למה, בעצם, ללכוד הופעה?

"הרפתקאות טינטין" מעלה שוב את השאלה: לכידת-הופעה, טכנולוגית הספק-אנימציה המדהימה - 
 בשביל מה זה טוב, בעצם?

הוא לא בדיוק מצולם, אבל בהחלט לא מצויר. יש רגעים שבהם הוא נראה כמו אדם חי ונושם, ורגע ‏מאוחר יותר נראה כמו בובת שעווה תזזיתית במידה חריגה. אם הוא לא היה מככב בסרט ‏הרפתקאות לכל המשפחה, טינטין היה יכול להיות גיבור של סרט אימה.‏ "הרפתקאות טינטין" של ספילברג הוא דמות בסרט לכידת-הופעה – טכנולוגיה שנמצאת על הגבול בין אנימציה וצילום, ומטשטשת את ההבדלים בינהם.

‏ההיסטוריה של לכידת-הופעה מתחילה בלכידת תנועה (‏Motion Capture‏). זו טכנולוגיה ותיקה ‏למדי, שנמצאת איתנו כמעט מראשית ימי האנימציה הממוחשבת: חיישנים שמוצבים בנקודות ‏אסטרטגיות על גופו של שחקן מעבירים את תנועותיו אל דמות מונפשת. הטכנולוגיה הזאת ‏משמשת כקיצור דרך – יצירת תנועה משכנעת בדמות ממוחשבת בלי העבודה הסיזיפית של הזזת ‏כל שריר בנפרד. בעבר הטכנולוגיה היתה מוגבלת לתנועות גוף בלבד; כיום ניתן להשתמש בה גם ‏עבור השרירים הזעירים שבפנים, וכך ליצור דמויות ממוחשבות רבות הבעה יותר מאי פעם בעבר. ‏בקולנוע, השימוש העיקרי בלכידת תנועה נעשה כדי ליצור יצורים וירטואליים משכנעים בסרטים ‏‏"מצולמים" – מהחייזרים הכחולים ב"אווטאר" ועד הקופים ב"כוכב הקופים: המרד". ‏

אף אחד לא אהב את הטכנולוגיה הזאת יותר מרוברט זמקיס. עוד בתחילת העשור הקודם זמקיס ‏מינה את עצמו לחוזה ולחלוץ הקולנוע החדש: זמנה של המצלמה עבר, הגיע עידן החיישן, הוא טען ‏בתוקף. ואכן, בעשור האחרון אף סרט שלו לא צולם בעזרת מצלמה סטנדרטית. את הפיתוח שלו ‏הוא כינה "לכידת הופעה" (‏Performance Capture‏), והוא יצר בה את ‏"רכבת לקוטב", "ביוולף" ‏ו"רוחות חג המולד". ההבדל העיקרי בין הסרטים של זמקיס לבין, למשל, ‏‏"אווטאר" – שגם הוא, ‏בעצם, סרט אנימציה בחלקו הגדול – היה שאצל זמקיס לא רק החייזרים ו‏הקופים הונפשו בצורה ‏הזאת, אלא גם בני האדם.‏

וכאן נוצרת בעיה. הסרטים של זמקיס שאפו להיות ריאליסטיים ככל האפשר: האידיאל שאליו שאף ‏הוא שלא ניתן יהיה להבדיל בין סרטי לכידת-הופעה לסרטים שצולמו במצלמה סטנדרטית. אבל ‏עד היום, בני האדם שנוצרו בשיטה הזאת נפלו תמיד ל"עמק המוזרות": הם נראים כמעט אנושיים, ‏אבל לא בדיוק, ויש בזה משהו מאוד מטריד. כמעט תמיד נשאר איזה שבריר אחוז שמפריע: משהו ‏מעט רובוטי בתנועות, משהו לא בסדר בפנים, או – הבעיה העיקרית – עיניים שטוחות ומתות.‏

למרות עקשנותו של זמקיס, לכידת ההופעה לא בדיוק כבשה את העולם בסערה. הסרטים שביים ‏השיגו סכומים סולידיים, אבל אחרי שסרט לכידת-התנועה בהפקתו, "דרושות אמהות במאדים" ‏הפך לאחד האסונות הכלכליים הגדולים בתולדות דיסני, החברה החליטה לשים סוף לניסוי המוזר ‏הזה. סרט לכידת ההופעה הבא של זמקיס – רימייק ל "צוללת צהובה" של הביטלס – בוטל, ואולי ‏טוב שכך.‏

לפני שצוללת לכידת-ההופעה שלו שקעה, זמקיס הספיק להדביק שני חברים בחיידק: סטיבן ‏ספילברג ופיטר ג'קסון, שהפיקו יחד את "הרפתקאות טינטין". העיבוד הופק בשיטה של זמקיס: את ‏הדמויות בסרט מגלמים שחקנים שאת פניהם לא תראו על המסך. ההופעה היא וירטואלית בלבד. ‏ג'יימי בל ("בילי אליוט") מגלם את טינטין, ואת קפטן האדוק מגלם אנדי סרקיס, כנראה השחקן ‏שבילה יותר זמן מתחת לחיישני לכידת-תנועה מכל שחקן אחר: הוא היה גולום ב"שר הטבעות", ‏קונג ב"קינג קונג" וסיזר ב"כוכב הקופים: המרד". ‏

ושוב, זה הישג טכני מדהים. אבל שוב, משהו כאן לא בסדר. האופן שבו טקסטורות של עור ושיער ‏ריאליסטיים יושבים על דמויות עם תוי פנים קריקטוריים ‏ומוגזמים – כמו האף העצום של קפטן ‏האדוק – מטריד לפעמים. משום מה, זה בולט במיוחד דווקא בסנואי, הכלב של טינטין: הוא לא ‏נראה כמו כלב, אלא כמו חייזר שלמד היטב להסתוות לכלב, ובכל רגע ‏עלול להשיל את הציפוי ‏הצמרירי ולחשוף את עצמו כחרק מגודל שיתקתק "קח אותי למנהיגך".‏

השאלה החשובה היא למה. לגרום לאנדי סרקיס להיראות כמו קוף, או לתת לריי ווינסטון גוף של ‏ספרטני, זה דבר אחד – אבל ‏למה להתאמץ כל כך כדי לגרום לג'יימי בל להיראות פחות או יותר ‏כמו ג'יימי בל?‏ למה לצלם בטכניקה מורכבת, בעייתית ויקרה את מה שהיה יכול להיות סרט לייב-‏אקשן? ‏

ספילברג עונה לשאלה הזאת בסצינה אחת ב"טינטין": מרדף רב משתתפים על פני עיר מרוקנית, ‏בהשתתפות אופנוע, טנק וציפור, מלא בקפיצות בלתי אפשריות, קירות נשברים ובניינים ‏מתמוטטים – וכולו "מצולם" בשוט אחד, ארוך יותר מפרק סיום של עונת ריאליטי, שמתפתל ‏ומשתחל הלאה והלאה. בלתי אפשרי ליצור שוט כזה בסרט מצולם, אבל כשעולם הסרט הוא כולו ‏וירטואלי, המצלמה יכולה לעשות הכל. היא יכולה להיות בכל מקום ולעבור דרך כל חור או כל קיר. ‏חלומו של כל במאי וירטואוז: קולנוע בלי שום מגבלות.‏

אבל האם השוט הזה באמת היה נחוץ? ככל שהוא מרשים, לא בטוח שמהסצינה הזאת היה נגרע ‏הרבה אילו היתה מצולמת בכמה שוטים נפרדים. רק משום שאתה יכול להיכנס לגיבור אל תוך ‏הנחיר, לצאת מהאוזן ומשם לעשות זום-אאוט אל מחוץ ‏לגלקסיה, לא אומר שכדאי לעשות את זה. ‏במאי אנימציה כבר מודעים לזה: בסרטי פיקסאר המצלמה כמעט לעולם אינה ‏עושה מה שלא היתה יכולה לעשות במציאות, כיוון שהריאליסטיות של הסרט, ההרגשה של עולם ‏שלם ואמיתי, תלויה בכך. כשהאחים וושאבסקי יצרו את "זמן הקליע" – האפקט ב"מטריקס" ‏שמדמה תנועות מצלמה בלתי אפשריות – זאת היתה דרך מכוונת לגרום לתחושה שהמציאות ‏אינה מציאותית. מנגד, אלפונסו קוארון והצלם עמנואל לובצקי יצרו שורה של שוטים ארוכים באופן ‏בלתי אפשרי ב"הילדים של מחר"‏ – אבל המצלמה נשארה בגובה העיניים, וזה הוסיף לאותנטיות ‏של הסצינות במקום לגרוע מממנה.‏

לכידת תנועה היא טכנולוגיה נהדרת שאפשר לעשות איתה דברים נפלאים. לא תמצאו דרך טובה ‏יותר לגרום לשימפנזה לתת הופעה ראויה לאוסקר. לכידת-הופעה, לעומת זאת, היא פתרון ‏שמחפש בעיה. לא זמקיס ולא ספילברג הצליחו לשכנע את העולם שצריך למצוא תחליף למצלמת ‏הקולנוע. המצלמה עדיין עובדת.‏


פורסם במקור במעריב ז'ורנל