תמונה קבוצתית: סרט השנה 2017

באופן החלטי וסופי, מה היה הסרט הטוב של 2017. חמישה מהם.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להפתיע את כולנו ולסכם את שנת 2007 בכלל.


עם סוף השנה, באה עונת הסיכומים, ועם עונת הסיכומים באה רק שאלה אחת ויחידה שניתן לשאול: "מהו סרט השנה שלכם מ-2017?"

מתן בכר: זו הייתה ריהאנה ששרה את השורה הידועה "בייבי, המפתחות אצלך, עכשיו שתוק ותנהג." זה לקח עשר שנים, אבל נראה שאותו בייבי החליט להקשיב לה, וזה מה שהוא עושה רוב הזמן – שותק ונוהג. כלומר, זה מה שהוא עושה ב"בייבי דרייבר", סרטו האחרון של אדגר רייט והסרט הכי טוב שראיתי השנה.
כתבתי פה כבר שלדעתי "בייבי" הוא הסרט הכי פחות מוצלח בפילמוגרפיה של רייט, אבל אני חושב שגם סרט קצר שהוא יצלם בטלפון יהיה טוב יותר מהרבה מן הסרטים שקיבלנו השנה. למרות שהתסריט הפעם גנרי למדי, רייט מפצה על כך בדברים שהוא עושה ממש טוב – סטייל ויזואלי ופסקול. הסרט בבירור נוצר קודם כל מתוך אהבה למוזיקה, שכמו בסרטיו הקודמים, משתלבת ממש טוב עם השירים ברקע. סצינת הוואן שוט של כותרות הפתיחה בה בייבי הולך לקנות קפה היא הברקה קולנועית עם המון השקעה, ומצריכה מספר צפיות כדי לתפוס את כל הפרטים הקטנים.
חיכינו ארבע שנים לסרט חדש של אדגר רייט, ולמרות שהוא לא מגיע לרף של הקודמים, "בייבי דרייבר" הוא סרט קצבי, מהוקצע ומאוד מבדר. וכל כמה זמן יוצא לכם לראות סרט פשע מוזיקלי?

Webp.net-resizeimage (2)

נעמה רק: איך אפשר לא לאהוב סרט של בונג ג'ון-הו שיש בו את טילדה סווינטון, פול דאנו, חזירה ענקית וחמודה וילדה שתעשה בשבילה הכל? בעצם, איך אפשר לא לאהוב סרט של בונג ג'ון-הו? שמעתי שיש אנשים שלא אוהבים, וואלה, לא יודעת מה יש להם. הסרטים שלו תמיד טעונים עד הקצה ברגש ובאנרגיה, שאם לא היה מדובר בתמונות זזות על מסך כולנו היינו מתחשמלים. גם "אוקג'ה" הוא סרט כזה, יצירה קולנועית שצריך לראות על המסך הכי גדול שאתם יכולים להשיג, כי באולם איימקס כבר לא נזכה לראות אותו. היסטורית, הוא היה קרוב למהפכני – הסרט הכי מדובר של נטפליקס עד כה, שגרם לסנובים של קאן להיחנק ולגיקים מכל העולם להידחק עם חברים מול מקרן או מסך טלוויזיה גדול. טכנית, הוא מושלם -הבימוי, הצילום, המשחק, העיצוב, הליהוק, הדמויות המונפשות, הכל כמו שצריך. רגשית, זה אחד הסרטים המצלקים של השנים האחרונות, אם לא בכלל. העובדה שהוא עוסק בחיה דמיונית לא מנעה מלב הצופים להתכווץ ברגעים הכי אכזריים שבו, אבל זה לא סרט על תלאותיו של בעל חיים אומלל, אלא על אנשים ועל חמלה אנושית – יש בו ספקטרום שלם של אכזריות, שבו גם מי שנחשב מוסרי מעלים עין ממשהו. וכן, זה גם סרט על ילדה והחברה הכי טובה שלה. מי לא אוהב כאלה?

Webp.net-resizeimage (1)

עידן זיירמן: הבחירה שלי לסרט השנה היא "מלחמת הכוכבים, פרק 8: אחרוני הג׳דיי". תקראו לי פאנבוי, תקראו לזה אפקט שרק, אבל הולי קראפ, סטאר וורס!

כבר מההתחלה משהו פה נראה קצת מוזר. כפי שפרק 7 הלך בצעדיו של סטאר וורס המקורי, פרק 8 לכאורה הולך בצעדיו של ״האימפריה מכה שנית״ המיתולוגי. המורדים בורחים מהבסיס הסודי שלהם בפאניקה, הג׳דיי(-ית) הצעירה מוצאת את המורה החכם והזקן שיאמן אותה… אבל לא הכל מסתדר בדיוק לפי הנוסחה. דברים מתחילים להשתבש. מאוד. לוק אומר לריי ש״הדברים לא הולכים לקרות כפי שאת חושבת שהם יקרו״, ואז פרק 8 מתחיל לנפץ בנונשלנטיות את התבניות שהוקמו ע״י סרטי ״מלחמת הכוכבים״ לפניו. לא בזלזול. לא ביוהרה, אלא תוך כדי לדבר על המקום החשוב שהיו לאגדות הגדולות של ״מלחמת הכוכבים״ בעבר, ומה צריך לעשות איתן כמה עשורים מאוחר יותר.

בדרך, יש לסרט הזה את החוצפה להיות סרט ״מלחמת הכוכבים״ הכי יפה, מכל סרטי ״מלחמת הכוכבים״ האחרים. יש לו את הסצינה הכי יפה שראיתי בסרט כלשהו בסדרה, וגם את הסצינה במקום השני והשלישי. הוא מפצה על הפסקול הסתמי-קלות של פרק 7 בשילובים מדהימים של מוזיקה מקורית עם המוזיקה שכולנו למדנו להכיר ולאהוב, הוא סוחט משחקן ותיק אך אנמי כמו מארק המיל את ההופעה הכי טובה שלו, בהפרש ניכר, והוא מצחיק. והוא מראה לנו דברים שאף פעם לא ראינו בסרטי ״מלחמת הכוכבים״.
זה לא שאין קצת בעיות ב״אחרוני הג׳דיי״, אבל לעזאזל עם זה. אנחנו מדברים על למה הוא סרט השנה שלי, נכון? אז זה מאוד פשוט – הוא עושה מעט מאוד דברים לא נכון, ואת מה שהוא עושה נכון הוא עושה ממש, ממש טוב.

Webp.net-resizeimage

יהונתן צוריה: יש הרבה מועמדים טובים לתואר "סרט השנה" וההתלבטות הייתה קשה, ופרט לסרטים שציינו שאר הכותבים יש את "דטרויט" (שלא בחרתי כי הוא לא הופץ כאן), "נשות המאה ה-20" (שלא בחרתי כי הוא הרגיש קצת 2016 מדי) ו"השם שלך." (שלא בחרתי כי הוא לא הופץ כאן וכי הוא הרגיש לי קצת 2016 מדי) מה שמשאיר את הבחירה למה שהוא לא רק סרט השנה שלי, אלא של כולם – "תברח".
אין כמעט מחמאה שאני לא מוכן לתת לסרט הזה – סרט שמשלב את הפוליטי, האישי, החברתי, התת-מודע, המודע וכולו לתוך יצירה מושחזת של כיף טהור. ולא סתם כיף – כיף מלא המצאות. אומנם "מקורי" זה אולי מוגזם מדי לסרט שבסופו של דבר קרוב מאוד לאזורי "נשות סטפפורד", אבל השימוש בכוסות תה כצליל מעורר אימה ובכלל כל "האזור השקוע" הם רעיונות כל כך כיפיים שיהיה מעניין לראות איך יוצרים יעתיקו וישחקו איתם בשנים הבאות בין אם בקולנוע או ביצירות מעריצים. בשנה של סרטים חדשים משלל זיכיונות מקוריים, נראה שהיצירתיות של "תברח" היא זאת שנשארה עם מעריצים. ואם אתם לא מאמינים לי, תראו את הקבלות של הסרט – סרט קטן, אימה, "של שחורים" שהצליח להרוויח מעל 100 מיליון דולר בקופות, להגיע לארץ להקרנות סדירות (הישג בפני עצמו) ומסתמן כמועמד אפשרי לקחת את פרס הסרט הטוב ביותר באוסקרים. והעובדה שכל זה מג'ורדן פיל, עד לפני שנייה חצי מ"קי ופיל", אולי תוכנית המערכונים הכי קולנועית שהייתה אי פעם, זה הדובדבן שבקצפת.

Webp.net-resizeimage (4)

דורון פישלר: זה היה חייב לקרות בסופו של דבר: האקדמיה למבקרי סרטים מטעם עצמם שהם גם דגים אדומים הדיחה אותי משורותיה, בטענה (הדי מוצדקת, אני חייב להודות) שאני כבר לא מבקר, ולמעשה גם לא דג. הרעיון כאילו אני יכול להגיד למישהו מה היה הסרט הטוב של השנה הוא קצת מגוחך, כי את רוב הסרטים של השנה, כולל סרטים גדולים וחשובים, לא ראיתי; ופרס הדג המלוח בוודאי שלא יכול להיות מחולק השנה, כי סרטים גרועים לא ראיתי כמעט בכלל (אומרים ש"סרט אמוג'י" היה לא משהו בכלל. אין לי שום כוונה לבדוק).

אז, אין פרסים, אבל סיכום מהיר: הסרט החשוב של השנה, ללא צל של ספק, הוא "וונדר וומן"; כוכבת השנה היא ללא שום פקפוק גל גדות; אירוע השנה בעולם הקולנוע הוא metoo#; הרגע המביך וגם המדהים של השנה הוא חלוקת פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר; הסרט עם הכי הרבה רגעים שהיו נכנסים בקלות לרשימת הדקות הגדולות של השנה הוא "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי"; הסצינה הכיפית של השנה היא כתוביות הפתיחה של "שומרי הגלקסיה 2"; הסרט הגרוע ביותר שכולנו ידענו שיהיה גרוע ואז הוא היה גרוע הוא "ליגת הצדק"; הסרט שהיה באמת לא רע בכלל אבל חבר'ה קצת פרופורציה הוא "לוגאן"; ההפתעה הגדולה שכולם כבר דיברו עליה ובצדק ולכן אין לי שום דבר מעניין להוסיף לדיון היא "תברח". קל.

אבל במה שנוגע לבחירת סרט אחד שהוא סרט השנה – זה קצת יותר קשה. מאחר שסרטים בינוניים וסבירים הגיעו לי לגמרי עד לכאן, כל סרט שהייתי מוכן אפילו לשקול בתור סרט השנה היה חייב להיות משהו מופרע. משהו שכמוהו עוד לא ראיתי, שלא רק לוקח על עצמו משימה מוזרה ומטורפת אלא גם מבצע אותה היטב. ומכיוון שאף פעם עוד לא ראיתי קומדיה רומנטית שהיא בעצם סרט מפלצות-ענק אבל בעצם דרמת הרס עצמי מדויקת, "קולוסאל" הוא לגמרי הסרט הזה.

גימיקים ורעיונות גדולים ומוזרים זה מצוין, וסרט-אינדי קטן שהוא גם סרט על מפלצות שרומסות את סיאול הוא בהחלט רעיון כזה. אבל גימיק לבד לא מספיק (ע"ע "אמא!"); צריך גם לעשות איתו משהו. ו"קולוסאל" לא עושה לעצמו הנחות רק משום שהרעיון שלו מופרע לגמרי. זה היה סרט מצוין גם בלי קשר למפלצות: אן האתוויי וג'ייסון סודייקיס יוצאים מהכלל בתפקידים המורכבים והלא סטנדרטיים שלהם; הצילום והבימוי של הסרט – מיקום המצלמה החכם בכל סצינה, והתפקיד המשני המשמעותי שמגלם בסרט מזרן מתנפח – מסמנים את נאצ'ו ויגלאנדו כבמאי מבריק, והעלילה לוקחת תפניות שדורשות אומץ. הוא לא סתם ביזארי – הוא גם מעולה. אין שום ספק שיהיו לנו גם בשנים הבאות עוד הרבה מלחמת הכוכבים, ים של מארוול, וגם מלאי שנתי של סרטי אוסקר, וזה סבבה, אבל אני רוצה כל שנה שלושה "קולוסאל", בבקשה.

Webp.net-resizeimage (3)