שודדי הקאריביים: זרמים זרים

הסיבה שבגללה תראו את הסרט היא גם הדבר הכי גרוע ב"שודדי הקאריביים 4": קפטן ג'ק ספארו
שם רשמי
שודדי הקאריביים: זרמים זרים
שם לועזי
Pirates of the Caribbean: On Stranger Tides
סרט מס' 4 בסדרת שודדי הקאריביים

מוזר, אבל הדבר הכי גרוע ב"שודדי הקאריביים: זרמים זרים" הוא קפטן ג'ק ספארו.

שני הסרטים הקודמים בסדרה, בעיקר השלישי, ניסו להיות סרט הפיראטים האולטימטיבי, שאחריו כבר לא יהיה צורך או טעם לעשות סרט פיראטים כלשהו לעולם. כל רעיון שעבר לתסריטאים בראש או ברדיוס של 50 מטר מסביבו נכנס לתסריט. הכל היה הכי גדול, הכי בומבסטי, עם התקציב הכי מנופח והכי הרבה סצינות ענקיות ומטורפות. זה היה בלגן אדיר, אבל בלגן כיפי.

"זרמים זרים" לוקח דברים הרבה יותר באיזי. רואים שהוא נעשה בתקציב שפוי הרבה יותר. הוא קצר יותר, יש בו פחות דמויות, ומעט מאוד אפקטים ממוחשבים, באופן יחסי כמובן. לצמצום יש הרבה יתרונות: למשל, בניגוד לסרט הקודם, הפעם אפשר להבין את העלילה. במקום להתרוצץ כמו דיונונים ערופי ראש מסצינת ענק אחת לאחרת, עכשיו יש צ'אנס טוב שאשכרה תבינו מי נגד מי, מה בעצם כולם מחפשים, ולמה.

אבל לא קל לומר משהו אחרי שנאמר כבר הכל. קשה מאוד לחדש אחרי שמיצית כל רעיון אפשרי. אז כשטד אליוט וטרי רוסיו ישבו ושברו את הראש בניסיון לחשוב על אלמנט של סיפורי הרפתקאות-על-פני-שבעת-הימים נשאר שבו הם עדיין לא השתמשו, הם הצליחו לחשוב רק על אחד: בנות-ים. חגגו התסריטאים העליזים בשתיית רום ומיד ישבו וכתבו עלילת משנה על בנות ים מגניבות – בהחלט לא מהסוג שיושבות על סלע ושרות על תשוקתן לרקוד ולהסתרק. בכך הם גם נתנו להפקה עוד אתגר: איך להכניס לסרט עשרות דמויות נשיות שאף פעם לא לובשות חלק עליון, ולהישאר עם דירוג ידידותי לילדים.

אוקיי, זה אחד. מה עוד? צריך שיהיה איזה רע בסיפור, וזאת בעיה, כי כשמדובר בפיראטים כולם אמורים להיות רעים. ברבוסה התמסד והפך לפריבאטיר, פיראט בשירות המלכה, וזה קצת משעשע לראות אותו מנסה להיות בן-תרבות, אבל הוא מוכר מדי. לג'ק ספארו תיכף נגיע, ולדייבי ג'ונס לא היה תקציב (אתם יודעים כמה עולה להנפיש את פני התמנון האלה?). הפתרון הוא איאן מקשיין בתפקיד שחור הזקן, "הפיראט שממנו כל הפיראטים מפחדים". הוא דמות לא רעה בכלל, הוא רשע חביב מאוד והספינה שלו עושה דברים מגניבים, אבל לא הצלחתי להשתחרר מההרגשה שזה פשוט דייבי ג'ונס, בלי זרועות התמנון.

צריך שתהיה איזו דמות נשית בסרט, אז לקחו את פנלופה קרוז. היא פיראטית, ונראית טוב, ויש לה מבטא, וזה סוף רשימת הדברים שבהם היא ראויה לציון. צריך שיהיה זוג רומנטי בסרט, עכשיו כשאורלנדו בלום וקירה נייטלי עסוקים במקום אחר, אז לקחו שתי דמויות משנה חדשות שמעולם לא פגשתם ותפרו בינהן רומן – והאמת, מאוד חיבבתי אותו. אולי בגלל שמוקדש לו זמן מסך מועט יחסית, סיפור האהבה הזה היה אחד החלקים האהובים עלי ביותר בסרט.

בקיצור, האנשים עשו ככל שביכולתם כדי לעשות עוד סרט פיראטים שיהיה דומה לקודמים אבל לא בדיוק, ובזה הם די הצליחו. אין ספק שיש פה הרגשה של מיחזור חומרים, וברור שסצינות האקשן לא טובות כמו בסרטים הקודמים (מתברר שרוב מרשל, במאי של מחזות זמר, לא טוב בבימוי סצינות אקשן כמו גור ורבינסקי. מי היה מאמין). אני מקווה שהפסקולן האנס זימר לא קיבל תשלום על העבודה שלו על הסרט, כי ככל שהצלחתי להבחין היא הסתכמה בהכנסת דיסק הפסקול של הסרט הראשון ולחיצה על shuffle. אז זה מיחזור של הסרטים הקודמים, אבל לא נורא, הם היו נורא נחמדים.

אבל לסרט יש בעיה גדולה.

ג'ק ספארו. קפטן ג'ק ספארו.

בסרטים הקודמים, ג'ק ספארו לא היה הדמות הראשית. נכון שכולנו התלוננו על אורלנדו בלום וכמה שהוא משעמם, אבל היה לו תפקיד חשוב: הוא היה הסטרייט-מן, האיש ה"רגיל" שמוביל את העלילה, זה שדברים קורים לו. ג'ק ספארו היה הדמות השולית המסתורית, המצחיקה והלא צפויה. הוא הלך מצחיק, הוא דיבר מוזר, היה היה קשור למציאות באופן רופף בלבד, והיה קשה לדעת אם הוא טוב או רע, אם הוא שפוי או מסובב לחלוטין. אבל כאן, ספארו הפך לדמות הראשית. ואתה לא יכול להיות מסתורי ובלתי צפוי כשאתה הדמות הראשית, בעיקר לא אחת כזאת שראינו כבר בשלושה סרטים. כדי להתאים את עצמו לתפקיד, ספארו נהיה משעמם.

כדי שאפשר יהיה לקנות אותו בתור דמות ראשית, ג'וני דפ הנמיך את האינטנסיביות של קפטן ג'ק, גם אם לא את עובי האייליינר. התנועה וההתנהגות האופייניים שלו כבר מוכרים וצפויים, ודפ עושה אותם הפעם על אוטומט, בלי לחדש. מספר המשפטים התמוהים שספארו פולט ירד במידה משמעותית, הוא הרבה פחות מצחיק, ואני כמעט בטוח שראיתי אותו הולך ישר פעם או פעמיים. אבל מה שהכי גרוע: ג'ק ספארו הפך לגיבור. נראה כאילו התסריטאים וכל יתר המעורבים שכחו שלהיות פיראט זה יותר מבחירה אופנתית. ג'ק ספארו היה בסרטים הקודמים פיראט אמיתי, בן זונה תככן מניפולטיבי ואגואיסט, וזאת הסיבה שכולנו אהבנו אותו. אם ג'ק ספארו מציל אותך ממוות, זה רק משום שהוא צריך ממך משהו. אבל ב"זרמים זרים" ספארו הופך לצדיק. הוא מתעקש לעשות את הדבר הנכון, המוסרי והצודק פעם אחר פעם, והתירוצים שלו לכך הופכים ליותר ויותר קלושים. מי צריך עוד גיבור טוב וצודק? אני רוצה את התככן המניפולטיבי והאגואסיט שלי בחזרה. קפטן ג'ק ספארו שכח שהוא פיראט.

והוא גם לא קפטן. בשביל להיות קפטן צריך ספינה, ולספארו אין ספינה: הפנינה השחורה מופיעה בסרט באופן מיניאטורי בלבד, ולאורך רובו הגדול של הסרט, שודד הים הידוע לשמצה בכל העולם מיטלטל מספינה לספינה כאחרון הספנים הפשוטים. הוא פשוט לא מתאים לזה. לא הייתי מתפלא אם היה מתברר שהתסריט נכתב עבור דמות אחרת, איזה בן-איכרים עני אך אציל כלשהו, ורק ברגע האחרון שמו עליו בנדנה ואייליינר ונתנו לג'וני דפ לשחק אותו.

למרות הכל, "זרמים זרים" הוא סרט קיץ נחמד. הוא לא מרענן כמו הסרט הראשון ולא בומבסטי כמו השני או השלישי, ויש בו חלקיק קטן ממספר הרעיונות המקוריים בכל אחד מהם, אבל לא הייתי קורא לו שעתיים מבוזבזות. אבל אם ציפיתם לבילוי עם ג'ק ספארו – תתכוננו לאכזבה. ג'ק לא הגיע. הוא שלח את התאום הצדיק, השפוי והמשעמם שלו.

ומילה על התלת-מימד, כי צריך:
להקרין את "שודדי הקאריביים" בתלת-מימד זה רעיון רע. האפקט עצמו סביר, ויש אפילו רגעים בודדים שבהם נעשה בו שימוש ראוי. הבעיה היא ש"שודדי הקאריביים" החדש, כמו כל הסרטים הקודמים, הוא סרט אפל. לא במובן של אפל-ובוגר, הוא לא חוקר את הפינות החשוכות של נפש האדם, אלא אפל במובן המילולי: חלק גדול מהסרט הזה, כמו מהקודמים, מתרחש בלילה, בתאורה חלשה. לכן לבחור להקרין דווקא את הסרט הזה בתלת-מימד – שכידוע, מכהה את התמונה עוד יותר – זו החלטה אידיוטית. הסרט כהה מאוד, ואם תזדמנו במקרה לאולם שבו המקרנה מסיבה כלשהי לא פועלת בשיא העוצמה – בהצלחה לכם בניסיון להבין מה קורה בכלל על המסך. למרבה המזל, יש אלטרנטיבה; לרוע המזל, היא קטנה מאוד. נכון לכרגע הסרט מוקרן בדו-מימד רק באולם אחד ביס פלאנט רמת גן. אני ממליץ בחום לבחור בגירסה הזאת.