פוסידון

מאת
אדם קלין אורון
– פורסם ב 18 ביוני 2006Posted in: ביקורות

במקור: Poseidon
במאי: וולפגנג פיטרסן
תסריט: מארק פרוטוסביץ'
שחקנים: קורט ראסל, ג'וש לוקאס, ריצ'רד דרייפוס, אמי רוסום, ג'סינדה בארט

אני יכול לעצור את הנשימה למשך שתי דקות וארבעים ושבע שניות. את השיא האמור השגתי לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים בבריכה, שנמשכו על פני קיץ שלם כשהייתי בן עשר. לא מדובר היה בגחמה של ילד, אלא בתוכנית אימונים קפדנית שמטרתה הייתה להציל את חיי. מה לעשות, בתחילת אותו הקיץ ראיתי את 'הרפתקה בפוסידון', וידעתי שכאשר יגיע היום בו אצטרך לצלול דרך מסדרון מוצף מי ים, אותן שניות קריטיות יפרידו ביני לביניכם. אתם, קוראים יקרים, לא תצאו מהצד השני של המסדרון. אני, לעומת זאת, אחיה לראות את סרטו החדש של וולפגנג פטרסן.

בשנת 1972, במסגרת גל של סרטי אסונות ובעקבות ההצלחה העצומה של הספר מאת פול גליקו, יצא הסרט 'הרפתקה בפוסידון'. בשנת 2006, בעקבות האובססיה של במאים גרמנים עם סרטי אסונות ('היום שאחרי מחר' של אמריך, למשל), ובעקבות האהבה שלו עצמו לסרטי ים ('הסערה המושלמת', לדוגמה) הוציא פטרסן את החידוש שלו לסרט האמור, 'פוסידון'.
פוסידון היא אוניית תענוגות מהסוג המפואר והיוקרתי ביותר. יש בה בריכות מקורות וכאלו על הסיפון, לובי שלא היה מבייש מלון בלאס וגאס ויותר עובדי מטבח מאשר בבקו"ם. אמנם קפטן סטובינג נעדר באופן חשוד, אבל את מקומו תופס אנדראה ברואר ('רצח מאדום לשחור') ומדיו מצוחצחים לא פחות. ערב ראש השנה תופס את אורחי הספינה נהנים מהחיים: מאזינים לשירתה של פרגי באולם הנשפים הגדול, מפזזים בדיסקו שמעליו או נהנים מרחיצה לילית בג'קוזי החמים. אלא שדבר מה נוסף תופס את הספינה: גל. ולא סתם גל, האמא של כל הגלים, ליטרים על גבי ליטרים של מפלצת קטלנית בגובה עשרות מטרים, גל שהופך את ספינת הענק כאילו היתה ברווזון פלסטיק צהוב באמבטיה.

פתאום החיים בפוסידון נראים הרבה פחות נחמדים והרבה יותר הפוכים. לא הרבה שרדו, אבל אלו שכן מתבצרים באולם הנשפים ומחכים לצוותי ההצלה. אלא שלאדם אחד זה לא מספיק – דילן מאמין שצריך לצאת מהספינה, וכמה שיותר מהר. דילן (ג'וש לוקאס, 'חמקן'), שהאקספוזיציה הקצרצרה אפיינה אותו כטיפוס קשוח ואגואיסט אך בעל לב של זהב, מוצא את עצמו מוביל, בעל כורחו, חבורה של כמה ניצולים. בחבורה נמצאים רוברט (קורט ראסל), ראש העיר לשעבר של ניו יורק, כבאי בעברו העוד יותר רחוק, ובעלה של גולדי הון עד היום; גם בתו של רוברט (אמי רוסום, 'פאנטום האופרה') והחבר שלה נמצאים בחבורה, כמו גם אם ובנה הקטן, מהמר מאוהב בעצמו, עובד מטבח וידידתו הלטינית שהסתננה לאוניה, והומו מזדקן (ריצ'רד דרייפוס). יחד הם נאבקים בספינה ובתהליך האנתרופיה המואץ שהיא עוברת: פיצוצים ושריפות, כבלי חשמל חיים בקרבת מי מלח, תקרות (או שמא רצפות) קורסות ומסדרונות מוצפים במים. הרבה מים.

כמו בכל סרט אסונות (או סרט אימה), ברור לצופים שלא כל החבורה תגיע בחיים אל מחוץ לספינה הגוססת, וכולם משחקים במשחק "אתר את הקורבן הבא". אלא שכאן לסרט יש בעיה רצינית: שימותו, למה לא. הדמויות בסרט מאופיינות בגסות ובזריזות, ואין להן ממש תכונות אופי: הכבאי/ראש-העיר אמיץ, הילד קרציה ומעצבן, המסתננת הלטינית היסטרית, ההומו טוב לב. המשחק העצי של מרבית הנוכחים – והדגמת האלטרנטיבה האיכותית על ידי ריצ'רד דרייפוס רק מדגישה את החסר – לא מסייע, וקשה מאוד להזדהות עם הדמויות. גם החלטות הליהוק תמוהות: ג'ימי בנט בתפקיד הילד, קונור, נע בין "מלפפון חסר אופי" ל"למה הוא לא טובע כבר, הנודניק?". אני גם אשמח אם מישהו יסביר לי למה ממשיכים ללהק את אמי רוסום לסרטים, ועוד כאלו שבהם הצופה אמור לרצות שהיא תחייה כנגד כל הסיכויים למרות שהוא רק רוצה שהיא תיעלם כבר מהמסך, כמו ב'היום שאחרי מחר' ו-'פאנטום האופרה'. על ג'סינדה ברט בתפקיד אמו של קונור ומייק ווגל בתפקיד החבר של רוסום לא יפה לרדת, כי הם בטח ישנו בזמן הצילומים וזאת לא ממש אשמתם. קווין דילון, לעומת זאת, מציע פרודיה לא רעה על אח שלו, מאט, אלא שאני לא חושב שהוא מתכוון לזה.

על חוסר האמפטיה המוחלט לדמויות היתה יכולה לפצות עלילה כלשהי, אלא שגם זו נעדרת לחלוטין: הדמויות עוברות ממכשול למכשול, בלי קונפליקטים באמצע, בלי רגעי מחשבה או משבר, בלי שום התפתחות או שינוי. כיוון שאנחנו לא מכירים את מבנה הספינה, אי אפשר לדעת לאן הם עומדים להגיע עכשיו או מאיפה הם באו קודם, וזה גם לא משנה כי רצף המלכודות שהם עוברים דרכו אקראי לחלוטין. זה היה יכול להיות שעמום המחץ, אלמלא דבר פעוט: הספינה כל הזמן מנסה להרוג אותם. אין ממש זמן להשתעמם מדי, כי אופס, הנה עוד חדר מוצף, אויה, הנה עוד קורה נפלה למישהו על הרגל, אבוי, מעלית השתחררה מכבליה. השחקנית המרכזית בסרט היא האוניה והיא, בניגוד לשאר הנוכחים, דווקא עושה עבודה לא רעה. שימוש יעיל מאוד בסאונד מוסיף אף הוא לחוויה, ולא יכולתי שלא ללפות את מסעדי כורסת הקולנוע לשמע צווחת מתכת נקרעת מאחורי או הלם גל עצום משמאלי.

'פוסידון' הוא חידוש מיותר – בלי העלילה (קלושה ככל שתהיה), הדמויות והמשחק שהפכו את המקור לאפקטיבי כל כך, לא נשאר הרבה. מה שנשאר הוא 30 שנה של חידושים טכנולוגיים בתחום עשיית הקולנוע. החידושים האלו מצליחים, גם אם בקושי, להפוך את הסרט לשעה וחצי מהנות למדי, לחובבי הז'אנר. חשוב להקפיד לראות עם הרבה פופקורן ומעט הפעלה של השכל, ולא לעצור את הנשימה ליותר משתי דקות וארבעים ושבע שניות.

תגיות: