רקוויאם לחלום

שם רשמי
רקוויאם לחלום
שם לועזי
Requiem for a Dream

במקור: Requiem
r a Dreamסf
במאי: דארן ארנופסקי
תסריט: דארן ארנופסקי,
יוברט שלבי ג'וניור

שחקנים: אלן ברסטין, ג'ארד
לטו, ג'ניפר קונלי, מרלון

וויאנס

מדי פעם אני משתדל ללכת לסרט שאני יודע עליו פחות מאשר על הפרסומות שמוקרנות לפניו. במקרה הזה, למשל, ידעתי שכשתגיע הפרסומת של סובארו אני אהרהר לעצמי שוב שאם היה לי כסף לקנות מכונית כזו, מן הסתם לא הייתי יושב באולם קולנוע מול מסך בגודל של חצי מנת פלאפל, אלא לוקח סרטים ב-DVD לקולנוע הביתי הקטן שלי. על הסרט עצמו, לעומת זאת, ידעתי רק שלבמאי קוראים דארן ארונופסקי, שהסרט הקודם שלו – 'פיי' – הוא ככל הנראה מצוין אם לסמוך על חברים ומבקרי קולנוע, ושיש לסרט החדש שלו שם שמעביר לי צמרמורת קטנה ונעימה לאורך הגב כשאני חושב עליו או אומר אותו בקול רם: 'רקוויאם לחלום'.

והלוואי והייתי יכול פשוט להגיד לכם שתפסיקו לקרוא ותלכו מיד עכשיו לראות את הסרט הגאוני, המושלם, הרציני, החכם, המטריד, המרגש, המפחיד, המייאש, המצחיק, המוזר, המעיק והנהדר הזה. אבל אתם לא תאמינו סתם ככה לכל המחמאות המתחרזות האלה, אפילו אם אני אספר לכם שבבוקר למחרת הצפייה בסרט לא זכרתי שום דבר מחצי השעה האחרונה שלו, ושרק בשעות הערב, באמצע העבודה, כשלרגע הייתי לבד ולא חשבתי על כלום, התקיפו אותי בבת אחת כל המראות והקולות של אותה חצי שעה כשהם מתנקזים לשנייה וחצי, ופתאום מצאתי את עצמי יושב ובוכה. ואני עוד חשבתי שעצם העובדה שהסרט גרם לי לבכות בשתי נקודות שונות לאורכו זה מדהים. אבל לבכות בקולנוע, בחושך, בזמן הצפייה, זה נוח. סרט שגורם לך לבכות בתאורת פלורסנט שעות אחרי שראית אותו, הוא הרבה מעבר למדהים.

וכשחושבים על זה, זה אולי מוזר, כי התסריט די פשוט: הארולד וטיירון הם שני צעירים שחולמים להגשים את החלום האמריקאי של עושר והצלחה בדרך ייחודית – כמשתמשי הירואין בעצמם, הם חולמים להיות סוחרי סמים. מריון, חברתו של הארולד, גם היא משתמשת בהירואין, חולמת להיות מעצבת ולחיות באושר ועושר עם אהובה. לאמא של הארולד, שרה, יש חלום פשוט יותר – היא רוצה סיבה לחיות. היא נרקבת לה לבד בבית דירות שמרבית דייריו זקנים כמוה, מבלה את שנותיה האחרונות בבהייה בספק-שעשועון, ספק-תוכנית הטפה ניו-אייג'ית ביזארית במיוחד.

כמו סרטים לא מעטים בשנים האחרונות, מ'רוצחים מלידה' ועד 'מועדון קרב', גם 'רקוויאם לחלום' מתאר חברה שמתחממת לאור הטלוויזיה. אלא שבפעם הראשונה, ההתייחסות היא לא רק לצעירים שגדלו עם הידיעה שהם עומדים להיות בראד פיט כשיהיו גדולים, וכיום נאלצים להתמודד עם היותם מלצרים במשכורת רעב (סליחה, קצת תסכולים אישיים). ארונופסקי מביא אותה בהפוכה וטוען שגם הזקנים, אלה שאנחנו טוענים שלא מבינים אותנו, גם הם מבלים חלק ניכר מחייהם מול המסך ומושפעים ממנו לא פחות. אצל הצעירים הטלוויזיה תופסת מקום נכבד בחיים כי הם נחשפים אליה בזמן עיצוב האישיות. אצל הזקנים היא תופסת מקום פשוט כי אין להם אף אחד אחר שיתמודד על התפקיד.

הסרט מחולק לשלושה חלקים, לפי עונות השנה. הוא נפתח בקיץ, כשהשמש זורחת על הדמויות, שמתחילות להגשים את חלומן. הארולד וטיירון עושים חיל בעסקי הסמים בע"מ, מריון מאושרת עם הארולד כמו שרק זוג צעיר, או מישהו מסטול, או זוג צעיר ומסטול, יכולים להיות. ושרה אימנו מקבלת טלפון מסוכנות שמלהקת מתחרים לשעשועוני טלוויזיה, ומתעוררת לחיים חדשים. לאחר מכן מגיע הסתיו ואיתו הנפילה (המילה האנגלית Fall היא דו משמעית כמובן). אני לא רוצה לספיילר יותר מידי, אז רק אציין שעד החורף המקפיא כל הדמויות מספיקות להתמכר למשהו בדרך אל הגשמת החלום האמריקאי הנכסף, בין אם זה הירואין או כדורי מרץ, כסף או טלוויזיה, שיחות עם המקרר או גלישה בעין הדג.

ולא, להבדיל ממה שמנסים למכור לכם, הסרט לא עוסק בסמים. מי שרוצה סרט דידקטי נגד סמים שילך ל'טראפיק' ויביא איתו משהו לקרוא כדי לא להירדם. 'רקוויאם לחלום' עוסק בסמים בערך כמו ש'מועדון קרב' עוסק באלימות – יש לזה אומנם תפקיד מרכזי בסרט, אבל זה רק אמצעי כדי לדבר על משהו אחר, שהוא די דומה בשני הסרטים: נחמן שניצקליין היה קורא לזה "הבלי החיים בעידן הפוסטמודרני". אני הייתי קורא לזה פשוט "החור הגדול הזה שפתוח לכולנו באמצע החזה", ואני לא מדבר על הפופיק.

אבל מה שעושה את הסרט זה הסגנון. אף פעם לא ראיתם דבר כזה. להבדיל מאיך שתאור העלילה אולי נשמע, זו ממש לא דרמה טלוויזיונית אפורה. לעזאזל, אפילו "קולנוע סוחף ווירטואוזי" זאת הגדרה קטנה מידי למה שקורה שם: מסכים מפוצלים שמתואמים זה לזה בצורה גאונית, עריכה שדוחסת משהו כמו 10 שוטים בשתי שניות, צילום מהמם ומיוחד, עריכת פסקול שהופכת כל סאונד שהוא למקצב מונוטוני מטמטם, סצינות הזיה ביזאריות כיד הדמיון הטובה והרעה והחולה גם יחד. אפילו האפקטים (ולהזכירם, זה סרט אמריקאי עצמאי) מופלאים ומצמררים. ואלה לא סתם קפריזות של במאי מתלהב. זה לא טרנטינו ולא הכפיל הבריטי שלו שמתעסק עם מדונה. הכל מנומק ברמות שאם אני אתחיל לנתח אותן מבחינה קולנועית, יאלצו לשנות את שם האתר ל"עין הקרנף". דוגמא קטנה בכל זאת: הארולד נוסע במונית לאחר שיחה קשה עם אמא שרה. הוא מתוסכל ומתחיל לבכות. פתאום קופצים על הצופה כעשרה שוטים, שכל אחד מהם יותר מהיר ממשק כנפיו של פרפר בסינגפור, כל אחד מהם מתאר שלב אחר בהכנת והסנפת חומר, וכעבור השנייה וחצי האינטנסיבית הזאת שמובזקת על הצופה, אנחנו חוזרים למונית, שם הארולד יושב אדיש, נטול הבעה לחלוטין, כאילו כלום לא קרה. הסיפוק שלו הוא מיידי, קליפי, טלוויזיוני. ההשפעה על הצופה היא משתקת. צריך לראות כדי להבין.

והשחקנים! אלן ברסטין, שהפסידה את האוסקר לג'וליה רוברטס (אני אכתוב את שוב כדי להשתכנע שזה אכן קרה: שהפסידה את האוסקר לג'וליה רוברטס!!), משחקת את שרה כמו שלא ידעתם שאפשר או שמותר. זה מעבר למשחק – ברסטין שולחת ידיים מחוץ למסך היישר אל בית החזה של הצופה, תופסת את הלב שלו ועושה ממנו קוועץ' במשך שעתיים. ג'ארד לטו, מי שהיה אנג'ל פייס ב'מועדון קרב', מוכיח בתור הארולד שהוא יודע לעשות הרבה יותר מאשר לרסק לעצמו את הפרצוף. ג'ניפר קונלי, היא הילדה שרה מ'לבירינט', גדלה להיות שחקנית נהדרת וכובשת, וגם למרלון וויאנס, שהוא למרבה ההפתעה אחד האשמים העיקריים בפרשת 'מת לצעוק', יש כמה רגעים מרגשים להפליא בתור טיירון.

כשהסרט נגמר, זאת שלידי הפטירה "איזה סרט דפוק", וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו הוא שאני רוצה לשבור לה את המפרקת, ושצריך להתקשר לאמא. יש דברים שאי אפשר להתמודד איתם לבד. אבל היה מאוחר, אז קניתי דיסק במקום. ככה אני מתמודד עם דברים, לפחות עד שיהיה לי כסף ל-DVD או לסובארו. ואת כל הדרך הביתה, פלוס כמה שעות כשכבר הגעתי לשם, הקדשתי למחשבה על השם של הסרט. 'רקוויאם לחלום'. כל כך עמוק, כל כך עצוב.

ואם יורשה לי, הייתי מבקש מכם רק לשכוח את כל מה שכתבתי כאן בטרם תלכו לסרט, ולזכור רק דבר אחד: כשנגמר סרט יש דחף והרגל לקום ולצאת מהקולנוע, ולא להישאר לקרדיטים, כי הרי למי אכפת מי היה עוזר שלישי בצוות סיירי אתרי הצילום. אבל הקרדיטים כאן זה לא שירות לצוות. זה שירות לצופה. ראיתי פעם בנאדם נדרס: אוטובוס פגע בו חזיתית והוא הועף 10 מטר קדימה. הוא לא איבד את ההכרה. התגובה האינסטינקטיבית שלו הייתה לקום וללכת, כאחוז אמוק. רק כשעוברים ושבים קפצו עליו והכריחו אותו לעצור ולהבין שהוא נפגע, הוא התחיל להרגיש שהוא שבר כמה צלעות, והסכים לחכות לאמבולנס. תעשו לעצמכם טובה, תישארו מול הקרדיטים, תקשיבו לסאונד שדארן ארונופסקי הלביש שם במיוחד בשבילכם, ותנו לסרט לשקוע.

סמאח נולד.