לזכור את הטיטאנים

במקור:

Remember the Titans

במאי: בועז יכין
תסריט: גרגורי אלן הווארד
שחקנים: דנזל וושינגטון
(לא ההוא עם הזמם),
וויל פאטון, קיפ פארדו, ראיין גוזלינג

בחיי שלא ידעתי שזה סרט של דיסני. נשבעת לכם. אחרת לא הייתי הולכת.
אבל אם אני כבר כאן – אז לפחות נמצה את העסק, נראה ת'סרט בכיף, ככה…

בשיחה מקדימה באיציק, שאל אותי הקורבן המיועד לאיזה סרט הולכים.
"הו!" קלדנתי בשמחה, "זה סרט על חברות, על ידידות אמת, על היכולת לקבל את השונה – את השחור. הולכים לסרט על מאבק כנגד כל הסיכויים, על מאבק כנגד דעות קדומות. והידעת? – זה סרט שמבוסס על סיפור אמיתי"!
"הולכים לגברים עם כבוד?" הוא ניחש.
לא. לא הלכנו לדה-נירו החדש, אבל באיזשהו שלב, בין צחקוק לקולות גועל, כבר התחלתי לחשוד שבאמת נכנסתי לאולם הלא נכון.

בתחילת הסרט, בלי שביקשתי בכלל, באה איזה מישהי ומתחילה לספר לי איך פעם היה דבר כזה, גזענות קראו לו, שבבסיסו שתי הנחות: כושים יודעים לשחק כדורסל. טוב, האנחה השניה קשורה גם היא לכהי העור, אך לא לביקורת, מה גם שטרם בחנתי אותה מקרוב.

וכה מספרת המישהי:
היה היתה פעם עיירה כזו, אלכסנדריה קראו לה (על אף שהתרגום מתעקש על 'אלקסנדריה'. לא עקרוני). כולם – ללא הבדלי דת, גזע, צבע ומין – חיו שם באושר ועושר, ולא היתה גזענות. עד שהחליטו לאחד את שני בתי הספר באזור – של הלבנים, ושל השחורים – לבי"ס אחד, בו ישררו שלום, אחווה ורעות, והשמש תפזז בין העצים (ובקן לה 3 ביצים). כתוצאה מכך באו כמה אמהות ועמדו עם שלטים שכתוב עליהם "אמרו לא להסעות בית הספר!" (אם מישהו שראה את הסרט יכול להסביר לי את הקשר, אני אשמח), אבל עדיין לא היתה גזענות, למעט שני מקרים מתועדים, שאפילו לא תופסים מבחינה סטטיסטית.

נראה שמה שהכי עניין את אנשי העיירה הזו, היתה נבחרת הפוטבול. אולי זה בגלל שבשנת 71' המעודדות עוד לא ידעו לעשות תרגילים מסובכים יותר מ"מי אנחנו? הטיטאנים! מה אנחנו? הטיטאנים!". אחרי "מעודדות צמודות" כבר היו לי ציפיות משוק הבשר הזה, ולגלות שלא היתה שם אף בלונדינית היווה אכזבה כבדה, מה גם שהחצאיות שלהם היו ארוכות מידי לטעמי.
ה"בעיה" (בעיה? מישהו ראה שם שמץ של בעיה?) מתחילה כשלנבחרת מתמנה מאמן (בשבילכם: אבא) פוטבול שחור. מה זה שחור – כושי סמבו. המאמן הקודם (מ"כ לבן ובעל פנים שמעידות על חכמה) מסתפח על תקן מאמן משנה (אחד משלושה-ארבעה מ"כים אחרים), וכולם יצאו שמחים וטובי לב (ומעונבים כדבעי) למחנה אימונים.
אם שניה לפני העלייה לאוטובוסים ניסו לרמוז לכם שהשחורים לא אוהבים לבנים ולהפך, הרי שבאוטובוס כולם ישבו ליד כולם, כאילו כלום.
פה הסרט מציג אותנו למאפיין נוסף של הגזע השחור: כולם תמיד שרים Soul. באיזשהו שלב זה כבר נראה מאולץ.

המחנה, כמו כל מחנה אימונים הוא בעצם מיני-טירונות, רק בלי הנשק.
השחורים, כדרכם של שחורים, שרים Soul גם במחנה. הלבנים שרים איתם, או שרים דברים אחרים שהם לא Soul ועל כן מתויגים מיד כ"סיוט".
כשהם לא שרים, הם מאוחדים בזעקת הקרב: "צד שמאלהכי חזק!", "צד שמאלהכי חזק!". מילא שלא הבנתי מה זה אמור להביע, אבל כשצועק את זה בחור שנראה כמו מוטציה גנטית, אני מתחילה לאבד את הסבלנות.

למחנה האימונים הקשוח מצטרפת גם הבת של אותו מ. אבא (מ"כ לבן, אחד מעוד שניים-שלושה), אם כי מעצם היותה בת, ניתנת לה פריבילגיה: היא לא צריכה לקום באמצע הלילה בשביל לצאת לריצה קלילה ביער ("בשביל לחזק את הנשמה").

עכשיו, תבינו, הסרט הזה, מעצם היותו דיסני, אמור להעביר מסרים חינוכיים. אני לא יודעת מה הקתולים אמרו על זה בארה"ב, אבל מה שאני למדתי, אישר את אמונתי עד כה: אסור להביא ילדים לעולם. אסור!
המ"כ הראשי למשל (זה שלא מכנים אותו 'אבא', וכו'), לא היה מסוגל לקלוט מסר כזה פשוט, ועד היום מחובר לו לרגליים משהו קטן, מתולתל וצווחני (לא יקירי, לא דיברתי על ניקול קידמן בצעירותה). הדבר המתולתל והצווחני נדחפת לכל מקום, מקללת, מורטת שיערות ביאוש על כלום, וקוראים לה שריל. בעצם, לא צריך לקרוא לה. היא באה לבד.
אין לי שומדבר נגד ילדות שמתנהגות כמו טום-בוי. להיפך. גם אני הייתי ככה. אבל, אם לצטט את היושב לצידי (שעד הרגע האחרון עוד קיווה שנלך ל"גברים עם כבוד"), הרי שכאשר הסרט יגיע בגרסת הדי.וי.די, הוא מתכוון לצפות בו, ולו רק בשביל העונג שגלום בלחיצה על Mute בסצינות בהן מופיעה הסיוט הצווחני, או בשביל להקפיץ אותן לטראק הבא.

"את לא חושבת שזה נורא פתטי שבני שלושים ומשהו צריכים לשחק נערים בגיל התיכון"? שאל שותפי לחוויה המרנינה כשעמדנו לצאת.
"נכון", הנהנתי. אבל אח"כ בבית, רצתי ל-IMDb, התנ"ך של הסרטים, ובדקתי. למחצית מהשחקנים לא צוינה שנת לידה. עבור החצי השני, נדהמתי לגלות שפרט לשחקן אחד בן 32, גילאי השחקנים האחרים נעים בין 18 ל-23.
המסקנה המתבקשת היא שהיפיוף החמוד ההוא, זה שכונה "סאנשיין", הוא לא חטיאר זקן כמו בראד פיט. "סאנשיין" – לטובת הקהל הרחב – הוא קוורטרבאק שנטיותיו המיניות אינן ברורות, ולאף אחד גם לא ממש אכפת, כזה שכל הבנות בסרט מייד חטפו עליו קראש. גם אני. אפילו שהוא בלונדיני.
"סאנשיין" גם עושה טאי-צ'י, וכמו שכבר הספקנו ללמוד ב"מעודדות צמודות", אומנויות לחימה זה חשוב. שם זה שימש לריקוד. פה הוא מפיל בקלילות את אחד משחקני היריב בתרגיל שלקוח הישר מספרי ג'ודו.

אני לא אגיד כלום נגד הקלישאתיות של הסרט. באתי במטרה מוצהרת לראות משהו קלישאתי שלא מחייב חשיבה. ודווקא בגלל זה התאכזבתי: מצאתי את עצמי בוהה במסך ומתאמצת להבין מה לעזאזל קורה שם.
זה מתחיל מהקונספט – נבחרת פוטבול: יש ארבעה מאמנים (אם כי הסרט מתמקד בעיקר בשניים מהם), יצור אחד, ושתי קבוצות בנות 11 שחקנים כל אחת (הגנה והתקפה), וזה עוד בלי שחקני ספסל-שאח"כ-הופכים-לכוכבי-הקבוצה-הראשיים. בספירה מהירה זה נותן לנו כ-30 דמויות. ואז אומרים לי שצריך לסלק את 'רב' מהנבחרת.
ארררר… תזכירו לי מי זה 'רב'?

משחק הפוטבול עצמו, כך למדתי, זהה למשחק הקווידיץ' של סדרת ספרי הארי פוטר: גם אם הקבוצה נמצאת בהפסד נוראי, הרי שברגע שמישהו זורק את הכדור (או תופס את הסניץ', אם תרצו), מייד הקבוצה מוכרזת כמנצחת בהפרש ניכר.

הסרט דווקא סביל. רק מה, חבל שהתסריטאי לא עשה שיעורים לפני זה. כשהמאמנים נואמים במלוא הרגש בפני שחקני הפוטבול, עד כמה הטיטאנים המיתולוגיים היו חזקים יותר מהאלים, זה טיפה מביך – למה לספר רק חצי אמת? למה לא להזכיר איך הטיטאנים גמרו?
ולפעמים הטעויות האלה מצחיקות: "אתה כמו סופרמן בשבילי", משתפך השחקן השחור לחברו הלבן שהפך משותק מהמותניים ומטה עקב תאונה: "איך יכולת להיהפך למשותק? הרי סופרמן אף פעם לא נפצע". שנזכיר לו מה קרה לסופרמן?

כן רבותי, הקיטש חוגג.
סופרמן הנכה, למשל (להזכירכם: מבוסס על ספור אמיתי) – מה אכפת לו להיות נכה: הרי יש אולימפיאדה מיוחדת לנכים והוא לא יצטרך להפסיק את הספורט (הו!). למען הקיטשיות שבדבר, הוא גם זכה בכמה מדליות. אח"כ הוא נהרג.
"בטח הוא נהג ברכב, ולא הצליח ללחוץ על הברקסים" הערתי בשמחה. הניחוש היה קרוב למציאות. איזה שיכור דרס אותו.
גם במותו, המסכן לא התחמק מ"הכוח השחור". ההספד שלו היה גרסת Soul סוחטת ממחטות לשיר האליפות:
"נה-נה נה, נה… נה-נה נה נה – הא, היי היי, Good Bye!".

מה שהכי הטריד אותי – כל הזמן חוזרים ואומרים לנו שזה מבוסס על סיפור אמיתי. האמנם חיינו כה מתקתקים ודביקים ופשוט לא שמתי לב?