תמונה קבוצתית: הבמאי הגדול הבא

כותבי האתר מדווחים על הבמאים הצעירים שנראים להם בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר להפוך לענקים בתחומם.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לפרסם תרגומים לשירי מחזמר אהובים עליכם במיוחד.


כבר שאלנו את השאלה הזאת באתר פעם אחת, ושאלנו אותה גם פעם שנייה, ועוד מעט נשאל אותה שוב: מי יהיה הסמאח הגדול הבא. הבמאי שסרט הפריצה שלו היה כל כך מסקרן, מפוצץ מוח, מטריף ומגניב שאתה כבר מעכשיו קנית כרטיס לסרט הבא שלו, הבמאית שהקריירה שלו היא זאת שאתה מזהה בה הכי הרבה הבטחה או בניסוח הספציפי ששאלנו את הכותבים באתר הפעם - מבין כל הבמאים הצעירים שפועלים היום, מי האחד/ת שאתה הכי מעוניין לראות את המשך הקריירה שלו/ה?

Webp.net-resizeimage

נעמה רק:  תשמעו, אני לא באמת צריכה להסביר למה "אפס ביחסי אנוש" הוא סרט מדהים, נכון? האדם היחיד שנתקלתי בו עד היום שלא אהב את הסרט היה בחור מוזר באוטובוס שלדעתי היו לו בעיות יותר קשות בחיים מהטעם הבעייתי שלו בקולנוע. השתמשתי בפריבילגיות יום הולדת כדי להכריח את כל המשפחה שלי לראות את הסרט. בן הזוג הכין לי כמתנת יום הולדת תיקייה מלאה בגיפים מהסרט. ניתחתי את התסריט בשיעור, השתמשתי בו בשביל עבודת גמר לקורס אחר והייתי בסדנת אמן עם הבמאית.

מאז עברו ארבע שנים. עוד אין סימן לסרט חדש של טליה לביא, וגם לא לגרסת הסיטקום המובטחת של איימי פוהלר. אני לא חלילה מתלוננת, כן? גם אם טליה לביא תכריז מחר שהיא לא רואה את עצמה כותבת אי פעם עוד סרט ומוותרת לחלוטין על הקולנוע, אני את שלי קיבלתי. ובכל זאת, קשה לי לדמיין עוד שם שיגרום לי לרוץ לסניף הקולנוע הקרוב במהירות האור. למה דווקא היא? כי היא תסריטאית מעולה, אבל כזו שלא מסתמכת רק על הטקסטים המצחיקים שיעשו את העבודה. כי כל השחקניות בסרט הן ליהוקים מושלמים שמבוימות בדיוק מופתי. כי זו קומדיה מפילה מהספה שיש בה המון עצב וכאב ואהבה. "אפס" היה סרט שגרם להמוני חיילות וחיילים לשעבר לעבור תהליך מזכך של הזדהות והשלמה. אנשים שכל החיים נזפו בהם שהצרות שלהם לא חשובות מספיק ופתאום מישהי אומרת להם משהו אחר לגמרי. וזה לא היה רק מעודד, אלא גם ממש ממש מצחיק. אין הרבה יוצרים שמצליחים לשלב צחוק, פחד ודמעות בצורה שתרגיש באמת חלקה, וב"אפס" לביא גרמה לזה להראות קל. קשה שלא להסתקרן מה הנושא הבא שהיא תבחר לפרק ולהרכיב מחדש ככה, וגם אם בפעם הבאה זה יהיה משהו נישתי ומוזר יותר, משהו שפחות אנשים יוכלו למצוא את עצמם בתוכו, זה כנראה יהיה מדהים. ואני אהיה שם. עם פונפונים.

Webp.net-resizeimage (5)

טווידלדי: הבחירה שלי היא ג'ו קורניש. קורניש אמנם ביים סרט אחד בלבד הראוי לציון, אבל שימש גם כתסריטאי ב"הרפתקאות טינטין" ו"אנטמן", וחשוב מזה: הסרט שהוא ביים היה חתיכת סרט. "השכונה נגד חייזרים", סיפור ערסו-מד"ב שבו חייזרים קטלניים נתקלים באוייבים מסוכנים הרבה יותר: ערסים משכונת עוני בלונדון. "השכונה" אמנם הופק בתקציב קטן, ועם אפקטים שנראו כאילו עוצבו במחולל ממים אוטומטי, אבל הראה כישרון עצום. הוא היה מצחיק, שנון ורענן, ואמנם לא ממש העמיק לתוך דמויותיו – נו, ברצינות, כמה צריך להעמיק בדמויות שכח העל שלהן הוא היכולת לקלל במבטא קוקני – אבל נתן להן רמה גבוהה מספיק של מגניבות כדי שיוכלו לסחוב בקלות על כתפיהן עלילה, ובכן, טפשית נורא. אבל טפשית בצורה מצויינת ממש.

הוא גם היה כישלון מהדהד בקופות. לכן קצת קשה לי להבין איך אחרי שהסרט עלה 13 מליון דולר והכניס מחצית מזה, מישהו נתן לקורניש לביים עוד סרט. ההשערה הסבירה היחידה שיש לי היא שאותו מישהו ראה את "השכונה נגד חייזרים" ואמר לעצמו, "שווה להשקיע, יום אחד כולם יבינו כמה מוכשר הוא".

Webp.net-resizeimage (1)

עידן זיירמן: אני לא אשקר ואגיד שאני עוקב אחרי דן טרכטנברג עוד מלפני שהוא היה במאי של סרטי קולנוע. אמנם ראיתי, כמו כל גיימר שמרייר על "פורטל", את הסרט הקצר ("No Escape״) שהוא הכין בהשראתו אבל לא באמת זכרתי את השם של הבמאי שלו. ואז יצא ״דרך קלוברפילד 10״, והתלהבתי ממנו כמו ילד בן 8 שגילה מה זה ״לייטסייבר״, ודן טרכטנברג נהיה שם שמזכירים בכל מיני פודקאסטים ואתרי אינטרנט וכולם דיברו על זה שהוא הכין את הסרטון ההוא שמבוסס על ״פורטל״ ואני התנהגתי כאילו תמיד הכרתי אותו וידעתי שהוא מיועד לגדולות.

מה שמדהים במעבר מ״No Escape״ ל״דרך קלוברפילד 10״ זה שלמרות התקציב והמשאבים, דן טרכטנברג לא איבד את הראש. גם לסרט הקצר וגם לסרט הארוך יש את אותה קלסטרופוביות וחסכנויות שהופכים אותם לאפקטיבים ומותחים. אבל ״דרך קלוברפילד 10״, בניגוד ל-"No Escape״, מרשה לעצמו להתפוצץ קצת לקראת הסוף, וההתפוצצות ההיא היתה אחד הדברים הכי כיפיים שראיתי בקולנוע באותה השנה. הרגע הזה שם את דן טרכטנברג מיידית במשבצת ה״אוקיי, תספרו לי כשהוא עושה עוד סרט״. אה, כן, והעובדה שהוא עובד בחברת ההפקות של ג׳יי ג׳יי אבראמס שהביע רצון להכין סרט שמבוסס על ״פורטל״ או "Half Life״ לגמרי גורמת לי לפנטז על מה הסרט הבא הזה הולך להיות. כן, אני יודע, הסיכוי הוא די זעום. אבל אולי בכל זאת? בבקשה?

Webp.net-resizeimage (4)

העט המרקד: את הסרט הראשון בבימויו של דן פוגלמן, "דני קולינס", לא ראיתי. יכול להיות שהוא היה מחורבן ויכול להיות שהוא היה נפלא. כן ראיתי את "טיפש, מטורף, מאוהב", הקומדיה הרומנטית שכתב ב-2011. היא הייתה מצחיקה, מקסימה וסיפקה להמון שחקנים מוצלחים הזדמנות להראות כמה כיף איתם. אבל הוא באמת שבה אותי לפני כשנה וחצי, עם סדרת הדרמה שיצר – "החיים עצמם" (במקור – "This is Us").

הפרק הראשון היה חמוד מאוד. היו בו שלושה קווי עלילה – האחד על ג'ק, שאשתו כורעת ללדת שלישייה, השני על זוג תאומים שמנסים להתמודד עם העובדה שהיום הם חוגגים את יום הולדתם ה-36, והשלישי על רנדל, איש משפחה שמאתר את האב הביולוגי שלו. ואז הגיע הסוף. כמובן שמי שכבר התמכר לסדרה, כמוני, יודע מה הטוויסט בסוף אותו פרק מופתי אבל בזמנו הוא תפס אותי בהפתעה מוחלטת, וישבתי שם, באמצע הלילה, בבסיס צבאי בעוטף עזה, בוכה כמו ילדה קטנה בגלל כמה דמויות פיקטיביות ב-480p שלא הכרתי עד לפני 40 דקות. מאז אני שבוי של פוגלמן. "החיים עצמם" היא לא סדרה מתוחכמת יותר מדי, אבל זה לא אומר שהיא לא חכמה – פוגלמן בונה דמויות עגולות ומעוררות הזדהות, ויש לו את היכולת הנדירה לשבור לי את הלב ולאחות אותו תוך 40 דקות מדי שבוע.

האם כל זה הופך אותו לבמאי מבטיח שיש לשים אליו לב? מבחינתי כן. הסרט השני בבימויו יוצא בספטמבר, ושמו הוא – שימו לב, לאלוהי הוליווד יש חיבה חזקה לאירוניה – "Life Itself". אני אישית יודע שמאז שהתחלתי להיות צופה נאמן של "החיים עצמם" (הסדרה, לא הסרט שעדיין לא יצא) אחד הדברים שחסרו לי במסך הגדול הם סרטים שפונים ישירות ללב, בצורה הכי מלודרמטית וחסרת בושה. אם יש יוצר שבאמת ובתמים הצליח לרגש אותי לכדי דמעות של שמחה על בסיס שבועי בשנים האחרונות זה דן פוגלמן, ואני פשוט מת לראות מה עוד הוא יכול להביא למסך הגדול.

Webp.net-resizeimage

מתן בכר: בשנים האחרונות ראיתי לא מעט סרטי ביכורים של במאים ובמאיות שאמרתי לעצמי שכדאי לשים עליהם עין ולראות מה יעשו הלאה. רוב הבחירות האחרות כאן בהחלט כלולות בהם. אבל כשיהונתן הציג לי את הנושא של הפינה הזאת, הראשונה שקפצה לי לראש היא ג'ניפר קנט. קנט האוסטרלית התחילה בתור שחקנית אבל עשתה הסבת מקצוע אל הצד השני של המצלמה. היא קיבלה השראה מהסרטים של דייויד לינץ' ולארס פון טרייר, וכתבה לאחרון מכתב בו הביעה רצון לעבוד איתו ושהיא "מעדיפה לתקוע סיכות בעיניים מאשר ללכת לבתי-ספר לקולנוע". הוא הסכים וכך הבית-ספר שלה היה הסט של "דוגוויל", שם שימשה כעוזרת של פון טרייר. ב-2005 היא כתבה וביימה סרט קצר בשם "מפלצת" וכמעט עשור לאחר מכן, היא פיתחה אותו לסרט באורך מלא – "הבאבאדוק".

כבר כתבתי בפינה הזאת שאימה זה הז'אנר האהוב עלי. בזמן שבשנים האחרונות המשיכו לצאת עשרות סרטי "אימה" מבוססי ג'אמפ-סקיירס, נוצרו במקביל סרטי אימה מפחידים באמת, כאלה שזוחלים לכם מתחת לעור במהלך הצפייה ולא יוצאים משם במשך הרבה זמן. אחד מהם היה "הבאבאדוק". אולי אין לו את המטאפורה הכי מעודנת או היצור הכי מפחיד שנראה על מסך, אבל הוא תוצר של במאית עם חזון שיודעת לממש אותו בצורה מאוד אפקטיבית ולהוציא מהשחקנים שלה את המיטב. אחרי הצלחת הסרט בפסטיבלים, קנט קיבלה ודחתה הרבה הצעות מהוליווד אבל החליטה להמשיך ליצור ליד הבית. הסרט הבא שלה, "The Nightingale", גם נכתב על ידה ומספר על אישה צעירה שיוצאת לאתר את הרוצחים של משפחתה באיזורים הפראיים של טזמניה. פרוייקט אפשרי נוסף הוא עיבוד לספר "Alice + Freda Forever", על רומן לסבי אמיתי מהמאה ה-19. שניהם נשמעים מאוד שונה מ"הבאבאדוק", אבל אחרי סרט ראשון כזה, אני בהחלט סקרן לגביהם ומה קנט תעשה בהמשך. וחוץ מזה, כמה במאים יכולים להגיד שהמפלצת מהסרט הראשון שלהם הפכה לאייקון של הקהילה הלהט"בית?

Webp.net-resizeimage (2)

גבי קוגן: לרוברט אגרס, הבמאי של "המכשפה", יש סיפור די מגניב. הבנאדם התבשל שנים בבניית תפאורה על במות והתעסקות באביזרים, והוא עשה את כל זה בגישה של "עשה זאת בעצמך", בזכות ההכשרה שלו כנגר. כנראה שמכיוון שהוא עסק במקצוע וויזואלי להפליא, לא פלא שבסרטו הראשון באורך מלא, אגרס עושה סימנים של מאסטר במדיום הוויזואלי הזה שנקרא קולנוע. הרקע שלו מעולם התאטרון הופך אותו לבמאי שחקנים מצוין שמוציא הופעות נהדרות מכל כוכבי הסרט; הניסיון שלו כמעצב מביא לכך שיכולתו של אגרס לסחוף את הצופה ולהכניסו לאווירה אותה הוא מבקש ליצור היא הרבה מעל הממוצע; ובנוסף להכל, אגרס מפגין בסרט מומחיות ביצירת מתח – דבר חשוב למדי כשמדובר בסרט אימה, שאותי הפחיד כמו שסרט לא הפחיד הרבה זמן.

אז מילא, אגרס במאי מצוין. אבל לטעמי האישי, דווקא התסריט של המכשפה הוא מה שמייחד אותו. לכתוב סתם סרט אימה אפקטיבי זה לא חוכמה, לכתוב סרט אימה שהוא גם כרוניקה קורעת לב של התפרקותה של משפחה, גם דרמת התבגרות נוגעת ללב של שתי דמויות שונות, גם מסמך אנתרופולוגי על החברה הפוריטנית (כמה עוד במאים אתם מכירים שילכו ויעשו מחקר בעשרות כתבים ומכתבים מהתקופה כדי שיוכל לכתוב דיאלוגים מדויקים?), גם משל על חטא הגאווה, גם מניפסט אנטי נוצרי (אבל כזה שלשם שינוי מבקר את הנצרות מהסיבות הנכונות), וכשאין שום דבר מזה שמרגיש מיותר או לא במקום – זה כבר יותר ממצוין: זה פנטסטי. הן כבמאי והן ככותב, "המכשפה" מסמן את אגרס כאחד הקולנוענים הצעירים היותר מוכשרים בהוליווד. לכן אני שמח שמבין הפרויקטים אליהם הוא מקושר כרגע, שלושה אמורים להיות מבוססים על תסריט מקורי שלו – סרט אימה עם ווילם דפו ורוברט פטינסון שייצא כבר בשנה הבאה, אפוס ימי-ביניים מקורי בשם "האביר", ומיני סדרה על חיי המיסטיקן הרוסי רספוטין. הוליווד גם ציוותה אותו לביים רימייק ל"נוספרטו" שזה קצת יותר מבאס, אבל מתבקש. כך או כך, אני מאוד מחכה לראות מה הבחור הזה מבשל.

Webp.net-resizeimage (3)

אדם קלין אורון: כשאומרים לכם לחשוב מחוץ לקופסא, אל תאמינו. לרוב לא מתכוונים לזה בכלל, אבל גם אם כן, הכוונה היא סתם לבנות עוד קופסה מעל לקופסה. במאים ש"חושבים מחוץ לקופסא" הם בדרך כלל כאלה שפשוט עושים גדול יותר, או אירוני יותר, או שחור לבן יותר. אנשים לא רוצים צורות חדשות של צילום – הם רוצים שוט אחד ארוך קצת יותר מהשוט הארוך ביותר של השנה שעברה. אז ככה הדניאלס, רק בלהפך. הם בכלל לא בקטע של קופסאות. הם לא מתכתבים עם מסורות קולנועיות, או מנסים למתוח אותן, או מנהלים דיון מטא-קולנועי. הם עושים סרטים, כן, אבל הם לא ממש דומים לשום דבר שראיתי קודם. עד לא מזמן, הסרטים האלה היו קצרים – מקסימום 12 דקות – אבל אז יצא "איש האולר" והתפוצץ לי המוח.

ב"איש האולר" הדניאלס (דניאל שיינרט ודניאל קואן) לקחו את פול דאנו בתור איש מדוכא ולא לגמרי שפוי (בתור פול דאנו, בקיצור) והצמידו לו את דניאל רדקליף בתור גופה שהפלוצים שלה הופכים אותה לגלשן ממונע – וזה לא הקטע הכי מוזר בסרט. והם פשוט הרשו לעצמם הכל: הומור גופני ירוד להחריד לצד דיוני עומק על אהבה לצד בניית בובות לצד זוויות צילום לא שפויות לצד פסקול שהשחקנים שומעים יחד עם הצופים לצד אלוהים אדירים זה לא מפסיק. וכל זה, בצורה שלא תאמן, לא רק עובד אלא גם מרגיש קליל וזורם. אנשים, יודעים הדניאלס, הם לא רק נשמה, הם גם גוף, כולל החלקים הגסים שבו. וקולנוע הוא לא לא רק סיפור, הוא גם אפקטים וסאונד ותאורה והוא עובד על הצופה בהרבה מאוד רמות ולא תמיד בצורה נעימה. ואיך מקובל לעבוד על הצופה? זה לא מעניין אותם. הם יעשו מה שהם רוצים. הם לא מדברים את השפה הקולנועית: הם מדברים את השפה של עצמם, ולמזלנו, אנחנו מוזמנים מאוד להקשיב.

יש מעט מאוד דברים מקוריים באמת בעולם. כשאחד כזה מגיע, כדאי לשים לב. כשזה שניים, ולשניהם קוראים דניאל, כדאי לשים את הקופסאות בצד וללכת לקולנוע.

Webp.net-resizeimage (1)

יהונתן צוריה: אתם ככל הנראה לא צריכים אותי כדי לשמוע ש"This Is America" הוא קליפ נהדר. הקליפ, שיצא רק לפני שבועיים וקצת, הכה ברשת במוט לום, ואפילו בארצנו (שהיא, פעם אחרונה שבדקתי, לא אמריקה) הקליפ עורר תגובות וכתבות מפרגנות ב"הארץ" ו"וואלה". כל התגובות המהללות ברשת מוקדו לעבר כמה זה שדונלד גלובר הוא גאון, מה שמתבקש, אבל כל הכתבות האלה קצת שכחו שיש גם במאי לקליפ, ויש לו שם והשם שלו הוא הירו מוראי.

למי יש ספק בנוגע ליכולות של מוראי כבמאי, שיצפה בקליפ שוב. יותר טוב – צפו בקליפים אחרים של צ'יילדיש גמבינו, או אולי בפרקים נבחרים מ"אטלנטה". כל דבר שאפשר לבקש מבמאי – תזמון קומי, עין ויזואלית ייחודית, סגנון מובהק, יכולת ליצור עולם מעניין, קצת חספוס וקריצה – נמצא בכל אחת מהיצירות שלו. ולמרות שהוא עדיין לא ביים סרט אחד, ההיסטוריה מלמדת שבמאי קליפים נהדרים גדלים להיות, לרוב, במאי סרטים נהדרים. עדיין לא ברור אם מוראי יהיה יותר ג'ונז או פינצ'ר או גודרי או רייט – אבל מה שברור הוא שאם יש מישהו שכבר מסרט הביכורים שלו הוא הולך לעורר עניין ובצדק – זה הבחור הזה. כלומר, בהנחה שהוא בכלל יביים סרט ביכורים.

נ.ב – אני מניח שהבחירה במוראי נובעת גם מכך שאם אני צריך לבחור במאי שאשכרה כבר ביים סרט או שניים אני מרגיש מוצף ולא יודע במי לבחור. למזלי, רבים מהם נכנסו לרשימה שכאן אבל חלק לא. אז מצטער מראש ג'ורדן פיל, בועז ארמוני, טוםם מור, דמיאן זיפרון, יובל אדלר, ג'סטין סימיאן, מייסלון חמוד, ס. קרייג זאהלר, אליס לאו, בארי ג'נקינס ואנה לילי אמירפור! כולכם נהדרים, בבקשה תעשו עוד סרטים בהקדם האפשרי.