ביקורת: אישה יפה

לונג ג'ון חוזרת לסרט שהגדיר את הקומדיה הרומנטית, את ג'וליה רוברטס ואת הכללים לנשיקות על הפה
שם רשמי
אישה יפה
שם לועזי
Pretty Woman

היי, זה רד פיש. הקרדיט לכותב בראש הביקורת די קטן ונוטה לחזור על עצמו, לכן קל מאוד לדלג עליו. אז רק רציתי להסב את תשומת לבכם: את הביקורת הבאה כתבה עינת חורשי, הידועה בכינוי "לונג ג'ון", וגם "לונג ג'ון שולתת!". ותיקי האתר מכירים אותה היטב בתור חצי מצוות העורכים בגירסה הקודמת של האתר. הרעיון בביקורת היה לעשות משהו רומנטי לכבוד יום האהבה, ויום האהבה כבר עבר, אבל זו לא סיבה לוותר על הרומנטיקה.


זה הסיפור על אדוארד, איש העסקים המנוכר והמצליח, שכולם עושים תמיד בדיוק את מה שהוא ‏רוצה, וכל הכוחנות הדורסנית שלו כאיש עסקים נשכחת לנוכח מבט אחד בתווי פניו המפוסלים ומבטו המהורהר של ריצ'רד גיר. ‏ואולי זה דווקא הסיפור על ויויאן (ג'וליה רוברטס), צעירה שהגיעה לעיר הגדולה, וחייה מוכתבים ‏על ידי הצורך הנואש לשלם שכר דירה. מפגש מקרי עם אדוארד מסב את תשומת ליבו אל מה ‏שאוהבים לכנות "הקסם המחוספס" שלה, ואל הניסיון שלה לשוות לעצמה תדמית של אשת עסקים ‏ממולחת בעוד שברור לכל שהיא לא יותר מדג רקק. וכל זה, כמובן, לא משנה, כי "אישה יפה" לא באמת עוסק באף אחד מהם. הוא עוסק במרדף אחרי החלום, אגדת הילדים, הסוף ‏הטוב, ועל כן על אף שברור היטב מהרגע הראשון במה עוסקת ויויאן, הסרט אינו מזכיר במפורש את המילה ‏‏"זונה" אלא רק בשלב מאוחר.‏

‏"אישה יפה", שיצא ב-1990, הוא הקומדיה הרומנטית האולטימטיבית: הוא כיפי וקל לעיכול, אין בו מסרים מאיימים ‏וכל גורם שעשוי היה לערער על תפיסת העולם השמרנית עובר טיפול במכונת ייפוי מציאות ‏ונעטף בערימות של קצפת, לבבות ורודים וסוכריות קופצות. "אישה יפה" הוא משאלת לב, וככזה ‏הוא לא נותן למציאות דריסת רגל והולך עד הסוף עם הפנטזיה הכיפית. ‏

ג'וליה רוברטס, הג'ינג'ית הטמפרמנטית, היא הכל חוץ מזונה מוכת גורל: יש לה חיוך גדול, צחוק ‏מתגלגל, אנרגיות קופצניות ואופטימיות נצחית. קל לחבב אותה, ולו כיוון שהיא חברת אמת, ‏מקפידה על היגיינה אישית ולא משתמשת בסמים. וכמובן, היא עושה את זה מבחירה. הן הרי ‏תמיד עושות את זה מבחירה. בקיצור, הגרסה הסטרילית לזנות. היא אומרת שזה המקצוע שלה, אולם הסרט מקפיד להציג לנו רק את ההכנות שלה לקראת ‏המשמרת, ואת הדאגה הכנה שלה לחברתה, גם כשזו בזבזה את כספי שכר הדירה על סמים. ‏ללקוחות קודמים של ויויאן אין מקום באגדה הזו. היא אפילו שוכחת במהירות שבמציאות היא לא זו שבוחרת את הלקוחות בפינצטה, ונעלבת עד עמקי נשמתה כשהיא מקבלת במהלך הסרט הצעה לתשלום על מפגש עתידי. מה הוא חושב שהיא? זונה?

‏"אישה יפה" עשה לקומדיות הרומנטיות את מה ש"מלחמת הכוכבים" עשה לסרטי המדע ‏הבדיוני: הוא הפך לנוסחה שאותה כולם מחקים. הוא גם הגדיר דור שלם במחי מחווה: העדרה של נשיקה. כי ‏ויויאן, יידע נא כל צופה, לא מערבת רגשות. בסצינה שהפכה בהמשך למוסכמה ואומצה בחום הן ‏בסרטים נוספים והן על ידי נשים, מסבירה רוברטס לגיר שהיא עושה הכל – חוץ מאשר לנשק על ‏הפה. נשיקה על הפה מסמלת בעיניה מערכת יחסים, אהבה. וכך, בשנים שלאחר יציאת הסרט ‏למסכים צעירות רבות אימצו את הקונספט הזה בלהט: רוצה סטוץ? אין בעיה, בשמחה, אבל ‏נשיקות על הפה הן מחוץ לתחום.‏

ג'וליה רוברטס הפכה לכוכבת על בזכות "אישה יפה", ולמרות שעשתה לא מעט סרטים מאז, נשארה מזוהה לחלוטין עם התפקיד הזה (גם היום, כל ידיעה בעתון שקשורה אליה תכלול משחק מילים כלשהו או אזכור אחר ל"אישה יפה"). וזה לא מקרי: הסרט הזה תלוי לחלוטין בקסם שלה. זו היא שמקבלת את כל שורות המחץ, זו היא שזוכה לסצינות שמעניקות ‏אופי לדמות – דוגמת הזיוף מעורר ההשראה ל-‏‎ Kiss‏ של פרינס.

זו היא שמאמינה כל הזמן הזה ‏שהיוזמה שייכת לה והיא זו שקובעת את הקצב. אלא שכמובן, בראיה לאחור, היא טועה. ביג ‏מיסטייק. ביג. Huge. מי ששולט במשחק הוא השוגר-דדי שלה, שמבין שכסף קונה הכל, בעיקר ‏סמכות, מעמד ונימוסים טובים. וכן, גם אהבה. אלה דברים שמכים בעיקר בראיה מאוחרת, ‏מפוכחת, של הסרט. אדוארד תמיד נמצא שם ברקע, והוא זה שמכתיב את התנאים: אוסר עליה ‏לענות לטלפון, מעיר ששיחה שפיתחה עם נכדו של יריבו אינה לרוחו, מאשר או שולל בניד ראש ‏בגדים שברצונה לרכוש, ומעודד את מוכרי החנות להרעיף על ויויאן תשומת לב עד אין קץ. והכל ‏תמיד בחיוך מנומס, נעים, מתחשב.

זה סרט שמתייחס ברצינות רבה לסינדרלה שלו, ולא שוכח אף פרט בפנטזיה. כי אם כבר סיפור ‏אגדה, אז שיהיה מושלם: נערת האשפתות מקבלת טעימה מהחיים לצד מעמד האצולה, נערת ‏האשפתות הפגועה מקבלת הזדמנות להחזיר לכל צרי העין באותה מטבע, ושיאו בנערת ‏האשפתות שמודעת היטב למצב שבו היא נמצאת, אך מחליטה לא להתפשר ולנקוט בגישת "הכל ‏או לא כלום". כי זה הרי החומר שממנו עשויות אגדות, ומותר להעז, ומותר לקוות, ומותר, ומותר ‏לאהוב.‏

גם היום, 22 שנים אחרי שיצא לראשונה, "אישה יפה" הוא סרט מהנה, עשוי בקצב נכון וזורם ‏בנעימות. אותן תובנות מאוחרות אודות המסרים הבעייתיים ויחסי הכוחות בסרט הן לא יותר ‏מנחרת בוז חרישית, שנבלעת בצל הנוסטלגיה ומובסת על ידי המתקתקות הנוגה של "‏It Must ‎Have Been Love" של רוקסט‏. ייתכן שסוד קסמו של הסרט הוא דווקא בפשטותו. יש בו טובים, הרעים בו רעים ‏במידה – רשעותם היא בעיקר באטימות הרגשית שלהם – ואין בו הרבה מעבר לכך. אין לו צורך להיות מציאותי, כי המציאות? היא תשתנה. יום אחד אנחנו כאן ‏ולמחרת שם. אבל האגדה היא זו שתישאר פה עוד הרבה אחרינו.‏