בפוסט שעסק בפרשת יוסף סידר נגד אורי קליין הביא ברווז גומי לינק לפרשה בנושא דומה, ובתגובות התפתח דיון מעניין ומושקע שראוי לתשומת לב – לכן אני מעביר אותן לכאן כדי לתת לנושא הזה מקום משלו.
הרקע: כשיצא "כלבת", סרט האימה הישראלי של אהרון קשלס – מבקר קולנוע לשעבר – ונבות פפושדו, הוא קיבל כמה תגובות מחמיאות, וכמה תגובות הרבה פחות מחמיאות, תגובה צפויה מכיוון שמדובר בז'אנר שלא היה קיים עד עכשיו בקולנוע הישראלי, ושהרבה מבקרים ממוסדים לא יודעים איך לאכול או לא סובלים. דוגמה קיצונית היתה הביקורת של מאיר שניצר, שטען שמדובר בסרט הישראלי הגרוע ביותר שנוצר אי פעם, לא פחות.
בחודשים שעברו, "כלבת" עשה סיבוב פסטיבלים מוצלח מאוד בעולם, נרכש להפצה בארה"ב וקיבל כמה ביקורות מאוד מחמיאות, חלקם בפרסומים בינלאומיים שכנראה נקראים יותר משניצר -למשל ב-Salon ו-
Twitch (שקראו לו "one of the most original and deeply horrific films in recent memory").
בפרספקטיבה הזאת, קשלס חזר בבלוג המחודש שלו, "הפיראנה מכה שנית" למבקרים הראשונים, לשניצר ולמבקרת של הג'רוזלם פוסט. ציטוט:
כמי שראה כיצד שני הצדדים חיים, אני יכול להעיד שיוצר חכם תמיד ייאטם לביקורת מהסוג ששניצר כותב. זה לא שאני מזלזל באחרון. נהפוך הוא, אני מחשיב את דעתו גם בימים אלה. אבל, כששניצר מעלה ביקורת לא מנומקת שכל מטרתה היא להקיא, בהעדר מילה בוטה יותר, על פועלם של שני בחורים צעירים שאך החלו את דרכם בתעשייה, אין דרך להתייחס אליו ואל מילותיו ברצינות. ואמנם, ביקורתו על "כלבת" הפכה כבר מזמן לבדיחה בקרב קולנוענים, לקוריוז ובכך למעשה ביזתה את מוסד הביקורת שאותו הוא מייצג.
מומלץ לקרוא את הפוסט המלא.
ועכשיו אהרון קשלס נכנס בשניצר
ובמי שקטל את כלבת.
http://pkarina2.wordpress.com/2011/07/07/המשך-בא-מי-שומר-על-השומרים/
ללמדכם שאין כל בעיה להיכנס במבקרים, בזמן ובמקום הנכון, באופן מנומק ומפורט.
גם התגובה הזו די מתבכיינת
והאמת שאני לא רואה שום בעיה בביקורת של שניצר. זו ביקורת מאוד שלילית, ולא ראיתי את כלבת כך שיכול להיות שהייתי מתנגדת לטענותיה, אבל היא מציגה אותן באופן סדור ומנומק. אני מבינה שליוצר קשה לקרוא דברים כל כך קשים על היצירה שלו, אבל מכאן ועד ההשתלחות שקשלס מתאר הדרך רחוקה.
מה גם שהנסיון של קשלס לתאר את הביקורת של שניצר (ומאוחר יותר את זו של חנה בראון בג'רוזלם פוסט) כלא לגיטימיות רווי בדגלים אדומים. יש את "אני, כמובן, מסוגל להתמודד עם ביקורת רעה, אבל הביקורת הזו משתלחת בידידי הצעיר/תמים/חסר נסיון/חולה/פיסח שזה עתה שכל את כלבו האהוב, ולכן עלי לקום להגנתו." זו תגובה מאוד מוכרת, ובחסותה אנשים שלא היו מעיזים אפילו להגיב למבקר שביקר אותם מרשים לעצמם להשתלח ולרדת לרמות לא יאומנות, כי הרי הם גיבורים שמגינים על חלשים מפני תוקף בן בליעל.
ואז יש את הטענה שביקורתה של בראון לא לגיטימית מכיוון שמפיצים זרים היו יכולים לקרוא אותה ולהחליט לא להפיץ את הסרט. אני רגילה לראות תגובות כאלה מסופרים ומו"לים, אבל פשוט מדהים אותי שמבקר לשעבר אומר דבר כזה. תפקידו של המבקר אינו לייחצן סרט. מטרתה של הביקורת אינה לשרת את היוצרים. הקהל שבראון כותבת אליו אינו מפיצים פוטנציאלים של כלבת אלא קוראי הג'רוזלם פוסט, והאחריות שלה היא כלפיהם – לדווח בכנות מלאה את דעתה על הסרט, וזאת עשתה.
בין שתי השיטות הללו, קשה לי מאוד לקבל את טענתו של קשלס שתגובתו נובעת אך ורק ממניעים עניניים ולא מעלבון על ביקורת רעה.
לא מסכימה עם אביגייל
לפני הכל מדובר כאן בשיח בין שני מבקרים על מהות הביקורת ותפקידה ורק אחר כך בין יוצר ומבקר.
אם לדעתך הביקורת של שניצר הייתה מנומקת, אז כנראה שאת רגילה לצרוך את הביקורת שלך מטוקבקיסטים מתלהמים, כי זו בערך הייתה הרמה.
דבר נוסף, אני בניגוד אליך ראיתי את הסרט וחייבת להסכים עם דורון. גם אם אני לא מתה על סרטי אימה ולא השתגעתי על "כלבת" עדיין מדובר בסרט שעשוי ברמה מאד גבוהה.
כשמבקר "בעל שם" מרשה לעצמו להתנסח בצורה כל כך חסרת בושה ברור לגמרי שמדובר בסכסוך אישי ולא מניע מקצועי – ורק מן הראוי שייענו לו חזרה. לא הייתי רוצה לראות את התסריט שאני כותבת עכשיו מקבל אולי ביום מן הימים התייחסות כזו.
בכל הנוגע לעיתנואית מהג'רוזלם פוסט, שאני חייבת להודות שאני נמנית על מעריציה. במקרה הזה ספציפי היה מדובר בביקורת חובבנית ומביכה. ביקורת אמורה להיות מנומקת ובטח לא תחת כותרת שמזהירה אנשים מלצפות בסרט. זו לא תפקידה של ביקורת, וכמי שנמצאת בעמדת כוח (בגלל השפה האנגלית) היה עליה לגלות טיפ טיפה יותר איפוק.
בכל מקרה, טוב לדעת שגם שמבקרים מנסים הם לא תמיד מצליחים להרוס.
:-)
הלכתי וקראתי את הביקורת שוב
ואני עדיין לא רואה מה הבעיה. זו ביקורת מאוד שלילית. אז מה? איפה ההבדל, למשל, בין רמת הארס והשליליות שבביקורת הזו, לבין אלה שבביקורתו של רד פיש על רובוטריקים 3?
יכול להיות שהביקורת טועה – כפי שאמרתי, לא ראיתי את הסרט. אבל זה עדיין לא אומר שמדובר בסכסוך אישי, קל וחומר ש"ברור" שזהו המצב, ולכן אני עדיין לא מקבלת את הטענה שהביקורת אינה לגיטימית או שתגובתו של קשלס היא יותר מהתבכיינות. האמת שאני פשוט לא מבינה את הנטייה – שרווה יותר כשמדובר בסרטים ישראלים ובמיוחד במבקרים שניצקליינים – להניח שביקורת שלא מסכימים אתה נכתבה ממניעים אישיים. כשאני קוראת ביקורת שאני לגמרי לא מסכימה איתה, התגובה שלי לרוב היא או "המבקר הזה טיפש" או "למבקר הזה יש טעם רע" או "המבקר הזה הוא מבקר רע." קשה לי להבין כיצד ההסבר ההגיוני ביותר לביקורת לא הגיונית הוא שהמבקר הוא ארכי-נבל המחכך ידיו בהנאה בעודו מדמיין את מפלתו של אויבו המר, יוצר הסרט. הרי ברור שזו תמונה מגוחכת, לא? האם לא יותר סביר ששניצר הוא פשוט מבקר גרוע?
לגבי בראון, כפי שכבר כתבתי אין זו אחריותה להתחשב בהשפעה של הביקורת שלה על קונים פוטנציאלים של הסרט. מבקר שמאפשר לשיקולים זרים כאלה להשפיע על השיפוט שלו אינו ראוי לאמון שנותנים בו קוראיו.
בלי קשר לכך, ברוב העיתונים שבעולם כותבי הכתבות אינם אלה שכותבים את הכותרות וכותרות המשנה – זו משימתם של העורכים, שבוחרים כותרות על מנת שימשכו קוראים. אני מניחה שכך נהוג גם בג'רוזלם פוסט ולכן העליהום על בראון אינו מוצדק אף כפליים.
ההבדל
אני רק אציין שרד פיש נימק מדוע רובוטריקים 3 הוא זבל בצורה מפורטת למדי, כך שיש הבדל.
גם שניצר מנמק את תגובתו השלילית
הוא אומר שהסרט אינו מפחיד, המשחק רע, הבדיחות תפלות, התמות הפוסט-ציוניות בוטות מדי, הסיפור לא קיים, הצילום מחריד, והעריכה גרועה.
בתור עורכת, אם היו מגישים לי ביקורת כזו, הייתי מבקשת הרחבה על הרבה מהטענות הללו, אבל אני מניחה שבעיתון דפוס יש הגבלת מלים לביקורות קולנוע שלא תקפה עבור אתר אינטרנט.
אני חייבת להודות שעוד לפני הכל מפריעה לי העובדה שאת מגיבה בלי לראות את הסרט. לקרוא למישהו הגון ולאחר בכיין מבלי לדעת על מה בכלל קמה הצעקה זה קצת לא לעניין אבל נניח שהעניין שלך הוא פולמוסי גרידא. נניח.
אתחיל בטיעון האחרון שלך, גם אני קצת מכירה את עולם העיתונות ואני יכולה לומר לך בוודאות שכותב מנוסה, אחראי ובעל ניסיון יכול להשפיע על העורך שלו במתן הכותרת. כל מבקר אחראי לעולם מבקש לראות את הטקסט שלו לאחר עריכתו ויכול לשגר את השגותיו. חנה בראון אישרה את הכותרת הצהובה והצעקנית הזו אז היא אחראית לה בדיוק כמו העורכים שלה.
עכשיו כמה מילים על הטקסט הספציפי שלה הביקורת שלה כוללת אינספור ספויילרים -ללא אזהרת ספויילרים-והיא חושפת את אחד הגימיקים הגדולים בסרט. אם זה לא ניסיון להרוס, אז אני לא יודעת מה.
היא מראה בורות מדהימה בכל מה שקשור לסרטי אימה ומשחק עם החוקים והקונבנציות שלהם (אני מציעה שתקראי את הביקורת של פישלר לסרט ותראי כיצד ניתן לבקר סרט, לחשוף את ליקוייו וכל זאת מבלי להרוס את כל ההפתעות שלו) וכתוצאה מכך די ברור שהיא לא הבינה את הסרט. קשלס, לדעתי, עוד היה עדין איתה. כשאני קראתי את הביקורת שלה הרגשתי כאילו תיכוניסטית במגמת קולנוע כתבה אותו. תיכוניסטית שיודעת אנגלית.
לגבי הטיעון של מניעיו האישיים של שניצר והשאלה שלך האם שניצר הוא סתם מבקר גרוע: שניצר הוא מבקר רב ניסיון, הוא רחוק מלהיות מבקר גרוע ובמדינה כל-כך קטנה יש לא מעט תקריות שמונעות ממניעים אישיים. אין לדעת אם עבר חתול שחור בין השניים האלה. ואני מצטערת, הטקסט של שניצר מריח כמו חיסול חשבונות.
לא ברור לי למה העובדה שלא ראיתי את הסרט רלוונטית לעניין. אנחנו יכולות להסכים, אני מקווה, שלגמרי לא לגיטימי לתקוף מבקר על כך שלא אהב סרט, או על כך שהתגובות והשיפוט שלו על הסרט הם כאלו וכאלו. אפילו קשלס מסכים שזכותם של שניצר ובראון לאהוב או לא לאהוב את הסרט ולהגיב אליו בחריפות כפי שירצו. הטענה שלו – ושלך, למיטב הבנתי – היא שהביקורת של שניצר כל כך שלילית שברור שהיא אינה עניינית. ובכן, כפי שאמרתי, זה לא ברור לי. ועכשיו את מכניסה את נושא צדקת הביקורת לעניין, וזה פשוט לא קשור. השאלה במקרה זה אינה האם הביקורת צודקת, אלא האם היא נכתבה מתוך חוסר יושרה. אם את וקשלס רוצים להתקיף את שניצר על כך שהוא מבקר גרוע או טועה במקרה הזה, אין לי שום בעיה עם כך. יש לי בעיה עם הטענה הנובעת מהפוסט של קשלס ומהתגובות שלך, שרק אדם בעל מניעים נלוזים היה יכול לכתוב ביקורת כל כך שלילית. שוב, אני שואלת: מה ההבדל בין השליליות של שניצר בנושא כלבת, לזו של רד פיש בנושא רובוטריקים 3?
לגבי בראון, לא קראתי את הביקורת שלה משום שהטענה של קשלס היתה נגד הכותרת, ונגד העובדה שלא התחשבה בכך שמפיצים פוטנציאלים של הסרט אולי יקראו את הכותרת. כפי שכבר אמרתי, לטעמי זה טיעון קלוקל שמבלבל בין מבקר ליחצן. יכול להיות שהביקורת של בראון היא, בנוסף לכך, גם גרועה, אבל לא ברור לי מה הקשר בהתחשב בכך שזו לא היתה תלונתו של של קשלס נגדה, ואין בכך הצדקה לתלונה המופרכת הזו.
טוב זו כבר רדוקציה לטקסט שקשלס פירסם. הוא בפירוש מתייחס לביקורתה השטחית והבעייתית של גברת בראון (החל בחוסר הבנתה את הז'אנר וכלה בהחמצתה את הרעיון שעומד בבסיס הסרט) הוא רק אומר שהדבר שהכי הפריע לו זו הכותרת הסנסציונית והזולה שהוצמדה לביקורת. זה לא אומר שיתר הדברים לא הפריעו לו, זה רק אומר שהכותרות הצעקניות הללו עושות נזק בלתי הפיך והוא צודק. זו ביקורת בעיתונות הכתובה לא טוקבק של אחד העם.
עכשיו הרשי לי להיות מעט ספקנית: ראשית כתבת שלא ראית את "כלבת", אחרי זה את כותבת שלא קראת את הטקסט של חנה בראון (חוץ מהכותרת) ולאור דברייך האחרונים עושה רושם שגם לא ממש התעמקת בפוסט שקשלס פירסם כי הוא כן מתייחס לבעיות בשתי הביקורות הללו-ולא רק ברמה היח"צנית.
אגב, אם קשלס היה מעוניין לדבר על הנזק היח"צני לא היה הגיוני יותר מצידו לפרסם את זה סמוך למועד יציאת הסרט כמו שסידר עשה? איזה רווח קשלס אמור להניב מהפרסום של הפוסט הזה עכשיו, במיוחד כשסרטו חורש את פסטיבלי כל העולם?
אני חושבת שקשלס גילה בגרות אמיתית כשחיכה עם תגובתו עד לנקודה שבה אי אפשר יהיה לטעון שהוא מנסה לסחוט ידיעות או סקופים כדי לקדם את סרטו.
עכשיו אם תסלחי לי, לאור העובדה שאת נוקטת פה עמדה בלי לראות סרט, בלי לקרוא את אחת הביקורות המדוברות (שדווקא עליה את מגינה בחירוף נפש), זה מתחיל להריח קצת מגמתי וברשותך אפרוש מהדיון הזה. הבהרת את עמדתך, הבהרתי את שלי.
טוב, אז הלכתי וקראתי שוב גם את הפוסט של קשלס
ובחיי שאני לא רואה מאיפה הגעת למסקנה שאיכותה של הביקורת של בראון רלוונטית לדיון הזה. הרי קשלס אומר במפורש:
"לא הייתה זו הכותרת שהטרידה אותי, גם לא העובדה שהיא מצאה את "כלבת" מצחיק באופן לא מכוון … ואפילו לא העובדה שחנה שלנו לא מצאה הגיון בעלילה של "כלבת" … הבעיה עם הביקורת המביכה של חנה בראון נעוצה בעובדה שהיא לא מבינה את החשיבות של המקום בו היא כותבת."
כלומר קשלס אומר שאין לו בעיה עם ביקורת שלילית או אפילו ביקורת גרועה, אלא שהוא מאמין שחובתו של המבקר להתחשב בעתידו הכלכלי של הסרט. זו, כפי שכבר הסברתי, גישה שאני לגמרי לא מסכימה איתה, ואת חוסר ההסכמה הזה הבעתי.
לעומת זאת, מדבריך מתחיל לעלות שאת מאמינה שביקורת אינה לגיטימית – לא כתובה גרוע, אלא כזו שאין הצדקה לכתוב אותה, ושכתיבתה מעידה על חוסר יושרה של המבקר – כאשר היא שלילית, או מלאת ספוילרים, או לא מבינה את הסרט. ואם זו באמת כוונתך אז א) זה לא מה שקשלס אומר, ב) אני ממש רוצה לדעת את התשובה שלך לשאלתי לגבי ההבדל בין הביקורת של שניצר על כלבת וזו של רד פיש על רובוטריקים 3, וג) זו עמדה שאני מתנגדת אליה בכל נימי נשמתי, מסיבות שרז ופנגווין כבר הרחיבו עליהן די והותר.
תיקון
גם אני מכיר קצת את עולם העתונות, ובדרך כלל לכותב אין שום השפעה על הכותרת והוא לא מאשר אותה. בעיקר בעתונים יומיים, אין לאף עורך זמן וכוונה לשלוח לכתב את הכתבה שלו לאישור מחדש. דברים שכתבתי הופיעו ומופיעים תחת כותרות שלא אני המצאתי ושאני לא אוהב (דוגמה: מוסף הארץ, היום). זה תלוי בנורמה המקובלת באותו פרסום, ואני לא יודע מה מקובל בג'רוזלם פוסט, אבל לא הייתי תולה בבראון את האחריות לכותרת הזאת. די סביר שלא היה לה שום קשר אליה.
זו נקודה נכונה וחשובה מאוד.
בתקופה הקצרה שבה כתבתי ביקורות (לא בתחום הקולנוע), אחד הדברים שהכעיסו אותי היה כשאנשים שמכירים את התחום, וכותבים בעצמם, העבירו עליי ביקורת (והזכירו במפורש את שמי) בגלל דברים שברור שלא אני בחרתי – כותרות, איזה תוכן נבחר לסיקור והתמונות בכתבה. כמובן שגם כשעורך מסלף כתבה שלמה שלך בלי להודיע, מוסיף שגיאות כתיב וכותב תקציר מטומטם בכתבה שאתה חתום עליה זה מקומם, אבל זה כבר נושא אחר לגמרי.
אולי לעיתונאי ותיק ומפורסם במוסף סוף שבוע מודפס יש את הפריווילגיה לבקש לאשר את הכתבה שלו לפני הפרסום, אני באמת לא יודעת. מה שכן, אני בטוחה שלרוב הכותבים בעיתונות היומית והאינטרנטית אין יותר מדי השפעה על כותרות כתבותיהם.
איך זה עובד באמת?
נניח שאתה שולח כתבה ומצרף אליה כותרת. יתעלמו מכך? יקחו אותה רק אם לשיקול דעת העורך היא יותר טובה ממה שהוא מצליח להמציא באותו הרגע?
שוב, זה מאוד תלוי איפה אתה כותב.
לכל מקום ישנם נהלי העבודה שלו. ברוב המקומות שבהם אני פרסמתי, אם כללתי כותרת היא היתה הצעה בלבד, וזו היתה זכותו (ותפקידו) של העורך להחליף אותה אם הוא רואה לנכון.
למה זה בעצם התפקיד שלו?
אני לא מבין גדול בעיתונות, רק צרכן גדול שלה, ואני תוהה, למה זה התפקיד שלו? זה לא משהו שולי מדי בשביל עורך (בלי לדעת מה עוד עורך עושה, מלבד מה שרומז עליו שמו)? כן, זה מה שמושך את העין, כן זה די חשוב כי זה בולט, אבל עד כדי כך? שיעשה את זה בעמוד הראשי, או בכתבות החשובות. אבל בכל כתבה?
ומעבר לזה, אם יש כ"כ הרבה מקרים שהכותרת משבשת את הרעיון של הכתבה, אם לא הורסת אותו, אם לא גורמת לתסכול של קורא שהתחיל לקרוא א' וגילה שזה ב' – אז למה ממשיכים אם זה? למה לא לתת לכתב לתת כותרת ליצירה שלו, וזהו? זה נשמע לי הכי הגיוני.
כותרות שמשבשות את הרעיון של הכתבה או אפילו הורסות אותו הן פשוט פרי עבודתו של עורך לא טוב. כמו שיכול להיות כותב לא טוב, כך יכול להיות עורך לא טוב – ודווקא למקרה השני אתה שם לב הרבה יותר, כי תפקידו הוא לדאוג שהמקרה הראשון לא "יתגלה".
למה רוב הכתבים לא נותנים כותרות לכתבות שלהם? יכולות להיות לכך הרבה סיבות, רובן קשורות לחשק. גם אם הכותב נותן כותרת מוצלחת לטקסט שלו, לפעמים אי אפשר להשתמש בה מסיבות כמו אורך, מקום, או אפילו חזרה על מילה מסויימת שכבר מופיעה בכותרת אחרת באותו עמוד, או בכותרת המשנה – שהיא כבר באמת משהו שרוב הכתבים לא טורחים לנסח.
לעורך תפקידים שונים
אחד מהם הוא לדאוג לצורה של העיתון, שיהיה קריא ונגיש לקהל היעד. לצד האחריות על צורתו הסופית של התוכן, העורך דואג שגם הכותרת תמשוך את העין ותבטא את סדר העדיפויות של העיתון (או האתר) ותמשוך את הקוראים הרצויים. כשאנשים לוקחים עיתון לידיים, הם לא עוברים מילה-מילה לפני שיחליטו האם להמשיך לקרוא. עוברים בעיקר על הכותרות וכותרות המשנה, כדי להבין בקלות ובמהירות את התוכן של הכתבות ולהחליט האם להמשיך ולקרוא אותן. אנשים רבים אפילו לא טורחים לקרוא את הכתבות עצמן ומסתמכים רק על כותרות, תמונות, גראפים וחלקים מודגשים בטקסט בשביל לקבל מידע. עורך יכול לקבל הצעה לכותרת מכותב, אבל יחליט בעצמו אם הכותרת תואמת את הצרכים המסחריים, או את האג'נדה, של העיתון וישנה אותה בהתאם.
כפי שרעות כתבה, כותרת לא טובה היא עבודה של עורך לא טוב. גם אם לא הוא המציא את הכותרת ואפילו אם נמסרה בידי הכותב עצמו, תפקידו של העורך להחליט האם לאשר אותה, או להחליפה בכותרת מתאימה יותר.
מסכימה לגמרי.
(ל"ת)
בעניין הפולמוס
לאחר שקראתי פעם נוספת את הפוסט של קשלס, אני חייב להסכים עם פישלר ונועה.
שניצר מצטייר כלא יותר מבדיחה גרועה שמבזה את מוסד הביקורת וחנה בראון הגזימה הגזמה פרועה עם הכותרת המופרכת שלה. ביחס לשאר הביקורת שלה, מילא שהיא כתובה לא טוב אבל מה נסגר עם הספויילרים.
גם למבקרים אפשר לענות, ואני מסכים פה עם החברה שלמעלה – מותר ליוצרים להגיב חזרה ובמקרה הספציפי הזה טוב שהם עשו כך.
דרך אגב, בתגובות לפוסט של קשלס יש עוד מספר תגובות מרתקות בעיני.
אתה כותב על סמך קשלס, או שקראת את הביקורות?
קשלס הא צד בעניין, כך שהעמדה שלו מבטאת קיצונות אחת. הרושם שנוצר מהפוסט שלו, הוא ששניצר ובראון הם הקיצונות השניה. כלומר, אם תסתמך רק על אחד מהם, אתה מסתמך בעצם על עמדה קיצונית. אני לא קורא בדרך כלל את הביקורות של שניצר ולא אוהב את סגנון הכתיבה שלו. הוא לא מזהיר מספוילרים ומתעקש להרחיב על כוונות וסאבטקסט שלא בטוח שהבמאי בכלל חשב עליהם. מבחינתי, הוא גרסת המבקר ללארס פון טרייר – אוהב פרובוקציות גם במחיר פגיעה במושא הביקורת, או ביכולת של הקורא להנות מהסרט. לקחת ביקורת שלו כמייצגת, או אפילו כמשפיעה ברצינות על הצלחת סרט (כמה אנשים שמזדהים עם הטעם של שניצר היו באמת הולכים לראות סרט אימה ישראלי בקולנוע?), זו הגזמה. אני לא מדבר על בכיינות, אבל כמו שיוסף סידר נותן למבקר אחד להאפיל על ההצלחה הבינלאומית של סרטיו, גם קשלס נתקע פה על עניין פעוט. כמי שמכיר את שני צדי המתרס, קשלס מושפע אחרת מרוב היוצרים. הוא חש אולי שגם לו יש ברזומה ביקורות שפגעו ושפטו יותר מדי לחומרה יוצרים ישראלים בתחילת דרכם. אולי בגלל זה הוא גם מייחס חשיבות מופרזת להשפעה של מבקרים ישראלים על מפיצים מחו"ל. איזה מפיץ, או מארגן פסטיבל, יחליט על סמך ביקורת אחת אם סרט מתאים לקהל שלו או לא? אם למבקרים הייתה כזו השפעה, רובוטריקים 3 מעולם לא היה נעשה.
כמו כן, כפי שרד פיש כבר כתב, כותבים בעיתון לעתים נדירות מעורבים בבחירת הכותרת. מנסיוני, זה ככה גם באתרים שלא פועלים לפי אותו דדליין דחוק. מבקר יכול להציע כותרת, אבל זה לא תפקידו ורוב הסיכויים שחנה בראון לא אחראית על הכותרת, מעבר למתן ההשראה אליה בזכות תוכן הביקורת שלה.
מעבר לכל זה, אני מסכים שביקורת שטחית שמתעסקת רק בלהראות עד כמה שונאים סרט, היא עיתונות לא טובה. צריכים לנמק טיעונים קשים ולשמור אותם בפרופורציות, כי תפקיד המבקר, בסופו של דבר, הוא לשרת את הקוראים שרוצים לדעת לאיזה סרט כדאי ללכת ועל מה עדיף לוותר. מבקרים רבים חורגים מתפקיד פשוט זה ומתפקדים גם כמחנכים ופרשנים. חלקם עושים זאת נהדר, רובם לא. כתיבת ביקורת היא דבר הדורש מיומנות ולמרות שנדמה שכל קוף עם מקלדת יכול לעשות זאת, לרוב הקופים יצא בעיקר "פחכגדחםןרחכםןחכרחכ9", כי הם לא יודעים להשתמש בכלים שנתנו להם בשביל המטרה הספציפית הזו. יוצר ישראלי שמצפה שהמבקרים יעבדו כיחצנים עבורו, או יתנו לו יחס מיוחד כי כל ישראל אחים, לא מבין את תפקיד המבקר. עם זאת, מבקר שחש שאינו מסוגל לכתוב על סרט בצורה אובייקטיבית, חייב לפסול עצמו מלעשות זאת, בדיוק כמו כל עיתונאי שאין באפשרותו לדווח ללא משוא פנים. לצערי, רוב המבקרים, כולל כמה מאוד מוערכים, לא יעשו זאת. הם יכתבו ביקורת מוטה גם אם ידוע להם שזו תהיה התוצאה. קשה לי להאמין ששניצר ובראון היו מוטים לגבי "כלבת". לא קראתי את הביקורות שלהם, אבל יתכן שקשלס מתרץ כתיבה לא טובה בנקמנות.
בתור מבקר, מדהים אותי לראות כשמושא ביקורת מאבד את הפרופורציות. ביקורות הן אוסף של דעות שנקראות בידי אנשים שונים. אחת הסיבות שיש כל כך הרבה מבקרים, היא שלפעמים רוצים יותר מחוות דעת אחת לפני שמוציאים כסף על משהו. כשאדם נכנס לאתר העוסק במסעדות, לא יחליט אם להזמין מקומות להערב על סמך התגובה הראשונה. אם יש שכל בראשו, הוא יקרא יותר מדעה אחת ויגבש מהביקורות שדגם עמדה משלו. אני לא אראה סרט (או אמנע ממנו) על סמך ביקורת אחת, אלא על סמך דעות שונות ולא מספיילרות. אז שוב, אני לא אומר ששניצר הוא לא מבקר בעייתי ושהביקורת שלו על "כלבת" הוגנת. מה שאני כן אומר זה שזו בסך הכל ביקורת. "כלבת" לא מיועד אך ורק לקוראים של שניצר ובראון, לא צריך לייחס להם חשיבות מעבר לדעות שהביעו. אם סרט נכשל בקופות, כנראה שהוא לא משווק נכון, או לא מתאים לקהל מספיק גדול. אם סרט מקבל בעיקר ביקורות שליליות, כנראה שהוא לא כזה טוב. אני יודע שקשה ליוצר להודות שעשה משהו גרוע, בדיוק כמו שקשה למבקר להודות שכתב בצורה שטחית ומזלזלת. הפוסט של קשלס נובע מהרבה תסכול שלדעתי, מופנה למקום הלא נכון. תמיד יהיה מי שפחות יאהב את הסרט שלך ולפעמים, הוא ממש יקטול אותו. אז מה? לא צריך לקחת ללב דברים כאלה, זו רק דעה.
אני ראיתי את "כלבת" ואני די מסכים עם אביגיל.
חשבתי ש-"כלבת", כמו שפרסמתי בהודעה בביקורת שלו, הוא סרט מרשים מאוד מבחינה חזותית וטכנית, ורצף די מזעזע של קלישאות צפויות וחורים עלילתיים מבחינת תסריט, שמנסה לחקות בלי יותר מדי מחשבה סרטי ז'אנר אמריקאיים (מצד שני, מבקרי הז'אנר בארה"ב די נשפכו עליו בבחינת "הנה משהו שלא רואים אצלנו", אז יכול להיות שאני פספסתי פה משהו משמעותי). אין לי יותר מדי סימפטיה לשניצר, אולי מבקר הקולנוע הכי גרוע בארץ, אדם בור ועילג עם פוזה של איטלקטואל שיש בה משהו מצחיק שלא בכוונה. אבל הטקסט המקושר מוציא את קשלס – שממנו דווקא החזקתי בתור אחד המבקרים היותר מרתקים בתחום הקולנוע בארץ – לא טוב.
דווקא בגלל שקשלס הוא מבקר קולנוע בעברו, הוא היה אמור לדעת כמה דברים שהיו צריכים לגרום לו לחשוב פעמיים לפני שהוא שיגר את הטקסט המביך הנ"ל אל הבלוג שלו. ראשית, בתור מי שביים סרט אימה, הוא היה אמור לדעת שהוא נכנס לז'אנר שמרבית היצירות בו, מה לעשות, לא זוכות לאהדת הביקורת – במיוחד לא בארץ, אבל גם במדינות בהן ישנה תעשיית סרטי ז'אנר מפותחת יותר. בהתחשב באלרגיה הביקורתית המובנית הזאת, קשלס היה צריך להכנס לאיזו כוננות ספיגה לפני שהוא היה מתחיל לקרוא ביקורות על הסרט שלו.
גם לטענה לפיה הביקורות על "כלבת" היו אלימות יותר מהממוצע אין שחר. שניצר הוא, כאמור, מבקר קולנוע איום ונורא, אבל הביקורת שלו על הסרט לא היתה אלימה יותר מזו שהוא מטיח פחות או יותר בכל סרט שיוצא לאקרנים, מקומי או זר. אני בטוח שקשלס קרא שתיים-שלוש ביקורות של שניצר בחייו, וזה היה אמור לתת לו קצת פרספקטיבה – זה לא ששניצר שנא את הסרט שלו, שניצר פשוט שונא סרטים באופן כללי. יכול להיות שקשלס ציפה שלסרט שלו שניצר יעשה הנחות, אבל לא ממש ברור לי למה. גם משחק-המילים של ההיא מהג'רוזלם פוסט יוצא אצל קשלס מהפרופורציה האמיתית שלו. לכל אדם אחר שהיה רואה בזה סוג של חציית גבול והתדרדרות לאלימות מצד מבקר הייתי מגיב בסתם פחחחחחחחחח, כי כבר זכיתי לראות ביקורות שלידן הכותרת הזאת היא שיא ההתנחמדות והנימוס. אבל לקשלס אין שום סיבה להגיב ככה, כי אני בטוח שגם הוא ראה ביקורות כאלה, והוא אמור להבין שהן חלק מהמשחק.
אבל מעל הכל, בתור מי שהיה מבקר בעברו, קשלס היה אמור להבין (והאמת, גם יוסף סידר שבו עוסק הפוסט הנוכחי היה אמור להבין את זה) שאין שום סיבה להגיב לביקורת, שלילית ככל שתהיה, על הסרט שלו. כלומר, הוא מציין את זה בפוסט, ומחליט במודע לא לנהוג על פי הכלל הבריא הזה, אבל הוא לא מפרט למה יוצר לא אמור להגיב לביקרת. אז הנה, זאת הסיבה:
*הביקורת אינה מיועדת עבורו*.
המבקרים שקטלו את "כלבת" כיוונו את הביקורת שלהם לא אל קשלס אלא *אל הקוראים שלהם*. השורה התחתונה בביקורת שלהם לא היתה "קשלס, אתה חתיכת במאי איום ושלא תעז לעשות יותר סרטים", אלא "לא אהבנו את הסרט, ואנחנו ממליצים לא לראות אותו". העובדה שיוצרי הסרט יכולים לקרוא גם הם את הביקורת הזו ולהפגע ממנה היא תופעת-לוואי – אבל היא ממש, ממש, לא אמורה לגרום למבקרים לרסן את עצמם בבואם לכתוב על סרט שהם חושבים שהוא לא טוב, וקשה לי מאוד להבין את הטענה של קשלס בתחילת הפוסט שלו לפיה המבקרים היו אמורים לכל הפחות לנהוג במידת-רחמים כלפי שותפו לבימוי נבות פפושדו כי מדובר בילד מסכן שזה-עתה יצא משנתו השלישית באוניברסיטה וביים את סרטו הראשון – מה הקשר? סרט לא-טוב הוא סרט לא-טוב, ללא קשר לסטטוס של מי שביים אותו. מפאת כבודו של קשלס, אני לא אכנס עמוק מדי לטענה שלו לפיה למבקרת של ה-"ג'רוזלם פוסט" ישנה אחריות גדולה יותר כי היא כותבת באנגלית ואת הביקורות שלה עשויים לקרוא מנהלי פסטיבלים ומשקיעים זרים. לא, אין לה שום אחריות כזו, האחריות היחידה שלה היא כלפי הקוראים, וכפי שקשלס מציין בעצמו – האימפקט שלה בקרב אותם מנהלי פסטיבלים הוא אפסי. באמת שזו אחת ההערות היותר מוזרות ומיותרות בכל הטקסט.
קורא תמים שיקלע לפוסט של קשלס עשוי להבין כי מדובר באיזה סוג של מקרה עמוס-גיתאי (ואני ממש לא בטוח שזה סוג ההשוואה שקשלס היה מעוניין בה) נביא שזוכה לאהדת כל העולם בעוד שבעירו מחכות לו רק אבנים בכיכר העיר. לא נכון. כלבת" זכה גם לתגובות אוהדות מצד הממסד הביקורתי בארץ, אם לא בכמות אז לכל הפחות באיכות. אני מתעלם לרגע ממהביקורת ב-"עין הדג" (עם כל הכבוד, ויש הרבה) – אורי קליין, קרם-דה-לה-קרם של ביקורת הקולנוע הישראלית (פרס ישראל וכזה), נתן לסרט ביקורת אוהדת. יאיר רווה, בלוגר הקולנוע המוביל בארץ, אותו כנ"ל. מדובר שני מבקרים שיש ביניהם פער-דורות עצום, והפער בין הטעמים שלהם גדול עוד יותר, אבל שניהם אהבו את הסרט. לאור תגובות מהסוג הזה, החשבון הארוך מדי שקשלס מנהל עם מבקרים אחרים בהחלט מדיף ניחוחות לא נעימים של מה שאביגיל תיארה בתור התבכיינות.
מעל הכל, הדבר שהכי מפריע לי בפוסט מופיע לקראת סופו, הציטוט המחריד "לעשות סרט בישראל זה נס ואם תגיע לקו הגמר עם יצירה, כל יצירה שהיא, הרי שאתה ראוי לצל"ש". הייתי שואל מי נתן לקשלס את הרעיון המטופש הזה, אבל לשאלה הזאת דווקא יש תשובה (איתן גרין). איך אמורים להגיב לדבר כזה?
לא.
לא.
ממש לא.
ועוד פעם: לא.
כלומר, אני בהחלט יכול להבין מאיפה מגיעה הגישה המפא"יניקית הזאת במדינה קטנה שבה כל ישראל חברים והמיסים של כל ישראל מתקצבים הפקות קולנוע, אבל שוב, דווקא בתור מבקר קולנוע לשעבר קשלס אמור להבין את רמת ההבל המזעזעת שמופגנת במשפט הקצר הזה. עשיית סרט בפני עצמה היא *לא* משהו שראוי לצל"ש. לא בישראל ולא בשום מקום אחר על פני הגלובוס. צל"שים – בוודאי מהסוג הביקורתי שבו קשלס דן בפוסט שלו – מקבלים על עשיית סרטים *טובים*. כל-כך נמאס מגישת ה-"התאמצתי, השקעתי, מגיעות לי מחיאות כפיים בלי קשר לתוצאה". מבחן התוצאה צריך להיות המבחן היחיד שקובע.
ואם כבר צל"שים, הייתי שמח לקרוא תגובה של קשלס (לא יודע, אולי הוא התייחס לנושא בפוסט נפרד) שעוסק בצל"שים מסוג אחר: הכרטיסים שנמכרים בקולנוע. אם לחזור לתחילת ההודעה הארוכה הזאת, מרבית היוצרים בז'אנר האימה שקשלס בחר לעסוק בו מנהלים את הדיאלוג שלהם הרבה פחות עם המבקרים והרבה יותר עם הקהל. הדיאלוג הזה, במקרה של "כלבת" היה די מינימלי. כמות הכרטיסים שנמכרה לסרט, על פי דיווחים שקראתי, היתה די קטנה. זו, כמובן, לא בהכרח אשמת הסרט או יוצריו, ובכל זאת – במאים גדולים שעסקו גם הם בין היתר בז'אנר האימה – אלפרד היצ'קוק, למשל, וגם סטיבן ספילברג – נהגו לעשות חשבון-נפש די עמוק (ופומבי) בכל פעם שהניסיון שלהם לדיאלוג עם הקהל נכשל. אני לא אומר שחשבון נפש כזה הוא משהו שכל יוצר מחויב בו, אבל בתור מי שמנסה להוציא את הקולנוע הישראלי מהשבלונות של יהודים-ערבים/מזרחים-אשכנזים/הורים-ילדים (שבלונות שמכוונות לדיאלוג עם הביקורת ומעודדות התעלמות מהקהל), הייתי שמח לקרוא התייחסות של קשלס לנושא הזה, לצד נפנוף ברשימה (המכובדת, שאפו) של פסטיבלים וכיבודים ש-"כלבת" זכה להם.
מעבר לעובדה שבכל זאת מותר למבקר ישראלי
לנהוג בסלחנות כלפי סרט ישראלי, על אחת כמה וכמה סרט ביכורים מהסוג הזה. קשה להגיד שהביקורות קטלו את "כלבת". רוב הביקורות היו חיוביות מינוס, כאשר אפילו אורי קליין חיבב אותו. אני מסכים עם דורון שסרט כזה, שנעשה במקצועיות יחסית, לא יכול להחשב לסרט הגרוע בתולדות הקולנוע הישראלי – ואם רק על פי מדדים אובייקטיביים.
למבקר מותר לעשות מה שמתחשק לו.
במובן הזה לפחות, ישראל היא מדינה חופשית. מהסיבה הזו לשניצר ישנה זכות מלאה לפרסם את הטקסטים הלא-חכמים שלו עד יומו האחרון, ולקשלס היתה זכות מלאה לפרסם את הטקסט הלא-חכם שלו שבו עוסק הפוסט הנוכחי. מה שהפריע לי הוא הגישה שמשתמעת מהטקסט של קשלס לפיה מבקרים *חייבים* לנהוג בסלחנות כלפי יוצרים מקומיים. אם יש מבקר שהאג'נדה שלו היא קידום הקולנוע הישראלי ולכן הוא לא מוכן לפרסם ביקורת שלילית על סרט מקומי מתוך עקרון (נדמה לי שדן ברזל פרסם פה פעם באיזו תגובה שהוא לא מוכן לכתוב ביקורת שלילית על אף סרט ישראלי, בכלל, אף-פעם) – סבבה, למרות שיהיה נחמד אם הוא יזהיר את קוראיו מראש שזו הגישה שלו. אבל לדרוש מכלל המבקרים להתיישר על פי האג'נדה הזאת – למה, מה קרה?
בכל הנוגע לתגובה הביקורתית ל-"כלבת" אני דווקא מסכים איתך (כפי שכתבתי בהודעה אליה הגבת), מה שמבחינתי הופך את מה שקשלס כתב לעוד יותר מיותר (כנ"ל).
מסכים שהטקסט של קשלס מיותר לחלוטין
התעלמות משניצר הייתה אלגנטית הרבה יותר. ובכל מקרה, מבקר שאומר דברים שהם אובייקטיבית לא נכונים, הופך את הביקורת הלגיטימית למגוחכת. ומותר לקטול יצירה ישראלית, אבל כדאי להתחשב בנסיבות שבהן היא נעשתה. יוצאי הדופן הם אולי תופעות תרבותיות רחבות היקף (דודו טופז, כוכב נולד), שיכולות להחשב לא רק כגרועות אלא כמסוכנות ממש – ואז ראוי שהמבקר יוציא את התותחים הכבדים.
מלבד זאת, נוצר הרושם ששניצר חושב שאין ערך בכלל בעצם קיומו של סרט אימה ישראלי (טוב או לא), כלומר שכל הז'אנר הזה מיותר.
בוא נתאר את זה ככה
אם רד פיש היה מגדיר את סקס והעיר הגדולה 2 כסרט הגרוע בתולדות הקולנוע האמריקאי, לא היית מגחך?
לא יודע. למה זה רלבנטי?
אני, במקרה שיש ספק, לא ביימתי את "סקס והעיר הגדולה 2". ואני מאמין שגם אם הייתי מביים, וגם אם רד פיש היה מפרסם ביקורת כזו, לא הייתי מגיב באותו אופן שקשלס הגיב.
התייחסתי למגוחכות של הטקסט של שניצר ולא לתגובה של קשלס
שאני מסכים שהיא מיותרת. אולי הייתי צריך לכתוב את התגובה הזאת מתחת לאחת התגובות האחרות ולא שלך (כרגיל בעין הדג, קיבלתי פתלת מרוב דיונים חופפים).
סתם מתוך סקרנות - על ארמונד וויט, שמעת?
הוא בערך הגירסה האמריקאית של שניצר.
מבקר שכולם שונאים בגלל שהוא אוהב ללכת נגד הזרם ולתרץ את הביקורות שלו בקישקושים עלק-אינטלקטואלים והשוואות מופרכות.
אפילו רוג'ר איברט קרא לו "טרול".
"הביקורת שלו על הסרט לא היתה אלימה יותר מזו שהוא מטיח פ
לא מדויק – שניצר מגדיר את הסרט כסרט הישראלי הגרוע ביותר אי פעם. לטענתו, המתחרה היחיד נעשה לפני 35 שנה. מכך אתה יכול להסיק, אם אתה מניח עקביות מינימלית של המבקר, שמזה כמה וכמה שנים הוא לא קטל סרט ישראלי בכזו עוצמה. לגבי הבוטות או האלימות של התיאורים וה"סופרלטיבים" עצמם, אתה צודק – זה האיש וזה סגנונו. יש מי שנהנה מקריאת ספר טוב, יש מי שנהנה מוויסקי משובח, ויש מי שנהנה מלרדת על סרטי קולנוע באופו פומבי ובוטה. אני אישית נוטה להתרחק מהסוג האחרון, אבל אין לי דרך (מוסרית וחוקית) למנוע את קיומו.
אגב, אני מסכימה עם רוב התגובה שלך,ובעיקר עם השורה התחתונה – התגובה של קשלס לא מוסיפה לו כלום, בטח שלא כבוד. עדיף היה שיסנן לעצמו "איזה אידיוט", יבליג ויסובב את הראש לצד השני – זה של ההפצה בחו"ל והביקורות החיוביות הרבות.
מה שכן, קראתי את הביקורת המדוברת של שניצר רק אחרי שקראתי את התגובות כאן, והיא אכן בוטה, שלילית, כתובה לא מי יודע מה ויהירה, אבל מצד שני (ובניגוד לטענות שהועלו כאן), היא כן מנומקת. שניצר מסביר מה גרוע בסרט בעיניו – המשחק, היעדר אלמנט הפחד, הגיחוך הלא מכוון, הצילום, העלילה, המסרים הציוניים המודבקים וכולי וכולי. אפשר לא להסכים איתו, אבל אי אפשר לומר שאין כאן הנמקה.
תמר, מה שאת מציעה זה להפנות את הלחי השנייה, אבל במקרה של שניצר אין שום סיבה.
עשרות בימאים עשו את זה במשך השנים כששניצר התייחס אליהם ככה, לפחות לקשלס היה את האומץ לקום ולהגיד: יש גם דרך לבקר סרטים (אני מניח שזה מתוקף היותו מבקר לשעבר).
ודווקא בגלל שקשלס עשה את זה בשיא ההצלחה של הסרט אני מחזק את ידיו, כביכול יש לו רק מה להפסיד ועדיין הוא בחר לענות לשניצר בצורה מאד מכובדת בעיני.
"אף אחד לא מעל החוק", גם מבקרי קולנוע הם בני אדם והם צריכים להראות דרך ארץ בכתיבה שלהם גם אם הם לא אוהבים סרט, או במיוחד אם הם לא אוהבים סרט.
זה *ממש* לא מה שאני מציעה.
מה שאני מציעה זה להתעלם מאנשים שלא שווים התייחסות, במקום לעודד אותם.
זה כמו שאם תצעק על ילד שרק מנסה למשוך תשומת לב באמצעות התנהגות רעה, יוצא שאתה מחזק את ההתנהגות הזו – הוא ביקש תשומת לב, וקיבל את מה שרצה.
זה מזכיר לי
שכשיצא האביר האפל וכולם היללו את הסרט אז מעריב רצו שתיהיה גם ביקורת "אחרת" אז הוא פנה לשניצר שיכתוב לו ביקורת, רק על מנת שתיהיה ביקורת רעה על הסרט (בזמנו "מעריב" ציין בברור שזה כדי שתיהיה לפחות ביקורת אחת נגד האביר האפל). דווקא בגלל ששניצר מנמק פה, יחסית, את דבריו הוא איבד אצלי כל ערך (לא שהחזקתי ממנו גם ככה).
חוצמזה אין דבר כזה ביקורת חיובית אצל שניצר, אני כבר מאמין שהוא לא מבקר קולנוע אלא רק כותב "מה רע בסרטים", שלא לדבר על זה שבביקורת הוא אפילו קובע בנחרצות ש"קארמין ברונה" של אורף, יצירה קלאסית שכולם מכירים-גם-אם-הם-לא-יודעים, היא "יצירה דוחה".
הביקורת:
http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/766/785.html
וכי אני חייב – שיר מ"קארמין ברונה" למי שרוצה לדעת מה זה:
http://www.youtube.com/watch?v=FWiyKgeGWx0&feature=related
וואו, איזו ביקורת גרועה
האמת, אף פעם לא קראתי ביקורת של שניצר (הבאז השלילי עשה את שלו) אבל קראתי את הביקורת שקישרת אלייה. אלוהים אדירים, איזו ביקורת גרועה. מה הקשר בין 'האביר האפל' לאדריכל של היטלר? או בין הסרט הנ"ל לפיתה עמוסה? או קפיטליזם? איבדתי אותו אחרי 3 פסקאות בערך.
מותר לא לאהוב את הסרט (אם כי אני דווקא חושב ש'האביר האפל' זה אחלה סרט) אבל למה בכזה מסורבלות.למה ממשיכים להעסיק אותו?
וואי, חתיכת גודווין הוא דופק פה.
הכתיבה שלו כל-כך דוחה שעצרתי אחרי 3 וחצי פסקאות. כמעט הקאתי.
אגב, יש דבר כזה "ביקורת חיובית" אצל שניצר. תסתכל בדף שלו ב-EDB ותראה לא מעט ביקורות עם סימון חיובי. תסתכל יותר לעומק ותגלה שתשעים אחוז מהביקורות החיוביות הן בעצם "הסרט הזה לא משהו אבל יש בו אלמנט [בד"כ הופעה של שחקן] שהופך אותו לנסבל". נדירות הביקורות מהן משתמע שהוא באמת אהב סרט.
פשוט הזוי.
קראתי את הביקורת הזו בזמנו, ולקחו לי כמה ניסיונות לצלוח אותה (בעיקר מרוב עצבים).
הבעיה עם שניצר היא שתמיד מרגיש לי כאילו הוא בעצם שונא קולנוע. מילא איך ממשיכים להעסיק אותו, למה הוא התחיל לעסוק בזה מלכתחילה??
(התיאוריה הפלצנית שלי גורסת שהוא קולנוען מתוסכל שלא הצליח לפרוץ.)
את ההופעה של דניאל דיי לואיס ב"זה ייגמר בדם" הוא תיאר
כ"הופעת קרקס, לואיס צריך לחשוב להצטרף לשם".
הוא גם טען פעם שהוא הולך לקולנוע רק כשמדובר בסרט איכותי והוא לא מעוניין בסרטי פיצוצים.
כך הוא גם העליב ז'אנר שלם וגם הראה שהוא פשוט מתעב קולנוע. שהוא כאילו "עושה טובה" שהוא בכלל יוצא לראות סרט באירועים מיוחדים.
אז למה להיות מבקר קולנוע בכלל?
טוב התגובה הקודמת שלי הייתה מוגזמת ונמחקה (בצדק)
אבל אני פשוט לא יכול שלא תהיה לי תגובה לזה – זה ה"מאמר", אם אפשר לקרוא להר הזבל הזה כך, הכי גרוע ומגוחך שקראתי מעולם, וכבר נתקלתי בכמה מאמרים בחיי שהיו פשוט שגויים מיסודם.
הוא פשוט יצור על.
יש משהו במה שהוא אומר
ובזה אני מתכוונת לכך, שאני מסכימה רק עם דבר שהוא כתב, וזה שהסרט גרנדיוזי ביותר. כל שאר הדברים שהוא אומר נעים בין "לא קשור לשום דבר בכלל" לבין חוסר הבנה מוחלט של עלילת הסרט והנפשות הפעולות בו.
אני מתנצלת על הכותרת שלי, שהבחלט נועדה לאתגר את רמות העצבים. לזכותי ייאמר שהייתה לכך סיבה. דבר מובהק שמאוד מפריע לי בביקורות של שניצר, חוץ מהדברים שאחרים כבר ציינו, הוא חוסר יכולתו המובהק להגיד ולו מילה טובה אחת על הסרט אותו הוא מבקר. אני מצטערת, אבל אם אפילו רד הצליח לשרבב כמה מילים טובות על רובוטריקים 3, שניצר יכול היה לציין לחיוב ולו דבר אחד ב"אביר האפל". אפילו כשהוא מדבר על הפיצוצים בסרט, זה נעשה כדי לבקר את הכותבים ולהאשימם בתינוקיות, ואין בו מספיק הגינות לציין שהם יפים. או מרשימים. או משהו.
כשלימדו אותי במד"צים איך להעביר ביקורת הדגישו שתמיד חייבים להגיד גם דברים טובים. במבחן הזה, שניצר נכשל קשות. וגם בכל מבחן אחר, מבחינתי.
וגם אם הוא לא מצא שום דבר חיובי באביר האפל,
שזה דבר שעלול לקרות והוא לגיטימי, כשמבקר קולנוע לא מוצא שום דבר חיובי בתשעים ומשהו אחוז מהסרטים שהוא מבקר, כשהכתיבה שלו לא טובה, כשהוא יהיר ומתנשא, וכשהעיתון שמעסיק אותו מבקש ממנו ביקורת על סרט כלשהו כי הם צריכים ביקורת גרועה וברור שזה מה שהוא יכתוב, יש כאן בעיה. הבעיה הזו היא לא רק של שניצר ושל מעסיקיו, אלא של צופי הקולנוע שממשיכים לקרוא אותו כדי שיהיה למי להתנגד, את מי לשנוא ועל מי להתעצבן, ובכך נותנים לגיטימציה להמשך העיסוק המופרך שלו בתחום. העצבים של הקוראים משרתים היטב את מעריב, כי הם מעלים את מספר הכניסות לאתר. מחלוקת יוצרת עניין. אני, למשל, לא הייתי מעלה על דעתי להכנס ללינק של ביקורת של שניצר לולא הדיון הזה, והנה, עובדה שהקלקתי וקראתי. אם באמת מפריע לאוהבי הקולנוע שהאיש הזה מקבל במה, הם צריכים להתעלם ממנו, לא לעודד אותו. הוא הרי נהנה להיות הילד הרע והשנוי במחלוקת. כנ"ל לגבי קשלס ובמאים אחרים – התעלמות מהביקורת של שניצר היתה יכולה להיות מעשה חכם בהרבה מאשר תגובה זועמת שמלנקקת אליו.
אף על פי שמבחינת ביקורת קולנוע טהורה הביקורת הזו לא משהו, אני דווק מוצא סימפטי את הניתוח הסוציולוגי של הסרט. אני חושב שאין מספיק ביקורות קולנוע שמנסות לעשות קריאות של דברים שמובלעים בסרטים שיוצאים. לא קראתי הרבה ביקורות של שניצר, אבל אם אני אגלה שהסרט שאני צופה בו מכיל הנחות יסוד מובלעות (זה אולי אפילו יותר גרוע ממטיפנות בוטה) שאני לא מסכים אותה זה בהחלט לדעתי יפחית מערכו של הסרט. למשל את צעצוע של סיפור, הערכתי פחות (הוא סרט טוב אף על פי כן) כיוון שהיה בו צד שכביכול בחתרנותו (ביקורת אנטי-קפיטלסטית) מאשר מחדש את הסדר הקיים ומחייב אותו, ומציע כביכול חוויה "חתרנית", כשלמעשה היא לא ממש קיימת בסרט.
דווקא הניתוח הסוציולוגי היה הדבר שהכי הפריע לי
אני מסכימה עם מה שאתה אומר באופן כללי – זה באמת מעניין לקרוא ביקורות, שמנסות להוציא מהסרט אלמנטים חבויים. אני פשוט לא חושבת שזה מה שקרה במקרה הזה. אני דווקא הרגשתי, ששניצר ניסה למצוא כמה שיותר דברים רעים להגיד על הסרט, עד כדי הסקת מסקנה הפוכה לגמרי מכוונת המקור, בבחינת התאמת הסרט לביקורת ולא ההפך, כפי שאמור להיות.
דוגמה אחת לכך היא האשמת ברוס וויין על היותו ילד עשיר המנסה לשלוט בעולם בעזרת כסף. זאת כמובן התעלמות בוטה מכך, שהוא מקבל החלטות "שגויות" כלכלית ו"מבזבז" את כספו על מטרות שאינן עסקיות בעליל. באופן משעשע, תכונה זו מאפיינת דווקא את אויביו של באטמן, אנשי המאפיה בגות'האם. אינני מבינה כיצד מבקר ותיק מסוגל לעשות טעות כה גסה. לכן אני מניחה, שזו לא טעות אלא שכלל לא אכפת לו ממה שהתרחש בסרט. תחושתי היא שהוא חיפש כמה שיותר דברים לנגח בהם את הסרט, והמניפסט הסוציאליסטי ביניהם, גם אם הם לא מתאימים בעליל. הוא החליט שזה מה שבא לו להגיד, ולא הפריע לו בכלל לחטוא לכוונת המקור.
לשלוט בעולם באמצעות כסף ולצבור כסף זה לא בהכרח אותו דבר
הוא "מבזבז" את הכסף הזה על טכנולוגיה שנותנת לו עליונות על שאר האנשים, והוא יכול לעשות את זה כי יש לו כמויות מגוחכות של כסף.
האמת שזה באמת סרט גרוע במיוחד
ואם מישהו יוכל להסביר לי איך מה שמתרחש בו קשור לכלבת, אני אשמח לדעת, כי נראה על פניו שאין כל קשר.
כן, וב"קן הקוקיה" בכלל אין ציפורים! חרא סרט
(ל"ת)
משחק מילים על קוקו, לפחות במקור
(ל"ת)
זה ניטפוק ולא מהסוג השלילי
(הפרשנות שאתה מנסה לתת לסרט, שאולי אליה התכוונו ואולי לא).
ומה זה אין צורך שיהיה לכלבת? חוץ מהניטפוק האפשרי שלך, ואולי שיש שם כלבה, מה הקשר לעזאזל לכלבת?
אתה קורא לסרט "כלבת", לפחות שיהיה בו פאקינג כלב או שועל או אוגר סיבירי עם כלבת, משהו שיהיה קשור לשם שלו. סתם דפקו שם עם קונוטציה מפחידה שלא קשור לסרט בשום אופן.
באותה מידה יכלו לקרוא לו "סרטן", "איידס", "אורנה בנאי", "צהבת", "אדמת", "חזרת", "גזזת".
שם מתאים לסרט היה יכול להיות "היער" או משהו בסגנון.
לא ממש
אני די בטוח שזו הכוונה. זה הגיוני ומכוון.
כל מאפייני המחלה נמצאים בסרט (חוץ מקצף בפה) – מטאפורה קוראים לזה… לא?
יודע מה - אני מקבל
אבל עדיין לדעתי בחירה לא טובה לשם של סרט, כי יש עוד המון סרטים שנותנים פרשנות למה שקורה בסרט, וכלבת זה בהחלט לא הטוב שבהם.
יש עוד המון שמות*
כמובן
למה ממשיכים להעסיק את האיש הזה?
יש פתגם שאומר:
"אפילו תרנגולת עיוורת מדי פעם מוצאת גרגר", במקרה של שניצר כנראה שהתרנגולת גם צולעת וחירשת.
זה לא הוא שירד על התסריט של "הערת שוליים" וקרא לו הדבר הכי חלש בסרט?
נראה לי שדווקא סידר זכה על התסריט בקאן.
(ובלי שום קשר אחד הסרטים הטובים שיצא לי לראות בזמן האחרון)
הוא לא טען שעץ החיים זה הסרט הכי גרוע שהוא ראה מימיו?
עת החיים אם אני לא טועה זכה בפסטיבל קאן השנה.
אה כו, הוא גם קטל את "ממזרים חסרי כבוד", וכל דבר אחר של טרנטינו אם אני לא טועה.
אחוזי הפגיעה שלו כבר מביכים, אפשר לטעון שהוא מדד הפוך – אם הוא לא אוהב משהו כנראה שזה משהו שראוי לראות.
אפשר לסכם שמלבד שהכתיבה שלו פשוט משעממת כשהיא לא דוחה ומבזה, הוא בעיקר כבר לא רלבנטי.
והניסיון שלו להשמיץ ולהחריב את הקולנוע הישראלי, היה מזמן אמור להדליק לכולם נורה אדומה.
אי אפשר לעשות משהו בנידון?
שניצר נוהג ללכת נגד הזרם
הסיבה העיקרית שהפסקתי לקרוא ביקורות שלו, היא כי הוא לא מזהיר מפני ספוילרים. לא בא לי לקרוא ביקורת רק כדי שכל הפואנטה של הסרט תהרס לי בידי העדר צפצוף מצד המבקר. סיבה נוספת, היא ששניצר מתמקד הרבה פעמים במה שלא טוב בעיניו בסרט וכמעט ולא מקדיש שורות לצדדים החיוביים. הביקורות שלו נוטות להיות שחור-לבן ומעצבנות, אולי דווקא כדי להיות שונה. אני לא יודע אם הוא בכוונה מאמץ עמדה מנוגדת לרוב המבקרים, או שככה זה. גם לי יש דעה שלילית כלפי כמה סרטים שיש עליהם כביכול קונצנזוס שהם פסגת היצירה הקולנועית. העניין הוא ששניצר כאילו (ואולי באמת) מחפש להיות שונה ולמצוא את הדבר שאף אחד אחר לא כותב על סרט. כשמדובר בסרט שרוב המבקרים משתפכים עליו, שניצר יתמקד בדבר שימוטט את הסיבה העיקרית לאהוב את הסרט. כשמדובר ביוצר ישראלי שמבקרים אחרים עושים לו הנחות בגלל מגבלות התעשיה, או חוסר הנסיון שלו, שניצר ידגיש שאלה הדברים שעושים את הסרט לגרוע. הוא לא מחפש למצוא חן ואם סגנון הכתיבה שלו היה פחות צעקני וסובב פרובוקציות, יכול להיות שהייתי מעריך אותו על כך.
דיסקליימר חשוב: קראתי מעט מאוד ביקורות של שניצר בשנים האחרונות, כולל את הביקורת האיומה על האביר האפל. אני מבסס את דברי על המעט שכן קראתי ודוגמאות שהובאו לי מאנשים אחרים.
כפי שכתבתי למעלה -
רק להתעלם. תשומת לב, גם אם היא שלילית, רק מתדלקת את האיש ואת מעסיקיו. הוא הרי התפרסם בדיוק בזכות היותו מעצבן, וזה מה שמפרנס אותו. כשאתה מעצבן, שמים לב אלייך, וכששמים לב אלייך, אתה יוצר באזז תקשורתי. אם נפסיק להתעצבן, ולהתייחס אליו בכל דרך אחרת, סביר להניח שהוא ייעלם.
קצת אובייקטיביות
בהמשך לנימרוד, קצת אובייקטיבית.
זה נכון שאנחנו תמיד נהיה יותר קשים וקשוחים לתוצרת כחול לבן, למרות ששמחתי לראות שהרבה מבקרים בארץ מאד אהבו את הסרט: קליין, רווה, פישלר ועוד.
אבל במקרה של כלבת אפשר בקלות לראות איך העולם הגיב לסרט.
גילוי נאות קטן: למדתי באוניברסיטה בזמן שאברון לימד, הוא לא היה המרצה שלי אבל יצא לי לדבר איתו פעם, ממה שהתרשמתי הוא אחלה גבר.
גילוי נאות נוסף: אהבתי את הסרט גם אם חשבתי שהוא לא מושלם…(אבל איזה סרט כן?)
בכל מקרה צריך לזכור שכלבת הוא לא סרט פוליטי או ״ישראלי״ במובן המקובל של המילה כפי שהיא נתפסת בעולם : הוא לא עוסק בסכסוך, לא עוסק בדת, לא עוסק בשואה, לא עוסק במלחמות וכו׳.
כלבת הוא סרט ז׳אנר מובהק: אימה!! או אם תשאלו אותי: קומדיית אימה.
ולכן, דבר ראשון הוא נשפט על פי היכולות הקולנועיות שלו ולא על פי האג׳נדה הפוליטית שלו.
כלבת לא נהנה מהיתרון הזו כשהוא עומד למבחן בעיני העולם, הם דבר ראשון שופטים אותו על היותו סרט.
ולפיכך, הכי ״מוזר״ או ״מעניין״ היא דווקא העובדה שכלבת התקבל בין השאר לשני פסטיבלים ״מהוגנים״ ויוקרתיים כמו טרייבקה ואדינברו – פסטיבלים מהסוג הזה לא עושים הנחות.
בנוסף, כלבת עמד בפני המבקרים הקשוחים ביותר של מגזינים הקשוחים והחשובים ביותר: ל.א טיימס, ווראיטי, ועוד… ובפני האתרים הקשוחים והקוטלים ביותר: סלון, סלנט וגם בפני שני אתרי האימה הגדולים והחשובים בעולם: טוויצ׳ ופנגוריה – כולם התלהבו מכלבת, שיבחו אותו ונתנו לסרט ציונים גבוהים.
אני די בטוח שאפשר לומר שהם אובייקטים, ואני בספק אם מישהו שם מכיר את קשלס. גם עצם העובדה שכלבת נמכר להפצה מסחרית בארה״ב היא תו תקן די רציני.
בקיצור, נראה לי שכלבת קיבל את כל חותמות האיכות והיוקרה שהוא זקוק להן, כסרט בפני עצמו ובמיוחד כסרט אימה.
ובנוגע לתגובה של קשלס: מה ששאלתי את עצמי כל הזמן הזה, זה בעיקר למה הוא בחר לדבר עכשיו. הרי הסרט בשיא הצלחתו העולמית, נשמע שהוא עושה אחלה סבב פסטיבלים ובקיצור, מה המניע?
לפי דעתי המניע הוא אחד – הוא פשוט חיכה לרגע שזה לא יישמע כמו בכיינות אלא כמו ביקורת ראוייה על מבקרים שבחרו לחרוג מתפקידם ולנסות לחבל בסרט במקום לבקר אותו.
לפי דעתי, בתור יוצר בעצמי אני מזדהה לחלוטין עם מה שנכתב בפוסט ועם הרבה מהתגובות שלו.
לא מובן לי מה אתה מנסה להגיד
הרי הטענה של קשלס היא שהמבקרים בארץ התנכלו לו בעוד שאלה בחו"ל התלהבו מהסרט.
ובאופן אישי, אני נוטה להסתייג מאנשים שמכריזים על עצמם בתור אובייקטיבים. הרי אף אחד מאיתנו לא אובייקטיבי, ובמיוחד לא כשמדובר בביקורת שהיא מטבעה עניין סובייקטיבי. מה גם שאתה חותם בכך שאתה מזדהה עם הטקסט של קשלס משום שגם אתה יוצר קולנוע, אז איפה כאן האובייקטיביות?
את קצת מתבלבלת
קשלס לא שם את עצמו הקורבן אפילו לא לרגע אחד וגם לא ״מתבכיין״ על ביקורות לא טובות. כמו שני זוכר היו עוד מבקרים מלבד שניצר וחנה בראון שלא אהבו את הסרט ולא מוזכרים בפוסט.
ההתייחסות העניינית לשני אלה באופן ספציפי ולאופן שבו הם הביעו את דעתם ולא לדעה עצמה היא שחשובה כאן.
ולרגע אחד לא טענתי שאני אובייקטיבי, הוספתי אפילו שני גילוי נאות.
מה שכן אובייקטייבי ואליו התכוונתי הוא ההצלחה של כלבת ברמה העולמית, הן מבחינת פסטיבלים והן מבחינת ביקורות.
עדיין לא ירדתי לסוף דעתך
נכון שכלבת קיבל ביקורות טובות בחו"ל. אף אחד לא אמר אחרת – לא כאן, לא בפוסט של קשלס, ולא בביקורתיהם של שניצר ובראון. אבל מה זה קשור? קשלס טוען ששניצר ובראון פעלו לא נכון בכך שפירסמו, בהתאמה, ביקורת מאוד שלילית וביקורת עם כותרת שאולי תבריח את מפיצי הסרט הפוטנציאלים. איך העובדה שהסרט קיבל ביקורות חיוביות בחו"ל מחזקת את הטענה הזו?
אביגיל, כתבתי את הדברים כהמשך למה שנמרוד כתב, את מוזמנת לקרוא.
ובבקשה ממך, תחזרי ותקראי את הפוסט שקשלס כתב – תקראי אותו טוב. את טועה ומטעה:
קשלס לא טוען ששניצר פעל לא כשורה כשלא אהב את הסרט וכנ״ל לגבי גברת בראון. הוא חוזר ומדגיש שמותר לא לאהוב סרט, והעובדה הפשוטה היא שהיו עוד מבקרים שלא אהבו את הסרט ולא הוזכרו בפוסט.
מה שמפריע לקשלס ואמור להפריע גם לך הוא האופן שבו שניצר התבטא שהיה פשוט מעליב, לא מנומק, לא מקצועי ובעיקר נועד להשפיל. אני בטוח שאת יכולה להבין שאין שום דבר רלבנטי בביקורת של שניצר וזה מריח לחלוטין כמו סכסוך אישי וסגירת חשבונות בין מבקר למבקר לשעבר.
בנוגע לגברת בראון, יש דבר כזה שקוראים לו מוסריות ואתיות וזה נפוץ בכל מוסד עיתנואי:
1 . אתה לא קורא להחרים יצירה – ולא משנה כמה שנאת אותה. ואני בטוח שאם תשאלי את חנה בדיעבד היא תודה בפניך שהכותרת הזו פשוט איומה מכל כך הרבה בחינות.
2. מלבד נקודת המפגש הראשונה של סרט עם קהל בינלאומי לחיוב או לשלילה, וזו זכותה המלאה של חנה לא לאהוב את הסרט, נשאלת השאלה: מי נתן לה את הזכות לכתוב כל כך הרבה ספויילרים מבלי להזהיר לפני ובכך להרוס או לפחות לנסות להרוס את חווית הצפייה עבור קהל בינלאומי עצום.
כל כותב שהיה מכבד את עצמו היה משמיט את הכותרת או לפחות מתריע על כמות הספויילרים. חנה בראון בחרה אחרת ולכן היא טעתה.
אז או שהיא סתם כותבת חסרת אחריות, או שהיא מרושעת וניסתה לחבל בהנאה של צופים בינלאומיים, או שהיא סתם לא העיפרון הכי חד בקלמר.
כך או כך היא טעתה טעות נוראית, ואני בטוח שאם תשאלי אותה עכשיו בדיעבד היא תודה בה.
לכל מה שכתבת כאן כבר הגבתי
נראה לי שאתה זה שצריך לקרוא שוב את מה שנכתב. אתה לא צריך להגיד לי שקשלס מודה שלמבקר מותר לא לאהוב סרט מכיוון שכבר אמרתי זאת מספר פעמים. הבעיה שלי היא עם התלונות שהוא כן מעלה, ואת ההתנגדויות שלי אליהן כבר העלתי מספר פעמים. אתה מוזמן להגיב אליהן.
הכותרת הזו לא קוראת להחרים שום יצירה.
היא מייעצת לא ללכת אליה. גבול לא דק וכן משמעותי. לדעתי זה חלק מהתפקיד של ביקורת – לעזור לי להחליט ולבחור בין כל האופציות שיש לי, לאן ללכת ולאן לא. אני לא רואה בזה שום בעיה.
ספוילרים – נו, זו כבר עבירה חמורה.
אז ככה, אני בניגוד לחברתי לחיים (שאפילו הגדילה לעשות וקנתה את הסרט) אינני חובב מושבע של כלבת – חשבתי שהוא עשוי טוב אבל לא נפלתי ממנו.
ופה מגיע אבל קטןֿ/גדול.
לצורך העניין בואו ונשווה בין ידידנו סידר (שאחראי לאחד הסרטים הישראליים שיותר אהבתי לאחרונה) שגם אחרי 4 סרטיםֿ, מאות אלפי צופים, אין ספור פרסים (כולל אחד בפסטיבל קאן האחרון) וביקורות משתפכות מקיר לקיר עדיין נעלב עד עמקי נשמתו כשהוא שומע שאורי קליין לא השתגע על הסרט שלו ונתן לו "רק 3 וחצי כוכבים."
מה סידר עושה? תוך כמה ימים הוא מארגן אמבוש במרתפים אפלוליים ומזמין את אורי קליין לדו קרב. אירוע מאד ביזארי לטעמי.
לעומתו, קשלס, שקיבל את אחת התגובות המעליבות ביותר שיוצר יכול לקבל ממבקר שהעריך –
ביקורת שלכל הדעות, בינה ובין מוסד הביקורת והקולנוע אין שום קשר – מתאפק, ואני יכול לדמיין רק כמה זה היה קשה.
קשלס מחכה כמעט חצי שנה אולי יותר אפילו, ואז מתבטא בצורה הכי מנומקת ומעוררת השראה שראיתי מזה זמן. ואם להודות על האמת, אפילו באופן קצת מרגש.
ובנוגע לחנה בראון יש לי רק דבר אחד להגיד: אם אני הייתי במקרה קורא את הביקורת שלה לפני שהייתי רואה את הסרט, הייתי מתעבצן, מאד מתעצבן. מי שמה כל כך הרבה ספויילרים וטוויסטים ולא מזהירה? מזל שאני לא קורא ג'רוזלם פוסט.
בכל מקרה חזרה לנקודה:
קשלס, אם אתה שומע אותי…למרות שלא השתגעתי על כלבת, אני רוצה להגיד לך דבר אחד:
יצאת גבר!! עם כ…א….ל….ה…..ביצים.
אין ספק שקשלס יצא גבר
דוגמה למופת איך להתמודד עם ביקורת רעה לא מוצדקת (לא שהסרט היה טוב, אבל הביקורת הייתה, כמו כל ביקורת של שניצר, מחפירה לחלוטין).
אבל זה בדיוק העניין:
שכל ביקורת של שניצר היא מחפירה לחלוטין! לכן אין טעם לחשוב שיש לשניצר משהו אישי נגד קשלס, ולכן התגובה של קשלס מיותרת ולא מוציאה אותו טוב. הוא היה יכול להתעלם, הוא היה יכול לרדת על שניצר כמבקר ולקטול את מכלול כתיבתו, הוא היה יכול להתייחס רק לאמירה שכלבת הוא הסרט הישראלי הגרוע אי פעם ולטעון שהיא קיצונית ומגוחכת, הוא היה יכול לרסס גרפיטי של "שניצר יא בן זונה" בעיר התחתית בחיפה. כל אחת מהאפשרויות האלו היתה משרתת אותו טוב יותר מזו שבחר בה.
למען האמת
אם הייתי יוצר סרט ומאיר שניצר היה קוטל אותו, הייתי רואה בכך מחמאה. הוא קטל כל כך הרבה סרטים שהפכו לקלאסיקות מודרניות, זה בטח סימן חיובי.
ווידוי קטן
אז קודם כל, קשלס באמת יצא גבר. תמיד אהבתי את האופן שבו הוא מתנסח, ו…..למען האמת גם ממש אהבתי את כלבת. חשבתי שהסרט עשוי אדיר ושהוא מצחיק לאללה. אז אני יודע שזה לא הנושא כרגע, אבל אולי זה בעצם כן הנושא. כי חשוב לי לפרגן ובמיוחד ברגע כזה, רגע שבו יוצר שם את עצמו וליבו כספר פתוח לעיני כל, ובמיוחד יוצר שזה סרטו הראשון. כל הכבוד.
ברוח הדברים
בנוגע לשניצר, אני חושב שנאמר כבר מספיק על האיש ועל פועלו. אני באופן איש מתבייש להיות מנוי על העיתון שבו הוא כותב.
אבל בנוגע לחנה בראון, אני חייב להודות שזו פעם ראשונה שאני נתקל בביקורת שלה על הסרט ואין ברירה אלא לפסוק שהאדון קשלס צודק. אין שום תירוץ שבעולם לכתוב ביקורת עם כל כך הרבה ספויילרים ועם כותרת מזעזעת שכזו? השאלה שיותר מטרידה אותי היא איך זה עבר את העורך של העיתון, היא הרי מפירה שם כל כך הרבה חוקים עיתנואים הקשורים בביקורת – יש לי תחושה שבחו"ל לא היו עוברים על זה לסדר היום אם מישהו היה נוהג ככה בסרט אולפנים.
לסיום, אני מצטרף לדונגי בכל מה שקשור להשוואה עם סידר: אני חושב שקשלס גילה המון איפוק ובגרות, ושהתגובה שלו מעידה על המון רצון לעזור ליוצרים אחרים בתחילת דרכם (אחרת אני גם לא מבין את העיתוי של התגובה של קשלס, הסרט מצליח מעל ומעבר לחלומותיו הפרועים, זוכה לתהילה עולמית וכו'…).
יש המון אומץ (כנראה, האמת שאין לי מושג וגם אף לא יהיה לי) לעבור מעולם הביקורות לעולם העשייה ועוד בז'אנר כל כך מעורר מחלוקת. והמון אומץ פעם נוספת לצאת ולעמוד על שתי הרגליים האחוריות מול מוסד הביקורת – במקרה הזה לדעתי באופן מוצדק.
אני חושב שכלבת, בין אם אוהבים אותו או לא, פתח פה דלת להמון יוצרים שרוצים לעסוק בז'אנרים קצת אחרים ממה שהורגלנו אליהם, ואותי באופן אישי זה מרתק לראות לאן המגמה הזו הולכת.
נ.ב – אני ממש אהבתי את כלבת וחשבתי שהוא לא פחות מהברקה, שמחתי מאד כשהגיעו הביקורות הראשונות מארה"ב ובמיוחד מזה שהסרט נרכש שם להפצה.
למבקר יש אחריות
כתבתי כמה ביקורות בחיי למקומון ותמיד הרגשתי איזשהי אחריות כלפי המוצר, האומנות – נושא הכתיבה. אני חושב שלכתוב ביקורת משתלחת (בעיקר כזו שמתמשת במילים "הכי") זו סוג של כתיבה פוסט-מודרנית, שחוטאת למקצוע עצמו. כשאני קורא ביקורת אני מצפה שהיא תאיר לי את הסרט, תסביר לי, תתאר לי מה טוב ומה לא לטעמו של המבקר. שמעתי לאורך השנים לא מעט יוצרים (אני כבר לא זוכר שמות, מצטער) שהודו שהם הושפעו מביקורות שליליות ואפילו לקחו לתשומת הלב.למבקר כן יש אחריות ואני חושב שכל מבקר וארגון תקשורת צריכים להרגיש את האחריות הזו כשהם מפרסמים ביקורת עיניינית ומקצועית.
ומה עם האחריות לקוראים?
אם מבקר מאמין בכנות שהיצירה שהוא מבקר חסרת כל תכונות חיוביות, האם אין לו אחריות להזהיר את קוראיו שלא יצרכו אותה? הרי לסרט יש יחצן, ולקוראים יש רק את המבקר.
לא.
משום בסופו של דבר, אחרי כל הנימוקים וההסברים והביקורת הבונה והפילוסופיה – יש פה עניין של טעם אישי.
אפשר לכתוב – זה הסרט שהכי סבלתי בו אי פעם. זה אישי ואם הקורא מסכים לרוב עם הביקורות של הכותב אז הוא לא ילך לסרט.
אבל קביעה שזה הסרט הכי גרוע בקולנוע הישראלי אי פעם?
זה גם פשוט לא נכון. זה שקר. יש אנשים שנהנו מהסרט מאוד.
לפעמים "לדעתי" אחד משנה את כל פני הביקורת.
אביגייל, ברור. אבל אני לא חושב, ויסלח לי הדג, שביקורת שפותחת במילה "זבל" תורמת לי משהו בתור קורא. הפסקתי לקרוא אותה אחרי משפט אחד. כנ"ל שניצר שמתעקש להזהיר שמדובר בסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים. במובן הזה אני דווקא מסכים איתך שיש דומה בין שתי הביקורות, אבל אני חולק עלייך בכך שלשניצר יש הרבה יותר אחריות כלפי היצירה מאשר לדג כלפי "רובוטריקים". עם כל הכבוד, לא ממש נראה לי שמייקל ביי יושב לקרוא את הביקורת ולקחת ממנה איזשהן תובנות, בעוד אני דיי משוכנע שיוצרים ישראלים ממש מחכים שתתפרסם הביקורת ליצירה שלהם.
הטענה שלי היא נגד ביקורות בימינו בכלל. אני חושב שהן הפכו להיות צורה של כתיבה פוסט מודרנית, שדיי חוטאת למושג ביקורת ומנסה להלל את הכותב עצמו ולא את נושא הכתיבה (להלל או לקלס). כמו כל דבר, ולראייה הכותרת (שלא ראיתי) ל"כלבת" – מנסים למשוך את הקורא לטקסט, הכאילו מפולפל. אותי זה בעיקר מרחיק.
לא בטוחה שההקבלה מתאימה
למייקל ביי מן הסתם לא אכפת מה כותבים עליו באתר אינטרנט ישראלי בשפה שהוא כנראה לא דובר, אבל אני מנחשת שאכפת לו מה כותב מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, וזאת למרות שבלי שום קשר לביקורות, סרטיו של ביי מכניסים המון והקריירה שלו מובטחת.
השאלה שאתה מעלה – האם ביקורת נועדה אך ורק לשרת את הצרכן הפוטנציאלי, או האם היא יצירה העומדת בפני עצמה – היא שאלה סבוכה שאני עוסקת בה רבות בעצמי מהכיוון של כותבת ועורכת ביקורות. אני חייבת להודות שאני קוראת ביקורות להנאתי ושרבות מהביקורות שהכי נהניתי מהן הן אלו שכפי שאתה מתאר מנסות למשוך את הקורא לטקסט. כשאני אומרת שאחריותו של המבקר היא לקוראים האמת היא שלפעמים אלה קוראים כמוני, שפשוט נהנים לקרוא טקסט מושחז וכתוב היטב (ואני חייבת להניח שהרבה מקוראי עין הדג קוראים אותו מהסיבה הזו). זה בהחלט יכול לתסכל קוראים מסוימים שפשוט רוצים לדעת אם לראות או לא לראות סרט, וכפי שאמרתי השאלה של היכן המקום הנכון בין שני הקצוות היא סבוכה.
נכון, אבל אנקדוטה – הבנתי שמייקל ביי דווקא ניסה לשפר את "רובוטריקים 3" אחרי הביקורות הקטלניות שהסרט הקודם קבל בארה"ב. אז כן – יש למבקר השפעה, על הקהל וגם על היוצרים. לא ראיתי את הסרט, אבל הבנתי שלא כל כך הלך לו.
בעצם… את מסכימה שלמבקר יש השפעה ומידה של אחריות, אם כך, שנגזרת ממנה
לא יודעת עד כמה למבקרים יש השפעה
לצערי השפעתם של המבקרים אינה גדולה במיוחד. במקרה ביי, אם היתה למבקרים השפעה, הוא לא היה עובד בהוליווד יותר, והסיבה היחידה, לפי הבנתי, שהוא התייחס לביקורות הנוראיות של רובוטריקים 2 היא האגו שלו. יוצר אחר היה מחליט שלא אכפת לו ממה שמבקרים אומרים והקריירה שלו היתה ממשיכה בדיוק באותו מסלול.
אבל אם יש אחריות שנגזרת מההשפעה הקטנה שבכל זאת יש למבקרים, הייתי אומרת שהיא אחריות לתחום כולו, לא ליוצר מסוים.
:-) שיהיה אחלה יום
אביגילֿ, מכל מה שכתבת עד כה ברור לגמרי שאין לך שמץ של מושג ירוק מה תפקידו של מבקר קולנוע או לחילופין מה תפקידו של יוצר.
אם את ממשיכה להאמין בכזו אדיקות ששני המבקרים שקשלס מדבר עליהם עשו את עבודתם נאמנה, כנראה שבאמת אבדנו ואין טעם בוויכוח.
כפי שציינתי מקודם, אני לא מחובבי כלבת המושבעים אבל גם אני יכול לראות את הרוע שנשפך מכתיבתו של שניצר ואת הטיפשות וחוסר האחריות בכתיבתה של חנה בראון.
מעל לכל אני רואה את האופן המאופק והמחושב שקשלס כתב ואני חוזר ומדגיש במקרה הספציפי הזה, קשלס יצא גבר!!!!
בתגובה עליה אני מגיב
נתת דוגמה למה בדיוק הסגנון של שניצר ובראון לא אהוב וזוכה לביקורת רבה. התחלת בלתקוף מישהי שאתה לא מכיר אישית על סמך קמצוץ המידע שלקטת עד כה, תוך הצבת עצמך כמבין וקובע ללא ראיה ממשית לעליונותך. יצאת מנקודת הנחה שההבנה שלך יותר נכונה מזו של הזולת ועל כן, זכותך לזלזל במי שחושב אחרת. לאחר מכן, פסלת אפשרות כלשהי להביא טיעונים נוגדים, כי החלטת לסגור את הדיון בכך שהצד השני נטול כלים להשתתף בו.
מכאן, הרחבת את הזלזול לשניצר ובראון, שהם רלוונטיים יותר לדיון. גם אותם ביקרת בחריפות, אבל ללא שום נימוקים או הותרת מקום להצגת הצד שכנגד. פשוט קבעת שהם לא טובים, לא ראויים וכתיבתם מתאפיינת ברוע וטיפשות. זו אמירה מאוד חמורה וללא גיבוי לאף אחת מהטענות שבה. כמו שניצר ובראון, תקפת ללא רחמים מתוך הנחה שדעתך היא הקובעת והתעלמת מהצורך לנמק ולשמור על פרופורציות. לסיום, עשית אותו דבר עם המשפט התומך בקשלס. ללא נימוקים, ללא הסברים פשוטים, רק הצגה של טוב ורע בצורתם הבסיסית ביותר.
מה בכתיבה של אביגיל מבהיר לך שאין לה פתחון פה בדיון? מהו תפקידו של מבקר קולנוע או של יוצר שאתה מתיימר לדעת יותר טוב ממנה? מדוע אתה חושב ששני המבקרים לא עשו את עבודתם נאמנה? מה בכתיבתו של שניצר מעיד על רוע? מה בכתיבתה של בראון מעיד על טיפשות? למה קשלס יצא גבר? מה גורם לך להעריך דווקא אותו וכל כך לא להעריך את האנשים נגדם הוא יוצא?
סליחה שזה נראה כמו הערות על מבחן בהבעה, אבל אם אתה תומך בעמדתו של מי שמתנגד לביקורת שטחית ונוטפת איבה, לא תשיג הרבה הסכמה אם תעשה זאת בצורה של ביקורת שטחית ונוטפת איבה.
אולי כדאי
שתסביר את הקביעה שלך שאין לי מושג ירוק מה תפקידו של מבקר לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, בו אני מבקרת ספרים, טלויזיה וקולנוע כבר שש שנים, לעורכי המגזינים, בעברית ובאנגלית, באינטרנט ובדפוס, בהם התפרסמו ביקורות שלי, ולצוות המנהל של המגזין שבו אני עורכת מדור הביקורת.
נו באמת.
לצערי קשלס לא שמר את ארכיון הביקורות שלו, אבל הביקורות שלו לא תמיד היו מעודנות יותר מזו של שניצר. את ואלס עם באשיר הוא השווה – אמנם בדרך מרומזת – לתעמולה נאצית. הבעיה היא פחות בכעס שלו על הביקורת של שניצר, אלא בתחושה שמישהו חייב לו משהו.
למבקר יש מחויבות לקוראים שלו. אין לו שום מחויבות ליוצרי קולנוע, גם אם הם אזרחים באותה ארץ. שניצר או חנה בראון לא צריכים – אם הם לא רוצים – לטפח את סצנת הקולנוע בארץ. לוקאל פטריוטיות היא לא חלק אינטגרלי מכתיבת ביקורת.
אבל החלק הגרוע ביותר הוא ההתבטלות של קשלס ושל סידר בפני האבות המטאפוריים שלהם. כל העסק הזה של קשלס וסידר זועק "אבל מדוע אינך אוהב אותי, אבא?" ורשימת ההישגים שפורש קשלס בבלוג שלו נקראת כ-"הבט, פאפא, הבט בתעודה היפה שהבאתי מבית הספר, ראה את הציון לשבח שנתנה לי המורה לריתמיקה; מדוע אינך מחבק אותי יותר?". וגרועה מכל ההערה שלו כי כל מי שהוציא סרט לאור בישראל ראוי לצל"ש. כאילו עצם העובדה שיצרת סרט צריכה להעניק לך איזו הנחה ביקורתית. אני בטוח שקשלס מודע לכך שגם במדינות שבהן המדינה לא עסוקה בלממן קולנוע, כמו בישראל, עדיין יוצאים סרטים לאור.
בקצרה, סידר וקשלס יוצאים מהסיפור הזה כשני נערים רגזניים הרוקעים ברגליהם כשלא קיבלו את תשומת הלב אותה ביקשו מהוריהם. ומכיוון שהסוגה האהובה על יוצרי הקולנוע הישראליים היא דרמת המשפחה הבורגנית, הרי אפשר וכדאי להפוך את הפרשה הנ"ל לסרט ישראלי בבימויו של ניר ברגמן: קשלס וסידר הם שני אחים, המגולמים, בהתאמה על ידי יודה לוי ועופר שכטר. סידר הוא הבכור: מרדן, מבריק ונוטר טינה; קשלס הוא בן הזקונים טוב הלב והתמים המצטיין בכל אשר יפנה (הוא תלמיד מבריק, מדריך בצופים ואלוף הארץ בקפיצה למרחק) על מנת לזכותך באישורם של הוריו. ההורים, המוגלמים על ידי בראבא ומושונוב הם ניצולי שואה מזדקנים: קליין (מושונוב) הוא האם הכבויה והחששנית, המתקשה לנהל דיאלוג עם בניה הצברים ואילו שניצר (בראבא) הוא יקה קר, מרוחק ובי-פולארי. מערכת היחסים השברירית ממילא בבית מתערערת כאשר הדודה הלסבית חנה (בגילומה של איילת זורר) מגיעה לביקור. הסרט יזכה בשישה פרסי אופיר ויתקבל לתחרות בונציה ובקאן. שניצר, בכל מקרה, יישנא.
אין להם מחוייבות דה-פקטו ליוצרים או ליצירה, אבל צריכה להיות להם. לדעתי ביקורת שיוצאת מתוך נקודת מוצא שבה המבקר כן מנסה לצייר חולשות ביצירה או להראות חוזקים בה – היא ביקורת הרבה יותר מעניינת ומפרה אותי כקורא. ביקורת מתלהמת פשוט לא עושה לי כלום. מחוייבות לקהל הקוראים לא מתבטאת בכתיבה צעקנית, קיצונית, מתלהבת. אז שניצר הזכיר את "קרמינה בוראנה" באחת הביקורות, איך זה עוזר לי להבין את הסרט טוב יותר? זה רק מצייר לי את המבקר כדמות מתנשאת. הוא כתב משהו בסגנון: זו אחת היצירות הכי ידועות במאה השנים האחרונות ואנשים לא קולטים עד כמה היא צעקנית. האם היא יותר צעקנית ומתנשאת מהביקורת עצמה? איפה, בכתיבה כזו, באה לידי ביטוי האחריות שלו כלפי? אם אני חושב ש"קרמינה בוראנה" זו יצירת מופת, אני מפסיק לקרוא את הביקורת אחרי המשפט הזה.
זה זמכיר לי שבשבעה לילות של הסופ"ש יש אייטם ובו כתבים כותבים על חורים שלהם בהשכלה. אחד הכותבים (מצטער שאני לא זוכר את השם), כתב על "זכרון דברים" של שבתאי. הוא כתב באופן שמזכיר את סגנון הכתיבה של הסופר: בלי נקודות, משפטים ארוכים ומפותלים. לא הבנתי מה זה אמור להגיד על ההתרשמות שלו מהספר. האם זו הדרך שלו להגיד שהספר הוא מבחינתו מפותל, בלתי ברור? למה, אם יש לו אחריות כלפי הקורא, הוא לא יכול לכתוב את זה באופן מפורש יותר? האם אני קורא ביקורת על יצירה או את היצירה עצמה? יכול להיות שכאן באמת מדובר על טור אישי ולאו דווקא על ביקורת, אבל זו דוגמה לאופן שבו כותבים היום. אני זוכר גם ביקורת, באותו עיתון, על האלבום האחרון של אר.אי.אם, שבו המבקר (שוב, לא זוכר את שמו) כתב באותו אופן שמייקל סטייפ נוהג לכתוב, כנראה כדי להדגיש שאופן הכתיבה הזה מיצה את עצמו. בהתחלה חשבתי: "מגניב", אבל אם לא היו כוכבים ליד הביקורת, לא היה לי מושג אם הוא אהב את האלבום, לא אהב, מה דעתו על השירים, הלחנים, הקונספט של האלבום וכו'.
כדי שלא אובן לא נכון – אי לי טענות נקודתיות כלפי אף אחד מהנוגעים בדבר – לא שניצר ולא קשלס – אלא כלפי האופן שבו מבקרים היום בכלל.
LOLOLOLOL
שתי הפסקאות האחרונות בתגובה שלך גרמו לי להתקף צחקוקים בלתי נשלט. תענוג לקרוא!
מה בעצם אתם רוצים משניצר?
משלמים לו לכתוב ביקורות, הוא כותב ביקורות. יש כאן מספר אנשים שמתחרים אחד בשני מי יכול למתוח יותר ביקורת על הביקורת שלו ל"האביר האפל", סבבה. למה זה מעורר כ"כ הרבה זעם אבל? זו דעתו או שזה מה שהוא בחר להציג בתור דעתו, אני לא מסכים ובאופן כללי שמתי לב שאני לא מפיק הרבה מהביקורות שהוא כותב, או כי הוא מנסה לעצבן אותי בכוונה או כי הטעם שלנו מאד שונה (אני אוהב פיצוצים). אז אני לא קורא את הביקורות שלו. למה אני אמור גם לכעוס עליו בנוסף?
אם קשלס מאמין ששניצר כותב ביקורות גרועות בכוונה ופוגע בפוטנציאל הרווח של הסרט שלו, הוא יכול לתבוע את שניצר. כנראה שהוא יפסיד, אבל אם הוא יצליח לשכנע שופט בשני הנ"ל (נגרם נזק ממוני ושניצר לא האמין במה שכתב אז לא עומד לו "אמת דיברתי") הוא דווקא יפוצה על הנזקים שנגרמו לו. מעבר לזה, על מה המהומה? אפשר לחשוב שמקור המידע היחיד שעומד לרשותנו הוא הביקורות של שניצר. אולי פעם היה אפשר לטעון משהו כזה (גם אז לא הייתי מסכים) אבל בעידן האינפורמציה, כ"כ קל למצוא מבקר שקולע לטעמי או סתם כותב ביקורות שעוזרות לי להמנע מסרטים שלא אהנה מהם, שזה נראה לי קרוסייד מאד משונה לרדוף את כל השאר.
אוי ואבוי
בהנחה ומישהו יקח את דבריו של קשלס ברצינות – ואחרי תקרית סידר/קליין, זו נראית לי הנחה די סבירה – הרי שזו תהיה מטרתה של ביקורת, לפי סדר חשיבות:
1) לזכור שהיוצר הוא בן אדם שהשקיע הרבה זמן ואנרגיה ביצירה, ולכן לפרגן לו ולרחם על רגשותיו
2) לזכור שהיצירה מועמדת לשיווק והפצה בחו"ל, ולכן לפרגן לה כדי שתצליח כלכלית
אבל הרי אלו מטרותיה המרכזיות של ביקורת:
1) לומר מה דעתו המנומקת והמלומדת של המבקר על היצירה
2) לספק לקהל כמה שיותר מידע כדי שיוכל להחליט אם ברצונו להתוודע ליצירה בעצמו
ההבדל המרכזי בין שתי הרשימות הקצרות הללו הוא שקשלס מתעניין ברגשות (של היוצר) ובכסף (של המפיקים); ומבקר אמור להתעניין באמנות (איכות היצירה עצמה) ובקהלי יעד (המשיכה של היצירה, או האמירה שלה). במלים בוטות, קשלס לא מתעניין ביצירה עצמה בכלל – אלא רק בכל מה שעוטף אותה.
בעיני, זה איום ונורא.
בהתחשב באמפטיה שנראה שדבריו של קשלס מעוררים בקרב אנשים רבים, זה גם מפחיד. כי למרות שאני מאוד מחבב אנשים, אנשים יש הרבה, ואמנות טובה – הרבה פחות. המחויבות של מבקרים צריכה להיות לאמנות, וגם לצרכנים שלה (ולאמנות יותר מאשר לצרכנים). היוצרים והמשווקים לא אמורים להיכנס בכלל למשוואה, ובוודאי לא להיות המשתנה החשוב ביותר בה.
[בהערת אגב, כל העיסוק ב"רגשות של האדם הפשוט" בדור הנוכחי, מה שפילוסופים ומדעני החברה מכנים "המפנה הרגשי" (The Expressive Turn), הולך ויוצא משליטה.]
מש"א
(ל"ת)
לכסף בקולנוע יש משמעות
שלא כמו ציור ומוזיקה קולנוע עולה כסף והרבה.
כלבת הוא סרט שמכניס כסף למפיק שלו. לא בהכרח לקשלס.
זה דבר טוב. זה אומר שיש אפשרות לייצר תעשייה כלשהי מקולנוע אחר שקרנות לא תומכות בו (התמיכה של הקרן הגיע אחרי הצילומים כשהם ראו שיש פה משהו).
אפשר להגיד על קשלס הרבה דברים – אבל זה שהוא לא מתעניין באומנות זה לא אחד מהם.
הנה אני אומר את זה:
מהטקסט *הנוכחי* של קשלס לא עולה אפילו ניחוח קל של עניין באמנות. הוא נעלב, אישית ובשם עמיתיו, וכותב מנהמת לבו. אז עם כל הכבוד ללבו של קשלס (או של סידר), אני לא אמור לשפוט את סידר (או את קשלס) – אני אמור לשפוט את יצירת האמנות שלו. זה נכון לגבי כצופה וזה נכון לגבי שניצר כמבקר.
וכל אמנות כרוכה גם בכסף. לא אמרתי שום דבר על כסף. אבל היא לא צריכה להישפט לפי "זה עלה לי הרבה כסף, מגיע לי פיצוי", אלא אם כן *הסיבה* שבגללה קשלס נכנס לעסקי הסרטים היא כדי לעשות בוחטה, וזה כבר דיון אחר לגמרי.
וואוו, אדם, אם זה לא הייתה אתה,
שאני תמיד מדמיין בתור הומניסט ברמ"ח איבריו, זה היה מאוד צורם לי.
על מה אני מדבר, בעצם, זה צורם לי כבר עכשיו.
"למרות שאני מאוד מחבב אנשים, אנשים יש הרבה, ואמנות טובה – הרבה פחות."
אבל אני יכול לראות הבדל מוסרי בין אנשים לאמנות. נגיד, שאמנות לא מרגישה כאב.
תשמע, ברור שיש סיבות תועלתניות להעדיף במקרים מסוימים הקפדה אמנותית על, בוא נאמר, נחמדות. בטח ממי שמקצועו הוא מבקר. אבל לדעתי זה מסוכן להפוך את האמנות לערך בפני עצמה שיותר חשוב מבני אדם. להחמיא לסרט רק בגלל שהוא ישראלי; להיות טיפה פחות בוטה (כלפי לא סתם סרט ישראלי, אלא של יוצרים צעירים, שבבירור ניסו לעשות משהו ייחודי) לא נשמע לי *עד כדי כך* נורא. אני לא בטוח אם אני בעד, זה כן קצת בעייתי, אבל… לא יודע. לא מרגיש בנוח עם האמירה הזאת "אני מאוד מחבב אנשים, אבל…". אנשים זה כל מה שחשוב.
(אבל אני מסכים איתך בעיקרון, זה חרא טקסט של קשלס)
אוף, אני מתחרט.
אתה צודק, לקשלס אין שום זכות להתלונן פה. רק ההסתייגות שלי מהניסוח שלי נותרת בעינה.
חוץ מזה, אכפת לך להסביר על 'המפנה הרגשי'? זה נשמע מרתק.
אני לא חושב שהומניזם = לא להעליב אף אחד
לא שאני בקי גדול בפילוסופיה הרלוונטית, אבל מבחינתי, אמנות טובה (ורק להבהיר – מבחינתי, "טובה" בהחלט יכול להיות גם "מבדרת", ולאו דווקא "משכילה/מעוררת-מחשבה") מועילה יותר לאנשים מאשר להיזהר מלפגוע ברגשותיו של אדם זה או אחר. שלא תבין אותי לא נכון – זה לא אומר לרגע שאני מחבב את סגנון הכתיבה של שניצר או חושב שלא צריך להיזהר בכבודם של אנשים; אבל כבודם של אנשים לא, חזור – לא, צריך להיות קריטריון בשיפוט יצירת אמנות.
בקיצור, אני מסכים ש"אנשים זה כל מה שחשוב", אבל ההגדרה שלי ל"אנשים" היא רחבה למדי.
לגבי המפנה הרגשי – יש טענה חוזרת, שאני חושב שהטוב במנסחיה היה הפילוסוף הקנדי צ'רלס טיילור, שהחברה המערבית עוברת מאז מלה"ע II מהלך של פניה פנימה: הקריטריון לשיפוט דברים הולך ונהיה הקריטריון החוויתי הסובייקטיבי (זה נעים לי / זה לא נעים לי) ופחות ופחות קריטריונים חיצוניים כלשהם (זה טוב לחברה / זו אמנות גבוהה / כי ככה היה מאז ומעולם). כתוצאה מכך, יש עליה בעיסוק ברגשות ובחוויות כבסיס לשיפוט מוסרי. היום לא נשאל לגבי חזרה בתשובה (נגיד) אם זה טוב לחברה הישראלית, מה ההשלכות על ההורים, האם יש הוכחות לוגיות לקיומו של האל – אלא האם זה עושה טוב או עושה רע לחוזר בתשובה.
זו טענה מכלילה והיא לא עובדת תמיד, כמובן, אבל היא מסבירה לא רע את עלייתו של ז'אנר הריאליטי, למשל, כמו גם אם ההצלחה של אופרה וינפרי, את האובססיה המערבית לפסיכולוגיה, את העלייה במקרי גירושין ובגידות, את ההצלחה של זרמים חסידיים ביהדות ואוונגליסטים בנצרות ועוד ועוד.
(הערת שוליים – לחברה המערבית אין אובססיה לפסיכולוגיה. יש אובססיה להסברים פסיכולוגיסטים. אין קשר בין הדברים.)
כמה שאני מסכימה איתך
ראשית אני חייבת לציין ששניצר הוא בעיני מבקר גרוע. הוא כל כך נהנה להשתלח ולקטול שהוא שוכח לעשות את מה שקוראיו צריכים שהוא יעשה – לבקר סרטים על מאפייניהם השונים. במקום זה, הוא מתפלסף ומכניס פוליטיקה בתירוצים קלושים, במקרה הטוב, לסרט עליו הוא מדבר.
אבל קשלס משום מה בחר להתמקד ב"אוי-אוי-אוי יוצרים צעירים ומסכנים" כדי לצאת נגד שניצר ועם זה אני לא יכולה להסכים. באותו אופן, הוא התמקד בפוטנציאל הפגיעה של המבקרת מהג'רוזלם פוסט בהפצת הסרט בארצות הניכר. אם הוא היה דבק בבעיות האמיתיות של הביקורות הללו – ספויילרים מרובים והשתפכויות רגשיות על חשבון אינפורמציה על הסרט – הייתי מקבלת את דבריו ללא סייגים. מאחר והוא מעדיף להתבכיין על קטנות, במקום לדבר לעניין על הבעיות האמיתיות (ובכך עושה את מה ששני המבקרים עליהם הוא מתלונן עשו), הוא איבד כל רלוונטיות מבחינתי.
איום ונורא, וגם מפחיד
אני מבין ששניצר, לשיטתך, כתב את דעתו על הסרט בצורה מנומקת ומלומדת?
אגב, מענין שמפחיד אותך הרעיון לפרגן ליוצר, ולהתייחס לסרטו בצורה אמפטית ומכבדת, אבל לא מפחיד אותך בכלל שיבוא איזה מבקר ויקיא על הסרט שלך את האוכל המקולקל שזלל כמה רגעים לפני, סתם כי בא לו ויש לו את הבמה לעשות את זה. אולי זה בגלל שעדיין לא העמדת משהו שיצרת בפני ביקורת ?
נראה כי כבר מחקו הודעה שטותית אחת שכתבת,
בה קראת ליוצרים לנקוט באלימות נגד מבקרים, אז למה להמשיך?
לא אמרתי שום דבר על שניצר.
ונראה לי מובן מאליו שמבקר לא צריך לכתוב בצורה שתהיה פוגעת אישית *בכוונה*. מבקר, בכלל, צריך להימנע מלדבר על היוצרים ולעסוק בעיקר ביצירה. זה אומר שהוא צריך להיות רציני כלפי היצירה: להתבונן/לקרוא/לשמוע אותה מתוך עניין, ידע ותשומת לב עמוקה. המון מבקרים לא עושים זאת – הם מחפפים – ועל כך צריך לבקר אותם. אבל זה לא מה שקשלס עושה: הוא מתלונן ששניצר פגע בהם אישית. איך זה רלוונטי?
ואגב, אני אקדמאי. אני כל הזמן מעמיד דברים שיצרתי בפני ביקורת. אישית, אני מאוד לא נהנה (בלשון המעטה) כשהביקורת היא שלילית. אז מה? בפרספקטיבה רחבה יותר, העלבון האישי שלי זניח.
תודה על התגובה
אני לא מסכים איתך, אבל תודה שהגבת לעניין (בניגוד ליגואר), וסליחה אם התגובה שלי היתה בוטה.
אני חושב שמבקרים כמו שניצר וקליין כותבים בצורה מאד שטחית. אין להם אפילו את ההבנה שקולנוע מורכב משפה קולנועית (תנועות מצלמה, תנועות אובייקטים ושחקנים, חיבור של שוטים יחד (עריכה), צבעים וכו'). הם מתרכזים בתוכן העלילה (התסריט), וב"כוכבים" או בשחקנים. בעיני זה מקומם שעבודה שמישהו, למעשה קבוצה של אנשים, השקיעו בה המון זמן ומשאבים, נשפטת ע"י אדם שצפה בה פעם אחת והשקיע עוד כשעה לכל היותר לכתיבת הביקורת (ופעמים רבות לא עשה סרט מימיו, כך שחסר לו ידע בסיסי).
שאלה נוספת – מה התועלת של ביקורת שלילית? למי זה מועיל (חוץ מאשר למבקר שמאדיר את שמו, כי בעולם הזה מי שקוטל נחשב לחכם יותר).
הנזק של ביקורת כזאת מוכח לדעתי. דוגמא אחת קטנה – אילן מושינזון ש"רובה חוליות" שלו מ- 1979 נקטל דווקא ע"י האנשים מהחוג שלו, הפסיק לעשות קולנוע. היום זה סרט שמראים אותו כמופת לתלמידי קולנוע.
או סרטו של מיכאל לב טוב "המלים כדרכן" (על יאיר הורוביץ), סרט שכיום נתפש כפורץ דרך, התקבל בביקורת קטלנית שכותרתה "ליקוי מאורות ברוממה" (ליקוי מאורות שאיפשר את שידור הסרט,לדעת המבקר).
לדעתי מבקר צריך לכתוב בעיקר על הסרטים שהוא אוהב, על הקולנוע הלא מסחרי שנאבק על חייו מול הקולנוע התעשייתי (קולנוע שהוא חלק מ"חרושת התרבות", והינו בידור יותר מאשר אמנות). עליו ללמד זכות על קולנוע כזה, שאינו מובן מאליו ואינו נכנע לדרישות התעשיה, ולהסביר לנו מדוע כדאי לנו ללכת לראות אותו, במקום שעוד סרט הוליבודי ישחית את תודעתנו.
בקשר לאקדמיה – ההתרשמות האישית שלי היא שהביקורת (באקדמיה ובעיקר בבתי ספר לאמנות, כמו בצלאל וסם שפיגל) היא מאד ארסית, לגופו של תלמיד/יוצר ולא לגופו של עניין, ושהיא באה ממקום של לסרס, ולא להצמיח. יש איזו תפישה מיליטריסטית של "מה שלא הורג – מחשל", והיא נובעת לדעתי ממאצ'ואיזם, תפישה דארויניסטית של החיים (על כל מקום באקדמיה ובהוראה וגם בזירה האמנותית – יש מאבק מר בארצנו הקטנה), ותסכול.
ביקורת שלילית מועילה לקהל
שיודע לא לראות את הסרט.
בכלל, תפקידה של ביקורת לשרת את הקהל, לא את היוצרים.
דבר ראשון, סליחה שהגבתי להודעה ההיא לא לעניין.
ההודעה הקודמת שלך לעומת זאת קראה ליוצרים *לנקוט באלימות כלפי המבקרים*, וזה אחד הדברים הכי לא ענייניים ששמעתי ממישהו שמתיימר להיות אוהב קולנוע.
לגבי העניין שאתה מדבר עליו, קולנוע הוא אכן מכלול של דברים. תנועות מצלמה, חיבור של שוטים וכ'ו אבל חלק מהמכלול הוא גם העלילה, התסריט, המשחק ועוד הרבה. לפטור את הדברים האלה ולהתרכז בדברים הטובים שווה כמו להתרכז בדברים הרעים ולא להתייחס לדברים הטובים.
יצירה קולנועית היא גם יצירה בידורית. כמו ציור שיש לו ערך אומנותי, אבל אפשר לתלות בסלון רק בשביל היופי. עם כל הכבוד לאומנות, סרט גם צריך להיות מעניין. אם הייתי רוצה לצפות בתמונות רצות אשר מתיימרות להגיד משהו הייתי הולך ל-MOMA. כיצד אתה יכול לבוא להגיד שלהתייחס לעלילה זה דבר שאין לו משמעות? אם לסרט אין עלילה מעניינת אז את הדבר החשוב ביותר שהוא צריך לעשות הוא לא עושה. תראה את הביקורת לסרט של טראנס מאליק 'עץ החיים'. בלי שום ספק הסרט היה יפהפה, מורכב מתנועות מצלמה ושוטים נהדרים אבל הוא לא עניין. ועל כן הביקורות שהוא קיבל לא היו טובות.
לגבי השאלה השנייה שלך, התועלת בביקורת שלילית היא שאנשים שמעוניינים לראות סרט מסויים, לא ישלמו עליו סתם אם הוא לא טוב. כיצד אתה היית מרגיש אם ביקורות היו מהללות את סרטיו של אווה בול, והיית צריך לשלם על כל הסרטים 40 שקלים? כיצד היית מרגיש לו הלכת למסעדה שהביקורות היללו אך האוכל היה מגעיל?
המבקרים לא חייבים כלום ליוצרים. עניין ההשקעה לא צריך להיות שיקול בדעה שהם מחזיקים על הסרט. אם ילד בן 3 היה מצייר ציור מגעיל היית אומר לו שהוא יפה. היוצרים הם לא בני 3, ואם לפי דעת המבקר הם עשו עבודה לא טובה ביצירה זכותו להגיד זאת. אני מסכים איתך שיש לשמור על כבוד ליוצרים, ואין להתייחס בזלזול ליצירה שהם השקיעו בה מזמנם או להיות משוחדים בגלל מחלוקות אישיות. אבל לתת ביקורת חיובית על סמך פרגון?
הטיעון כי הקולנוע הישראלי נאבק על קיומו כבר מזמן לא רלוונטי. כמות הסרטים המעולים שהתעשייה המקומית מייצרת וזוכה לאהדת הציבור המקומי והעולמי היא גדולה. את סדרי העולם, שסרטים כאלו לעולם לא יוכלו להתחרות עם שוברי קופות הוליוודים לעולם לא נצליח לשנות. וגם לא נרצה. אתה פוטר את הקולנוע ההוליוודי כנחות ומושחת ומתעלם מדעתם של רוב תושבי העולם. יש אנשים שלא רוצים להגיע לסיפוק אינטלקטואלי בכל פעם שהם הולכים לקולנוע. יש ציבור שרוצה לראות אקשן גדול מהחיים, שרק 200 מיליון דולר יכולים לעשות.
לגבי "עץ החיים" –
אני קראתי ב"סינמטק" האחרון (מספר 172) ביקורת מאד אוהדת (ולטעמי גם מרתקת) של תום שובל על הסרט הזה.
הקולנוע הישראלי ברובו עדיין נשען על מימון מוסדי. אבל לא רק הוא נאבק על קיומו – כמעט כל סרט שאינו משתייך לאחת התעשיות הגדולות (הוליבוד, בוליבוד ועוד כמה), נאבק על קיומו. באותו כתב עת שציינתי קודם, מופיע ראיון עם במאי איראני אמריקאי בשם אמיר נדרי, שאומר: "בעשור האחרון השתלט על הקולנוע דור חדש של סוכני מכירות, מפיצים ויצרני סרטים, שמנסים לזהם לנו את המוח… הם מנצלים את תמימות הדור הצעיר בציניות וברשעות. ובינתיים, אי אפשר כמעט למצוא מקום להציג בו סרטים המבטאים אישיות של במאי… בתי הקולנוע לסרטי איכות הולכים ומתמעטים, ואפילו אם יש בין הבמאים הצעירים אנשים מוכשרים המצליחים לעשות סרט אחד, אין להם יותר מקום כדי להציג אותו".
קולנוע תעשייתי הוא מוצר, שמטרתו למכור כמה שיותר. עומדים לרשותו מנגנונים ענקיים של שיווק, יחסי ציבור וכו'. כמו כן, הוא מעונין להשתלט על כל בתי הקולנוע, בכל העולם – כדי למכור כמה שיותר. זה ההגיון של תאגיד שצריך תמיד לגדול ולמכור יותר ויותר.
התחרות שלהם בכלל לא באה מהקולנוע העצמאי, או הקולנוע הממומן ע"י המדינה כמו בישראל. את הקולנוע הזה הם הכריעו לחלוטין מזמן (ואולי מאז ומעולם?). התחרות באה מהטלויזיה, מתוכניות הריאליטי, החידונים וכו'.
ככה זה, אם המטרה שלך מסחרית, תמיד הטלויזיה תוכל לעשות את זה נמוך אפילו יותר, ולנצח אותך.
לילה טוב ובהצלחה לכולנו :)
ומה חדש?
שיקולים מסחריים תמיד הנחו את רוב רובה המכריע של העשייה – וההפצה – האמנותית. יש בזה חסרונות ויש בזה יתרונות, אבל אני לא חושב שהמצב נהיה יותר גרוע בשנים האחרונות. שלא לדבר על זה, אגב, שהשנים האחרונות הצמיחו כמה מהבמאים המעניינים ביותר שפועלים כיום באמריקה: דיוויד פינצ'ר, פול תומס אנדרסון, ואפילו מייקל ווהן, בין השאר. כולם לא מפחדים ממסחריות (חלקם אפילו באו מרקע מסחרי לחלוטין), וכולם עושים יצירות מעניינות מאוד.
אני לא טוען שהיכולת להיות קומונקטיבי או לעשות כסף אומרת שאתה עושה אמנות טובה; ואני לא אומר ששיקולים מסחריים תמיד מביאים לאמנות טובה. אבל גם לטעון את ההיפך נראה לי לא מדויק.
התכוונת למת'יו ווהן?
כי לפי גוגל מייקל ווהן הוא דמות מ'אליאס'.
ואם כבר אומנות וכסף:
סרטים יכולים להצליח ממספר גורמים.
א': אם הם מסתמכים על מקור מוכר ואהוב.
ב': רשימת הכוכבים שבהם מביאה קהל (מוטל בספק לרוב)
ג': יצירות קודמות של היוצר וביקורות אוהדות.
אם נסתכל ברשימת הסרטים המצליחים בשנים האחרונות נראה אומנם רוב לסרטי המשך וסרטים מבוססים על מקור כלשהו, אבל אפשר למצוא לא מעט סרטים של במאים שהוכיחו את עצמם.
האחים כהן, טרנטינו, כריסטופר נולאן, מרטין סקורסזה, קלינט איסטווד, דארן ארנופובסקי ועוד. לפעמים כל מה שצריך זה ליצור סרטים טובים ולהתמיד בזה.
אני חושב שאתה בעצם נוקט בגישה הישנה.
הגישה שאומרת שביקורות אמורות להלל את הסרטים האיכותיים יותר, ולבוז לסרטים ההוליוודים. לא שיש בזה משהו רע, אחרי הכל לך יש הטעם שלך. אבל האתר הזה הוקם למען הגישה החדשה יותר, האתר טוען שסרטים אומנותיים יכולים להיות טובים אך גם סרטי אקשן עתירי תקציב וגם קומדיות טפשיות ואפילו סרטי אנימציה. סרט שיש בו מסר מורכב או סאבטקסט נהדר או פרשנות מסויימת יכול להיות נהדר. באותה מידה סרט כמו 'המלאכיות של צ'ארלי' יכול להיות נהדר במידת הכיף שלו.
אתה בעצם סותר את עצמך. אתה אומר שביקורות עלולות לשבור את רוחו של היוצר עם ביקורת רעה ולא להתייחס לעשרות האנשים שהשקיעו מזמנם בסרט עצמאי, אך מה עם סרטים הוליוודים? למה הפרגון לא עובד לצד השני?
אני מבין כשאתה אומר שבמאים מסויימים מפסיקים לעבוד וזה מעציב, בוודאי כשיש קבוצה גדולה של אנשים שכן נהנית מסרטיהם, אבל אני לא חושב שהביקורות הן הגורם העיקרי. הגורם העיקרי זה ההצלחה הקופתית. קרי קונראן יצר את אחד הסרטים האהובים עליי, והשאיר רושם טוב על הרבה אנשים אחרים, אך הכישלון של סרטו 'סקיי קפטן' מחק אותו מהתעשייה.
גם אם אני מבין את הבעיה שאתה מציג, אני לא מבין איזה פתרון אתה מציע. אם אתה היית מבקר, כיצד היית נוהג? האם היית רואה סרט לא טוב ומפרגן לו סתם ובעצם בוגד במקצוע שלך? מהו הסרט האחרון שראית ולא אהבת וכיצד היית מבקר אותו?
והנה רשימה של סרטים מצליחים מאוד מבחינה קופתית בשנה האחרונה שגם מוערכים מאוד ולא נראה כאילו נוצרו משיקולים מסחריים בלבד:
צעצוע של סיפור 3
התחלה
הדרקון הראשון שלי
פלונטר
אומץ אמיתי
נאום המלך
שאטר איילנד
אתה צודק לחלוטין לגבי מטרת האתר הזה.
ובאמת לקח לי זמן להבין את רוח הדברים כאן, ולהבין שהיא רחוקה ממני.
לכן ייתכן שהתגובות שלי נשמעות טרחניות/מתנשאות/מיושנות/ארכאיות וכו', ואף פרובוקטיביות – למרות שלא היתה לי כוונה להיות פרובוקטיבי, והייתי רוצה להיות מנומס וחברותי.
הקולנוע המסחרי, שבעיקר בו עוסקים באתר הזה, לא באמת מענין אותי. החיים קצרים כל כך, ויש כל כך הרבה סרטים מרתקים (*לטעמי*) להספיק – החל מקולנוע יפני של שנות החמישים שישים שבעים, דרך קולנוע איראני, סרטים דוקומנטרים, אנימציה אמנותית וכו' וכו'.
מתוך רשימת הסרטים שנתת, ראיתי רק את "אומץ אמיתי", וגם זה בגלל שאי פעם, באמצע שנות התשעים של האלף הקודם, כשהתחלתי לאהוב קולנוע, האחים כהן ריגשו והפעימו את ליבי (שעוד היה אז צעיר, אפשר לאמר). מהסרט הזה, כמו מעוד סרטים מאוחרים שלהם, התאכזבתי. אבל זה רק אני, וכמו שהקיפוד העיר, העולם מלא באנשים שאינם אני.
לגבי מה ששאלת על סרטים הוליבודיים וביקורת רעה – אני לא חושב שלמישהו שם אכפת מביקורת רעה. זאת תעשיה כל כך גדולה וחזקה, והמבקרים – לדעתי – באמת לא מענינים אותה, אלא הכסף. כמו שלא ארחם על מקדונדלס אם איזה מבקר מסעדות יקטול את ההאמבורגר שלהם :)
לגבי השאלה – אילו הייתי מבקר והייתי רואה סרט שלא אהבתי, מה הייתי עושה? זאת שאלה טובה בעיני. אני חושב שמבקרי סרטים בעיתונות ובמדיה כל כך רגילים לייחס לעצמם חכמה נעלה, שאצלם זה להפך – דווקא לשבח קשה. אני חושב שהייתי מעדיף לא להעשות מבקר סרטים כזה, שנאלץ לראות כל שבוע את כל הסרטים החדשים ולכתוב עליהם. ובאמת, אצל שניצר, קליין ושאר המבקרים הותיקים, הדבר הראשון שאתה מזהה זו עייפות, שחיקה. קולנוע כבר לא עושה להם את זה.
אני רק, כמו אחרים, מתקשה להבין למה לדעתך יש זהות בין
'סרטים מרתקים' ל'סרטים לא הוליוודיים מז'אנר פלוני אלמוני', ובין 'סרטים לא מרתקים', לבין 'קולנוע יותר מיינסטרים'. רוב מי שמגיב לך חושב שיכולים להיות סרטים הוליוודיים טובים וסרטים איראניים מחורבנים בתכלית, ומה ששופטים הוא את הסרט הספציפי שבפנינו. אתה, לעומת זאת, כמדומה ששופט קודם כל את המסגרת.
הדיאלקטיקה של הציפיות vs המציאות
אכן, יש לי דעה קדומה שלילית על סרטים הוליבודיים.
אני חושב שבכלל, לנו הצופים יש סט שלם של דעות קדומות על הסרט שאנחנו הולכים לראות. על הבמאי, על השחקן, על הז'אנר, על מה שנכתב/נאמר עליו ועל מי שכתב/אמר עליו, על הקולנוע והאולם בו מוצג הסרט. יותר מזה, גם הנסיבות של אותו יום (מה אכלנו, מה מצב רוחנו) ישפיעו על הציפיות שלנו מהסרט.
זאת אחת הסיבות שאני לוקח בערבון מוגבל את רוב המבקרים – רובם אינם מתייחסים כלל לציפיות שלהם מהסרט, וכותבים כאילו הם מייצגים איזו אמת אובייקטיבית, שאינה קיימת לדעתי.
אני לא נותן לדעה הקדומה השלילית שלי על הסרטים ההוליבודיים למנוע ממני לראות אותם. ואז, בפעמים שאני כן רואה סרט הוליבודי, הדיאלקטיקה של הציפיות דווקא עובדת לטובת הסרט: כי אם הציפיות שלי נמוכות, רוב הסיכויים שאצא בתחושה טובה יותר מאשר אילו הייתי בא בציפיות גבוהות.
לגבי סרטים איראניים מחורבנים – הטענה היא שאם אתה הולך לקולנוע רגיל, רוב הסיכויים שלא יצא לך לראות סרט איראני או סרט עצמאי, כי סרטים כאלה כלל אינם מוקרנים.
ואגב, הטענות שלי כנגד הקולנוע המסחרי ההוליבודי שייכות למסורת ותיקה אנטי הוליבודית, שהניעה בין השאר את הנאו ראליזם האיטלקי, אחת התנועות החשובות בתולדות הקולנוע.
שלום, אני קיפוד. ואין לי מושג מה היא "שפה קולנועית".
חשתי צורך להציג את עצמי, כדי שתדע שיש עוד כמה בני אדם בעולם, שאינם אתה.
חלקם, ירחם השם, אינם יודעים מה זאת "שפה קולנועית". את רובם, תצלינה אוזניים, לא מעניין בכלל ללמוד מה זה. אין לי התנגדות, כמובן, שיהיו כאלו שיכתבו ביקורות קולנוע שעוסקות בדברים הללו. אני מקווה שלא תעלב, ולא תטען שאני "לא מגיב לעניין" אם אצהיר שסביר להניח שלא אקרא את שיהיה להם לכתוב. לא מעניין אותי. אני כן מקווה שתרשה שיהיו ביקורות שכן עוסקות בדברים הרלוונטיים לאנשים שאינם אתה. לא חייבים לקרוא להם "מבקרים", אגב. אתה מוזמן להציע מונח אחר, שלא יפגע בקדושה של מוסד הביקורת כפי שאתה משווה אותו למול עיניך. מי יודע, אולי המונח יתפוס.
שלום, אני הברדוויל, ואני אוהב כשקיפוד מתעצבן בתגובות
מי יודע, אולי אני צריך להפוך לטרול ולהצהיר שכולם מטומטמים![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
אשריך וטוב לך
כתבתי ש *לדעתי* מבקר צריך לכתוב כך וכך.
אני משתדל – לדעתי די בהצלחה – להיות מודע לכך שיש בעולם עוד בני אדם (וגם יצורים אחרים) שאינם אני (וטוב שכך).
אל דאגה, אין לי שום יכולת להרשות סוג כזה או אחר של ביקורת.
סביר להניח שאם אתה לא מתענין ב " "שפה קולנועית" ", אז העולם מלא עבורך בביקורות נפלאות, ולפחות מהאספקט הזה, חייך מלאים באושר שאף ילך ויגבר בעתיד הנראה לעין.
יש כאן כמה סוגיות
אני מסכים שמבקרים צריכים להבין בקולנוע, על כל האספקטים שלו (אני לא אומר דבר על האם שניצר או קליין מבינים בקולנוע בצורה הזו – אין לי יכולת להביע על כך דעה מבוססת). שוב, זה נראה לי מובן מאליו. אבל מבקרים אינם יוצרים – הם מבקרים. הם חייבים להיות מסוגלים לשפוט יצירה במבט חטוף יחסית – מעמיק ככל שמגבלות הזמן והכסף מאפשרות להם, ונסמך על שנים על גבי שנים של צבירת ידע – אבל, עדיין, חטוף.
עם כל שאר ההודעה שלך אני לא מסכים. לא כי תפקידם של מבקרים הוא לעזור לקהל להחליט מה הוא אוהב, אלא כי תפקידם של מבקרים הוא לעזור לאמנות טובה לשרוד ולאמנות גרועה לגווע. זה דורש מהם לא רק לומר מה טוב, אלא גם לומר מה רע. מובן, כאמור, שהם צריכים להגיד את זה תוך יכולת לבסס את הטיעון שלהם. אבל ביקורת, מעצם טיבה, עוסקת בשיפוט איכות, במתן ציונים. אחרת זו לא ביקורת, זה מחקר.
אתה מביא כמה דוגמאות של יצירות שלא נשפטו כראוי באותה התקופה. אבל באך שרד את השנים כי אהבו אותו בזמנו. וורהל עשה יופי של כסף. לרגליו של יואל הופמן נמסים מבקרים השכם והערב. וכן, את דן בראון קוטלים כאילו אין מחר, וסדרת סרטי 'דמדומים' מוציאה יבבות זעם ממיטב המבקרים בעולם. ההנחה שלך שמבקרים לא מסוגלים, בהגדרה, לעשות את עבודתם נאמנה לא ברורה לי.
הגדרה מעולה
"תפקידם של מבקרים הוא לעזור לאמנות טובה לשרוד ולאמנות גרועה לגווע" –
הגדרה מעולה לטעמי.
אני מסכים שיש אמנים שהצליחו מאד בזמנם, ובפרספקטיבה של זמן שעבר, נראה שהיצירות שלהם איכותיות, קלאסיות.
אבל דווקא באך הוא לא הדוגמא שהייתי מביא לזה. הוא נתפש בזמנו יותר כנגן מעולה (בעוגב). לאחר מותו ירדה הפופולריות שלו והוא נחשב מיושן. רק ב- 1829 , קרוב ל-180 שנה לאחר מותו, החלה התענינות מחודשת ביצירתו כשמנדלסון העלה את המאתיאוס פאסיון. גם באך לא ראה עצמו, כנראה, כמלחין חשוב. לוריאציות גולדברג קרא "תרגילים למקלדת" וגם את הפסנתר המושווה כתב כנראה כתרגיל לתלמידיו. הקונצרטים הברנדרבורגים מעולם לא בוצעו בתקופת חייו ובמאתיים השנה שאחרי מותו, והתגלו לראשונה באיזו ספריה רק ב- 1850 (ב- 1734 נמכרו תמורת שווה ערך ל22$).
אני לא חושב שכל מבקר, בהגדרה, לא מסוגל לעשות את עבודתו. יש כמה שאני ממש אוהב לקרוא – למשל פבלו אוטין שכותב לפעמים בחוברת של הסינמטק.
בכל אופן שיהיה לילה טוב.
ואתה בטוח שעוד חמישים שנה אף אחד לא יראה "דמדומים"?
אתה הולך להאשים אותי בפוסט מודרניזם כנראה, אבל אני מתקשה לראות איך הטיעון שלך לא מעגלי אם לא משקללים את העדפות הצופים בהגדרה של "אמנות טובה".
גם את העדפות הצופים צריך לשקלל,
וגם את העדפות המבקרים. אלא שהמחויבות של צופים אינה לאמנות – היא לעצמם. בפרספקטיבה של זמן, מובן שיש להם *פונקציה* שקשורה במחויבות לאמנות, אבל מה אני כבר יכול להגיד על פרספקטיבה של זמן? זה דורש זמן. אני מדבר על עכשיו: המבקרים מחויבים, במובן מסוים, לבצע בזמן אמת את מה שההיסטוריה (באמצעות הצופים) מבצעת בעשרות ומאות שנים.
עד כאן אני מסכים איתך, אבל
אני מאמין שהיומרה לנבא מה ישרוד את מבחן הזמן היא ריקה מתוכן. יהיה לי קשה לנסח את זה בסטנדרט של אנשים שבאמת מבינים בקולנוע או ביקורת או דברים כאלה, אבל התחושה שלי היא שחלק מהותי ביצירות מדבר לאופי מסוים של דור — איזשהו סט של ערכי מוסר ואמונות שכמעט בוודאות ישתנה בעתיד כמה וכמה פעמים. לפעמים תופסים משהו שהוא באמת על-זמני (כלומר, מכוון למשהו אינהרנטי לבני אדם באשר הם יצורים אנושיים) ולפעמים ערכים כאלה עושים קאמבק, אבל אני לא מאמין שמבקר באמת מסוגל לזהות את הראשון או לחזות את השני.
לא צריך להבין בקולנוע כדי לטעון את זה.
א. בשום תחום אחר לא מצליחים לחזות את העתיד. למה שדווקא מבקרי קולנוע יצליחו?
ב. מבקרי קולנוע לא מצליחים לחזות את ההווה (נניח, עד כמה יצליח מחר סרט בקופות. לכל צורך מעשי זה 'הווה'). למה שמישהו יחשוב שהם מסוגלים לחזות את מה שיקרה עוד שלושים או ששים שנה?
ג.
Bartleby: This from the guy who still owes me 10 bucks over that bet about what was gonna be the bigger movie – "E. T. " or "Krush Groove"?
Loki: You know, fuck you, man, 'cause time's gonna tell on that one.
לא אמרתי שהמבקרים מנבאים מה ישרוד את מבחן הזמן.
אמרתי שיש להם תפקיד דומה לתפקיד שיש לזמן: להגיד מה טוב ומה לא טוב. אלא שהם עושים את זה מנקודת מבט בהווה. זה מחייב אותם להכיר היטב את העבר, להכיר היטב את האמנות שהם מבקרים, ולהכיר היטב את עצמם. אם הם גם מצליחים לעשות את זה זאת שאלה טובה, שהתשובה הברורה עליה ברוב-רובם של המקרים היא "לא."
אבל אני גם מקבל את ההסתייגויות שלך: אני די בטוח שיש המון יצירות מופת שלא שרדו את "מבחן ההיסטוריה", וזה לא אומר שום דבר על איכותן, אלא רק על הטעם התרבותי שהיה נפוץ, במקרה, בזמן שהן נוצרו. יכול להיות שזו טעות לבחון יצירת אמנות לפי היכולת שלה לשרוד, אלא שאז אנחנו חוזרים למדדים אינהרנטיים, פנימיים. ומהדיון הזה לא רק שאני לא יודע איך לצאת, אני אפילו לא בטוח איך צריך להיכנס אליו.
אבל אז שוב נשאלת השאלה מתי מותר לקרוא לאומנות "טובה"
תרחם עלי, אני מהנדס, אני מנסה להבין מה בעצם הקריטריון שמאפשר להצביע על משהו ולהגיד "הנה, זה טוב". זה לא יכול להיות מה שפופולרי, אין טעם שזה יהיה מה שמבקרים אוהבים (מעגלי), זה לא יכול להיות אישי (פוסט מודרניסטי) ולא משהו ששורד את מבחן הזמן. אז מה זה כן, בעצם?
אני חושב שבהחלט יש טעם שזה יהיה מה שמבקרים אוהבים
אלא שאני חושב כאן על מבקר מסור לעבודתו, כזה שמסוגל לספק הסברים רחבים שקשורים בעיקר באמנות שהוא מבקר, אבל גם בחברה הסובבת. אני גם חושב שלטעם של הקהל יש חשיבות מכרעת, אלא שכאן, כאמור, נכנס גם פקטור של זמן – אופנה היא משהו לא צפוי ולא ברור מכדי לבסס עליו קריטריונים של איכות רק באותו הרגע.
מצד שלישי, כאמור, אין לי שום יכולת באמת לקבוע את זה. בתור התחלה, אני לא מבין מספיק באמנות (ולכן אני לא יכול להיות מבקר, למשל). בתור המשך, זה כמו לשאול "האם יצר לב האדם רע מנעוריו" – זו שאלה שכנראה תישאר פתוחה לנצח.
מה דעתך שלך?
על תפקיד מבקר או על תפקיד אומנות?
כשאני כותב ביקורות, אני משתדל לכתוב את הביקורת שהייתי רוצה לקרוא. בפרט, זה אומר שאני מנסה לספק מידע רב ככל האפשר כדי שהקורא יוכל לזהות הטיות שאולי יש בי, כדי שידע איך לשקלל את ההמלצות הקונקרטיות שאני נותן. לדוגמה, בביקורת שלי על "מבוקש" הזהרתי שאהבתי את המטריקס השני, כדרך להתריע שאין לי בעיה עם עלילה מטומטמת בצורה אלימה כל עוד האקשן מסוגנן ומצולם טוב.
כשאני בא להגדיר מהי אומנות טובה, אני פשוט כתינוק בן יומו: מבחינתי אומנות טובה היא זו שמספקת לי אישית חומר למחשבה. זה כולל את דיוויד לינץ' ומוציא מהכלל את "אבודים" למרות שבאותה מידה הייתי יכול להחזיק בעמדה ההפוכה.
האם אתה לא מחזיר את הכוח לקורא?
אם אני מבין אותך נכון, אתה אומר שתפקיד המבקר הוא לאפשר לקורא להחליט אם האמנות הספציפית *הזו* מתאימה לצריכה של אותו הקורא הספציפי *הזה*. דהינו, האם הטעם הנוכחי, הנתון, של הקורא יאפשר לו להנות מאותה יצירת האמנות.
כן, אני חושב שזה אחד התפקידים של מבקרים. כשאני קורא את רד פיש אני יודע שטעמו בסרטי אקשן די דומה לטעמי, ושאם הוא נהנה מסרט מסוים, יש סיכוי גדול שגם אני אהנה ממנו. במובן הזה, מבקר הוא נותן שירות לקוראים.
אלא שאני חושב שזה לא התפקיד היחיד של מבקרים, ובוודאי שלא התפקיד החשוב שלהם. התפקיד החשוב שלהם הוא לפמפם לקוראים אמנות טובה, וידע שקשור במהי אמנות טובה. מבקר, כאמור, צריך לשרת בעיקר את האמנות.
זה דורש מהמבקר הרבה יותר מאשר להיות בעל דעה ובעל יכולת לנמק את אותה הדעה – זה דורש ממנו להיות מסוגל *לבסס* את אותה הדעה, זה דורש ממנו להיות מסוגל להסביר בשפה נהירה מה טוב ומה רע ביצירה האמנותית במונחים שאינם מיתרגמים כולם ל"אהבתי/לא-אהבתי", אבל גם לא שוכחים את רמת החוויה האישית של המבקר ושל הקהל.
שים לב, למשל, שההגדרה שלך למהי אמנות טובה מתאימה יותר לסוג המבקר השני שאני מציע. אבל התפקיד שאתה מקנה למבקר אינו קשור, במיוחד, בחומר למחשבה – הוא קשור ביכולת של האמנות לבדר.
השני לא נובע מהראשון?
בראש שלי זה פשוט: רד פיש מספר לך על סרט אקשן טוב שלא נחשפת אליו, אתה רואה את הסרט כי אתה מאמין לו, אתה נהנה וגם נחשפת לאמנות טובה בז'אנר סרטי האקשן.
אפשר להיות אפילו יותר אופטימיים: רד פיש מספר לך על מלודרמה צ'רקסית בכיכוב עזים ואבטיח, אתה רואה את הסרט כי אתה סומך על הטעם שלו באופן כללי, ואם נהנית אז הידד.
אף אחד מאלה לא מחייב שרד פיש יסביר את עצמו – במקום זה הוא יכול להיות סוג של אורקל שהבחנת שמנבא את ההנאה שלך בצורה תכופה למדי.
לגבי ההגדרה שלי, היא מאד אינדיבידואלית. מסתבר שאני מסוג האנשים שמה שהם אוהבים לעשות זה לחשוב, אז זה סוג הסרטים שבעיני הם "טובים" מעבר לסתם בידור. מישהו שאוהב משהו אחר יגיד שזאת הגדרה אדיוטית ובמקום זה יגיד שאומנות טובה היא כזו שגורמת לו באמת להרגיש הזדהות עם הגיבור, הגדרה לגיטימית לכל הדעות.
זו הסיבה שהמבקר המוצלח, בעיני, מספק מקסימום מידע, כדי שכל אחד יוכל לשפוט האם הסרט הזה בעיניו הוא יצירת אומנות מוצלחת או לא. מעבר לדבר האישי הזה, יש את המשותף לבני אדם באשר הם בני אדם, אבל אני פשוט מטיל ספק בהבנה של מה זה ובניתוח של איך הסרט פונה לזה.
Адыгэ Хабзэ
(ל"ת)
אדיגז חאבייז?
(ל"ת)
זה משהו על ריקוד צ'רקסי (?)
הייתי רוצה להניח שמבקר יודע יותר ממני,
לא רק מה הטעם שלו – אלא למה זה טעם שראוי שגם אני אחלוק, ולמה יש דברים שהוא לא סובל אבל בכל זאת חושב שכדאי שאכיר (למשל).
אני לא סומך מספיק על עצמי בענייני אמנות. הייתי רוצה להיות מסוגל לסמוך על המבקר שיאיר את עיניי, במידת מה.
גם אני מהנדסת
וגם מבקרת ועורכת מדור ביקורת. ההבדל בין השניים הוא שאין מדד אובייקטיבי לאיכות של אומנות. ולכן התשובה לשאלה שלך טמונה בשאלה – תפקידו של מבקר אינו רק להגיד אם משהו הוא טוב או רע, אלא להסביר למה ולנמק את טענותיו. למיטיבי לכת, תפקידה של ביקורת אינו סתם לתת ציון, אלא לפתוח דיון, להצביע על רעיונות מעניינים ביצירה ועל איך שהיא מתכתבת עם אחרות. וכן, מבקרים גם יכולים לנסות לנבא את העתיד, אבל זה הימור – משהו שהם יכולים להצביע עליו בגאוה אם הם צדקו ולנסות להסתיר אם טעו – ולא מטרתה של הביקורת.
אז בואי נטפס במעלה התגובות בזריזות
שם נטענה הטענה שמבקר חייב להבין היטב בקולנוע. זה לא תנאי הכרחי לכך שידע להסביר את הדעה שלו. אם ממש אהבתי את "הרשת החברתית" בגלל שחמש הדקות בהתחלה שבהן הוא מוציא את התמונות של כולם מדויקות מבחינה טכנית, זו דעה מנומקת וייתכן שאף ביקורת טובה, שאין לה דבר וחצי דבר עם שפה קולנועית. יתרה מזאת, אם שנאתי את רובוטריקים כי הסרט גרם לי לבחילה פיזית, זו אמירה בעלת ערך אפילו אם אני לא יודע לציין שהבחילה נגרמה משוטים באורך 0.3 מיקרו-שניות לכל היותר ומצילום על פילם 19 מ"מ.
אותו כנ"ל לגבי רעיונות מעניינים. אני לא חייב להבין בקולנוע כדי להבין במה עוסק סרט.
זו לא דעה שאני הבעתי
ואני גם לא מסכימה איתה כל כך. מצד שני, אני לא חושבת שיש פרספקטיבה לא-לגיטימית לביקורת. לכל היותר ביקורת שמתמקדת במושגים מאוד טכניים לא תמצא את הקהל שלה, או תמצא קהל מאוד מצומצם. באופן אישי אני חושבת שמבקר שדן בנושאים טכניים יכול להיות מאוד מעניין (שוב, ביקורת לא חייבת להיות שקועה בטוב/רע, אלא בלנהל דיון), אם כי מן הסתם לא הייתי רוצה שכל ביקורות הקולנוע שאני קוראת יקחו את הגישה הזו.
דרך אגב, השאלה על הצורך בידע טכני עבור מבקרי קולנוע עולה מחדש בימים אלה בשל יציאתם לאור של כמה ספרים על מבקרת הקולנוע המיתולוגית פולין קייל, שבזמנו ספגה ביקורת רבה על חוסר הידע הטכני שלה. הנה מאמר (שמעט נוטה לכיוון האדרת הידע הטכני) על קייל ועל השאלה באופן כללי.
http://blogs.suntimes.com/scanners/2011/11/it_aint_the_meat_its_the_motio.html
אבל רוב הקהל לא עשה סרט מימיו.
מבקרי הקולנוע לא כותבים לקולנוענים, הם כותבים לכולם – ולא כולם יבינו אם תכתוב על המיזנסצנה של הוואן-שוט והשימוש בפאן לעומת דולי (כמובן, החלק של המוח שלי שבו אוחסנו המונחים הנ"ל חלוד כמעט לחלוטין, וייתכן מאוד שאני אומרת שוט ומתכוונת לדולי. תזרמו עם זה). זה משפיע על האופן בו רואים את הסרט, אולי, אבל לרוב האנשים לא ברמה המודעת. בשביל להגיד אם הסרט יפה, מצולם מרשים, מעניין, כתוב טוב, משוחק טוב, ואפילו מבוים טוב – לא צריך לעשות סרט, צריך רק לדעת לצפות בו, ורובנו לומדים את המיומנות הזו מגיל צעיר. כמו שאני לא מבינה איך בדיוק עובדת טלוויזיה, אבל אני יכולה להזהיר אנשים לא לקנות אותה אם היא מרצדת בצורה מעצבנת, בלי להבין את הסיבות לכך, או שאני לא מסוגלת להכין סופלה אבל יכולה לטעון שזה ששמו מלח בסופלה השוקולד עשה אותו לא טעים, ואני לא מסוגלת לצייר קו ישר אם חיי יהיו תלויים בכך אבל שים אותי מול ציור במוזיאון ואני בהחלט יכולה להגיד לך אם הוא טוב בעיני – גם מי שלא מומחה בתחום יכול לחוות דעה ולהעביר ביקורת. האם הביקורת מרוויחה מכך שמעביר אותה אדם עם ידע רחב? זה יכול לקרות, בהחלט, אבל בכל מקרה ידע קולנועי רחב אומר "ראה המון סרטים", לא "יצר המון סרטים", כי הביקורת נועדה לצופים בכלל ולא ליוצרים אחרים בפרט.
אני מציע לקחת את דבריו של קשלס צעד אחד קדימה.
לדעתי, צעד מתבקש, על בסיס טיעוניו.
יתאספו נא נציגי היוצרים, יחד עם נציגיו הציבור (משרד התרבות, נניח), וינסחו נוסח מחייב לביקורות סרטים. נוסח זה אל לו לפגוע ברגשות אף אחד מהמעורבים ביצירה, במכירות הכרטיסים של הסרט, או בסיכויים למכור אותו להפצה ברחבי העולם. אדרבה, על אותו נוסח תיאורטי למקסם את הדברים הללו, שאלמלא כך, מה הטעם בביקורת?
לשיקול המבקר יותרו אלמנטים בודדים בלבד בביקורת, וביניהם למשל הברירה בין ההתייחסות לבמאים הנהדרים (אין סוג אחר) בשם משפחתם, בשמם המלא, או בנוסח היהודי המסורתי – "א' בן ב' ו-ג'" (או "בת ב' ו-ג'", לאותם מקרים חריגים נדירים). גם יותר למבקר לבחור בין רשימה מוכנה מראש של תארים (סופרלטיבים) לכנות בהם את הסרט. מבקר שירצה להציע סופרלטיב חדש יורשה לעשות כן, לאחר דיון בוועדת הביקורות הציבורית (טפסים בשלושה העתקים, ותשלום אגרה בחלון מימין, בבקשה).
רק כך העם הציוני ישב תחת גפנו ותחת תאנתו עם ביקורות שלא פוגעות בקולקטיב.
ולחתרנים לא תהא ישועה!
שנאמר:
מראיין: מה הן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?
אוהד: אז ככה, אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, אם לא, אנחנו החלטנו לשרוף תמועדון.
מראיין: כן תגיד לי בבקשה אתה יכול למנות את הדרישות שלכם?
אוהד: למה למנות כשאני יכול לספור לך אותן?
מראיין: בבקשה, מנה.
אוהד: מה?
מראיין: ספור.
אוהד: אז ככה, אנחנו רוצים 15 נצחונות בשנה מינימום.
מראיין: 15?
אוהד: כן, אם לא, נשרוף תמועדון. אנחנו גם רוצים לקבוע פעם אחת ולתמיד מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים ומה תהיה התוצאה ומה יהיה מזג האוויר.
מראיין: ואם זה לא ינתן לכם?
אוהד: אנחנו נשרוף תמועדון.
מראיין: תגיד לי למה אתה חושב שזה מגיע לכם?
אוהד: אני אגיד לך, אנחנו נותנים תנשמה שלנו כל שבת בסוף זה אנחנו שאוכלים תחרא.
מראיין: אני מבקש ממך זה שידור חי…
אוהד: ואם זה שידור חי אנחנו לא אוכלים חרא?
מראיין: איזה עוד דרישות יש לכם כאוהדים?
אוהד: אז ככה, אנחנו כאוהדים דורשים שיהיה לנו גם שיכון.
מראיין: שיכון?
אוהד: שיכון אמיתי כמו שמגיע לאוהדים אמיתיים וגם שיהיה נציג האוהדים בכנסת. אנחנו נותנים את הנשמה שלנו כל שבת ותאמין לי זה מגיע לנו.
מראיין: בכמה מילים מה קורה עכשיו בשטח?
אוהד: מה שקורה עכשיו בשטח זה ככה, אנחנו התחלקנו לשלושה קבוצות.
מראיין: שלוש.
אוהד: מה שלוש? אני חילקתי את הקבוצות אני יודע לכמה. שלושה קבוצות לקחו את השופט בן ערובה, שלושה קבוצות עשו התנחלות אוהלים על המגרש ושלושה קבוצות שמה, שורפים תמועדון.
מראיין: תגיד לי למה תמיד שורפים תמועדון?
אוהד: אני אגיד לך המועדון הוא בנוי מעץ ועץ נשרף מהר.
מראיין: איזה עוד דרישות יש לכם?
אוהד: אנחנו דורשים מועדון.
מראיין: מועדון?
אוהד: כן, כל המועדונים ההם נשרפו, רוצים מועדון חדש.
מראיין: בשביל מה?
אוהד: בשביל שיהיה מה לשרוף.
בלי בכי ובלי נהי
נראה שרוב המגיבים כאן מאד נעלבו מדבריו של קשלס. עיקר העלבון נבע משתי טענות שהופנו כנגד שתי הביקורות המדוברות – האחת היא שככה לא מתייחסים ליוצרים צעירים, והשנייה שככה לא כותב מישהו שנמצא במקום בר השפעה.
אלו טענות שמראש מעוררות התנגדות. הרי מה פתאום שהמבוקר יגיד למבקר מה לכתוב ואיך. מי שמו?
אולם נראה שהמגיבים לא התייחסו לנקודת המוצא של קשלס, לפיה הביקורות הנ"ל הן מראש ביקורות רעות, קוטלות בשביל ההנאה שבקטילה, לא מנומקות או שמבוססות על חוסר הבנה עמוק של הסרט, ובכלל הן נובעות יותר משנאה כללית של הז'אנר אליו שייך הסרט מאשר מאיזשהי התייחסות עניינית.
משום כך הטענות הנ"ל אינן "אסור למבקר לקטול סרט כי מסכנים היוצרים הצעירים והרכים שלו" וגם לא "אסור למבקר לקטול סרט כי הוא יכול להשפיע לרעה על עתידו המסחרי של הסרט", אלא הן "אסור לכתוב ביקורות רעות, שכל כולן רפש לא מנומק, כי מילים הם לא סתם וכי לביקורת יש השפעה רבה". יש לביקורת השפעה לגבי הצלחה כלכלית או אמנותית של סרט, ויש לה השפעה על האמן אליו היא מתייחסת.
ואז נשאלת השאלה האם הביקורות המדוברות אכן גרועות. לא אם הן קוטלות מדי או בוטות מדי, אלא אם יש להן ערך מעבר לקטילה. והתשובה כאן לדעתי היא ששתי הביקורות אכן רעות מאד, מחפירות אפילו, וחבל שהתפרסמו כך כי הן מביישות את כותביהן.
מומלץ גם לקרוא את הדיון שהתפתח בפוסט של קשלס.
נתחיל בשורה התחתונה – הביקורות של שניצר אכן רעות, מבחינת איכותן. אני מניח שעל זה כמעט לא יהיה ויכוח.
אבל רגע, אולי הן רעות כי הכותב הוא אדם חורש רעות? והתשובה הקצרה על זה – נו, בחייך. ברור שזאת נקודת המוצא של קשלס. לא יעלה על דעתו כי מישהו אולי לא אהב את הסרט, ולכן כתב ביקורת קוטלת. לא, אם יש ביקורת קוטלת, הרי שהכותב רע רע רע כמו שלי יחימוביץ. ועל *זה* יצא קצף.
אבל לא! זה לא ככה! קשלס עצמו אמר בעצמו שהוא מסוגל לקבל ביקורת. כמובן שהוא מסוגל לקבל ביקורת. רק מה, אמר, חבל לו על נפשם הרכה של הסובבים אותו. וגם על זה יצא קצף.
בלי קשר לנכונות השורה התחתונה (הביקורות אכן גרועות), קשלס אמר כמה דברים טפשיים מאוד.
תודה על התגובה.
לצערי, לא אקרא אותה בקרוב. לא ראיתי עדיין את הסרט.
אז לך תראה! הוא נהדר (:
וקצר.
לא ממהר. כנראה שלא אראהו בקרוב.
אני לא שולל את האפשרות, אבל על סמך מה שקראתי, לא נראה לי שהוא לטעמי.
רציתי רק להבהיר שזה שאני לא קורא את ההודעה בה השקעת כל כך הרבה לענות לי זה לא כי אני חושב שאתה [הכנס כינוי מעליב כאן]. אני פשוט מאמין לך כשאתה מזהיר מפני ספוילרים.
ביקורות סרטים - אף שעברו כמה שנים
אני משערת שאף אחד כבר לא יראה את התגובה הזאת, אבל בינתיים נעשה פחות ופחות לגיטימי לבקר לרעה יצירה כלשהי (לא משנה אם סרט או משהו אחר) בהצדקות מאוד דומות לאלה של סידר וקשלס, בו בזמן שיש עלייה של חנפנות בלתי נסבלת בכל תחום אפשרי כמעט. האמת היא שאני משתעממת מאוד מאורי קליין אבל הוא צדק בזמנו בנוגע לסידר, והתגובה של קשלס גם היא קטנונית ונעלבת ולא עניינית, ובכלל לא ברור למה הוא מתייחס לשניצלר מלבד שלא נעים לו שכתבו עליו ביקורת שלילית – כי אין שום בעיה בביקורת (של שניצלר).
ואם כבר, קשלס וחבר שלו הם לדעתי נקודת תפנית בביקורת הישראלית בארץ, ובקצרה: "כלבת" והסרט שאחריו אכן משעממים וגרועים, ואיבדתי כל הערכה לדור החדש של המבקרים שקם כאן בערך בנקודת זמן ההיא, שהיללו את הסרטים האלה (יצא ספר שהסרט הזה נמצא על הכריכה שלו, של מישהו שלימד איתם באוני', זה פשוט מביך). בעיקר החבר'ה של "סריטה", שבהתחלה חיבבתי בגלל התשוקה שלהם לקולנוע, אבל בסופו של דבר מדובר בביקורות שהורסות את מוסד ביקורות הסרטים בארץ, חבורת גרופיים שאין להם מה להגיד על קולנוע מעבר ל"שיואו איזה מגניב ש…". וזה ממשיך בכל מיני המלצות על סדרות של נטפליקס, לאו דווקא של החבר'ה של "סריטה" אבל של מבקרים/ות שנשמעים/ות מאותה החבורה. ומדובר בסופו של דבר על אנשים שיקבעו בשלב כזה או אחר איזה סרטים נראה כאן, ובקצב הזה נראה בעיקר סרטים שהעניין המרכזי שלהם הוא ז'אנריות ונוסטלגיה – דברים שאפשר לעשות איתם סרטים מצויינים, אבל לא כשלהערצה לז'אנר כזה או אחר לא מתווספת איזו אמירה אישית, וביקורתיות כלשהי, אחרת נשארים עם גימיקים (כמו סדרות הנטפליקס שממליצים עליהן).
חבל שהאפשרויות היום הן או ביקורות מיושנות נוסח קליין ושניצלר שנדמה שלא התגברו על שנות ה-60-80, או דור צעיר נטול ביקורתיות, ועם טעם רע (אני יודעת שהיום כבר לא נהוג להתייחס לטעם כקריטריון "חיובי", אבל לדעתי גם טעם טוב הוא חלק חשוב בביקורת, בכל זאת מדובר על מוסד עם היסטוריה).
בגדול ובסופו של דבר, אין כמעט ביקורות סרטים שמספקות איזו תובנה מעניינת על הסרט, וחבל, כי אני אוהבת מאוד סרטים ואוהבת ביקורות סרטים.
את מדברת ספציפית על ביקורות מול הקולנוע הישראלי
או בכלל?
כי, לפחות לכאורה, אם הבעיה היא פנים-ישראלית עדיין אמורות להיות ביקורות טובות מחוץ לבועה שלנו (וכמובן, צריך לעבוד על איך ניגשים לסרטים ישראלים וכו').
אני חושבת שאת טועה
לא עברתי על כל הדיון הזה ואני לא לגמרי בטוחה למה אני רואה התראות עליו (לא נראה לי שהייתי פה קודם). יש גם ביקורות פחות אוהדות לקולנוע ישראלי בארץ. אני לא חושבת שזה דבר רע לקחת בחשבון שגם היוצר קורא את הביקורות שכותבים עליו, אני לא חושבת שזה דבר רע להתנסח שלא ממקום שבא להעליב.
אני לא אוהבת ביקורות סרטים/מופעים/מסעדות שנכתבים כרשימת קטילה ומעדיפה דעה מנומקת. לא נעים לשמוע שסרט כלשהו הוא הסרט הכי גרוע אי פעם (מה זה אומר בכלל?) ולא נעים לשמוע שהבמאי חסר כשרון והיה עדיף שיעשה הסבה מקצועית. וכן פגשתי ביקורות לא חיוביות על סרטים ישראלים, גם בעיתונים היומיים, שהסבירו מה חסר כדי להפוך את סרט X לסרט טוב, או היכן צצה האכזבה מסרט Y. אני ממש סבבה עם זה שהביקורות השליליות לא נכתבו כדי להעליב את הבמאי.