ביקורת: פאטי קייקס

סיפור סינדרלה, אם סינדרלה הייתה בעלת עודף משקל ומקללת בצרורות.
שם רשמי
פאטי קייקס
שם לועזי
Patti Cake$

לא רחוק מניו-יורק, אבל רחוק מאוד מהזוהר, נמצאת ניו-ג'רזי, מדינה שכינויה, "מדינת הגינה" היה נכון אי שם בסוף המאה ה-19, אבל כיום נמצאות בה שבע מתוך עשר הערים הצפופות בארה"ב, והיא המדינה הצפופה ביותר. הגינות פינו את מקומן לתעשיה, וזו יחד עם הביצות תרמו לאיכות אויר מהגרועות בארה"ב. תוסיפו כמה מקומות מוכי פשע ושחיתות, ותקבלו חורים שממש אין לכם חשק לחיות בהם. יש שם גם מקומות ממש יפים, אבל אפילו במחוזות העשירים שבה יש שוליים, ובהם חורים רציניים.

בתוך אחד מאותם חורים חיה פטרישיה (פאטי) דומברובסקי (דניאל מקדונלד), צעירה כבדת גוף – מאה ק"ג כזה – שמשקלה ושם המשפחה שלה מקנים לה את הכינוי "דמבו", שהיא מאוד לא אוהבת. פאטי היא נצר מכובד לדורות של משפחות לא מתפקדות: סבתא (קאת'י מוריארטי) ארסית ומצחיקה שסבלה את הסבא כי אמנם הוא היה קוץ בישבן, אבל היי, בלעדיו משעמם עכשיו; אמא חד הורית (ברידג'ט אברט) שבעברה הייתה זמרת רוק, והיום חיה על זכרון התהילה שמעולם לא הייתה לה, ומתמקדת בשתיה, העברת חובות מכרטיס אשראי לכרטיס אשראי ונסיונות להנמיך את הדימוי העצמי של פאטי אל גובה המרתף, ופאטי עצמה, שחיה עם אמה בתוך בית מבולגן כדיר חזירים ומנסה להרוויח קצת כסף כדי לכסות את החובות של השתיינית שהולידה אותה (וצורכת לא מעט מהמשכורת בדמות אלכוהול) והטיפול הרפואי בסבתה.

באופן הגיוני, פאטי לא אוהבת מדי את החיים שלה, והיא מקווה לצאת מהם. איך? אוה! פה יש לה תקווה.

דמבו דומברובסקי היא גם ראפרית, קִילַה,
מהירה כמו ברדלס וגדולה כמו גורילה,
יורה חרוזים בלי הפסק, אין שני לה
רומסת במות כמו קינג קונג וגודזילה.
סתם שמנה לבנה במבט ראשוני
מחסלת יריבים כמו מחלה סופנית
יש לה גרוב יש לה קול
וגם פה מלא ג'ורה,
אם איתה תסתבך
תידפק מאחורה.

פאטי, בעזרת חברה הטוב (והיחיד) ג'הרי (סידהארת' דהאנג'אני) רוקמת חלומות, ושרה (או מדקלמת) בשני קולות, ומקווה שיום אחד היא תהפוך לכוכבת, אולי כמו מושא חלומותיה, הראפר או-זי (סאהר נג'אנוגה). הבעיה היא שחוץ ממנו וממנה, וגם היא לא תמיד, נראה שאף אחד לא מאמין בכישרון שלה.

העלילה של 'פאטי קייקס' אינה מקורית או חדשנית במיוחד. הרעיון הבסיסי של הצעירה-שנתקלת-במכשולים-בדרך-להגשמת-חלומה הוא אחד הסיפורים הבסיסיים ביותר. אפשר לנחש שבסוף הסרט פאטי לא תהפוך לרוצחת המונים ולא תשמיד את מנהטן באמצעות מחולל זמן, סיכת ביטחון ושעון שבת; אפשר לנחש שיהיו התפתחויות ביחסים בינה לבין אמה, וכבר מראש אפשר להניח שלא יתברר בעצם שהחלום שלה היה להיות חוטבת עצים. לא מעט מההתפתחויות בסרט צפויות מקילומטרים, גם אם צריך לומר שלא כולן, ובאופן כללי אין יותר מדי הפתעות בסרט. אבל זה לא באמת משנה. כי זה לא הסיפור, זה הביצוע.

'פאטי קייקס' עומד על שני דברים: על השחקנים ועל הביצועים. 'פאטי קייקס' דל תקציב, ואפשר לראות את זה בקלות (למשל, רק בסצנת מפתח אחת יש מספר מרשים של ניצבים; הסרט לא במקרה מתרחש בעיקר במקומות נידחים או בלילות, כאשר אין צורך בשחקנים נוספים כדי שייראה אמין), אבל למרות שכמעט אף אחד מהשחקנים לא מוכר לי, הם עשו – כמעט כולם – עבודה מצויינת.

מקדונלד מעולה בתור פאטי. היא מאוד משכנעת בתור דמות עלובה עם שאיפות, חסרת ביטחון שמסווה את עצמה מתחת ליריעות של מילים גסות בראפ; היא מעוררת אמפטיה בלי להיות פאתטית מדי, ולמרות ש, נו, היא לא בדיוק תואמת לסטריאוטיפ של הראפרית המצוייה (בתור התחלה, היא לא שחורה; בתור המשך, היא חסרת ביטחון בצורה בולטת), עדיין אפשר להשתכנע משפריץ החרוזים המהיר שלה, בין אם יש לו תוכן או שהוא טפשי.

הסרט מקיף את פאטי בגלריה של דמויות שוליים, חלקן עלובות כשלעצמן, אבל לא קריקטוריסטיות, החל מהזקן הבודד שלא אומר מילה – הוא רק שר, בסצנה היחידה כמדומני שהוא מופיע, וזה מספיק לגמרי – דרך מאמודו את'י, "החיה", מוזיקאי מתבודד ושתקן להפליא, וכלה באמא שלה, שאוהבת אותה אבל גם מקנאת בה ומוציאה עליה את התסכולים, ולו כי באופן ברור הייתה רוצה להיות עדיין צעירה בדור.

הדבר השני הוא הביצועים. אני לא חובב גדול של היפ-הופ (אני מניח שבקיאים ממני יוכלו לומר שזה בכלל מאמבל ראפ משולב עם גטוטק, או משהו), ולמרות זאת השירים העיקריים בסרט עושים עבודה טובה, בפרט השיר המסיים. סרט שעוסק במישהי שרוצה להיות זמרת צריך לשכנע שהיא יכולה (או שהיא לא, כמו פלורנס פוסטר ג'נקינס); ב"פאטי קייקס" ברור שהיא יכולה, והשירים נשמעים כמו שירים ראשונים של מישהי עם כישרון – כמו שהם צריכים להיות.

ובסוף צריך גם לציין את העובדה שהסרט לא מגזים. סיפור הסינדרלה-המתון נראה כמו משהו שעשוי ממש להתרחש. אחת מסצנות המפתח מדגימה את זה היטב: הדרך החוצה לא בהכרח עוברת בקונצרטים באיצטדיונים, אלא אולי בעבודה כדי. ג'יי. שאחרי עשרים שנה והשפעה לא מבוטלת – מחלטרת בבר מצווה.

"פאטי קייקס" הוא סרט הרגשה טובה, בתנאי שאתם מוכנים לשמוע מאה ניבולי פה לדקה. את הסבתא לא הייתי לוקח אליו אלא אם יש לה סיבולת לקללות כמו הסבתא בסרט; אבל למי שיש לו סיבולת כזו, זה סרט חמוד מאוד. סיפור קטן וסימפטי, עם גיבורה גדולה ומאוד סימפטית, ופה מלא ג'ורה.