ביקורת: חוטים נסתרים

"חוטים נסתרים" הוא לא סרט אומנותי איטי מרדים חסר עלילה ברובו. הוא סרט אומנותי מרדים חסר עלילה ברובו שדווקא זז בקצב סביר.

"חוטים נסתרים" הוא סרט שהרבה אנשים, ובייחוד המבקרים, מרעיפים עליו שבחים. אז אני יושב וקורא את הביקורות והניתוחים המעמיקים שכותבים על הסרט, שמדברים על המוטיבים שלו, על הדברים שהוא אומר על אומנות והקשר של אוכל וכל מני דברים, מתרשם ממה שהם מדברים, חושב קצת ואז מושך בכתפיים  ואומר "כן, אבל למי אכפת?".

כי סרט הוא יותר מניתוח מעמיק של נקודה או מסר כלשהו. אם אתה רוצה להעביר נקודה, תשים אותה בפונט יפה על רקע של שקיעה או של חתלתולים משחקים בשלולית. אבל אם אתה רוצה לבנות סיפור מסביב לנקודה הזאת – תכתוב סיפור טוב. ו"חוטים נסתרים", מצטער, הוא לא סיפור טוב; הוא סרט שעשוי טוב, אבל זה לא אותו הדבר. כל השחזור התקופתי והצילום המדהים שבעולם לא יעזרו לך אם שום דבר מעניין לא קורה בסרט שלך. ולהגנתו, קורים ב"חוטים נסתרים" איזה שלושה דברים מעניינים פעם בכמה זמן, אבל אלה בהחלט בערך שלושה דברים מעניינים ולא הרבה יותר מזה.

כי "חוטים נסתרים" הוא מהסרטים האלה שדלים מאוד בעלילה, ו"מעצב אופנה קפדן מתחיל מערכת יחסים עם מלצרית" מכסה בערך חצי מכל מה שקורה בסרט הזה. "היי", יגידו אנשים שאוהבים את הסרט "אתה מפספס את כל הניואנסים, ואת כל הסצנות שמפתחות את הרעיון והנושאים שהסרט דן בהם!" ואני אגיד, כן, סבבה, מסר וכאלה אבל סיפור. קודם כול סיפור. "הוא איש מאוד קפדן והיא לא" זה לא סיפור.

להגנתו, "חוטים נסתרים" לא בונה רק על ניתוחים של מוטיבים ספרותיים אלא על צמד הדמויות הראשיות שלו, וזה סביר כי לא פעם דמויות יכולות לסחוב על גבן סיפור מקרטע  וגם כי זה סרט רומנטי. רוב הסרטים הרומנטיים הם לא בדיוק מותחנים של היצ'קוק – הם בונים על הדינמיקה בין שני השחקנים הראשיים וסיפור האהבה הסוחף שלהם. הבעיה היא שהסרט מציג שתי דמויות שאמורות להיות מאוהבות, אבל נראות אמינות רק כשהן כועסות זו על זו. בסרט שמבקש לסחוף אותי למערכת יחסים רומנטית, האלמנט הבסיסי של "הזוג הזה נראה מאושר ואני מעוניין בהצלחתו" נכשל מהשנייה הראשונה, וזה בעיה. אנשים אחרים אולי הצליחו כן לראות את זה והידד להם, אבל בשבילי, בעוד שדניאל דיי לואיס הוא שחקן מוכשר, אין לו שום כימיה של זוג מאוהב עם שותפתו (המוצלחת גם היא) ויקי קריפס. ובשנייה שכל הקטע של "זוג מאוהב" לא מתרומם, עלילה אין והדמויות לא מפותחות – הסרט נשאר רצף סצנות, חלקן מוצלחות יותר ורובן לא מוצלחות כלל, של אנשים בבגדים יפים עושים דברים. לרוב נהוג לומר על סרטים אומנותיים שהם "איטיים", אבל "חוטים נסתרים" דווקא זז בקצב סביר – פשוט ללא שום מטרה מוצהרת. אפשר היה להוריד שעה מהסרט או להרחיב אותו בשעה, וזה לא ממש היה משפיע על האיכות שלו אלא רק על העצבים של מי שצופה בו. זה לא סימן טוב מבחינת הסיפור.

שוב, לרעיונות ולמסרים שהסרט עוסק בהם, כל סצנה היא חשובה, ואני מעריך את זה (למרות שגם שם יש לי כמה בעיות, אבל זה לניתוח מעמיק ולא ביקורת) אבל הערכה לא עוזרת לי כשאני בקולנוע ומתחיל לנקר בהקרנה של שתיים בצהריים. אני, ונראה לי שלא רק אני, לא בא לקולנוע רק כדי להעריך מאוד סרט. אני נהנה להעריך סרטים שאני אוהב, כמובן, אבל בעוד שאני אמהר לסלוח לסרט מחופף על טעויות שלו אם הוא ריגש אותי, סרט שאני רק מעריך משאיר אותי קר כלפיו, ומהר מאוד אני אשכח אותו.

כי סרט צריך לגעת, בצורה כלשהי, ברגשות שלי ובמי שאני; לעורר בי הזדהות עם הדמויות הראשיות; לעשות משהו שהוא לא "לגרום לי לבהות ולחשוב איזה משפטים מתוך הסרט מסכמים אותו טוב (בחירות אפשריות: "אני לא יודעת מה אני עושה פה", "זה לא מאוד טוב, נכון?", ו-"הטעויות שעשיתי שוב ושוב… אי אפשר להתעלם מהן"). ואם הוא לא – אז לפחות שיציג לי משהו מעניין שלא ראיתי, כזה שאני יכול באמת להפוך בראשי ימים לאחר מכן ולתהות על קנקנו, כמו "גלגוליו הקודמים של הדוד בונמה" או "דרכי הנשמה". אבל "חוטים נסתרים"? אפשר בקלות לסווג אותו כ"חמישים גוונים של השטן לובשת פראדה, עם הפסקול המרדים בעולם" – לא בדיוק יצירה מלאת יופי סודי שלא נראה כמוהו.

אם זה קצת אכזרי, זה רק בגלל שאני קצת מאוכזב. אפילו הרבה מאוכזב. אהבתי את "מידות רעות", בכללי אני בעד פול תומאס אנדרסון, וכששמעתי שהסרט קיבל שש מועמדויות לאוסקר ושבחים מקיר לקיר, חשבתי שאולי יש בסרט משהו שלא ראיתי בטריילר. אבל לא, אין. כלומר, אני מניח שעקרונית יש, אבל שוב – למי אכפת?