המלכה

במקור: The Queen
במאי: סטיבן פרירס
תסריט: פיטר מורגן
שחקנים: הלן מירן, מייקל שין, ג'יימס קרומוול, סילביה סיימס, אלכס ג'נינגס

'המלכה' עוסק, פחות או יותר, בשבוע שבין מות הנסיכה דיאנה לבין הלווייתה. תאונת הדרכים הקטלנית הביאה לקיצה מערכת יחסים מרה וקשה בין דיאנה לבין משפחת ווינדזור. בעוד את בריטנה – ועוד חלקים רבים של העולם – שוטף גל של אבל ציבורי, מחליטה המלכה אליזבת כי המשפחה המלכותית תתאבל באופן פרטי ומאופק באחוזתה המרהיבה בבלמורל, סקוטלנד. ההחלטה הזו – שנראית מובנת מאליה לאליזבת – מוצגת על ידי המדיה ונתפסת על ידי הציבור כאות של חוסר רגישות וניכור כלפי העם הבריטי. מבלי משים, מוסד המלוכה נכנס למשבר חמור.

כששמעתי שהסרט עוסק ביחסים בין טוני בלייר למלכה אליזבת, תהיתי מה לעזאזל כל כך מעניין בזה. ובכן, מסתבר שסטיבן פרירס, הבמאי, ופיטר מורגן, התסריטאי, הצליחו להפוך את פרשת לווייתה של דיאנה לסרט מרתק. התכסיס שלהם פשוט אבל אפקטיבי מאוד – בתחילת הסרט הם יוצרים חלוקה ברורה מאד בין "הטובים" ו"הרעים". בצד של הטובים נמצאת דיאנה, המוצגת דרך שורה של צילומי ארכיון כנסיכת העם, מלאת רגש וחיבה. גם טוני בלייר (מייקל שין), ראש הממשלה החדש של בריטניה, ופמלייתו, זוכים לתיאור מחמיא. אנשי מפלגת הלייבור מוצגים כחיות פוליטיות חדות חושים, ומר בלייר מצוייר כאדם רגיש ואנושי. משפחת המלוכה, לעומת זאת, מתוארת כחבורה של פוצים זקנים, תמימים מבחינה פוליטית ומאובנים מבחינה רגשית. המלכה מנסה לשמור על מרחק מכל ההמולה ההמונית, הנסיך פיליפ (ג'יימס קרומוול) עסוק בעיקר בציד איילים, המלכה האם, על תקן הקשישה הבריטית בעלת הפה הגדול, מתפקדת כאתנתחא קומית – חסרת טעם, לדעתי – ואפילו צ'רלס, בן המשפחה היחידי שנראה כאילו מותה של דיאנה זיעזע אותו, מנצל את המצב כדי לברר בעדינות אם הוא כבר יכול להיות מלך.

ההצגה של הווינדזורים בתחילת הסרט כל כך מרושעת שקשה לי להאמין שמי מהצופים היה בעדם. ברגעים מסוימים, 'המלכה' הוא סוג של דרמה משפחתית; אחרי הכל, משפחת ווינדזור היא כנראה המשפחה הדיספונקציונאלית הכי מפורסמת בעולם. עם זאת, פרירס ומורגן יודעים שכשמדובר בווינדזורים, המשפחתי הוא פוליטי לחלוטין. סוגייה שולית במיוחד, כמו מצבו של הדגל שמתנוסס מעל ארמון בקינגהם, הופכת לשערורייה שדורשת משא ומתן בין ראש הממשלה למלכה, ובכלל לא ברור אם המתחים בין צ'רלס ואמו נוגעים רק לענייני המשפחה; הרי צ'רלס מרגיש שהוא, בניגוד למשפחתו, יורש-עצר מודרני ומעודכן. כנראה שזו הסיבה שהדרמה המשפחתית והדרמה הפוליטית משלימות זו את זו היטב. לקראת סוף הסרט, אליזבת מכנה את עצמה "מלכה וסבתא" – הביטוי הזה מתמצת יפה את מערכת הלחצים הכפולה שמופעלת עליה והופכת את 'המלכה' לסרט מעניין.

וזה לא הכל. אחרי שפרירס לוכד את תשומת ליבנו באמצעות החלוקה הפשטנית לטובים ורעים, הוא טורף אותה. לא באופן דרסטי מדי, אבל מספיק כדי להפוך את מערכת היחסים בין בלייר לאליזבת למרכז הסרט. על פי פרירס, דיאנה ובלייר חולקים הרבה במשותף – שניהם אנשי העם, שניסו לשנות את המוסדות המסואבים שלתוכם נכנסו. אולם אף על פי שיחסיהם של טוני ואליזבת, כמו אלה של המלכה ודיאנה, מתחילים בנימה צוננת משהו, המשבר הופך אותם לשותפים בכוח. ובינות ההמולה הפוליטית והתקשורתית, הפוליטיקאי הצעיר והמונארכית המנוסה מלמדים זה את זה כמה לקחים חשובים. אל דאגה, פרירס מחויב למסורת בריטית ארוכת שנים של אנדרסטיימט והסרט לעולם אינו גולש לשמאלץ. ובכל זאת, החלוקה החותכת של תחילת הסרט בכלל לא ברורה בסופו.

צוות השחקנים כולו – ולא ציפינו לפחות מכך – משחק מצויין. אני לא בטוח שלהלן מירן, הוד מעלתה בשבילכם, מגיע אוסקר, אולם ייתכן מאוד שאני סבור כך משום שהמשחק של מירן כל כך מאופק, ואילו אני רגיל לתצוגות רגש מוחצנות. מירן מוכיחה שניתן להציג לפחות עשרה סוגים שנים של כירכום פנים, כאשר כל אחד מהם מציע הלך רוח אחר: מצער מכובד ועד רוגז מרוסן. אבל גם אם השינויים בגוון הקול ובמתח הגבות מינימליים, הם עדיין מצליחים להעביר היטב את האופן שבו אנשים שחונכו לשמור הכל בבטן חווים משברים. מה גם שברגעים המעטים שבהם אליזבת מסירה את המסכה המלכותית, המשחק של מירן באמת נוגע ללב. אפילו ג'יימס קרומוול, שקיבל את השורות הכי שערורייתיות ("הומואים?! בקתדרלת ווסטמינסטר?!") מצליח לשמור על הדמות שלו אנושית. ובכלל, משפחת המלוכה והסגל שלה – חבורה של אריסטוקרטים שבטוחים שהשמש זורחת מהאתם-יודעים-מה שלהם – זוכים לביצוע נפלא; גבות מורמות ושפתיים מוטות מעולם לא היו מלאות יותר במשמעות. לעומת סגל המלוכה, אנשי מפלגת הלייבור משוחקים באופן מוחצן למדי, במונחים בריטיים, והם מזכירים יותר מכל חבורה של ילדים שובבים שהשתלטו על משרד המנהל. בתווך ניצב מייקל שין בתפקיד בלייר, והוא מעביר היטב את הדילמה שלו – מצד אחד הוא רוצה לנער את הממסד העבש, ומצד שני, האחריות החדשה שלו גורמת לו להבין לליבה של הוד מעלתה. אבל אל תטעו, השיעור שלומד בלייר, כמו גם הדמויות האחרות, תפקידו לשקף את השינוי שעוברת המלכה, וכובד משקלו של הסרט מונח, בביטחה יש לומר, על כתפיה של הלן מירן.

הבעיה היחידה עם 'המלכה' היא שבסופו של דבר, הוא מנסה לרצות את כולם. אם בתחילתו נדמה שמדובר במנשר אנטי-מלוכני בוטה, הרי סופו מדולל מאד מבחינה פוליטית. אני לאו דווקא ציפיתי שהסרט יסתיים בעריפת ראשים, אבל גישת הפרווה שאליה נכנע פרירס לקראת סוף הסרט (שנובעת כנראה מהעובדה שההתרחשויות ההיסטוריות עצמן לא היו חד משמעיות) גרמה לי להרגיש כי למרות שהדמויות למדו הרבה, אני למדתי מעט מאד. זהו בסרט מבדר ועשוי היטב, אבל בהחלט לא בסוג הסרטים שממשיכים להעסיק אותך ימים אחרי הצפייה.