תמונה קבוצתית: מכות קולנוע

צפרדע? חיה חמודה. ארבה? מעדן לנשנושים. חושך? אז שידליקו פנס. אבל אלה? אלה מכות רציניות.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או להגיד "מגניב והכל, אבל לא היה מתאים לפרסם את זה לפני פסח?".


אוקיי, בוא נעשה משהו שונה הפעם. במקום שאלה אחת שכל אחד יכול לענות עליה תשובה אחת, החלטנו כולנו לנסות להבין יחדיו – "מהן המכות הקולנועיות הגדולות של ימינו?".

Webp.net-resizeimage (5)

מכת קפיצה: פעם היה סדר בעולם. במאי עשה סרט קטן בתקציב קטן שהיה הצלחה מפתיעה, עבר לסרט בינוני שהיה הצלחה מצופה ולאט לאט ככה הוא בנה את דרכו לעבר בלוקבאסטרים בתקציבים של מאות מיליוני דולרים. היום, אין סדר ואין ליל הסדר – בין אם זה בגלל היעדרותם של סרטי בידור למבוגרים (ראה ערך), או בגלל אופי הניהול של יקומים קולנועיים (ראה ערך) הגענו למצב הלא-הגיוני-בהחלט שבמאי שעשה סרט אחד בלבד שכמה אנשים התלהבו ממנו בפחות במיליון דולר יכול לפתע למצוא את עצמו מביים בסרטו השני מגה בלוקבאסטר עם תקציב של מאה פלוס מיליון דולר. וזה לא טוב.

יש את הסיבה הברורה: במאים, גם המוכשרים ביותר, לא נולדים ככה. לוקח זמן ללמוד לנהל צוות, תקציב, להוציא חזון לפועל, לקנות לעצמך שם וללמוד מה החוזקות והחולשות שלך. כיום, פשוט זורקים את הבמאים למים העמוקים של עסקי השעשועים. זה נהדר לאולפנים, שבכלליות אוהבים יותר בובות מאשר אנשים עם חזון עצמאי משלהם, אבל זה גרוע לבמאים, שעדיין לא מסוגלים להתמודד עם הרמה שמצפים מהם, וזה יותר גרוע לקהל שמקבל סרטים "בסדר" במקום סרטים מדהימים.

והכי גרוע: כשמסתכלים על סוללת הבמאים שעברה מסרט אינדי אחד או שניים ישירות לזרועות הפרנצ'ייז, נשקפת הבעיה האמיתית – כשבמאים שעושים סרטים מעניינים נחטפים ישירות לפרנצ'ייזים יש פחות במאים שיעשו סרטים מעניינים. אולי "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט הספיידרמן הכי טוב שהיה לנו עד כה, אבל מתי נראה עוד סרט כמו "ניידת משטרה"? (יהונתן צוריה)

 Webp.net-resizeimage (1)

מכת אנשים שמתעסקים בטלפון: זאת ה"מכת בכורות" של הקולנוע בשבילי. המיץ של הזבל, חלאת המין האנושי. אני לא מדבר על אלה שמוציאים את הטלפון לשנייה כדי לבדוק את השעה ומחזירים, אלא על כל השאר. האנשים האלה כנראה חושבים שהם לא באו לסרט, אלא סתם לשבת שעתיים באולם חשוך בו הם יכולים להמשיך בענייניהם כרגיל. כך קורה שבאמצע הסרט פתאום אני מסונוור מאייפון של מישהי בשורה מתחת שמנהלת שיחה עם חברה שלה בוואטס-אפ או בודקת כמה לייקים הסלפי שעשתה קודם באולם כבר צבר. יש כאלו שאפילו עונים לשיחות באמצע סרט בלי להתבלבל. לכל אותם אנשים אני מאחל לעבור את כל המלכודות בסרטי "המסור".

הרי אין לכם סיבה אמיתית להתעסק בטלפון באמצע האולם. אם באמת ובתמים יש מקרה חירום ולא מפסיקים להתקשר אליכם, צאו החוצה לדקה כדי לברר ותחזרו. צריך לבדוק מה קורה עם הבייביסיטר? זה לא תירוץ – ההורים שלנו לא יכלו לתקשר עם הבייביסטר כשהם יצאו לסרטים, ואנחנו יצאנו בסדר גמור! אם אני ועוד אנשים יכולים להפסיק להתעסק עם הטלפונים הניידים שלנו למשך שעתיים, אין שום סיבה שאתם לא יכולים. בהקרנות עיתונאים מסוימות לוקחים את הטלפונים בכניסה לאולם ומחזירים אותם בסוף הסרט. אם תשאלו אותי, אפשר בכיף לאמץ את זה לכלל ההקרנות בארץ. (מתן בכר)

Webp.net-resizeimage

מכת טריילרים מאעפנים: קולנוע הוא מדיום שעובד על הגוף לא פחות מאשר על הראש. הוא משתמש בטריקים ויזואליים וקוליים כדי לעורר רגש, להסעיר אותנו, לשאוב אותנו לתוך הסיפור. והטריילרים? כבר שנים שהם לא מספרים לנו את העלילה עם קריין נלהב שמכריז "בעולם עתידני אפל…" – הם רוצים להיות בעצמם סרטים קטנים שיסעירו אותנו ויקפיצו לנו את הדופק.

הם כל כך רוצים, שאפשר לסיים בימינו הפסקת פרסומות עם בחילה והתקף חרדה. כל קאט מלווה בבום מתכתי מעיק, פלאשים של אור, דמויות צועקות על המסך, והכי גרוע: ברקע תמיד יהיה שיר שאהבת פעם בגירסה איטית, עצובה ומעצבנת. בקצב הזה הטריילרים יגיעו לפיק רגשי בערך ב-2020, כשאנשים יתחילו להתעלף ולקרוס באמצע הקדימון של "רובוטריקים מספר כלשהו: שובם של האופנוברים ממאדים", לצלילי "זהב" של סטטיק ובן אל בביצוע איטי, עצוב ומעצבן.

עוד כמה פשעי קידום מכירות נלוזים: טריילרים מספיילרים שחושפים את כל העלילה או את כל הבדיחות הטובות, כי איך נבין על מה הסרט בלי לשמוע 70 אחוז ממנו; טריילרים עם משפטים וסצנות שבכלל לא מופיעים בסרט הסופי, כמו "אנה, את חייבת להציל את אלזה כדי שהיא לא תהרוס את ארנדל עם כוחות הקרח שלה!", כדי שחלילה לא נצטרך לחכות לסרט כדי להבין מה בדיוק קורה וכמובן – טריילרים עם מיניונים. (נעמה רק)

Webp.net-resizeimage (2)

מכת יקומים: אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהב יקומים קולנועיים. אני אוהב סיקוולים, אני אוהב את זה ש״מלחמת הכוכבים״ התפשט לכל סוג מדיה אפשרי, ושלא יהיה צל של ספק – אני מת על הפרויקט הפסיכי הזה של ״מארוול״ שכולנו לא ידענו אם הוא יעבוד והיום הוא מפלצת ששינתה את פני התעשיה.

הבעיה היא שהיא שינתה את פני התעשיה קצת יותר מדי, והיום כל אולפן החליט שהוא רוצה שתהיה לו מפלצת כמו האוונג׳רז או מלחמת הכוכבים, ושהוא יכול לעשות את זה. הבעיה עם הרעיון הזה, במילותיו הנצחיות של ג׳ף גולדבלום – רק בגלל שאתם יכולים לעשות את זה, לא אומר שאתם צריכים לעשות את זה, כי רוב האולפנים עושים את זה די גרוע.

קחו לדוגמה את DC שמנסים להזניק את היקום הקולנועי שלהם מאפס למאה ומצניחים לתוכו דמויות עם אפס התפתחות, אישיות או עניין; או את היקום הקולנועי של יוניברסל שהתרסק כבר בניסיון ההמראה הראשון עם ״המומיה״ פשוט כי הסרט היה כל כך גרוע, זה אחרי שניסיון ההתנעה הראשון עם "דרקולה: ההתחלה" נכשל; או אפילו תסתכלו על לג׳נדרי שבעקרון עשו הכל סבבה, חוץ מלענות על השאלה הפשוטה ״אוקיי, הקונספט של קינג קונג שנלחם נגד גודזילה קיים כבר שנים, אתם לא צריכים לעטוף את זה ב׳יקום סינמטי׳, אז למה צריך אותו?״.

ומעבר לזה שברוב המקרים זה לא נעשה טוב, זה פשוט מתיש. המוח שלי די ממצה את הקיבולת שלו בזיכרון של פריטי טריוויה על דמויות מ״מלחמת הכוכבים״, ״האוונג׳רז״, ״הנוסע השמיני״ ו״הפוני הקטן: חברות היא קסם״. אני לא רוצה לצאת ולהכנס לכל סרט כשביד אחת אני מחזיק פופקורן וביד השניה אני מחפש מידע בוויקיפדיה על כל מיני דמויות שמופיעות בסרט. תנו לי להנות מסרטים שיש להם התחלה, אמצע וסוף, לעזאזל. (עידן זיירמן)

קרדיט ל123RF

קרדיט ל123RF

מכת ילדותיות: מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם סרט בידורי למבוגרים? סרט שהוא לא "סרט אוסקרים" או "סרט אינדי" אלא סרט בלוקבאסטרים, אבל כזה שאתם לא יכולים להתלהב איתו עם ילד או ילדה בני 12. מארבל? DC? דדפול? חברה, מדובר כאן על סרטי "מישהו נותן אגרוף למישהו".

בלי שנשים לב, ז'אנר שלם של "בידור למבוגרים" נחטף מתחת לאף שלנו ועבר כמעט בלעדית לטלוויזיה. ואומנם, כן, סרט אחד לעולם לא היה עושה חסד למשהו כמו "משחקי הכס", וכנראה גם לא טרילוגיה אבל ראבק, אפשר אולי משהו קולנועי באותה הסקאלה? אני מוכן לוותר על העירום והמין המיותר – תנו לי בידור כיפי שהוא חכם אבל לא חכם מדי, שדן על נושאים מעניינים על השולחן ולא רק דרך ניתוחים מעמיקים יתר על המידה בתגובות. שוב, זה לא שאין סרטים חכמים למבוגרים – "המפגש", "לוגאן" ועוד כמה הם דוגמא נהדרת לכך שאפשר ללכת לקולנוע ולהרגיש שלא מזלזלים בך. אבל כל הסרטים האלה הם רציניים. קחו לעומת זאת את העונות הראשונות של "כתום זה השחור החדש" או "משחקי הכס" – לפני שהן איבדו את זה, הסדרות היו גם מהנות וגם חכמות (או לפחות כמעט-חכמות), בלי שזה יסתור אחד את השני. במספר שנים בודדות, נראה שהקולנוע הפופולארי והבידורי הפך כמעט כולו לזיכיונות שנועדו למכור צעצועים לבני נוער. חבל. (יהונתן צוריה)

Webp.net-resizeimage (2)

מכת מיחזורים: תשמעו, זה היה נחמד בהתחלה. הבטיחו לנו המשך למלחמת הכוכבים, ביקור חוזר בפארק היורה, סרט פאוור ריינג'רס בלי אפקטים מהניינטיז. מגניב. אפילו די חיבבנו את "ספר הג'ונגל" המצולם, וחשבנו שאולי יש בכל זאת טעם בכל הטרנד הזה. אבל אז התחילו לצלם מחדש כל פאקינג סרט שנוצר בין השנים 1975 ל-2016. כבר הכריזו על גרסה מצולמת של "ראלף ההורס"? איך לא?

ובסדר, יש רימייקים והמשכונים ופריקוולים שאשכרה מלהיבים אותנו לפעמים. קורה. ורק בגלל שכבר אהבנו את הדבר הזה פעם, לא אומר שלא צריך לספר אותו שוב – כל ההיסטוריה של הקולנוע, ובטח של הספרות, מבוססת על סיפור מחדש של אותם הסיפורים. וכן, זה ממש מגניב שג'ינה רודריגז תשחק את כרמן סאן דייגו. אבל זה מתחיל להיות כמו הקטע הזה שאמא שלך לא מפסיקה לקנות לך תפוחים כי פעם אכלת תפוח ונהנית אז היא חושבת שככה היא תגרום לך להיות בריא ולאכול פירות – תפוחים זה טעים, אבל גם שוקולד. ובואו נודה בזה, רוב הרימייקים ההוליוודים הם יותר חטיף שוקולד עם טופי ומרשמלו מאשר תפוחים.

השאלה היא מי בעצם אשם פה: האולפנים שחייבים לשרוד איכשהו את הקפיטליזם המאוחר בלי להתכווץ משמעותית או הצופים שממש רוצים לראות שוב את גיבור נעוריהם, גם אם הפעם משחק אותו שחקן אחר ופחות טוב וכל הרקעים הם CGI. אולי אף אחד. אולי כולם. (נעמה רק)

tryout

שמות סרטים עבריים: אני באמת צריך להגיד משהו כאן? רק מלקרוא את שלושת המילים הראשונות אני בטוח שעולים לכם לראש כל מיני עיוותים מוזרים של שמות שנוצרו כאן. ניקח את השם הקלאסי "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס". השם המקורי, כמובן, הוא "The Hangover". שתי מילים שהפכו פתאום לארבע. אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהשם הזה מגוחך וטיפשי – הוא גם לא נכון. הרי החבר'ה בסרט לא נוסעים מנקודה A לחתונה בנקודה B ועוצרים בוגאס בדרך. הם נוסעים אל וגאס בשביל מסיבת רווקים. כלומר, זה היה צריך להיקרא משהו כמו "לפני החתונה קופצים לוגאס". עדיין מגוחך וטיפשי, אבל לפחות נכון. טעות התרגום הזאת המשיכה גם לסרט השני בסדרה ("בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק") אבל חזרה אל המפיצים כמו בומרנג כשהגיע הסרט השלישי והאחרון, שהופץ פה תחת השם "הנגאובר 3: חוזרים לוגאס". רגע, מה? מה קרה לחתונה ולדרכים? אה, אין בסרט חתונה? לו רק היה אפשר לפתור את הבעיה מראש איכשהו…

וזו רק דוגמה אחת מני רבות. במהלך השנים קיבלנו כל מיני "פנינים" כמו "2 מהיר 2 עצבני", "איזו מין שוטרת", "הדייט שתקע אותי" ועוד. ל"סופרבאד" התעקשו משום מה להוסיף "חרמן על הזמן". את "סקוט פילגרים נגד העולם" הפכו ל"האקסים של החברה שלי", שגרם לו להשמע כמו עוד קומדיה רומנטית שמאלצית ולא סרט גיקי מגניב. והרשימה עוד ארוכה. מצד שני, במקרים נדירים מאוד, כשכוכבי הלכת מסתדרים בשורה, קורה שהמפיצים שולפים איזו הברקה, שמצליחה להתעלות אפילו על השם המקורי. הדוגמה הכי חדשה היא "מז"ל טוב". לאדם שחשב על זה בהחלט מגיע לכל הפחות קידום. (מתן בכר)

Webp.net-resizeimage (4)

מכת ארוכות: אחת מכרזות הפרסומת לסרטים החביבות עלי היא הכרזה של "סקוט פילגרים נגד העולם", שבתחתיתה הסלוגן "אפוס אפי של אפיות". ב"סקוט פילגרים", שרחוק מלקחת את עצמו ברצינות, הסיסמה הולמת את רוח הסרט. אלא שבקולנוע המודרני נדמה שיש יותר מדי 'מכת ארוכות' – הנטיה של סרטים להאריך, להאריך, להאריך עוד קצת, ואז לסיום טיפ טיפה להאריך, כאילו כולם היו באמת אפוס אפי של אפיות.

ספרים חביבים כמו "ההוביט" נמרחים לשלושה סרטים ארוכים; הסרט "פרל הארבור" ארוך יותר מההתקפה על פרל הארבור; "אוואטר" ארוך יותר משעתיים וחצי; וכן הלאה וכן אללה יסתור. גם בעבר היו סרטים ארוכים נורא, ודאי; "חלף עם הרוח", למשל, היה יותר משלוש שעות וחצי. אבל נראה שלמעט סרטי אנימציה, קשה יותר ויותר להיתקל בסרטים שחושבים שהם יכולים לספר סיפור בשעה וחצי, ולהסתפק בזה. צרפו לזה את ביטול ההפסקה, ויש לכם עילה לתביעה ייצוגית מצד בעלי השלפוחית הרגיזה.

נדמה שכיום כמעט כל סרט רואה לעצמו צורך להאריך כאילו היה מקהלת בית הכנסת הגדול בחג ראשון של פסח. מילא אם זה מוצדק; אבל יותר מדי פעמים זה נראה כאילו התסריטאים, בעקבות צ'רלס דיקנס וחבריו, מקבלים תשלום לפי סצנה, ועל כן יאריכו עוד ועוד ועוד את הסרט, החל מדילמות קיומיות ועד סצנות על סלילת כבישים. או שמא הם רוצים לרצות את הקהל, שכנראה אמור להרגיש שכל מה שמאריך את הסרט יותר נותן תמורה טובה לכספו. כמו כן, קו האוטובוס הארוך במדינת ישראל היה קו קריית שמונה-אילת, והקצר ביותר הוא כנראה קו 12 בדימונה שיש לו ארבע תחנות בלבד, כולל ראשונה ואחרונה. אגב, ידעתם שמשמעות המילה "וואלבי" באוסטרלית היא "יצור שהומצא כדי שיהיה משהו בו' בארץ-עיר-חי-צומח"?

בקיצור: אנא! תנו לנו סרטים שאומרים את מה שיש להם לומר, וזהו; ואם הם יכולים לומר אותו בשעה וחצי, אני לא אתלונן על מחיר הכרטיס יותר משהייתי מתלונן לו היה הסרט שעתיים וחצי. ואם אין לסרט מה לומר, עדיף שיעשה את זה אחרי הכתוביות, ולא באמצע על פני חצי שעה או יותר. (טווידלדי)

Webp.net-resizeimage (1)

מכת טרחנים:
 "לא שמעת? הקולנוע מת. אין, אני כבר מזמן עזבתי לטלוויזיה, זה הקולנוע החדש. נטפליקס? איזה, הרג את הקולנוע. אז מה אם הוא היה מת כבר? וידא הריגה. לראות סרט בנטפליקס זה יותר גרוע אפילו מלראות אותו באולם המאעפן בסינמה סיטי עם הקירות הבהירים מדי. זה כמו לשמוע מישהו מנגן את התשיעית של בטהובן בקאזו. זה מבזה. עכשיו אף אחד לא יוציא שום סרט אומנותי לקולנוע כי זה לא משתלם כלכלית. גם נטפליקס לא משתלם כלכלית. שמעתי שבאולפני וורנר כבר שולחים ביריונים להרביץ לבמאים שמראים חשיבה חופשית עד שהם חוזרים להיות משתלמים כלכלית. ובדיסני עושים את זה לבמאים שמספרים בדיחות R Rated. ובכלל עוד שנתיים הסינים ישתלטו בכל התעשייה ולא יהיו יותר סרטים על הומואים ושחורים".

"תשמע, אני מסכים בעיקרון אבל יש לך כמה אי דיוקים. הקולנוע מת כבר ב-1968 שזו גם הפעם האחרונה שיצאה יצירת מופת אמיתית ששינתה את פני הקולנוע לטובה. אני מדבר כמובן על סרטו של אמן הקולנוע הסקנדינבי יוזף בוזף גוזף, "Cine is Capot", סרט שמאוד הקדים את זה. זה סרט שעשה מהפכה ומאז אין, הכל שטחי ועלוב. אני אפילו לא מדבר איתך על ספילברג וכל החברים שלו, אפילו בלה טאר כבר מכוון לקהל יעד של שוחרי פסטיבלים שבעים ובורגנים. הקולנוע איבד את הקהל".

"איזה שטויות אתם מדברים? מייקל ביי המציא את הקולנוע מחדש, אבל אין, הפי.סי הרג אותו מחדש אחרי שנתיים. היום מישהו רוצה לעשות סרט – בום! הג'יאהד הפמינסיטי מתקיף, משכתב לו את התסריט, מבטל לו משקיעים כי פעם הוא נגע בברך של מישהי באוטובוס. אני לא רואה סרטים מאז שאנסו לי את הילדות ב"מכסחות השדים". אני עוד מתעורר בלילה מסיוטים לפעמים בגלל זה".

Webp.net-resizeimage (6)

מכת קליק-בייט: והרי החדשות – סקוט איסטווד אמר שהוא היה רוצה לגלם את וולברין, ציוץ חדש של ג'יי ג'יי אבראמס רומז לכך שהוא אולי התחיל לעבוד על "מלחמת הכוכבים תשע" וחם מהתנור: ביקורות טוויטר אחרי הפרמיירה של "הנוקמים: מלחמת האינסוף". סליחה, אמרתי חדשות? התכוונתי "דברים שלא אמורים אפילו להופיע רצים למטה על המסך בזמן שאנשים מדווחים על ידיעות אמיתיות".

תראו, להריץ אתר זה דבר מסובך, ומכיוון שקליקים זה הלחם והחמאה של אתרים, אני מבין את הצורך לגרום לכל ידיעה להישמע מפוצצת. ובכל זאת – צריך לשים את הקו איפשהו. ידיעות מסוג "שחקן אומר שהוא היה רוצה לעשות משהו" הן חסרות ערך קלורי לחלוטין. מדובר בידיעות שלוקחות שאלה אחת מראיון שנאמרת בהיסח דעת או על איזה "כן, למה שאני לא ארצה לעשות דבר כזה" ואין מאחוריהם שום תוקף כזה או אחר. שחקנים הם לא בעלי אולפנים, ואם מישהו רוצה לגלם את מיסטר פנטסטיק, זה לא אומר שום דבר. זה המקבילה של "אנחנו צריכים להיפגש מתישהו" שאתה אומר לחבר ישן שראית ברחוב. אולי זה ייצא לפעול. יותר סביר שלא.

ובאותה נשימה: בואו נפסיק לדווח על כל ציוץ או אינסטגרם של כוכב כחדשות. אני יודע, בימינו קורה שחדשות חשובות דווקא כן מגיעות ברשתות החברתיות. ובכל זאת, צריך ללמוד להפריד – תמונה של מישהו נמצא ליד סט, או מפרסם עמוד ראשון של תסריט או פוגש חבר שחקן אחר זה לא ידיעה חדשותית. "התחלתי לכתוב תסריט" זה שום דבר. למען האמת, גם "התחלנו לצלם" זה לא כל כך מעניין, כי בימינו במאים עפים באמצע העבודה על הסרט, סרטים נגנזים אחרי שהם הושלמו והוקרנו בפסטיבלים ובקיצור: דברו איתי שהסרטים האלה בקולנוע. עד אז זה לא מעניין אותי. אה, וגם סלבריטאי שמפרסם את דעתו הפוליטית בטוויטר או פייסבוק זה לא ידיעה חדשותית, אגב.

ולבסוף, ביקורות טוויטר. האם יש דבר יותר חסר ערך מביקורות טוויטר? הפעם היחידה שביקורות טוויטר הן שוות ערך הן כמו במקרה של "קמט בזמן" שבו הן לא חיוביות כי אז זה אומר שהסרט ממש גרוע. זה לא אשמת טוויטר, וזה לא אשמת האנשים שרושמים את הביקורות אבל פשוט יש להניח שהאנשים שנוכחים בבכורה העולמית שהיא אירוע שכל כולו נועד לגרום להם לאהוב את הסרט לפני שראו פריים אחד ממנו הם לא בדיוק הקהל האובייקטיבי בעולם. אירוע נוצץ, בתוספת של אוכל, בתוספת של הסתנוורות מכל הכוכבים, בתוספת של תחושה שאתה אח"מ גורמת לכך שההתרשמות שלך מהסרט עצמו היא מוטה קלות במקרה הטוב.

כל אלה, ובטח עוד סוגי שטויות ששכחתי לציין גורמים לאתרי קולנוע ותרבות להפוך לטרחה כשאתה נכנס עליהם. במקום להיכנס ולקרוא על החדשות המשמעותיות של היום האחרון, אתה מוצף בעשרות כתבות חסרות חשיבות שאתה צריך לסנן מראש. חלאס. שחררו את הפיד שלי. (יהונתן צוריה)