פיתוי

במקור: פיתוי
במאי: ערן ריקליס
תסריט: עלמה גניהר
על פי ספרו של רם אורן
שחקנים: דפנה רכטר, שרון
אלכסנדר, אורנה פיטוסי,

גיא מרוז, אורי הוכמן,
נירה רבינוביץ'

יש אירועים קולנועיים שאסור להחמיץ. 'מלחמת הכוכבים' למשל, 'שר הטבעות', או 'פיתוי', שעליו עוד יספרו בעיתון איך הקהל קם באמצע הסרט ופצח באורגיות סוערות. עם כזה פוטנציאל לסקס! שקרים! ווידיאוטייפ! – שלא נלך?

וכך מצאה את עצמה חבורתנו הצנועה ב'פיתוי', סרטו של ערן ריקליס ('צומת וולקן'), שנעשה על פי ספרו של רם אורן.
בדרך כלל אנחנו מסוג האנשים שיצעקו על יושבי השורות האחוריות שיסתמו כבר, אבל הפעם מצאנו את עצמנו משתטים מדי מספר שניות, ונחנקים מצחוק עם כל גניחת סקסופון מיוסרת נוספת. זה היה עלול להיות ממש לא נעים, אלמלא שמנו לב שבשורות מאחורינו המצב לא היה שונה. גם שם נשמעו הערות מרושעות וצחקוקים חנוקים. אבל בל נקדים את המאוחר:

דפנה (השחקנית דפנה רכטר), אישה רמת-שרונית בשנות ה-40 המאוחרות (או ה-50? יכול להיות ש-50), מנהלת חנות ספרים קטנה שהיא גם בית קפה, ונשואה בעושר ואושר לעורך דין מצליח (נייס-גיא מרוז). כדי לשמור על הפיגורה היא מרבה לבלות בבריכה ("ישישה שוחה! ישישה שוחה!" צהלו הצופים). בעלה, לעומת זאת, לא מנסה לשמור על הגזרה: הוא גבר, והוא בכלל רצה להיות מוסיקאי (לא, זה לא קשור, אבל זה מספק הזדמנות טובה לסקסופון מיוסר לגנוח ברקע).

פגישה מקרית עם עמי מור (שרון אלכסנדר), לקוח של בעלה שעל כתפו מקועקע הסמל של נטוויז'ן, גוררת את דפנה לרומן פתאומי ותמוה, שמוציא אותה מהבית לשעות רבות מבלי שבעלה מבחין בכך. הרומן הזה תמוה בעיקר משום שנראה שדפנה אינה רוצה בו, אך תוך דקה לערך לאחר סירובה המזועזע לשמע הרעיון – היא נמצאת כבר בזרועותיו של עמי, ומובלת אחר כבוד למיטתו.

"למה אתה חושק בי?", היא מתבלבלת, "אני זקנה, מלאת קמטים, הכל נופל אצלי", והמצלמה עוברת על פני גופה המוצק (לא מדי. אבל בהחלט לא נפול), חסר הקמטים.
"מעולם לא הרגשתי ככה כלפי מישהי", הוא מתפייט בתשובה, וסקסופון מיוסר גונח ברקע.

נפלאות הן דרכי האהבה, ובשלב זה לא יכולנו שלא לתהות מה היא מוצאת בו: הוא לא מסתורי ושרמנטי, לא יפה – להיפך אפילו: יש לו פיאה שמונחת ברישול על הראש, או שסתם השיער שלו היה צבוע לא טוב (או שהיתה לו פיאה שהונחה ברישול על בית החזה. או שסתם שיער החזה שלו היה צבוע לא טוב), וכפועל יוצא של משחק גרוע ומביך במיוחד, עמי אינו כריזמטי או סוחף. הוא פשוט עומד שם, ומתאמץ לדקלם את השורות שלו בלי להתבלבל, המסכן.

"גרושתי לקחה ממני הכל!" הפתיע עמי בוידוי מרגש, על רקע טלוויזיה 50 אינץ'.
"אני רוצה לעזור לך!" שחה דפנה בכוונה גדולה, וסקסופון מיוסר גנח עת זיהה פוטנציאל להתקדמות כלשהי בעלילה:
עמי, כך מסתבר, אמור לטוס לחו"ל לביצוע עסקה בה עליו להשקיע ממון רב (שיביא לו רווחים עצומים, אלא מה), אלא שגרושתו מונעת ממנו גישה לכספם המשותף. דפנה מציעה שייקח הלוואה מהבנק, והיא תחתום לו ערבות בכספי הירושה שקיבלה לפני זמן מה. בצער רב הוא מסכים להצעה הנדיבה ו… נעלם. סקסופון מיוסר גנח בהזדהות.

ליבו של הסקסופון המסכן כמעט ונשבר כשעמי חזר לאהובתו הנשואה ובידו מתנה: תמונות מרשיעות של כתפו המקועקעת גוהרת מעל פיה של דפנה, הפעור בתאוות בשרים אסורה (משהו כזה, בכל אופן).
החל מרגע זה הסרט תופס כיוון שונה: הסקסופון היבבני הוא אמנם אותו סקסופון (אם כי לעיתים הוא הוחלף בקלרינט נוגה), אך דפנה עצמה נעלמת מן האופק, למעט הבלחות מועטות מקריות, והעלילה עברה פתאום להתמקד במירב (אורנה פיטוסי החמודה), חברתה של דפנה, שעוזרת לה לנקום בעמי המניאק.

אורנה פיטוסי סיפקה את נקודות האור של הסרט: היא נראית טוב הרבה יותר משאר השחקנים (בשלב זה של הסרט, כבר לא היה אכפת לי להתדרדר גם לדברים שטחיים שכאלה), והיא משחקת טוב יותר מן השאר, עד שממש אפשר להאמין לדמות שלה. לרוע המזל גם בשאר הסרט הדיאלוגים נותרו מביכים כשהיו – בסצינה מרגשת במיוחד פועה עמי לעבר מירב: "איפה את?". "הנה את! הנה את! הנה את!", זמררו הצופים צמאי הדם שבינינו, הנמנים על מעריציו של קוקו, וגניחת סקסופון מיוסר הדהדה אחריהם.

אומרים שבשנים האחרונות הקולנוע הישראלי קם לתחייה. אומרים לנו שיש סקס אחר. אז אומרים. לא זה ולא זה נראו ב'פיתוי':
סצינות הסקס שבו נראו רע, מגעילות אפילו: כאילו הצלם ראה חזה נשי בפעם הראשונה והתלהב עד כדי צילומים בזום מטורף, כדי לספק את ייצרו. כך זכינו לתצפית על כל תא ותא בעור – "הנה, מה, תראו איך הפטמות שלה עומדות, תראו איך הן זקורות כמו בנייני התאומים". בסצינות אחרות, אולי כדי לגוון קצת, הגדיל צלמנו הנועז ראש, והיטה את המצלמה לכדי צילום אלכסוני. למה? ככה. כי אפשר, ולא כי זה עשוי לתרום, חס וחלילה, לסרט, או יוסיף לו מימד נוסף.

כיוון ש'פיתוי' צולם בוידיאו, המראה הכללי שלו לא היה מרנין: אפילו אני שמתי לב לאיכות הנמוכה, שלא יכולה אפילו להיקרא "סרט", לדמויות המטושטשות – עד שלפעמים לא ניתן היה לראות את הפנים שלהן בכלל, ולצילומי ה"אווירה" המפוקסלים. בקיצור, קיבלנו סרט וידאו בתור סרט קולנוע. "מגיעות להם מכות", העיר מי שהעיר.
אני מכירה את התירוצים הרגילים: "אין תקציב", "אין מודעות לקולנוע בארץ", "אין תקציב" ועוד פעם "אין תקציב", אבל כל אלה אינם מקובלים עלי – בבואי לקולנוע אני מצפה לקבל מוצר מהוקצע. יודעים מה? נתפשר על "סביר", "בסיסי" אפילו – לא כזה שיועד לטלוויזיה ובדרך מישהו חשב שאולי ניתן יהיה להרוויח עוד כמה גרושים אם רק יקרינו אותו בקולנוע (הם צודקים כמובן – אני לא יכולה להעלות בדעתי מישהו שירצה להשאר מאחור ולא לשמוע את הסקסופון המיוסר גונח בדולבי סראונד. כלומר, לו היה כזה).

אבל מה? החוויה המזעזעת הזו העירה בי איזה רגש פטריוטי מנומנם, עד שביציאה מן הקולנוע כבר צעדתי זקופה וגאה, נחושה לתרום במשהו לתעשיית הקולנוע הישראלי: נרשמתי ללימודי סקסופון.