כוכב הקופים: המרד

מעמד הקופים הבינוני סוף סוף עומד על שלו. כאן תתחיל המהפכה! העם דורש אקשן אינטליגנטי!
שם רשמי
כוכב הקופים: המרד
שם לועזי
Rise of the Planet of the Apes
סרט מס' 1 בסדרת כוכב הקופים (ריבוט)

לא היתה שום סיבה בעולם לחשוד ש"כוכב הקופים: המרד" יהיה סרט טוב. הסימנים המוקדמים ‏היו כולם לרעתו. זה פריקוול, או אולי ריבוט, של סדרה עתיקה וקאמפית, ‏שטים ברטון כבר ניסה להחיות ונכשל באופן מוחלט. על הבמאי של הסרט הנוכחי, רופרט ווייאט, ‏אף אחד לא שמע. העלילה ידועה מראש: אם אתם רוצים לדעת מה יקרה בסוף, תחשבו ממש חזק ‏על שמו של הסרט. הסרט קיבל מקום בקצה הקיץ, אחרי שורה של שינויים בתאריך ההפצה שלו. ‏והכי גרוע: זה סרט בסדרת "כוכב הקופים", פרנצ'ייז שאיכשהו רץ לאורך יותר מארבעים שנה, למרות שהוא כולל בדיוק סרט אחד טוב – וגם אותו סביר מאוד ‏שאתם מכירים רק בזכות הפארודיות עליו. ‏אם הסרט הזה היה מקבל קריאת טארוט, היא היתה כוללת את קלפי "מוות", ‏‏"המגדל" ו"המקרין העיוור".

לכן זה כל כך מפתיע לגלות ש"כוכב הקופים" החדש הוא לא סתם טוב: זה הסרט ההוליוודי הטוב של הקיץ. ‏כמו "התחלה" ו"מחוז 9", זה אחד מהסרטים הנדירים שמצליחים לספר סיפור מדע-בדיוני עמוס ‏בפעלולים, שיכול לספק בהחלט את מי שמגיעים לקולנוע בשביל הפופקורן – בלי לדרוש הפחתת ‏איי.קיו. בכניסה, ועם משקעים רעיוניים שעשויים להישאר בראש גם אחרי הצפיה. תנסו להגיד את זה על "רובוטריקים" בלי לצחוק.

הסרט כולל הרבה מחוות, לפעמים קצת מיותרות, ל"כוכב הקופים" המקורי, ואפשר להתייחס אליו ‏בתור פריקוול – אבל את הסרטים האחרים בסדרה הוא סותר לגמרי. זה לא משנה: לא צריך ‏להכיר את הסרטים האחרים בסדרה כדי להבין את העלילה. ג'יימס ‏פרנקו הוא ‏מדען ‏שמפתח ‏תרופה לאלצהיימר, שלה יש השפעה מדהימה על קופי הניסוי – היא ‏משפרת ‏את ‏האינטליגנציה ‏שלהם באופן חריג (הערה לשונית: ‏הם לא קופים. הם קופי-‏אדם. ההתייחסות ל"קופים" היא מטעמי נוחות בלבד ומתייחסת ליצורים דמויי ‏אדם ושעירים משני המינים). סיזר השימפנזה, אחד מאותם קופים , ‏גדל ב"מעמד העליון", ‏בקרב ‏בני האדם, אבל כשהוא מגלה איך חיים בני עמו – ‏קופים החיים במחסה וסובלים מהתעללות מידי דראקו מאלפוי – הוא ‏הופך, כמו הרבה מהפכנים לפניו, למנהיג. העם! דורש! צדק חברתי!‏

אחת התלונות הנפוצות ביותר על סרטי קיץ היא "הוא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות". זה ‏הפשע ‏הגרוע ביותר שסרטים כאלה יכולים לבצע. הטיעון, ההגיוני, הוא משהו כזה: אם אתה מראה ‏לנו ‏רובוטים מהחלל או גורילות שקופצות על מסוקים, זה בסדר גמור, אבל אל תעמיד פנים שאתה ‏רציני, כי ‏אתה לא. רופרט ווייאט – צריך באמת לברר מי זה האיש הזה ומאיפה הוא בא – בוודאי שמע את האזהרות, ובכל זאת התעלם מהן. היה יכול ‏להיות קל מאוד ‏להפוך את "כוכב הקופים" לקומדיה או קריצה מחויכת לסרטים הקודמים, אבל ‏ווייאט בחר בדרך ‏הקשה. כן, הסרט לוקח את עצמו ברצינות. הוא כמעט שלא מנסה להצחיק, ‏וגם להגדיר אותו "סרט ‏אקשן" לא יהיה לגמרי מדויק – יש אקשן, אבל הוא דחוס בקצה הרחוק של ‏הסרט. לאורך רוב הסרט הוא ‏לא פחות מדרמה, ולא סתם דרמה, אלא כזאת שעוסקת בנושאים ‏כבדים ודי מדכאים. ואם זה לא ‏מספיק, חלק גדול מהסרט מועבר בלי מילים, באמצעות תנועות ‏ידיים והבעות פנים בלבד. זה ‏היה ‏הישג מרשים גם אם המשתתפים היו בני אדם; העובדה ‏שהשחקנים הראשיים הם קופים הופכת ‏את ‏העובדה שהסרט עובד – ולא משעמם לרגע – להישג ‏מדהים באמת.‏

אם בכל זאת הגעתם בשביל האקשן – אל תדאגו, אתם הולכים לקבל תמורה לכסף. סצינת ‏האקשן ‏שבסוף הסרט היא אחת הטובות ביותר שראיתי השנה. זה קשור גם לעובדה שבילנו ‏הרבה זמן ‏בבניית היחסים עם הדמויות ולכן אכפת לנו אם הן ימותו וכאלה, אבל גם לזה שהיא ‏כוללת את ‏הקונספט המופלא ביותר מאז "נחשים על מטוס": גורילות על הליקופטר. ‏

שום דבר מכל זה לא היה עובד אילו הפעלולים הממוחשבים ב"כוכב הקופים: המרד" לא היו מתחרים רציניים ‏על תואר האפקטים הטובים ביותר אי פעם. כן, ‏כולל ‏‏"אווטאר". אפקטים, טובים ככל שיהיו, הם לא ‏הדבר החשוב ביותר בסרט בדרך כלל; "אקס-מן: ההתחלה" היה סרט מצוין למרות האפקטים הלא ‏גמורים. אבל במקרה הזה, היכולת הטכנית היא מה שמאפשר לסרט לעבוד. ‏גיבורי הסרט ‏הזה ‏הם קופים. לא, זה לא היה עלבון מרומז לג'יימס פרנקו – זה פשוט שהתפקיד שלו ‏בסרט די ‏שולי. ‏השחקן הראשי בסרט הוא אנדי סרקיס, שמגלם את סיזר בעזרת הרבה פעלולים ‏ממוחשבים. ‏אם ‏הם לא היו כל כך מדויקים וריאליסטיים, אם אי אפשר היה להבין מה הם חושבים ומה הם אומרים ‏רק על ‏פי ‏הבעות הפנים שלהם, זה היה סרט משעמם ומגוחך על אנשים בחליפות שעירות ‏שמנופפים ‏ידיים זה על זה. ‏

בשביל חברת האפקטים ‏WETA‏ ואנדי סרקיס זה, בעצם, תרגיל ישן: הם עשו כבר את אותו הדבר ‏בדיוק ב"קינג קונג". אבל עכשיו הם עושים את זה בקנה מידה גדול יותר. במקום קוף אנושי אחד, ‏יש פה עשרות – אבל גם כאן, הכוכב הראשי הוא סרקיס. את כל התפקידים ‏הגדולים בקריירה שלו הוא עשה כשהוא לבוש בחליפה צמודה עם נקודות צבעוניות עליה. סרקיס מסתכן כאן ‏בטייפקאסט של קוף; תהיו בטוחים שאם יאושר עיבוד עתיר תקציב לספריה של תמר ‏בורנשטיין-לזר, הוא הראשון שיקראו לו – אבל ‏מה ‏לעשות, האיש פשוט טוב בזה. מכירים את זה ‏שאומרים על הופעה של שחקן שהיא "חשופה" ו"אנושית"? אז תצטרכו לעבוד קשה כדי למצוא ‏הופעה חשופה ואנושית יותר ‏משל ‏סיזר, הקוף הוירטואלי. ההופעה של סרקיס כאן היא הטיעון ‏החזק ביותר שהושמע עד ‏היום ‏בזכותם של שחקני לכידת-תנועה להיחשב לשחקנים לכל דבר. ‏אולי נראה לכם מגוחך לתת ‏אוסקר לשחקן שפניו, למעשה, אינן מופיעות בסרט; אחרי ‏צפיה ב"כוכב הקופים", הרעיון ‏שסרקיס ‏לא יקבל מועמדות, לכל הפחות, הוא המגוחך.‏

(פורסם במקור בגירסה מקוצרת ב-Time Out תל אביב)