צפייה ומה לא, אז לרוב מחכים לסיכומי השנה שיגידו לנו איזה סרט הוא הכי שווה וככה יוצא שרובנו רואים מעט סרטים תיעודיים בשנה. לכן הופתעתי לגלות, כשהמועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הוכרזו, שראיתי את רובם, ושאת היחיד שלא ראיתי הייתי יכול להשלים מיידית בנטפליקס (וכך עשיתי).

אז בשביל לתת כבוד ומקום גם ליצירה התיעודית של השנה – בואו נסקור בזריזות את חמשת הסרטים המועמדים לאוסקר בסרט התיעודי, בסדר עולה.

Webp.net-resizeimage (4)

סטרונג איילנד

שני הסרטים הגרועים ביותר ברשימה שייכים שניהם לנטפליקס, אבל "גרועים" זאת הגזמה. מדובר בסרטים מעוררי מחשבה שנעשו בקפידה אבל פשוט לא באותה הרמה כמו הסרטים האחרים. אצל "סטרונג איילנד", למשל, הבעיה היא שהוא חושב בקטן. הסרט מספר על הטרגדיה המשפחתית שעבר הבמאי – מישהו ירה באחיו הגדול, ומכיוון שאחיו היה שחור והיורה היה לבן – היורה השתחרר ללא שום עונש.

זה סיפור מצער, והסרט מספר אותו באריכות בלי שאתה מרגיש שהוא מותח אותו, ובכל זאת מתואר בסך הכל בסיפור אחד, ללא פיתולים או טוויסטים או איזשהו רגע שהצופה מביע בתדהמה על המסך ממה שהוא שומע. אני מניח שאנשים נפעמו והתרגשו ביחד עם במאי הסרט ואולי אפילו זעמו בזעמו, אבל יחסית לסרט על נושא כל כך חם, הסרט נשאר אישי מדי ובכך מאבד מהכוח שלו. אני מניח שאצל אמריקאים זה שונה, אבל בשבילי זה פשוט גרסה נוספת לעשרות סיפורים שאני מכיר. עצוב ומצער, אבל לא יותר מזה.

Webp.net-resizeimage (3)

איקרוס

לעומת הסרט הקודם, כאן הבעיה של הסרט היא בעשייה שלו. זה הגיוני, כי סרטים תיעודיים הם ז'אנר שבו כדאי לדעת מה אתה עושה כשאתה מתחיל להתעסק בו, ובראיין פוגל, במאי הסרט, בבירור לא יודע. הסרט הוא מז'אנר ה"התחלתי עם סרט אחד וסיימתי עם סרט אחר", אבל לרוב כשעושים סרט שכזה אתה מוריד את מה שהתחלת איתו, כי זה לא רלוונטי לסיפור שאתה מספר. כאן זה לא קורה – הסרט מתחיל בכך שבראיין רוצה לבדוק כמה קל לעבוד על האנשים שבודקים אם לקחת סמים לפני תחרויות ספורט, בכך שהוא ייקח סמים ויתייעץ עם מומחה כיצד בדיוק לעשות את זה בצורה כזאת שלא יגלו. אלא שאז, באמצע הסרט, מתפוצצת הפרשה שבה מגלים שמה שבראיין עושה הרוסים עושים בצורה מקצועית בהרבה למשך זמן רב, והבחור שעזר לו מתגלה כעד מרכזי בפרשה הזאת. ובמקום שהסרט יצלול מהר מאוד למה שהוא בבירור הסיבה לכך שעשו את הסרט (כי לאחר שהפרשה מתפוצצת כל החלק הראשון נזנח לחלוטין) אתה צריך לחכות משהו כמו שעה עד שמגיעים לחלקים הקריטיים והמעניינים שלו.

והסיפור בחלק השני הוא בהחלט בסיס לסרט מרתק ומעניין ש"איקרוס" לא מצליח להיות. גם כשאתה כבר באמצע הסיפור ההוא, הסרט משתמש בשחזורי אנימציה לא משהו ולא מצליח להוציא את המיטב מהסיפור. הוא עדיין סיפור מרתק על מאורע חשוב, פשוט חבל שהסיפור לא נפל לידיים יותר מקצועיות מבמאי עלילתי/רוכב אופניים חובבן שלא ממש עשה סרט תיעודי לפני כן מימיו.

Webp.net-resizeimage

הגברים האחרונים בחאלב ("Last Men In Aleppo") 

סוריה עולה בחיי היומיום בעיקר בהקשר של "אבל למה הם לא מגנים את סוריה" או משהו טוקבקיסטי דומה בסגנון. כולנו יודעים שהמצב שם זוועה, רובנו מבולבלים בנוגע למי-נגד-מי וכמעט כולנו פשוט די בסדר עם להדחיק לחלוטין את המצב שם עד שהוא יהיה רלוונטי אלינו בצורה ישירה.

"הגברים האחרונים בחאלב" הוא לא סרט לאנשים שרוצים להדחיק את סוריה, אבל הוא גם לא סרט שבא לעשות איזה סדר בבלגן. הוא מנחית אותך ישר לתוך חאלב, אחד הערים שנמצאות במרכז הקונפליקט, מציג אותך לדמויות הראשיות שלו – עובדים בארגון "הקסדות הלבנות" שמנסים לעזור לאנשים בזמני המלחמה, ומשם נוסע הלאה בלי להתעכב על מי ומה. זה קצת מבלבל, אבל זה שם את הדגש על המקום הנכון. במקום להיות "סרט על סוריה", הוא סרט על אנשים בעיר מוכת מלחמה שמנסים לחלץ את כל האנשים בכל פעם שמטוס מפציץ בניין. כך שאם אתם רוצים להימנע מתמונות של תינוקות מתים מחולצים מבניינים הרוסים – אל תראו את הסרט הזה. או שתראו ואז תזכו לכך שמדי פעם באמצע היום תיזכרו בתינוק הזה ופשוט תהיו משותקים מרוב עצב. שתי האפשרויות סבירות.

אבל למי שיש את הסיבולת לדברים שכאלה – מדובר בסרט מומלץ. הוא יותר מ"סרט חשוב ועצוב על סוריה" – הוא סרט מעניין שמציג את האנשים במרכזו ולמה צריך להיות לנו אכפת מהם. הוא מצליח להעביר את הנקודה שלו בלי להיות מטיפני והוא בכלליות פשוט אחד מהסרטים היותר טובים שמועמדים לאוסקר השנה, מכל קטגוריה שהיא. וזה רק הסרט השלישי ברשימה הזאת.

Webp.net-resizeimage (2)

אבאקוס: קטנים מספיק בשביל לכלוא ("Abacus: Small Enough To Jail")

המשבר הכלכלי של 2008 סיפק לא מעט חומר לסרטים עלילתיים ותיעודיים ו"אבאקוס" הוא סוג-של סרט שנוצר גם הוא בעקבות המשבר. "סוג-של" כי מדובר בסרט שמושפע בעקבות אירועי המשבר, אבל הוא לא באמת קשור אליהם והוא לא מדבר עליהם.

אבאקוס הוא בנק סיני משפחתי, ה2500 ומשהו בגודלו בארה"ב. הוא גם הבנק היחיד שמצא את עצמו בבית משפט על התנהלות לא תקינה בכל הנוגע למתן הלוואות ומשכנתאות, וכמו שהכותרת רומזת – יש קשר בין הדברים. בעוד שאף אחד לא רוצה לגעת בבנקים הגדולים מחשש שהכלכלה תקרוס, עדיין יש את הרצון העז לעשות משהו – אז אפילו אם אבאקוס היה רחוק מלגרום למשבר הכלכלי בעצמו (או בכלל), רצו לעשות ממנו דוגמה ייצוגית.

צילומי הסרט התחילו לפני המשפט ולפני שהתוצאות היו ידועות, ולכן הסרט מנסה לתת לצופים תחושה של "זמן אמת", למרות שמהדרך שבה חלק מהראיונות מתנהלים אפשר להסיק מה הולכת להיות התוצאה בסוף הסרט, למרות שזה מוצג בצורה מספיק עמומה שתגרום לצופים להמשיך לנחש לאורך הסרט. אבל כל זה לא משנה, בגלל שהסיבה העיקרית לצפות בסרט היא לא הסיפור שלו (למרות שהוא מרתק) אלא הדמויות – המשפחה הראשית של הנהלת הבנק, זוג מאושר והבנות שלהם. ההנאה העיקרית בסרט היא לשבת ולראות את הדינמיקה שביניהם. קשה להגיד שהסרט הוא בדיוק "סרט משפחתי", אבל הוא לא רחוק מכך. וכך, בעוד שהסיפור מתגלגל לו לאטו, המשפחה מתקרבת ומתאחדת, וכל הזמן הצופים מנסים להבין מה בדיוק קרה בבנק והאם אפשר להאמין בכלל למישהו מהמשפחה הזאת. חלק מהרגעים הגדולים בסרט באמת עוסקים בשקרים (אם כי לא של המשפחה), וגם אחרי סוף הסרט קשה לדעת בבירור מה קרה שם.

את "אבאקוס" ביים סטיב ג'יימס, שמוכר בעיקר בזכות הסרט התיעודי שלו משנות ה-90 "Hoop Dreams" שהצליח להשיג מועמדות לאוסקר על עריכה (אבל לא על הסרט התיעודי הטוב ביותר) – סרט של שלוש שעות על בני נוער שמנסים להפוך לשחקני כדורסל מקצועיים שעוקב אחרי שנות הנעורים שלהם. למזלנו, את הסרט הזה הוא מצליח לספר בפחות משלוש שעות (לא נפלתי מהסרט ההוא, למרות השבחים הרבים שקיבל) והוא מצליח לשלב לתוכו לא מעט נושאים למרות הזמן הקצר שלו – היחס למהגרים, היחס בין קהילת מהגרים, משפחה, בנקים ועוד. מדובר בסרט באמת טוב מאוד שאני שמח שהצליח להגיע להכרה של מועמדות לאוסקר, והוא גם בהחלט הסרט התיעודי הקלאסי הטוב ביותר ברשימה הזאת.

Webp.net-resizeimage (1)

אנשים ומקומות

אבל אין ספק מי הוא הסרט הטוב ביותר. "אנשים ומקומות" הוא אומנם לא בדיוק סרט על משהו, אבל הוא קסום וחמוד יותר מכל קומדיה רומנטית בשנה האחרונה. הסרט, שיצא גם בארץ ופספסנו הזדמנות לכתוב עליו, מתאר את מסעם של במאית צרפתייה (אנייס ורדה, "קליאו מ-5 עד 7") בת 89 ואמן אינסטגרם לא בן 89 (JR, "לא ביים שום סרט אז אין לי מה לשים פה") ברחבי צרפת בפרוייקט אומנותי שכולל הדבקת תצלומי ענק של אנשים על בניינים. זה מפעים, וחבל למי שפספס את הסרט בקולנוע, כי אני לא בטוח שהמסך הקטן ממש מצליח להעביר את חלק מהעוצמה של הגודל של הדברים הללו – אבל עלילה זה לא.

וזה ממש בסדר, כי הסרט הזה ממש לא צריך עלילה. משהו כל כך חמוד לא צריך עלילה בשביל להצדיק את עצמו. הסרט הזה, אם לצטט סרט אחר, הוא "רך יותר מכרית מלאה בארנבים". הוא פלאפי ועננים ורודים ופשוט 90 דקות של מתוק. הוא "הצלמת הזאת אמרה לאנשים שהם יפים ואז צילמה אותם" למשך שעה וחצי, וזה מופלא. ההמלצה הזאת אומנם קצת פוגמת בצדדים היותר רציניים ומלאי מחשבה של הסרט (ויש כמה כאלה), אבל אני חושב שלבוא אליו בציפייה לסרט תיעודי מן המניין פוגם בו יותר. מדובר בסרט מסע מקסים בצורה שאין כמותה, כזה שבו אנשים דוהרים במוזיאן הלובר בכיסא גלגלים בעודם מתמוגגים מהיצירות השונות ואולי בסרט הכי אופטימי ומלא באהבת אדם שיצא בשנה שעברה. דווקא בגלל שהוא לא סרט תיעודי רגיל, ושהוא לא גדול ושהוא לא חשוב – שם נמצאת הגדולה שלו.

אני לא בטוח אם הסרט הזה יצליח לזכות באוסקר השנה או לא, אבל אני מקווה שכן ולו רק בגלל שבמקרה הזה אנייס ורדה תצליח לזכות בפרס אוסקר של כבוד (שבו היא זכתה השנה ביחד עם דונלד סאת'רלנד ועוד שני אנשים) ופרס אוסקר רגיל באותה השנה. ושז'אן לוק גודאר יילך לעזאזל, בסדר?