תמונה קבוצתית: סרט השנה 2018

כותבי האתר בוחרים מה היה סרט השנה שלהם לשנת 2018.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות בתשובות של עצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להפתיע את כולנו ולסכם את שנת 2008 בכלל.


עבר קצת זמן מאז ה"תמונה קבוצתית" האחרונה, ואני מצטער על זה. אבל לעניינו: שאלה אחת, פשוטה, לכבוד השנה החדשה וסיום הקודמת – "מהו סרט השנה שלכם של שנת 2018?"

 Webp.net-resizeimage (6)

נעמה רק: בחירת סרט השנה שלי ל-2018 הייתה אחת הקלות שהיו לי. "ליידי בירד" הוא אולי לא הסרט שדירגתי הכי גבוה, או זה שאני חושבת שהוא השלם והטוב ביותר מכל בחינה טכנית, אבל הוא ללא ספק זה שהכי נגע בי. אפשר להאשים בזה את הנושא – התבגרות בפרברים בשנות האלפיים – אבל הסרט הזה הוא ממש לא רק לנערות שאפתניות אך הססניות לשעבר. זה סרט רגיש מאין כמוהו, שלא מהסס להעמיד את הדמויות שלו במצבים מסובכים אבל בסופו של דבר נשאר אדיב ואוהב כלפיהן. אין כאן אף אחד שהוא "רע" – אפילו לא הדוש שלא רואה את הגיבורה ממטר, או הבחור ששבר לה את הלב. בסוף כולם מוצאים את הדרך לעשות את הדבר הנכון, גם אם מעט באיחור.

סרטי התבגרות נופלים לא פעם בכתיבה מתאמצת שמנסה להישמע צעירה אבל יוצאת הכי זקנה שאפשר. זה לא המקרה כאן, כי כולם בסרט, מתבגרים או שלא, פשוט מדברים כמו אנשים. הם מוציאים עצבים רגע אחד ומתאחדים סביב מטרה משותפת במשפט הבא, הם משקרים באופן ברור וברור פחות. התסריט לא מרגיש צורך להסביר יותר מדי, והצופה מבין אותו בבהירות כפי שהוא מבין כל אדם שעומד מולו, חשוף וכנה.

Webp.net-resizeimage (4)

ספויילרים ל"זמנים קשוחים באל רויאל" בפסקה האמצעית

זוהר אורבך: כש״אישה בורחת מבשורה״ מגיע לשיא שלו, דויד גרוסמן כותב, בפרפראזה על תהילים, ״גם אם אלך בגיא צלמוות לא ארא רע כי הסיפור שלי עמדי״. דרו גודארד, שכתב וביים את ״זמנים קשוחים באל רויאל״, ככל הנראה לא בקיא בכתביו של הסופר הג׳ינג׳י, אבל באיזשהו שלב בסרטו החדש, המשפט ההוא הדהד בזיכרון שלי.

הסיפור שלי עמדי. זה הניצחון שלנו על העולם – היכולת לבדות. היכולת לשקר. היכולת לספר סיפור. ג׳ף ברידג׳ס מגלם כומר שהוא לא באמת כומר, אבל לפקיד הקבלה הצעיר שמנהל לבדו את המלון המסתורי בו מתרחש הסרט זה לא משנה, כי הוא צריך גאולה, והכאילו-כומר הזה מוכן להעניק לו אותה. אם לא באמת אז בדמיון. כי גם אם הוא יילך בגיא צלמוות (ובאיזשהו שלב המלון הזה הופך לגיא צלמוות) אין לו מה לדאוג – הסיפור שלו עימו.

ומסביב לאמת הפשוטה הזאת דרו גודארד העמיד סרט שהוא שעתיים וחצי של אושר – עם צוות שחקנים נהדר, דיאלוגים חכמים אבל לא מתחכמים, ויזואליה צבעונית ומנקרת עיניים ופסקול מופלא – גם הלחנים המקוריים של מייקל ג׳יאצ׳ינו, גם להיטי פופ משנות השישים שמופיעים לאורך הסרט וגם הקאברים המצוינים שאחת מכוכבות הסרט, סינתיה אריבו, מבצעת לאותם להיטים אחת לכ-20 דקות. גודארד מנצח על כל המרכיבים האלה בוירטואוזיות מעוררת השתאות, ויוצר את מה שהוא אחד הסרטים היחידים של 2018 שאני מאמין שאחשוב עליהם גם ב-2028.

Webp.net-resizeimage (2)

מתן בכר: שששששש, תקשיבו טוב. מה אתם שומעים? כלום, בדיוק. אין מונולוגים לא נגמרים, אין קריינות מייגעת ואין דיאלוגים מלאים באקספוזיציה שאפשר למצוא היום בכל סרט שני. כולם בשקט, כי חייבים להיות בשקט. אם תעשו צליל כלשהו, הוא עלול להיות האחרון שתעשו. זהו אחד הדברים הבולטים לטובה ב"מקום שקט" – הוא מסתמך על הפן הויזואלי הרבה יותר מאשר הקולי. או כמו שאומרים בקולנוע: זה סרט שמראה, לא מספר.

"מקום שקט" בקלות היה יכול להפוך לסרט גימיק מעיק שאנשים שוכחים אחרי כמה ימים. אבל הבימוי המהוקצע ותצוגות המשחק הנהדרות (בעיקר של השחקנית הצעירה והחירשת מיליסנט סימונדס) הפכו אותו למה שהוא בקלות סרט המתח/אימה של השנה (מצטער, "מת או חובה"). הוא השאיר אותי על קצה המושב ועם האצבעות תקועות עמוק בידיות הכסא, ומה שבאמת מפתיע זה שהסרט הפך גם את האולם שבו הייתי למקום שקט – וזה אולי ההישג הכי גדול שלו.

Webp.net-resizeimage (1)

אדם קלין אורון: הקטע המעניין באמת עם רובוטים הוא שמהרגע הראשון שהאנושות עלתה על הרעיון של יצורים בעלי בינה מלאכותית היא מפחדת מהם פחד מוות. זה אומר כל מיני דברים על האמונה שלנו בעצמנו, אבל לעניינו, זה בעיקר אומר שרוב הסרטים על רובוטים הם די מבהילים: יש בהם יצורים מאוד חזקים ומאוד חכמים שמנסים להרוג בני אדם. וזה פוסט-אפוקליפטי ומדכא ולפעמים, רק לפעמים, גם ממש ממש מגניב.

לי וואנל, הבמאי של "משודרג'"(והתסריטאי של "המסור" ו"הרוע שבפנים") מחליט לשלב: החיים של גריי טרייס, גיבור הסרט, התפוררו לו מול העיניים, יחד עם היכולת שלו ללכת. אבל פרוצדורה חדשנית מצליחה לחבר אותו ל-STEM, בינה מלאכותית שמרימה אותו שוב על הרגליים ואז משתמשת ברגליים – ובידיים, ובמצח, ובכלי המטבח – האלה כדי לקרוע לאנשים את הצורה.

אבל זה, כמובן, לא מספיק. כי וואנל, שהוא גם התסריטאי כאן, יודע שמכות וזוויות צילום יוצאות דופן זה נפלא, אבל קודם כל צריך שאנשים יזדהו עם הגיבור. וכאן נכנס לתמונה לוגאן מרשל-גרין: הוא משכנע בתור בעל אוהב אך מרוכז בעצמו; הוא משכנע בתור אדם שהגיע הכי נמוך שאפשר; הוא משכנע בתור מי שרוצה לנקום; והוא, במיוחד, משכנע בתור מי שחותך לאנשים את הלסת מבלי שיש לו מושג איך להחזיק סכין ביד.וגם זה לא מספיק, כי צריך סיפור. ותעלומת התפוררות חייו של גריי היא סיפור מצוין, שמפגיש אותו עם דמויות שינסו לעזור לו, אחרות שינסו להרוג אותו, וכאלה שגם וגם. תוך כדי, הם גם יחשפו בפנינו עולם שהוא קצת כמו שלנו, אבל לא בדיוק, עם אויבים שהם די מוכרים לנו, אבל לא לגמרי.

עד כאן, חתיכת הישג. אבל אז וואנל גם זורק לתוך כל הקלחת הזו דיונים מעניינים על מה הופך אותנו לבני אדם, מה זה רצון חופשי, ואיך תראה בינה מלאכותית בעתיד הממש קרוב – ומצליח להפיק מכל זה תבשיל עוד יותר מוצלח, בזמן שהוא גורם לזה להראות קל, ולהשאיר את כל העניין תמיד, אבל תמיד, מגניב.

Webp.net-resizeimage (5)

עידן זיירמן: "הנוקמים: מלחמת האינסוף" לא היה הסרט הכי טוב שראיתי השנה (מישהו אחר לקח לי כבר את "זמנים קשוחים באל רויאל"). אני אפילו לא בטוח שהוא היה סרט הסופר-גיבורים הכי טוב שראיתי השנה (היי ספיידרמן!). אבל אני לא כל כך בטוח שאני אזכה לראות אירוע כמו "הנוקמים: מלחמת האינסוף" בקולנוע פעם נוספת בחיים שלי.

מלכתחילה כל הפרויקט הזה היה מופרך, ובכל שלב לאורך הדרך היה נראה שיש לו הזדמנות מפוארת להכשל (חה! סרט עם רקון ועץ מדבר! אין סיכוי שזה יעבוד!). אבל כנגד כל הסיכויים איכשהו הגענו לכאן בכל זאת, לאחר עשור שבו המותג הקולנועי של מארוול נבנה בהדרגה ובסבלנות, לסרט שאמור לאחד משהו כמו 30 דמויות שכל אחת מהן היתה יכולה להיות דמות ראשית בסרט אחר? איך זה אמור לעבוד?

אבל שוב, מארוול ניצחו נגד כל הסיכויים, והצליחו לשמור על קוהרנטיות עלילתית במיש-מש הפסיכי שהוא עלילת הסרט. בדרך הם עשו את הקטע הזה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, עם דיאלוגים שנונים ואקשן כיפי ורוברט דאוני ג'וניור. הם גם לקחו כמה החלטות מאוד לא שגרתיות לסרט בסדר הגודל הזה (כמו המיקוד של הסרט סביב דמות הנבל או, ובכן, הסוף) שהופכות את הסרט הזה למעניין גם מעבר למכות ולדאחקות. הם עשו את זה כל כך בקלילות שלרגע קל לשכוח שעצם העובדה שכל העלילה של הסרט לא מתפרקת לחלוטין ברגע שמרטיבים אותה קצת היא הישג תסריטאי מרשים בפני עצמו. אז כל הכבוד, מארוול. נתראה ב- "סוף המשחק".

Webp.net-resizeimage (7)

טווידלדי: "הבלתי רשמיים" הוא סרט בדיוני למדי המבוסס בערך על סיפור אמיתי על ימיה הראשונים של תנועת ש"ס, והוא סרט השנה שלי. כי לא רק שהוא עשוי היטב, ולא רק שהוא מספר סיפור ישראלי מאוד – בשפה שלו ובלי לנסות להעמיד פנים לטובת הקהל 'בחוץ', ולא רק שהוא מצליח לעורר סימפטיה לקבוצה שלא זוכה לאהדה ניכרת, אם נהיה מנומסים, אצל חלק ניכר מהציבור הישראלי, אלא שהוא עושה את כל זה ביחד.

אלירן מלכה ביים את סרט הפוליטיקה כמעט כמו סרט פשע, עם יוזמי המפלגה בתפקיד הגיבורים שרוצים להביא את המכה, והצליח לאזן היטב בין קומדיה לדרמה, ובין אמירה חברתית – כזאת שהיא פחות על הנהגה ופוליטיקאים, ויותר על הסיבות והתחושות שמובילות מישהו לקפוץ למים מעשה נחשון בן עמינדב ולחכות שייבקעו. הסרט מתחיל מנקודה שבה לפחות חלק מהקהל זה עוין ועלול לצאת בחוץ, ובכל זאת מצליח לעורר הזדהות עם הדמויות, להסביר את מניעיהן ולגרום לצופה לאהוד אותן ולהזדהות איתן. ובהקרנה שבה הייתי, שלפי מיטב ראייתי הסטריאוטיפית רוב הנוכחים בה לא היו ממצביעי ש"ס, גם לצהלות של ממש בחלק מהסרט וכמה מחיאות כפיים בסופו. זה חתיכת הישג.

Webp.net-resizeimage (3)

יהונתן צוריה: כל מיני אנשים שאלו אותי כבר "מה הסרט הכי טוב של השנה" והתשובה שלי תמיד הייתה זהה – "אהההההההההההההה". כלומר, אני יכול, בקושי רב, לצמצם את הרשימה לאיזה שבעה סרטים, בהנחה שאני מחשיב רק סרטים שהופצו השנה, אבל אז אני נתקע עם רגשות אשם כל פעם שאני מנסה להוציא סרט כלשהו. למזלי, חלק מהכותבים למעלה אזכרו כמה מהסרטים האהובים עליי שיצאו השנה – אבל בסוף צריך לבחור אחד. אז מצטער, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי","סטאלין מת!", "אי הכלבים" ו-"חיפוש" – זה לא אתם, זה אני. או יותר נכון, זה לא אתם או אני – זה "ספיידרמן: ממד העכביש".

כי אם אני קצת משנה את השאלה ל"מה הוא הסרט של 2018", אני לא חושב שיש ספק שהתואר הולך אליו. הוא הראשון בתור במה שהתבררה כשנה נפלאה לסרטי אנימציה, הוא המרענן הרשמי של סרטי גיבורי על אחרי שלכולם כבר נמאס מהם, הוא הסרט ששבר סרטי אנימציה רק כדי להרכיב אותם מחדש – הוא, אם יורשה לי להמר ולהביך את עצמי, הסרט שעליו נדבר עוד חמש ועשר שנים מעכשיו (פלוס מינוס שני המשכים מיותרים יותר או פחות). הוא סרט שמלא ביותר אנרגיה ויצירתיות מזיכיונות שלמים, הוא מסוג הסרטים שגורמים לך להתלהב מחדש מקולנוע, מסוג הסרטים שאפילו זה שאתה מודע לחסרונות שלהם זה לא ממש משנה כי מה שהסרט עושה הוא עושה פשוט כל כך טוב שהחסרונות נהפכים ליתרונות. וגם, אם זה לא ברור, הוא פשוט נפלא. אז, כן, בשבילי אין ספק שמדובר בספיידרמן: סרט השנה.