ביקורת: פרזיטים

אחרי שפתח את ירושלים וניצח את קאן, 'פרזיטים' מגיע כדי לפוצץ לכם את הראש.

על הפוסטר כתוב בענק "הימנעו מספויילרים". בכניסה להקרנה שהייתי בה חולק מכתב שכתב הבמאי ובו הוא מבקש מהצופים לא לתאר יותר מדי את פרטי העלילה. את הביקורת הזאת אני מורשה לכתוב רק אחרי ועדת צנזורת הספויילרים של דרום קוריאה. כל התבהלה הזאת מעלה שאלה בסיסית – בונג ג'ון הו, לא נסחפת? 

לא מדובר בסרט טוויסטים, וזה לחלוטין אחד מהדברים הטובים בו – אין לו ערך חד פעמי של "אף אחד לא יכול לנחש מה קורה" ובשנייה שאתה יודע הוא נגמר. כוחו נמצא בסיפור שלו, ואותו אפשר לספר ולראות שוב ושוב וליהנות באותה המידה (ואולי אף יותר). השיח הזה סביב הסרט לא עושה לו טוב, ובשלב הזה אפילו נראה קצת מביך. גם אם נחשפתם לאיזה ספויילר או שניים, יהיה בסדר. אין לי מושג מה זה החרא הזה.

ובכך נגמרו לי כל התלונות על הסרט, כי חוץ מזה – וואו, איזו יצירת מופת עצומה. 

"פרזיטים" מספר את סיפורן של שתי משפחות – אחת ענייה, אחת עשירה – והדרך שבה חייהן מצטלבים. אם זה עדיין חידתי מדי בשבילכם, הדרך שבה חייהן מצטלבים היא שהבן של המשפחה הענייה הופך למורה לאנגלית של הבת מהמשפחה העשיריה תחת שם בדוי והתחזות לסטודנט. מכאן, הסרט יוצא להרפתקה מותחת, מצחיקה, מעוררת מחשבה, מצולמת לעילא, מתחננת לניתוחי עומק, משוחקת למופת, משתנה מרגע לרגע, ובקיצור – מושלמת. אם אתם מתלבטים אם לראות את הסרט או לא, דמיינו אותי כילד קטן שמושך לכם במכנסיים ואומר "מתי רואים כבר פרזיטים" עוד פעם ועוד פעם. 

כמיטב המסורת של הקולנוע של בונג, "פרזיטים" הוא אף פעם לא דבר אחד בלבד. לרגעים הוא מעין סרט פשע מתוחכם, לרגעים דרמה חברתית, לרגעים מותחן ולרגעים סאטירה חריפה. וכשאני אומר "לרגעים" אני מתכוון שכל הדברים קורים במקביל, כי כמו החיים, גם הסרטים של בונג אף פעם לא ממש עוצרים בז'אנר אחד, והמגוחך מוצא את עצמו ליד הנוגע ללב שמוצא את עצמו ליד הקורע מצחוק שמוצא את עצמו ליד הטרגי שמוצא את עצמו ליד הטירוף האלים. 

כל זה היה יכול להתפרק בידי מישהו שהוא פחות מהבמאי הכי מוכשר בעולם ברגע זה, ולכן טוב לדווח שבונג ג'ון הו, המתחרה הכי רלוונטי על התואר, ביים את הקקפוניה הזאת והפך אותה להרמונית. אני שונא את הביטוי "בית ספר לקולנוע", כי הוא די ריק מתוכן, אבל בונג שולט במדיום בצורה שצריכה להילמד. זה מעבר לענייני צילום או עריכה או תפאורה – יש תחושה שמאחורי כל פריים ופריים היה מישהו שגרם למחושב להיראות ספונטני ולסתמי להיות חשוב, ולהיפך. 

כמובן, ג'ון הו לא היה מסוגל לעשות את כל זה בלי הצוות שלו. מאוד מפתה לשבור את האצבעות בנסיון לאיית נכון את שמו של כל אחד מאנשי הצוות ולהתפדח כשמישהו יעיר לי כמה טעיתי, אבל לעת עתה אתמקד רק באחד, שבעולם צודק יותר הוא כבר היה הכוכב הגדול בעולם: קנג-הו סונג, הדה נירו לסקורסזה שהוא בונג. 

סונג אמנם לא מלווה את בונג מסרטו הראשון ולא מופיע בכל סרטיו, אבל הוא נהפך למשתף פעולה קבוע החל מסרטו השני (והטוב ביותר), "זכרונות מרצח", ובצדק: בין אם זה בתפקיד משני כמו ב"רכבת הקרח", ראשי כמו ב"זכרונות מרצח" או כחלק מאנסמבל כמו ב"המארח", מדובר בשחקן מדהים שיכול לצאת ולהיכנס מדמויות בזיקיות מדהימה, וכמו בונג – לולא הוא נולד בדרום קוריאה, הוא כנראה היה בטופ של המשחק בימינו. 

סונג משחק את אב המשפחה הענייה, מי שהעוני קבע את מסלול חייו ואת מעמדו באופן מוחלט. הוא מקבל את מה שנכפה עליו פשוט כי הוא לא במקום ממנו הוא יכול להתנגד, עד שנסיבות חייו משתנות. יש בסרט הרבה רגעים נפלאים, אבל אולי הרגע הכי טוב (והסיבה שאני מציין את סונג, למרות שאולי הוא לא הדבר הכי נוצץ בסרט) הוא דווקא רגע שקט, פחות מפתיע אבל מלא בכנות, ובו אב המשפחה פורש את המצע שלו לגבי תוכניות: התוכנית הכי טובה, כך הוא אומר, היא בלי שום תוכנית. ככה שום דבר לא יכול להשתבש. 

"פרזיטים" הוא לאו דווקא סרטו הטוב ביותר של בונג. אנשים שיחפשו את בונג המטורף כנראה ילכו עם "רכבת הקרח", אנשים שיחפשו את בונג הרגיש יפנו ל"אמא", כאלה שיחפשו את שובר הז'אנרים יבחרו ב"המארח", וכאלה שיחפשו את בונג במאי העל כנראה ינדדו ל"זכרונות של הרצח". אבל "פרזיטים" הוא הסרט הראשון שלו בקוריאנית שמוקרן ברצינות בארץ, שזה יתרון חשוב שלא היה לאף אחד מסרטיו הקודמים, כי זה אומר שאפשר לראות אותו על מסך גדול, אבל בעיקר – הוא סרט של בונג מנוסה שיודע בדיוק איך לעבוד. ו"פרזיטים", חייבים להודות, פשוט עובד.