האוסקר בשחור לבן

סיכום טקס האוסקר: הזוכים המשמחים, הזוכים המעצבנים, וכמה אפשר לדבר על שחורים ולבנים

סליחה, פספסתי: אז בסוף סיכמנו שיש מספיק שחורים באוסקר, או לא? ‏

‏#אוסקרכהלבן. יש הרבה מועמדים לפרסי המשחק באוסקר, וכולם כולל כולם לבנים, זו השנה ‏השניה כבר ברצף שזה המצב. וזה חבל, וזה בעייתי, וזה לא ייצוג הולם וזה באסה וזה לא טוב. ‏וחשוב לדבר על זה ולהתרעם על זה ולהעלות את המודעות לזה. אבל יהרגו אותי בשם משטרת ‏הפי. סי. אם אני אגיד שמותר לפעמים לדבר גם על דברים אחרים?‏

השילוב בין הרבה מועמדים לבנים ומגיש שחור – שהוא כריס רוק – הבטיח הרבה התייחסות ‏לעניין הלובן. היה ברור שרוק הולך להגיד על זה דבר או שניים. מעניין כמה שניות יעברו מתחילת ‏הטקס עד הבדיחה הראשונה של כריס רוק על הנושא הזה, הא הא. ואז הטקס התחיל, והתברר ‏שהתשובה הנכונה לשאלה הזאת היא: 2 שניות. שתי שניות נוספות עברו עד הבדיחה השניה באותו נושא, ואז ‏היתה עוד אחת על אותו הדבר. ואז עוד, ובקיצור, מונולוג הפתיחה של כריס רוק כולו הוקדש ללובן ‏של האוסקרים. גם הקטע הבא שלו עסק בזה, והיו כמה קטעי וידאו הומוריסטיים שעסקו בזה ‏‏(כולל אחד ממש מוצלח, זה שחלק כבוד לכוכב "אויב המדינה" ו"תפוס ת'כריש", ג'ק בלאק), ובקרב ‏המגישים הקפידו לכלול ייצוג-יתר של שחורים, ואז כריס רוק דיבר על זה שוב. ואתם יודעים, יש ‏נקודה מסוימת שבה, אם אתה מדבר על נושא מספיק, אתה מתחיל להיתפס כנודניק, ולא משנה ‏עד כמה הנושא חשוב. לא משנה כמה אתה מאמין בזה, בפעם השלושים זאת כבר תהיה בדיחה. ועם כל הכבוד, בערב שכלל התייחסות ‏לאונס ילדים, התחממות גלובלית, ניצול מיני ומלחמות, המינון המדויק של צבע עורם של השחקנים העשירים ‏שמקבלים מועמדות לאוסקר לא בדיוק נמצא קרוב לראש הרשימה של הנושאים החשובים ביותר ‏הנידונים פה, אז אולי בכל זאת כדאי לנוח עם זה קצת. וכמו שרוק הודה אפילו בעצמו, ברגע של ‏מודעות עצמית: עד לא מזמן היו גם לקהילה השחורה באמריקה בעיות קצת יותר גדולות ממספר ‏האנשים שהיו מועמדים לאוסקר בקטגורית המשחק. כמו שהוא ניסח את זה: "כשסבתא שלך ‏תלויה על עץ, קשה מאוד לדאוג בנוגע לסרט התעודי הקצר הזר הטוב ביותר".‏

בתחום הנושאים ברומו-של-עולם שהטקס עסק בהם, למרות שוועתו של ליאונרדו בנוגע להתחממות הגלובלית, הרגע ‏המרגש ביותר היה השיר של ליידי גאגא. כן, עם כל האובר-דרמה והגלישה אל מעבר לקיטש. כי שוב, ‏עם כל הכבוד, יש לי יותר סימפטיה לכאבם של ניצולי תקיפה מינית מאשר לכאבו של וויל סמית על כך ‏שלא קיבל מועמדות לאוסקר השנה.‏

ובעניין העניין? הפרסים, הזכיות, וכל זה? כרגיל, היו זכיות טובות ומשמחות, והיו הרבה פחות. ‏להלן סיכום סובייקטיבי.‏

הטוב

מקס צובר פרסים: "מקס הזועם: כביש הזעם" קיבל את פרסי עיצוב התלבושות, העיצוב האמנותי, ‏עריכת סאונד, מיקס סאונד, איפור ועריכה. שישה פרסים בסך הכל – הסרט עם הכי הרבה ‏פסלונים השנה. מה שעוד יותר כיף היה להכיר את כל האנשים שקיבלו את הפרסים האלה, ‏ומתברר שהצוות של "מקס" הוא הכי מגניב בעולם. מעצבת התלבושות נראית כמו אופנוענית יותר ‏מאשר כמו תפרנית מלמלה. אפילו אנשי הסאונד שלו היו מגניבים. מקס ראוי לכל אחד מהפרסים ‏שקיבל, ולרגע אפשר היה להאמין שזו תחילתו של סוויפ שעשוי להגיע אפילו עד פרס הבימוי, אבל ‏זה היה סוויפ מדומה. בדיוק כמו שקרה עם "כח משיכה". הסרט הטוב ביותר מקבל את כל ‏הפרסים ה"לא חשובים".‏

כל כך דאוס אקס מאכינה: בשלב שבו הגענו לפרס האפקטים המיוחדים כבר היה ‏ברור שמקס לוקח הכל. אז שקוף שהוא ייקח גם את הפרס הזה, כי מי אם לא הוא? טוב, "מלחמת הכוכבים" אם לא הוא. גם בסדר. ‏ופתאום: "אקס מאכינה"?! זאת היתה הזכיה המפתיעה ביותר, בכל קטגוריה, מזה שנים. עצם הנוכחות של הסרט ברשימת המועמדים היתה מפתיעה. ברשימת ‏הסבירות לזכיה, הסרט הזה היה במקום האחרון. גם בין החזאים המומחים לא היה אחד שהימר ‏עליו. מי ששם עליו כסף בוגאס היה יכול להפוך היום למיליונר.

וככל שזה היה מפתיע, זה גם היה משמח. כל המועמדים האחרים הם, כמובן, בלוקבאסטרים ענקיי-תקציב עם ‏אפקטים מפה ועד הודעה חדשה. "אקס מאכינה" הוא סרט בריטי עצמאי בתקציב זעיר, יחסית. ‏ומגניב שהסרט הזה הוא עכשיו סרט זוכה אוסקר.‏

צ'יבו: עמנואל לובצקי האיש עשה את מה שאף אדם לא עשה עוד לפניו: קיבל שלושה פרסי אוסקר ‏על צילום בשלוש שנים רצופות. וזה לגמרי הגיע לו. למעשה, הוא זכה גם בפרס הבמאי. מישהו ‏מאמין לרגע שאלחנדרו ג. אינאריטו היה מקבל את הפרס על "האיש שנולד מחדש" בלי לובצקי? ‏מישהו? לא חשבתי ככה.‏

אניו מוריקונה על "שמונת השנואים": לפעמים האקדמיה מעניקה פרסים לא על הסרט עצמו אלא ‏יותר כפרס מפעל חיים. ולפעמים זה הדבר הנכון לעשות. מובן מאליו שלאניו ‏מוריקונה, האיש שכתב את המוזיקה של "הטוב, הרע והמכוער" מגיע אוסקר. מגיע לו אוסקר כבר ‏ארבעים שנה. ובעזרת "שמונת השנואים", הוא קיבל אותו, וקיבל אותו כמו שצריך, בזכות ולא ‏בחסד. כולם התרגשו. הוא אפילו קיבל את הזכות לנאום ללא הגבלת זמן, כי מגיע לו. השאלה היחידה: איפה טרנטינו? למה הוא לא היה באולם? גם הוא מחרים את האוסקר כי ‏הוא לבן מדי?‏

ברי וליאו: הזוכים בפרסי השחקן והשחקנית הראשיים היו צפויים – וזה ‏בסדר. ליאו יכול, סוף סוף, אחרי כל כך הרבה שנים, לנוח, ואפשר סוף סוף גם להרוג את הבדיחה הזאת על ‏כמה שהוא רוצה אוסקר. וברי לארסון, סתם מגיע לה כי היא מצוינת. וכי היא שחקנית-אינדי שלא ‏היתה ממש מוכרת עד היום, ואם זה יגרום לאנשים לחטט בפילמוגרפיה שלה ולצפות ב"טווח קצר ‏‏12" ("בית זמני") המעולה או ב"סקוט פילגרים נגד העולם" המגניב שבסרטי העולם – כולנו ‏הרווחנו.‏ וההיי-פייב שלה עם ג'ייקוב טרמבלי היה שיא הטקס.

הרע

השיר המשמים ההוא מ"ספקטר": אני יודע שהמבחר לא היה מדהים השנה, וכמעט כל השירים ‏הגיעו מסרטים שאף אחד לא שמע עליהם או שהיה עדיף להעמיד פנים כאילו לא שמענו עליהם ‏‏("50 גוונים של אפור"). ובכל זאת, זה? ההתבכיינות הזאת? אין לי שום התנגדות לשירי בונד. ‏כשנתתם את הפרס לאדל על "סקייפול", זה הגיע לה. אבל זה?‏

‏"ספוטלייט" על תסריט: מכיוון ש"ספוטלייט" היה מועמד להרבה פרסים, ראו לאורך הטקס קטעים ‏רבים מתוכו, ושמענו כמה קטעי דיאלוג. כמעט כולם היו מביכים. הנה משפט: "אומרים שצריך כפר ‏כדי לגדל ילד; נראה לי שצריך כפר כדי לנצל ילד". וואו. וווואוווו. הזוכה באוסקר לתסריט הטוב ‏ביותר, גבירותי ורבותי.

גונזלס: זאת השנה השניה ברצף שבה אלחנדרו גונזלס אינאריטו זוכה באוסקר הבמאי הטוב ‏ביותר (הוא השלישי אי פעם שעשה את זה, והראשון ב-60 השנה האחרונות). סטטיסטית, זה ‏הופך אותו לאחד הבמאים הגדולים בהיסטוריה, ליוצר ענק, לאורים ותומים. מעשית, זה בגלל ‏שהוא בנאדם שהיה לו שכל לעבוד עם עמנואל לובצקי. זאת למעשה השנה השלישית ברצף שבה הזוכה בפרס הבמאי הטוב ביותר הוא זה שעבד עם לובצקי. במאים, יש פה שיעור פשוט וחשוב.

לא היה כואב לי שגונזלס זכה בפעם השניה ‏אלמלא הוא היה עושה את זה על חשבון זה שבאמת הגיע לו – ג'ורג' מילר. כולם מסכימים על ‏איזה הישג ענק הוא "מקס הזועם". כולם מסכימים שמילר הוא מאסטר ותיק. אז מה הבעיה לתת ‏לו את הפרס? מה בער לכם לתת לגונזלס פסלון תואם לזה שכבר יש לו בבית?

‏"ספוטלייט" על סרט: דבר מעניין אחד שהאוסקרים האלה עשו היה להפוך את הזכיה הכי צפויה ‏בעולם להפתעה ענקית. לאורך רוב עונת הפרסים, "ספוטלייט" היה המוביל, הזוכה הכמעט מובן ‏מאליו באוסקר. אבל אז פתאום הגיעו "האיש שנולד מחדש" ו"מכונת הכסף" והתחילו לצבור ‏פרסים, ופתאום בכלל לא היה ברור מה קורה. בשבועות האחרונים נראה שזה דווקא "האיש שנולד ‏מחדש" שצובר תנופה, וזה נמשך ממש עד לטקס עצמו, עם הזכיות שלו בפרסי השחקן והבמאי. ‏ופתאום, חזרה לנקודת ההתחלה. ספוטלייט. וואו, מזל טוב, אקדמיה. הצלחתם שוב לבחור את ‏הזוכה בפרס "הסרט הטוב ביותר" המשמים ביותר ‏האפשרי, את זה שבעוד שנתיים נתקשה להיזכר בקיומו, ובעוד עשרים שנה ייזכר רק כחלק ‏מרשימת ה"סרטים שזכו באוסקר, איזה קטע, ‏למרות שאף אחד לא זוכר אותם". כל אחד מהמועמדים ‏האחרים היה ראוי יותר. כל אחד מהם. זה ‏‏"הסרט הטוב ביותר" של השנה שלכם? ברצינות?‏

רשימת הזוכים המלאה:‏

הסרט הטוב ביותר: ספוטלייט
בימוי: אלחנדרו גונזלס אינאריטו, "האיש שנולד מחדש"‏
שחקן: לאונרדו דיקפריו, "האיש שנולד מחדש"‏
שחקנית: ברי לארסון, "חדר"‏
שחקן משנה: מארק ריילאנס, "גשר המרגלים".
שחקנית משנה: אליסיה ויקנדר, "הנערה הדנית"‏
תסריט מקורי: ספוטלייט
תסריט מעובד: מכונת הכסף
סרט אנימציה: הקול בראש
סרט תיעודי: איימי
סרט זר: הבן של שאול, הונגריה
‏ צילום: עמנואל לובצקי, "האיש שנולד מחדש"‏
פסקול מוזיקלי: אניו מוריקונה, "שמונת השנואים"‏
עריכה: מקס הזועם: כביש הזעם‏
עיצוב תלבושות: מקס הזועם: כביש הזעם
עיצוב אמנותי: מקס הזועם: כביש הזעם‏
איפור ועיצוב שיער: מקס הזועם: כביש הזעם‏
עריכת סאונד: מקס הזועם: כביש הזעם‏
מיקס סאונד: מקס הזועם: כביש הזעם‏
אפקטים ויזואליים: אקס מאכינה
סרט קצר: ‏Stutterer
סרט אנימציה הקצר: ‏Bear Story
סרט תיעודי הקצר: ‏A girl in the River
השיר הטוב ביותר: ‏‎"The Writing's On the Wall"‎‏, מתוך "ספקטר"