גאווה ודעה קדומה

במקור: Pride and Prejudice
במאי: ג'ו רייט
תסריט: דבורה מוגאץ'
על פי ספרה של ג'יין אוסטן
שחקנים: קירה נייטלי, מתיו מקפיידן, ברנדה בלת'ין, רוזמונד פייק, דונלד סאת'רלנד, סיימון וודס, ג'ודי דנץ'

אוי, אנגליה הג'ורג'יאנית היתה תקופה כל כך רומנטית. לאלה מביניכם שהתמזל מזלם לא לחיות בה, כמובן. האחרים כנראה נפטרו משפעת או מזיהום שנגרם להם כאשר עברו מתחת לחלון שאיזו עלמה בחרה להריק דרכו את סיר הלילה שלה. הרבה שינויים עברו על העולם באותה תקופה: האמריקאים, אומה צעירה, מרדו במלך ג'ורג' השלישי. האצילים הצרפתים למדו להכיר מקרוב את מאדאם גיליוטין. ובממלכה המאוחדת חגגו אנשים את שמלות המלמלה והרומן הרומנטי, שני ז'אנרים שנועדו להניח את הבסיס לז'אנר שלישי: הרומנים התקופתיים, היהיהיהיהיהי.

המשפט האחרון הוא מחווה לבנות בנט, חמישיית בנות צחקקניות להפליא שמתפעמות מהאפשרות שאולי אחת מהן תזכה (היהיהיהי) לפגוש גבר אמיתי. לפי כמות הדיבורים, ההתרגשות והצחקוקים שהן משקיעות בהעלאת האפשרות הזו, אפשר לחשוב שהגלו את כל הגברים בבריטניה לאיזו מושבה נידחת. אם המשפחה האמידה-לשעבר (ברנדה בלת'ין, 'להציל את גרייס'), אנגליה עם אופי פולני למהדרין, מתכננת מזימות מתוחכמות בכיוון מר בינגלי (סימון וודס), איש שעושרו מספיק כדי לקנות את כל צפון אנגליה, והוא גם רווק, גם ג'ינג'י וגם עשיר. בשל כך הוא יהווה בעל ראוי לג'יין היפה וטובת הלב (רוזאמונד פייק), ועל הדרך יפתור את כל בעיותיה הכלכליות עד נפילת האימפריה. כל זאת אם רק תצליח האמא למשוך את תשומת ליבו (היהיהיהי!!!).

ולג'יין אחות צעירה, אליזבת' (קירה נייטלי). קצת פחות יפה, קצת יותר חכמה, הרבה יותר צינית. ילדת סנדוויץ' קלאסית (חסד עשה עימנו הלורד סנדוויץ' בהמציאו את הפטנט המפורסם בטרם יתחולל זה הסיפור, הלא כן?), שמבחינת אמה יש בעיקר להשגיח עליה שלא תעשה בושות בנשף (או באופן כללי, היהיהי. זהו. סיימנו את מכסת הצחקוקים לביקורת הזו).

ולמר בינגלי חבר, מר דארסי (מת'יו מק'פאדיין). איש גבוה, שחור שיער, מסתורי, עגמומי ועשיר כקורח ועדתו ורואי החשבון שלהם גם יחד, אבל כנראה לא מספיק עשיר כדי לקנות לעצמו שם פרטי. השמועות טוענות שהוא גם איש בלתי נסבל. לפיכך, כצפוי, אליזבת' מתעבת אותו בנימוס ממבט ראשון, מר דארסי מתעב אותה באריסטוקרטיות ממבט שני, שניהם מתעבים זה את זו בלהט במבט שלישי, ולפיכך ברור לכולנו שהם פשוט נועדו זה לזו. כאן, בערך, מתחילה העלילה וכאן גם הסרט משתפר מאוד, על אף הפסקול הקבוע של הציחקוקים המעצבנים המלווים את כולו.

מי שזהו נסיונו הראשון בעולם העיבודים לספרי ג'יין אוסטן עלול לקבל כאב ראש מרוב השמלות המנופחות והצחקוקים ההיסטריים של תחילת הסרט. וכל בנות בנט עושות גם יחד רושם של עדר ברנשיות מעצבנות שמישהו צריך לשלוח ללובוטומיה, או משהו. העיקר שיהיה קצת שקט. אבל אחר כך, הזירה מתפנה לעניין שלשמו באנו הנה: סיפור האהבה-שנאה בין אליזבת' למר דארסי.

קירה נייטלי אמנם חיננית מאוד, אבל נפלא ממני להבין למה היא קיבלה מועמדות לאוסקר על המשחק. כנראה יש סעיף קטן ומוסתר בתקנון הקובע כי סרטים תקופתיים מחייבים מועמדויות אוטומטיות. על המשחק של מ'קפאדיין באמת אין הרבה מה לומר – זה לא שיש לו הרבה שורות מחץ (הו, אליזבת'!) או משהו משמעותי לומר (הית'קליף! הו, הית'קליף! סליחה, זה מסרט אחר). בתפקיד ה"תהיה יפה ותשתוק רוב הזמן" הוא בסדר. מה שכן, יש לפחות סצינה אחת שנראה שהוא התכונן לקראתה בבית הספר למשחק על שם סטיבן סיגל: בסצינה כלשהי לקראת הסיום הוא הולך לקראת המצלמה כאילו התפוצצה מאחוריו רכבת בסלואו-מושן. זה, כמובן, לא ייתכן, כיוון שמדובר בתקופה הג'ורג'יאנית – סטיבן סיגל עוד לא הומצא אז. אבל למרות ההופעה הלא מרשימה של הגיבורים, בסך הכל כיף לראות אותם ביחד. הם מתגוששים ביניהם ללא הרף, ועושים את זה עם מספיק רגש וכימיה ושנינות כדי שכל המריבות הללו יהיו מהנות מאוד.

לזה יש להוסיף משחק מצויין של דונלד סאת'רלנד (מר בנט), שמשכנע להפליא שהוא ציניקן חסר בושה ובעל חוש הומור. למרבה הצער, אי אפשר לומר את זה על אשתו, בגילום ברנדה בלת'ין: היא בעיקר היסטרית כל הזמן, וכנראה התכוננה לתפקידה על ידי חריש עמוק בכל האתרים המרכזים בדיחות על חותנות פולניות. היא משכנעת בתור פולניה מעצבנת, אבל היא גם מעצבנת.

בתור ערך מוסף, הסרט – כמו הספר – מספק הגיגים אודות המעמדות השונים והיחסים ביניהם, כמו גם הפשרות שאנשים נאלצים לעשות מול האידיאל שלהם. כמובן שעיסוק בנושא טוב לא מחייב את העיסוק להיות מוצלח, אבל רוב הזמן הסרט לא נכשל בזה. הדוגמה הבולטת, מעבר למרת בנט הטרחנית, שמתעקשת לעשות צחוק מעצמה כדי לשפר את סיכויי בנותיה לחיים טובים (כלכלית, ולפי שיטתה זה הכל בחיים), היא דמות משנה קטנה אבל משמעותית, שארלוט לוקס (קלאודי בלאקלי), חברתה של אליזבת, והחיים שהיא בוחרת לחיות למען ביטחון כלכלי. אמנם לא מדובר כאן בביקורת חברתית נוקבת – במטותא, הסרט מתרחש לפני מאתיים שנה, ואני משוכנע שכבר אין בין קוראינו מישהו שמתנגד לכך שיותר לאריסים לנעול נעליים בימי ראשון – אבל כן יש אמירה על הויתורים והשאיפות (קטנות וטיפשיות ככל שייראו מהצד), שמתווים את חייהם של אנשים, ועל כוחן של מוסכמות חברתיות לנהל חיים.

אל תתנו לאמור לעיל להטעות אתכם: 'גאווה ודעה קדומה' הוא בעיקר קומדיה, שבנויה על שנינויות ודיאלוגים, ועושה את זה טוב. זה בשום אופן לא סרט מושלם, אבל הוא משעשע, הוא שנון בדרך כלל, והוא היה כיף. למרבה השמחה, הגרסה שמוקרנת בארץ היא הבריטית, ועל כן נחסכו מכם שתי דקות של ברבורים רומנטיים ושמאלציים של זוג מאוהב שיש בגרסה האמריקאית. חבל שלא חתכו גם כמה מהצחקוקים החוצה, היהיהיהי.