ביקורת: פרינסס

מהי בדיוק העלילה של הסרט הזה? גם אחרי הצפיה זה לא ברור, אבל זה מטריד ויפהפה
שם רשמי
פרינסס
שם לועזי
Princess

תעדכנו את הקיטורים: זה כבר לא "הקולנוע הישראלי עוסק רק בכיבוש ומשפחות במשבר". ‏עכשיו זה "הקולנוע הישראלי עוסק רק ביחסים אסורים בתוך המשפחה". שתי הטענות האלה לא ‏נכונות, כמובן, אבל – בעיקר בשנה האחרונה – נדמה שיחסים דפוקים במיוחד בתוך התא ‏המשפחתי הפכו לנושא נפוץ כל כך בקולנוע הישראלי שצופי פסטיבלים בחו"ל הולכים ברצינות לתהות מה לעזאזל לא בסדר איתנו. כלומר, חוץ מכל הדברים הרגילים.

בניגוד מוחלט, נאמר, ל"הרחק מהיעדרו" של קרן ידעיה, שהיה מהרגע הראשון אפל ומדכא, ‏‏"פרינסס" הוא שטוף שמש, נשמע ונראה נהדר (הוא צולם על ידי ראדק לאצ'וק, שצילם גם את "הבאבאדוק"). בדירה קטנה חיה אדר בת ה-12 עם אמא (קרן ‏מור) ובן זוגה הנוכחי (אורי פפר). הילדה אמנם חכמה מדי לבית הספר, אבל בבית הכל דווקא די ‏בסדר. אפילו היחסים בינה לבין האבא החורג די סבבה, אם כי הם מבוססים על בדיחה פרטית ‏קצת מוזרה – הוא מדבר אליה רק בלשון זכר וקורא לה "נסיך". יום אחד אדר פוגשת את אלן (מבטאים את זה אה-LEN, משום מה), וזה ‏כמו להסתכל בראי. אלן הוא נער דומה להפליא לאדר , ההורים שלו נעדרים מסיבה שלא ממש ‏מוסברת עד הסוף, אז אדר מביאה אותו הביתה. ופתאום יש שניים ממנה – בן ובת.‏

מה קורה בהמשך? אני לא סגור על זה, האמת. לאלן יש נטיה להופיע ולהיעלם ללא הסבר ולא תמיד ‏באופן הגיוני. מרחוק או מאחור, אי אפשר להבדיל בינו לבין אדר, והם מחליפים מקומות, מתאחדים ‏למראית עין לדמות אחת ושוב מתפצלים, שוב ושוב. אז השאלה הראשונה היא האם אלן בכלל קיים, או שהוא ‏רק צורת ביטוי של נערה המתלבטת עדיין בשאלת זהותה המינית. עם זאת, אלן הוא לא הזיה ‏פרטית של אדר, מכיוון שגם הדמויות האחרות בסרט מכירות בקיומו. לכן הסרט כולו מוטל בספק: ‏לא ברור האם כל הסצינות מתרחשות במציאות, ואם כן – האם הן באמת מתרחשות בסדר שבו הן ‏מוצגות (אדר לפעמים הולכת לבית ספר, ולפעמים לא ‏היתה בבית הספר כבר חודשים)‏. הפערים ‏שבין כל סצינה לזו שאחריה – שעל הצופים מוטל להשלים בעצמם – הולכים וגדלים, וכשהדמויות משוחחות בינן לבין עצמן הן אף פעם לא מדברות לעניין. כך הסרט ‏כולו הופך להזיה בנוסח דייויד לינץ', שכל ניסיון למצוא בה הגיון עקבי נידון לכשלון. אין פה עלילה ‏של ממש, יש פה אווירה. והאווירה מעיקה. מתחת לשלווה הבהירה והנקיה רוחשים דברים ‏מטרידים. זה מתחיל בעצם העיסוק במין ומיניות בסרט שבמרכזו ילדה, וממשיך הרבה מעבר ‏לכך.‏

הסרט הזה קיים בזכות נס של ליהוק. אילו השחקנית הראשית בסרט היתה בת גילה של הדמות ‏שהיא מגלמת, היה צריך לקרוא לשלח בבמאית את הרשות להגנת הילד. קשה להאמין, אבל שירה האס למעשה היתה קרובה ‏יותר לגיל גיוס מאשר לבת-מצווה כשצילמה את הסרט. כנראה שנמצאה האלן פייג' הישראלית – ‏שחקנת שתוכל לגלם ילדה קטנה גם בגיל חמישים. והעובדה שמדובר בשחקנית מצוינת עם עתיד ‏ענק בהחלט עוזרת. נס שני הוא התאום שלה, שאותו מגלם אותו אדר זהר הנץ. כן, לשחקן קוראים ‏אדר, מה שנשמע כמו מזימה לגרור את הבלבול גם אל ‏תוך ‏כותרות הסיום של הסרט.‏

דווקא מכיוון שכולם כל כך מצוינים (עוד לא דיברתי על קרן מור, אבל לדווח על כך שהיא שחקנית מצוינת זה כמו לומר שהים מלוח ובקיץ חם), לוקח בערך רבע שעה להבין שמשהו עצוב קורה ‏כאן מתחת לפני השטח – ויתר הסרט רק מותח את אותו הדבר עוד ועוד. הסצינה הראשונה שבה ‏האב החורג נמצא בחדר השינה של אדר מטרידה בפני עצמה, באופן מאוד מרומז. ובכל זאת הסרט מציג את הדברים באופן מפורש יותר ויותר, עד לסצינה שפשוט זורקת לקהל את המציאות ‏בפנים, ולכן מייתרת או את עצמה, או את יתר הסרט. ומכיוון שקשה לדבר על עלילה של ממש, ‏וממילא קשה אפשר לדעת מה קורה ומה משל, הסרט מקנה הרגשה של דריכה במקום, כאילו ‏אנחנו רואים את אותה סצינה ספק יפהפיה ספק מטרידה שוב ושוב. הוא מגלה יותר מדי, ולא מספיק.


פורסם במקור בוואלה