הבעיה עם 'סרטי רדיט'

מה אם 'האקדח של צ'כוב', אבל מעיק ולא מוסיף שום דבר לעלילה?

האקדח של צ'כוב הוא כלל שאומר שאם יש אקדח במערכה הראשונה, מישהו יירה בו עד המערכה השלישית. ובהרחבה – שום דבר בסרט הוא לא מקרי, ואם הדמויות מדברות, למשל, על היכולת של אחד מהם לאכול מלא צ'יזבורגרים, כנראה שבשלב כלשהו בסרט הוא יצטרך להוכיח את היכולת הזאת. 

הכלל הזה הופר לא פעם (בכוונה או לא בכוונה) אבל לא מעט סרטים הוליוודים משתמשים בו כדי לפזר רמזים מטרימים וביצי פסחא לצופים חדי העין. זה יוצר השפעה מאוד מספקת: התחושה שאת פריט המידע שזכרת לא זכרת "סתם" עושה נעים במוח, ומדי פעם בצפיות שניות אתה יכול לשים לב עד כמה האנשים השקיעו במלאכה ויצרו סיפור שידע מהתחלה מה הוא ומי הוא. בתחילת האינטרנט, עובדות טריוויה שכאלה העלו את איכותם של סרטים בעיני רבים, ובמידה מסוימת – בצדק.

הבעיה היא שצופים חדי עין התרבו ותפסו איך העסק עובד, עד שהם כבר התלוננו שזה ברור מדי. כל בדיחה או הלצה היא לא כזאת, אלא בנייה לקראת פאנצ'ליין בסוף הסרט, יאללה, תחדשו. לכן, הוליווד הייתה צריכה לעלות רמה בדרך שבה היא מתחכמת עם הקהל, מה שהוליד את מה שאני אכנה "סרטי רדיט" – סרטים וסדרות שמפסיקים לשמש כחווית צפייה ומתחילים לשמש כאתגר אינטלקטואלי של קליטת רמזים עבור הצופים המתוחכמים שלהם. 

גם פעם היו סרטים חידתיים שבנו על צפיות חוזרות כדי לפצח את התעלומה שבהם (אפשר למצוא ניצנים לתופעה ב"מועדון קרב" ו"החוש השישי"), אבל מה שבעבר היה שעשוע לאחר מעשה שמסתכם בצפייה חוזרת (או שתיים), נהפך לחיה מסוג אחר לחלוטין. הרי היו אלו אנשי הפורום (גם אם לא אלה של רדיט ספציפית) שפיצחו את הטוויסט לגבי ג'ון צנון ב"משחקי הכס" הרבה הרבה לפני הסדרה (למען האמת, הם פיצחו את זה עוד מהספרים) – טוויסט מדהים שהרמזים אליו היו כל כך קלושים ורק בנבירה שאפשרית אצל אנשי רדיט היה אפשר להגיע אליה.

זה הכריח את הסדרות הללו, בתורן, לעלות הילוך ולנסות להחביא ברקע דברים כל כך זעירים ומתוחכמים רק בשביל להוציא איזה אפקט וואו מהמעריצים, שלא יכלו לצפות את זה כי כל רמז סביר לנושא נקבר עמוק באדמה, בקוד מורס, בפריים אחד מהטריילר שיצא ביפן, שהוביל לאתר שנסגר ואפשר להגיע אליו רק דרך ווב ארכיב, שמוביל אותך למחסן נטוש בצפון גרינלנד, שם יש מגילה של עשרות עמודים בשפת הב', ובסופה – נ.צ מדויק שאם תכניס ליאהו! מפות, תוכל לגלות… אה, משהו. וכך, חלק מהתגמול בצפייה בסדרות האלה לא הגיע ממעקב אחר התפתחות העלילה אלא מלהיות צעד אחד לפני היוצרים ולהגיד לצופים פשוטי העם "הא! ידעתי!" בסוף התהליך. 

אין בעיה בפרקטיקה הזאת בפני עצמה – בהחלט יש קהל לדברים מהסוג הזה וכל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל בעבר סרטים הטמינו רמזים מטרימים בצורות מתוחכמות ומעניינות (הן כי פעם הצופים פחות ציפו לטוויסטים והן כי סתם) או בדרך כזאת שמעשירה את חווית הצפייה, ונראה שבמירוץ להיות צעד אחד לפני הצופים המעמיקים – הרבה מזה הלך לאיבוד, ונשכח שהשימוש המקורי של דברים שכאלה נועד לקדם הבנה חדשה של הסיפור (בעיקר משהו בסגנון "הכל כתוב מראש ואי אפשר להלחם בגורל", ברוב המקרים), לא לשאוב לך יותר זמן ממשחק מחשב עם תגמול דל בצד השני. מכלי סיפורי שיש זמן ומקום להשתמש בו, זה נהפך למשהו מגניב שעושים כי צריכים לעשות; ממשהו שיכול לשפוך אור חדש על הסרט, זה נהפך לגימיק. 

זה מסביר גם איך מרמזים שהוצבו בשורה הראשונה כחלק מדיאלוג או מעיצוב תלבושות, הגענו למצב שבו הדרך של היוצרים לשלוח מעריצים לפרץ חיפושים היא פשוט לתלות על הקירות מלא שיט שמישהו יעבור עליו פריים-פריים כדי לגלות אזכור לעוד כת נשכחת או פריט מידע היסטורי ששופך אור על העלילה. 

הלו? זה רדיו?

כדי להבין מהו (לדעתי, כמובן) שימוש טוב בחידתיות ומהו "סרט רדיט" שעושה את זה נכון, ניקח לדוגמא את "מלהולנד דרייב", שהביקורת הקוטלת עליו באתר טענה (ולא בצדק, אבל טענה סבירה בזמן אמת, לפני שאפשר להתעמק בסרט באמת) שהוא "חידת הגיון ללא פתרון". אלא שצפיות חוזרות ומעקב אחרי הפרטים (ורמזים ממש ברורים מפי במאי הסרט) מגלים שדווקא מדובר באחד מהסרטים הכי הגיוניים שיש. בצפייה ראשונה זהו סרט חלומי, הזוי, מטריד ומתסכל שאמורים להרגיש "דרך הבטן". אבל כשחוזרים אליו אחרי שחושבים ומנסים להבין, הצפייה מתחילה להיעשות גם דרך הראש, והצפייה הרגשית הראשונה מקבלת נופך נוסף. במקרה הזה, הרמזים שנשתלו במהלך הסרט מגבירים את חווית הצפייה ומעניקים לה משהו שפשוט אין בצפייה הראשונה, כי לך תבין מה קורה בסרט הזה תוך צפייה אחת. לפיצוח של הסרט יש תגמול הוגן ביותר, שמסדר את הכל ונותן לסרט נופך אחר שאי אפשר להבין. זה, בתורו, יצר גל חקיינים של סרטים שניסו להעתיק את האסתטיקה בלי התוכן – תחושה שמספיק להיות חידתיים בשביל להיות עמוקים ושאנשים יישבו וינתחו את הסרט שלך אם הוא מספיק אמנותי. מדי פעם זה עבד, לרוב זה לא.

"תורשתי" של ארי אסטר הוא דוגמא ל"סרט רדיט" פחות מוצלח (במובן הזה), שלא מקבל שום רובד או נופך נוסף אחרי המצוד לביצי פסחא. אותה קנוניה מטורפת בצפייה הראשונה נמצאת גם בצפייה השנייה, רק שעכשיו מבינים אותה קצת יותר. אבל הסרט הוא לא על הקנוניה, אלא על המשפחה – וכאן, כל פרטי הרקע לא מוסיפים דבר. בעוד שזאת דרך נחמדה ומשעשעת לשרוף אחר צהריים, פיענוח של כל סמל ואות על המסך מוסיף מעט מאוד לסרט עצמו. 

אז... אתה בא לפה הרבה?

לצערי, אסטר המשיך ואף הגביר את הנושא בסרט הבא, "מידסומר", שבו הוא פשוט תקע על כל קיר איזה ציור מבשר רעות שמתקשר לעלילה בהמשך. לא רק שזה צפוי וברור מאליו בשלב הזה (בטח אחרי סרטו הראשון – אבל גם בנפרד. אף במאי לא משקיע כל כך הרבה בציורי קיר בלי שהוא יוכל להכניס לשם רמזים לדברים שהולכים לבוא), זה סתמי, בסופו של דבר הדרך הכי "קלה" לעשות דבר כזה (לא צריך לשנות כלום בעלילה או בדמויות, ואתה בכל זאת מריץ מעריצים ברונדלים סביב על פריים) ובעיקר, שוב – זה לא משנה כלום על טיב הסרט. את אותה התחושה הכללית של האקדח של צ'כוב, שהאנשים האלה לא שולטים בגורלם ונכנסים למשהו שגדול מהם – ידענו לכל אורך הסרט. אז זה גם על הקירות. אז מה?

עוד דוגמא לטובה היא  הסרטים של אדגר רייט. הוא מקפיד לשתול רמזים מקדימים בסרט שלו, ובניגוד לרמזים שמאלצים את הצופים לעצור ולחפש ולרשום במחברת, הרמזים של רייט ברורים ממש – אבל אתה יכול להבין אותם רק אחרי שראיתם את כל הסרט (בחלק מהמקרים, בחלק מהמקרים זה מצחיק אפילו בזמן הסרט עצמו). בצפייה ראשונה, הסצנה ב"שוטרים לוהטים" בה ניקולס אנג'ל ודני באטרמן מונים את כל מה שהם יודעים על הנרצחים היא מצחיקה. בצפייה שנייה, כשכבר יודעים את פתרון התעלומה ומה מקשר בין כל הנרצחים, היא מצחיקה הרבה יותר. 

לעומת זאת, מחילת הארנב במורדה "תעלומה בסילבר לייק" שולח אתכם עוד עלולה לגרום לאנשים לחשוב שיצאתם מדעתכם. אנשים ברדיט יושבים על הסרט הזה כבר כמה חודשים ומילא שהם לא הגיעו לאיזשהו פתרון מכל הרמזים שיש לכאורה בסרט, הם גם לא הגיעו לתובנה חדשה על הסרט. אולי, באמת יש איזשהי תשובה גדולה יותר בסוף הקוד בתוך קוד בתוך קוד שהחביאו בסרט, אבל הסרט.. די נהיר גם בצפייה ראשונה, כך שקשה לי להאמין שיש ממש דברים נסתרים משמעותיים שממש ישנו את הדרך שצופים בסרט. צפייה שנייה במקרה הזה בהחלט יכולה לחדד כמה תשובות לשאלות לא משמעותיות, אבל זה בדיוק מה שהן: שאלות לא משמעותיות.  

בסדרות הבעיה כמעט הפוכה: היוצרים סומכים על הצופים שינתחו כל זיז ואום שחולפים על פני המסך ולכן מרשים לעצמם לחפף בדברים אחרים, למשל בפיתוח דמויות או בהתקדמות עלילתית הגיונית, כפי שדובר לא מעט בסוף "משחקי הכס" בדיון על "דני המשוגעת – מצוץ מהאצבע או נשלף מהתחת?".  מדי פעם זה עובד, אבל בשביל זה צריך לדעת גם מה להשאיר ברור. זה שרמזת על משהו לא אומר שנתת לתהליך הרגשי לקרות או שהסברת את הפתרון לצופים שלא מתכוונים לנתח את הסדרה כעבודת דוקטורט (אהם, "אבודים", אהם). למרות שהוא עושה הרבה רעש ונוטה להשיג באתרי תרבות כותרות כמו "לא תאמינו לתיאוריית הרדיט החדשה על "בלייד 2"!", כדאי לזכור הקהל שאוהב לצאת עם שיעורי בית מהסרט הוא די קטן, ושרוב הצופים הם לא רדיטורים עם יותר מדי זמן פנוי.  

אני רוצה להיות שם!                                      

דוגמה הפוכה, אגב, אפשר למצוא באותה סדרה ממש, עם "החתונה האדומה". הרמזים היו חבויים, אבל גם בלעדיהם אף אחד לא חשב שהמהלך לא הגיוני בצורה כלשהי – מדובר בתקופת מלחמה, אנשים מחליפים בריתות, ובוב צנון (נו, אח של ג'ון צנון) היה חתיכת טמבל בדרך שבה הוא התנהג לוולדר פריי. המהלך ברור גם אם לא ראינו בדיוק איך הוא קרה, ועכשיו שאנחנו יודעים שהוא הולך לקרות, בצפייה חוזרת אנחנו יכולים לקלוט את הרמזים ולחייך לעצמנו.

אבל אם אנחנו מדברים על רמזים מטרימים בסדרות חייבים לדבר על האחת שעשתה את זה הכי טוב, הסדרה שנשתלו בה כל כך הרבה רמזים שחוויות הצפייה של לפני ואחרי שונות לחלוטין – "משפחה בהפרעה". המקורית, כן? לא המתחזה שיש בנטפליקס שפשטה את העור של הסדרה ומתהלך בגוף שלה בתקווה שלא נשים לב. שמנו לב. זאת זוועה.

בכל מקרה, "משפחה בהפרעה" המקורית הייתה משהו נדיר – קומדיה שהיא לא רק חכמה (לא נדיר), מצחיקה (לא נדיר) ומצולמת במצלמה אחת (לא נפוץ באותה תקופה, אבל בטח לא נדיר) – היא הייתה סיטקום שכל העלילה שלו נבנתה מראש, וזה אפשר ליוצרים לשלב בדיחות על העלילה (המפותלת בצורה מפתיעה) ועל הטוויסטים עוד לפני שהם קרו. בהחלט אפשר להגיד (בהתנשאות מסוימת) שרק מהצפייה השנייה באמת אפשר לקלוט את הסדרה. זאת חווית השדרוג המושלמת לצפייה חוזרת, שמשאירה אבק לכל ציורי הקירות המסתוריים וכתבי החידה שמופיעים לחלקיק שנייה. לא רק כי הם באמת הצליחו להפתיע ולעשות את זה במקום שאף אחד לא ציפה לו (מי יחשוד שסיטקום תמים על משפחה לא מתפקדת שהוא כה מושחז?), אלא כי הם השתמשו בכלי הזה בצורה הכי טובה: האקדח ירה במערכה הראשונה, אבל אנחנו לא שמנו לב אליו כי הציגו אותו בכלל רק במערכה השלישית.  

כאמור, "סרטי רדיט" הם לא משהו חדש באמת. הם גלגול נוסף של סרטי הטוויסטים שקרנם ירדה מאז תחילת האלף, ואת הדיון על "מהו טוויסט טוב ומהו טוויסט מעפן" מסוף העידן אפשר להחיל גם על סרטים מרובי רמזים בלי הרבה שינויים. אבל סרטי טוויסטים היו חוויה שנגמרה תוך שעתיים, ואילו סרטי הרדיט האלה שואבים אותך פנימה עם משימות ושיעורי בית שלוקחים ימים של צפייה וניתוח, עד כדי כך שקשה לדעת אם נהנית יותר מהסרט או מהתעלומה. זה יכול להיות אתגר כיף ואחלה דרך להעביר אחר צהריים אבל מה לעשות, זה לא הופך סרטים (או סדרות) לטובים יותר. ובמקום להשקיע אלף שעות בשפת סימנים מיוחדת שהמצאת, אולי היה עדיף להשקיע את הזמן הזה בשיוף התסריט שלך.