אני קצת בשוק הבוקר. אני אצטט את "הארץ", פשוט כי זה המקום הראשון שבו ראיתי את הידיעה.
מת השחקן והקומיקאי האמריקאי רובין ויליאמס הלילה (שלישי) בגיל 63. ויליאמס, זוכה פרס האוסקר, נמצא מת בביתו שבסן פרנסיסקו, קליפורניה. לפי הערכות ראשוניות הוא שם קץ לחייו, אך המשטרה ממשיכה לבדוק את נסיבות מותו.
אשת יחסי הציבור של ויליאמס, מארה בוקסבאום, מסרה לתקשורת כי לאחרונה ויליאמס היה שרוי בדיכאון עמוק. "זו טרגדיה ואובדן פתאומי", אמרה בהצהרתה. "המשפחה מבקשת לכבד את פרטיותה בזמן שהיא מתאבלת בתקופה קשה זו". בחודש שעבר ויליאמס, שנאבק בעבר בהתמכרותו לאלכוהול, אישפז את עצמו במוסד גמילה במינסוטה.
אפשר לדעת שמוות הוא באמת פתאומי ומפתיע, בניגוד ל"פתאומי ומפתיע" אם לעיתונים לא היתה חבצלת מוכנה. ואני חושב שזה היה המקרה עכשיו. רובין וויליאמס לא היה ברשימת האנשים שציפיתי לראות במונטאז' הפרידה באוסקר השנה. והעובדה שהוא כנראה סבל מדיכאון קשה תטיל עכשיו צל על סרטיו. כל כך עצוב. בין האנשים שכבר הספיקו לפרסם הספד: הנשיא אובמה. אין הרבה שחקנים בליגה כזאת.
אני לא צריך לספר לכם שוויליאמס היה הג'יני מ"אלאדין" ופיטר פן ב"הוק", שהוא עשה תפקידים דרמטיים מעולים ב"העולם על פי גארפ", "ללכת שבי אחריו" ו"הסיפור של וויל האנטינג", שהוא לקח סיכון על סרטים קטנים או מוזרים כמו "לחיות בתמונות" ו"פישר קינג", נכון? הוא היה רובין וויליאמס. קשה להתבלבל.
אני בשוק.
(ל"ת)
תודה רובין
תודה על הוק ועל פאטץ' אדאמס, תודה על אלאדין ואינסומניה, על סיפורו של ויל האנטינג וגברת דאוטפייר, על לילה מטורף במוזיאון ועל ג'ומנג'י.
תודה על המון תפקידי אורח בסרטים ובסדרות, על הופעות בתוכניות אירוח, בהופעות סטנדאפ ובסתם ראיונות.
תודה על כל אלה, כי בכולם גרמת לאינספור אנשים לחייך.
אחד מגיבורי ילדותי.
על מי אני עובד? עדיין אחד מהגיבורים שלי.
יש גיל כזה
ובו רואים את ״ללכת שבי אחריו״ ומחליטים להיות מורים. כמה עצוב, כמה חבל. ינוח בשלום על משכבו.
זה היה הסרט הראשון שבו ראיתי את רובין ויליאמס
בגיל 11 או 12, אני חושב, ונדמה לי שזו הפעם הראשונה שבה הצירוף "שחקן ענק" עלה לי לראש בנוגע לשחקן כלשהו. שנים אחר-כך, כשלמדתי לתעודת הוראה, הסרט הזה עמד במרכז הדיונים באחד השיעורים שלנו בשאלה עד כמה רחוק מורה יכול ללכת (לא בהכרח בנוגע להתפרעות עם תוכנית הלימודים, כמו שנראה בסרט, אלא יותר בזכות של המורה להגיד לתלמיד "ההורים שלך טועים. תעשה מה שמתחשק לך").
גם ב-"בוקר טוב וייטנאם" שראיתי שנים ספורות אחרי "ללכת שבי אחריו" ויליאמס מצוין. החיתוך החד בין ההשתוללות הקומית של הדמות שהוא מגלם מול המיקרופון להשתוללות האלימה של המלחמה מחוץ לאולפן הופכת את הסרט הזה לאחד הסרטים האנטי-מלחמתיים הטובים ביותר שנוצרו, לטעמי.
ב-"סיפורו של ויל האנטינג" (אגב, עוד סרט שיצא לי לעסוק בו במסגרת לימודי תעודת-ההוראה) ויליאמס שוב הראה שהוא יכול ליצור דמות אנושית, רגישה, וכובשת – במידה רבה הרגשתי שהדמות הזו ממשיכה את הדמות שהוא גילם ב-"ללכת שבי אחריו": אדם שרומזים לנו (בלי יותר מדי התייחסויות מפורשות לנושא בסרט עצמו) שחווה הרבה מאוד החמצות ועשה הרבה מאוד טעויות בחייו, והוא רוצה לתקן את המצב הזה דרך האנשים הצעירים (או במקרה של "ויל האנטינג", האיש הצעיר) שנמצאים תחת חסותו: לגרום להם להמנע מהטעויות שהוא עצמו ביצע.
התפקידים הקומיים-נטו שלו, לעומת זאת, דיברו אלי פחות והיו תלויים בעיקר בבמאי שהיה מופקד על ויליאמס ברגע נתון. במאי הדיבוב של "אלאדין" הוציאו ממנו הופעה אדירה, אבל אלו של "רובוטים" הרבה פחות. סטיבן ספילברג הצליח להראות יפה גם את הצד הדרמטי וגם את זה הקומי של ויליאמס ב-"הוק", אבל החיבור בין שני הצדדים לא ממש עבד בסרט הזה (אחת מהרבה בעיות שהיו בו). עם כל התיעוב שלי לכריס קולומבוס, ב-"גברת דאוטפייר" הוא הצליח להוציא מויליאמס את אחת ההופעות הקומיות-נטו הכי טובות שלו. כל יתר סרטי הנפילות על התחת שויליאמס עשה לא משכו אותי.
ועדיין, האיש היה ונשאר שחקן ענק. העולם הוא ללא ספק מקום הרבה פחות שמח בלעדיו.
ואם כבר "סיפורו של וויל האנטינג" אז
- אתמול ראיתי את האחרון של ואן-סנט
"Promised Land", שלא הופץ בארץ. לא הפסדנו הרבה – הסרט לא רע אבל גם לא מדהים, דרמה חברתית-סביבתית סטנדרטית לגמרי כזאת שהיתה עובדת גם בתור סרט טלוויזיה. מצד שני הסרט כן מאחד שוב בין ואן-סנט לדיימון (שכמו ב-"וויל האנטינג" גם כתב את התסריט) ולא יכולתי שלא לחשוב כמה היה מתאים להביא את כל יתר החבורה מהסרט ההוא – רובין ויליאמס היה יכול בקלות להכנס לתפקיד שב-Promised Land משחק האל הולברוק, ואפילו לבן אפלק אפשר היה לסדר משהו.
"אדמה מובטחת" - הופץ בארץ
http://www.fisheye.co.il/movies/promised_land/
אה, אז הפרסום של המדיהטק בחולון לא היה נכון. שוין.
(ל"ת)
I'm gonna miss you, Genie
:(
גאדאמיט
כאילו שההומור שלו לא היה מספיק מריר וגאוני, גם בלי הידיעה שהוא מת עכשיו.
שובר לב
מדהים איך אדם שמעולם לא הכרתי יכול להיות חלק כל כך מכונן מהילדות שלי, ובכלל מהעולם שלי. העולם לא יהיה בדיוק אותו הדבר בלעדיו.
לא להאמין
"לפעמים אני מצטער שפגשתי אותך, כי אז הייתי יכול ללכת לישון בלילה ולא לדעת שיש מישהו כמוך שם בחוץ"
ג'ון ויליאמס עדיין חייייייי!!!
(ל"ת)
באמצע הלילה שוטטתי ב-YNET ופתאום "רובין ויליאמס מת"
ופערתי את הפה ב"מה?" אפילו בקול, אני חושבת… הלם מוחלט.![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
הייתי אומרת "יהי זיכרו ברוך" אבל זו לא משאלה, זה כבר המצב. אוהבים אותך, רובין.
בשנה–שנתיים האחרונות הלכו לעולמם שחקנים שמותם לא ציער אותי (סליחה פיליפ) כי הם מעולם לא נגעו בי או שכלל לא ידעתי במי מדובר כי לא צפיתי (ההוא מ"מהיר ועצבני" או ההוא מ"גלי"); ויליאמס היה שחקן אהוב, כזה שבלתי אפשרי לא להכיר, שחקן וקומיקאי אחד שאני יכולה לשלוף בקלות שלל סרטים שלהם שראיתי ואהבתי וגם הופעות אחרות בטלוויזיה או על הבמה (ממש אוהבת את ההסבר שלו על "התכנון התבוני" מאחורי עיצוב איברי המין). ואף שהוא מבוגר מרובם, הוא נחווה אצלי כטרגדיה גדולה בהרבה, ולמעשה הופתעתי שהוא היה רק בן 63, הייתי בטוחה שיותר… הוא הספיק כ"כ הרבה! חשבתי שלא ניפטר ממנו כל כך מהר… ועוד הופתעתי (אולי כי אני לא עוקבת אחר רכילות) שהיו לו בעיות חוזרות ונשנות של אלכוהוליזם, סמים ודיכאונות… ממש הקלישאה על הליצן העצוב.
לערוץ קוראים RobWillSelfDestruct
(כי למופע קוראים Weapons of Self Destruction. ועדיין אאוץ')
פאקינג באסה
(ל"ת)
רגע, הסרט האחרון שהוא הוציא לא היה "האיש הכי כועס בברוקלין"?
כאילו למות אחרי שאתה מגלם דמות שחושבת שהיא עומדת למות???
יש עוד סרטים שלו
בפוסט פרודקשיין. לא יודע באיזה קאליבר. באחד מהם הוא דמות ראשית, בשני הוא מדבב כלב, והשלישי זה עוד סרט של "לילה מוטרף במוזיאון".
האיש הכי כועס בברוקלין אכן האחרון שהוא הוציא בחייו.
O Captain! My Captain! ומעבר לזה אין לי מה להגיד...
(ל"ת)
בהלם
רק לא מזמן צפינו בסדרת הטלוויזיה החדשה שהוא כיכב בה, וכבר בפרק הראשון אמרתי לחברה שלי כי משהו בוויליאמס נראה לא בסדר, כאילו הוא בדיכאון. בפרקים שאחרי זה כבר חלף וקיוויתי שהדיכאןן חלף או שסתם טעיתי. מקווה שביטול הסדרה לא השפיע על מצבו הנפשי.
ראיתי את כל הסרטים המפורסמים שלו, אך ארצה להתמקד דווקא בג'ומנג'י; מכירים את הסרטים שנותנים לילד קטן בקלטת וידאו והוא חורש אותה עשרות פעמים? אז זה ג'ומנג'י בשבילי, סרט שראיתי אינספור פעמים ועיצב לי חלקים מהילדות. שחקן גדול, אני כבר מתגעגע. אני חושב שאלך לצפות בג'ומנג'י.
הבוקר והקינג
לטעמי ההופעות שלו ב״בוקר טוב ויאטנם״ ו״פישר קינג״ הבטיחו את מקומו בפנתיאון. אובדן כואב למחלה שסוחטת את הנפש הרבה לפני שגם הגוף מוותר.
עצוב מאד
אני מצטרף אליך, לדעתי ההופעה שלו ב"פישר קינג" היא אדירה, והסרט בכלל מהטובים שיש, אני אף פעם לא ראיתי אותו כ'סרט קטן ומוזר'.
סיכום הקטעים הטובים ביותר שלו (וידאו)
http://mashable.com/2014/08/11/robin-williams-tv-film/?utm_cid=mash-com-fb-main-link
קצת קשה לעכל
רובין וויליאמס היה קצת בנסיגה בשנים האחרונות אבל אצלי, בתור מישהו שנולד באמצע שנות השמונים, הוא היווה חלק סוג של מבוגר מצחיק ואחראי בילדות שלי. לא מפתיע אותי שיש שחקנים קומיים שסוחבים איתם תיק של בעיות. זה חלק מהחבילה. עדיין חשבתי שדווקא הוא ילך לעולמו בגיל מבוגר יותר, אחרי שהוא יגלם תפקידי סבא (היה תפור עליו) ויספיק לזכות באיזשהו פרס הוקרה על מפעל חיים כלשהו (גם מגיע לו). עצוב.
אז נחמה קטנה אולי: הוא אכן זכה בפרס על מפעל חיים
בטקס גלובוס הזהב ב-2005. הוא אמנם היה אז רק בן 53 (שם בגלובוס הם נוטים לחלק את הפרס לאמנים לא מאוד מבוגרים), ובכל זאת.
עצוב.
מקרה קלאסי של אדם שתמיד היה איתנו וההנחה (המוטעית תמיד) היתה שתמיד יהיה איתנו. מקרה קלאסי של אדם שהלך לעולמו טרם זמנו, מבחינת ההרגשה שלנו, כי עוד לא ראינו אותו קשיש. מקרה קלאסי של אדם שתמיד הרגיש צעיר, לפחות בנפשו, והיה כזה שפן-של-אנרג'ייזר. ואין סיכוי שיעלם בקלות.
גם בסדרת הטלוויזיה שלו הוא גילם מישהו שהתמודד בעבר עם אלכוהוליזם. מי חשב להאמין שזה אמיתי?בשנה-שנתיים האחרונות ראיתי את פאטץ' אדאמס ואת אינסומניה (ואת "המשרת"), אבל יש לי עוד כ"כ הרבה להשלים מהקלאסיקות שלו.
שוב הדכאונות האלה מכים בהוליווד.
עצוב.
חשוב לציין
שלויליאמס הייתה היסטוריה מלאה במורדות ומעלות עם סמים ואלכוהול, כאשר הוא היה משתמש כבד מאוד בשנות ה70-80 עד שג'ון בלושי מת, ואז הוא החליט להתאפס על עצמו ולהיגמל כאשר רק בשנים האחרונות חזר למרבה הצער לשימוש.
בנוסף, זה לא הוזכר עדיין אז אזכיר זאת – סמוצ'י חייב למות. לא ראיתי את "האבא הטוב בעולם" (כלומר, לא צלחתי חמש דקות. אני מניח שיש הבדל) ו"אישה השנה" הוא סרט מעט בעייתי, כך שסמוצ'י נשאר ההופעה הגדולה האחרונה של ויליאמס, בסרט נהדר שמי לא מכיר צריך להכיר.
בשבילי הוא יהיה תמיד מורק וגם גארפ
נו, כנראה שאני זקן…
עם הניצוץ המוטרף בעיניים ושטף התודעה המילולי, כנראה שהג'יני באמת היה הדמות שייצגה אותו הכי טוב.
תנוח על משכבך בשלום, רובין היקר
היה לי מאוד עצוב לקרוא הבוקר על מותו של רובין וויליאמס. עוד יותר היה לי קשה לשמוע שהוא נטל את חייו כנראה כתוצאה מדכאון, ושכנראה יש קשר להתמכרויות הקשות שחווה. נראה כאילו שחקן שנותן את כולו בתצוגת משחק אבסולוטית כמו רובין וויליאמס חייב "לאזן" זאת בהרס עצמי (ולראיה, הית' לדג'ר ופיליפ סימור הופמן).
אהבתי אותו בלא מעט סרטים וסדרות: מורק ומינדי (כן, אני מהותיקים פה), בוקר טוב ויאטנם, ללכת שבי אחריו, ויל האנטינג, העולם על פי גארפ ועוד. פחות בסרטים אחרים כמו פאטץ' אדאמס הבנאלי או לחלום אותך הנוראי. אבל יותר מכל אזכור אותו כג'יני הכי מגניב בעולם (אני זוכרת איך מחאתי כפיים בהתלהבות בקולנוע כשהג'יני מסיים להציג את עצמו) ובמיוחד את התפקיד המדהים שעשה בפישר קינג. ראיתי את פישר קינג לא מעט פעמים ולדעתי הוא אחד הסרטים הכי מרשימים שראיתי. ועכשיו יש לי סיבה לראות אותו שוב.
בתור מישהו שנולד בתחילת השבעים,
הכרתי את וויליאמס בסדרה "מורק ומינדי" שבה (אני מסביר לצעירים שבשבט) הוא גילם חייזר שמגיע לכדור הארץ כדי ללמוד על האנושות. הייתי מכור לסדרה בלי להבין אז איזה קומיקאי ענק הוא חייב להיות ע"מ לגלם תפקיד מוצלך כל כך בלי להפוך להיות מביך. לאחר מכן כבר בסרטים, בהופעות סטנדאפ, בהופעות אורח, ואפילו בראיונות, הראה שהוא יודע גם להעביר תפקידים שכוללים את כל קשת הרגשות באופן יחודי. מבחינתי, הוא שידרג כל דבר שנגע בו.
הוא היה ללא ספק אומן במה ענק ועצוב לחשוב כמה הפסדנו, כמה עוד היה יכול לתת ולא יהיה וכמה כנראה סבל בשקט בזמן שגרם לנו לחייך. נתגעגע.
עצוב :(
ב 1999 גרנו בבוסטון במשך שנה. היו לי קצת שיעורי אנגלית פרטיים לפני הנסיעה, אבל כשהגענו לשם האנגלית שלי עדיין לא הייתה מי-יודע-מה. ההורים קנו לנו כמה קלטות של סרטים באנגלית, שיהיו בבית ואולי יעזרו. בין הסרטים האלה היה אחד בשם "ג'ומנג'י". זה אחד הסרטים הראשונים באנגלית שאני זוכר שראיתי. למרות שלא הבנתי הרבה ולא מעט בדיחות עברו לי מעל הראש (עוד לא היו רפלקסים מהירים כמו דראקס), הסרט עדיין הצחיק וריגש אותי והיה פשוט מעולה. ראיתי אותו עשרות פעמים וידעתי לצטט קטעים שלמים, גם כאלה שלא הייתי לגמרי בטוח מה נאמר בהם.
כמובן שהיו לוויליאמס עוד סרטים נהדרים, אבל "ג'ומאנג'י" פשוט צרוב לי בזיכרון. שחקן נהדר ואבידה גדולה.
תמיד העדפתי יותר את רובין וויליאמס הסטנדאפיסט
לטעמי, במופעים שלו, כשהוא לא היה מוגבל לשחק דמות מסוימת ובאמת היה יכול להתפרע, ראו איזה גאון קומי הוא (היה).
ושני מופעים שאני אוהב במיוחד. הראשון הוא אחד הראשונים שלו משנת 1978, וכבר פה הוא מטורף לגמרי:
https://www.youtube.com/watch?v=LsIh5z7oYyY
ההופעה השניה היא ההתארחות שלו בתוכנית Inside the Actors Studio. את זה אין במלואו ביוטיוב, אבל למי שרוצה אני ממליץ לחפש את הגרסה הארוכה של שעתיים, ותזהרו לא לקרוע משהו מרוב צחוק. הנה דגימה קטנה:
https://www.youtube.com/watch?v=U48KpK1srx4
אצלי הפוך
הסטנד-אפים שלו לא היו כ"כ מצחיקים בעיניי, ומשהו בחוסר השקט והתזזיתיות עשה לי תחושה לא נעימה כצופה, אבל בתפקידים הדרמטיים שלו הוא היה כובש ומרגש בצורה יוצאת דופן. (בתחום הביניים בין השניים, כשחקן קומי, גם נהניתי ממנו מאוד.)
Death To Smoochy!!
בשום מקום לא מזכירים את הסרט הגאוני הזה שלא ברור לי איך הוא לא הפך לקאלט עם משחק משובח של רובין וויליאמס ז"ל (כואב לכתוב את זה) , אדוארד נורטון המופלא, קתרין קינר, דני דה ויטו (שגם ביים) ויהודי\שחקן שולי שתמיד אומרים עליו "היי הוא מוכר לי מאיזה סרט אבל לא זוכר איזה"\האהוב עלי… הארווי פיירשטיין!
באופן מצמרר גם הסרט מראה אופי דכאוני והרסני של וויליאמס.
לילה טוב, ויאטנם
"בוקר טוב ויאטנם" היה הסרט שבו התוודעתי אליו לראקונה. מיד היה ברור לי שיש את כל יותר הקומיקאים ויש את רובין ויליאמס. הבן-אדם היה ליגה משל עצמו. בכל ראיון, סרט או תכנית נוספת שראיתי היה לי ברור יותר ויותר שהוא פשוט אחד הגדולים ביותר בתעשיה הזו. הטירוף שלו בסטודיו לשחקנים היה עצום אך כך גם המשחק הדרמטי שלו ב"אינסומניה", למשל. העולם קצת עצוב יותר עכשיו.
עצב
אני חושב שזה פעם ראשונה שאני מרגיש עצב אמיתי שאני קורא על מוות של שחקן/במאי כלשהו. עצב כאילו אדם קרוב אליי שהכרתי נפטר בטרם זמנו. כנראה תחושת העצב הזאת מראה על שחקן -ופשוט אין מילה אחרת- ענק שבו זמנית הראה לנו את חוש ההומור שלו ואת האנושיות שלו. נוח בשלום רובין הסבת לי הרבה רגעי אושר ונחת בחיי הצעירים
בקשה
דורון, האם היה פעם פה באתר סקר על הופעתו הטובה ביותר של רובין? ואם לא האם יהיה ניתן לעשות כזה? יש הרבה אנשים שרוצים לעשות עכשיו מרתון ווילאמאס וצריכים לדעת איזה סרטים הכי כדאי לראות..
ההופעה הטובה ביותר לדעתי היא חד משמעית אלאדין
ששינתה כמעט לחלוטין את כל מה שהיה בדיבוב לפני זה. (ובהופעות רציניות – סיפורו של ויל האנטינג)
הסרט הטוב ביותר שהיה בו זה כבר שאלה – התלבטות בין פישר קינג לסמוצ'י חייב למות, לטעמי.
https://twitter.com/TheAcademy/status/498996314395246593/photo/1
חשבתי שזו בדיחה
כשנתקלתי באמצע הלילה בהודעת אוף-טופיק באחד הפורומים בימד"ב וישר הלכתי לבדוק באתרי חדשות. לא יאומן. כנראה השחקן שהכי עונה להגדרה "גדלתי עליו". זוכר בתור ילד רואה בטלוויזיה סרטים כמו "העולם על פי גארפ", "מוסקבה על ההדסון" ואפילו את הדבר ההוא שאף אחד לא רוצה לזכור, "פופאי". על "ג'ומנג'י" גם אני חרשתי לא מעט והאוסקר על "סיפורו של וויל האנטינג" היה מהמוצדקים בהיסטוריה של הטקס לטעמי. ומי שהטיל ספק ביכולות האלתור של האיש, חייב לראות את הביקור הקלאסי שלו ב"סטודיו למשחק". גם בעשור האחרון והפחות בולט שלו היו כמה יציאות מעניינות כמו "איש השנה" ו"אבא שלך מלך" (שאחרי הדיווחים בינתיים על נסיבות המוות אני מקווה שלא נתן לו רעיונות). חשבתי שזה הולם כששמעתי שגם הוא חוזר לטלוויזיה וקיוויתי שלפחות שם ימצא שוב את מקומו, למרות שבאופן אישי הספיק לי הפרק הראשון של "the crazy ones" (ולרוב הצופים באמריקה הספיקה עונה) וגם לי הוא נראה שם די עייף ומיואש. אבל לא חשבתי שעד כדי כך.
הוא נראה עייף גם ב״מר באום״
באפן כללי, שמתי לב שבשנים האחרונות הוא נראה עייף בתמונות, הוא נתן משחק רע בצורה לא אופיינית לו, והוא איבד את המאתיים קילומטר בדקה שאפיין אותו. מעניין אם זה היה סימן אזהרה.
גיבור ילדותי
הוק, good morning vietnam, גב' דאוטפייר, אלאדין. את כולם ראיתי אולי עשרות (כן ,עשרות) פעמים בקלטות וידאו מעופשות בתחילת שנות ה90. אני פשוט לא יכול לדמיין את הוליווד בלי רובין ויליאמס, מבחינתי הוא היה איקון תרבות. הוא לא רק היה שחקן בחסד אלא גם אחד הקומיקאים הגדולים ביותר באמריקה ב30 השנים האחרונות שכמעט כל מה שעשה הצחיק אותי.
ואז לקרוא את הידיעה הזו על הבוקר – זה פשוט ממוטט. אני מקווה שויליאמס זצ"ל נמצא עכשיו במקום טוב יותר. אני כבר מתגעגע.
אנחנו לא וואינט.
(ל"ת)
אכן אבדה גדולה
אני באמת בשוק,
שחקן שכבר מהילדות שלי הייתי הולך לקולנוע כמעט לכל סרט חדש שהוא שיחק בו,
אגב, בקשר לאוסקר, נראה לי שהוא יקבל סגמנט נפרד משאר רשימת הפרידה.
:((
Very few actors, if any, have ever influenced me.until Robbin Williams…
Watching him as Patch Adams was the first event in a series, which at it's end I decided to became a Doctor..
To see him in the interviews, especially the one at the "inside the actors studio" or the Zelda spot, made me smile..made me happy..such a good, brilliant and funny man, that made everyone around him happy.
So it's true that people who make others laugh the most, are the saddest..
What a great lost for humanity..what a moral blow for people who fight chronic depression everyday..
RIP old friend.. I hope you are in paradise.
סרט אהוב עליי במיוחד (וקצת נשכח) "התעוררות"
בו הוא מגלם רופא נוירולוג מופנם ובודד בשנות השישים העושה ניסויי חדשני על חולים משותקים.סרט מקסים ומרגש מאוד (משחק מולו רוברט דה נירו)
שם הוא ללא ניצוץ הטירוף וההומור והיפר אקטיביות- רק שחקן דרמטי עדין ומשובח- ממליצה מאוד.
עצוב מאוד שהיה לו כל כך רע,למרות שהיה כה מוכשר ואהוב (על הקהל בטוח, אך היתה לו גם משפחה)
מקווה שהוא חופשי מכאב ומצא שלווה
(למרות שקורע את הלב לחשוב על הכאב של המשפחה שלו כעת. כל כך עצוב-אך כנראה הא חש שאין לו שום ברירה, דיכאון קשה הוא מצב מחריד)
יהי,זכרו מבורך.
נ.ב.
(ותודה על הילדות הקצת יותר מצחיקה ועשירה בזכותך !)
(אני בטוחה שרוחות קוראות עין הדג!)
מחווה לרובין וויליאמס בערוצי yes
ערוצי yes משדרים מחוות לזכרו של רובין וויליאמס המנוח.
הערב (שלישי, 12/8) בדוקו ב-21:35 הפרק בסדרה פגוש את הקומיקאים בהשתתפותו (כמו גם בהשתתפות ג'ונתן ווינטרס המנוח שוויליאמס העריץ).
מחר, רביעי 13/8, כל 5 ערוצי הסרטים ישדרו סרטים בכיכובו החל מ-20:40 (שמונה סרטים סך הכל): סיפורו של ויל האנטינג עליו זכה באוסקר, בוקר טוב ויאטנם, הוק, החתונה הגדולה, איש השנה, ריקוד לאור ירח (August Rush), מזל תאומים (Old Dogs) והתעוררות.
בערוצי הסדרות ישדרו שוב את הסדרה המטורפים (The Crazy Ones) בכיכובו ועם שרה מישל גלר, שני פרקים ברצף מדי שבת החל מה-16/8.
בנוסף ביום שישי ה-15/8 ישודרו ב-yes Oh ב-20:50 הפרק בו התארח בוילפרד וב-21:15 הפרק בו התארח בלואי.
לפני כן ב-18:35 ב-yes Action הפרק ה-200 של חוק וסדר: מדור מיוחד, בו השתתף.
אף אחד לא מזכיר אותו, ואני יכול להבין למה. עדיין -
What dreams may come הוא סרט שכיכב בו שאני זוכר היטב. מעניין שהוא גם מדבר על נושאים שקרובים לסיבת המוות (לכאורה) של וויליאמס. אולי אני מהיחידים שהסרט עשה להם את זה, אבל אותי הוא בהחלט ריגש. לא רק התפקיד של רובין, שהוא דווקא לא עושה שם עבודה מדהימה (אבל בהחלט טובה) אלא הטיפול של הסרט בנושא, והעיצוב הויזואלי שהיה מרהיב ונפלא. הפתיע אותי שלקחו דווקא את רובין לתפקיד האב, אבל הוא עשה עבודה טובה מאד כאמור, ואולי תוכן הסרט היה קרוב אליו יותר ממה שנראה לעין…![!:(!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_sad.gif" alt="" width="" height="" />)
יהי זכרך ברוך, קומיקאי מדהים ושחקן נפלא.
גם אני אהבתי את "לחלום אותך" בזמן אמת
אבל הייתי בן 19, והביקורות עליו הן איומות. לא בטוח שדעתי תחזיק בצפייה חוזרת.
עצוב מאוד כשאיש שמח מת
תמיד עצוב לגלות שהאנשים הכי שמחים על המסך הם האנשים הכי עצובים במציאות.
לא הייתי מתאבל
על שחקנים טובים בהרבה ממנו. אלה גם לא הסרטים היותר דרמתיים ונחשבים שלו שבגללם אני מרגיש כאב. רובין וויליאמס היה חלק מהילדות שלי: בגברת דאוטפייר, בג'ומנג'י ובהוק. כל סצינה מהסרטים האלו חקוקה לי בזכרון, וברובן הוא מככב, מותח את הפנים בהעוויות מצחיקות. הוא היה אחד השחקנים הראשונים, אם לא הראשון, שבכלל ידעתי את השם שלהם. רק עכשיו אני קולט כמה אני אוהב אותו.
כמה רגעים שלא אשכח:
גברת דאוטפייר מציגה למשפחה את ארוחת הערב – עם פמוטות והכל.
פיטר פן מרחף לתוך ספינת הפיראטים.
איש הפרא עם הזקן הענק קופץ על מכונית נוסעת.
ועוד אינספור…
וויליאמס היה פרפורמר מחונן
בדרן עם כל יכולת אפשרית: קומדיה, דרמה, אלתור, חקיינות, מבטאים, שפות, קולות, מוזיקליות, כריזמה… באמת הכל מהכל. ועושה רושם שגם היה אדם חביב וסימפטי באופן כללי.
לא מת על הסרטים שלו, מצד שני.
ועכשיו זה אושר רשמית - הוא התאבד בתלייה
לינק
בנאדם נפלא
בגדול, לא סבלתי אותו כשחקן וקומיקאי.
הוא היה תזזיתי מדי ולא מצחיק בשקל.
דווקא ב "לואי" הוא היה מצויין.
מה שכן, הבנתי שהוא בנאדם נדיב ונפלא.
הסיפור עם כריסטופר ריב חקוק בזכרוני כבר שנים.
עצוב מאוד.
רובין וויליאמס הראשון שלי
היה בוקר טוב ויאטנם. דוד שלי לקח אותי כשהייתי בן 13-14. מאד נהנתי מהקטעים הקומיים, אבל כשיצאנו מהסרט אמרתי לדוד שלי שחבל שהקטע הרציני בסוף (המונולוג של הדרום ויאטנמי) הרס את הסרט. זו גם היתה ההיכרות הראשונה שלי עם ויאטנם.
דוד שלי הסביר לי שה"פואנטה" של הסרט זה הסיום הרציני שלו. לקח לי כמה שנים להבין את זה.
אני לא יכול לזכור סרט אחד שלו שראיתי שלא נהנתי מרובין. אפילו בסרט שלא ממש אהבתי כמו פישר קינג.
ופאטץ' אדאמס די דומה לטעמי לבוקר טוב ויאטנם, (וכשראיתי אותו הייתי מספיק מבוגר כדי להעריך את זה) מכיון שהוא לוקח דמות קומית, ומשתמש בה לדון בנושאים רציניים.
לורן באקול נפטרה הלילה.
גיל 89.
שיחקה (למשל) ב:
הטירה הנעה (של מיזאקי)
התרדמה הגדולה
קי לארגו
רצח באוריינט אקספרס
דוגוויל
היא היתה בת דודו של שמעון פרס.
וגם בלהחזיק ולאבד
הופעתה הקולנועית הראשונה, בה הכירה את בעלה האמפרי בוגארט עליו השלום ולימדה אותו לשרוק. שחקנית אדירה וכריזמטית. לפחות היא מתה בשיבה טובה.
זו הפעם הראשונה שרובין ויליאמס גרם לאנשים להיות עצובים
הוא גלם גם תפקידים דרמתיים, חלקם בסרטים עם סוף נוגה למדי, אבל תמיד היה משהו מרגיע בכך שיש את רובין ויליאמס בעולם. הקומיקאי האולטימטיבי, תמיד עם תשובה שנונה מוכנה ועם לב ענק שרק רצה לעשות טוב. הטרגדיה מתעצמת כשמבינים שאדם שהקדיש את כל חייו הבוגרים לגרום לאחרים לחייך, סבל ממחלה שלא אפשרה לו להנות בעצמו מאותו אושר.
הרבה קומיקאים נראים לי כאנשים ממש עצובים.
תסמונת "הליצן העצוב":
צ'רלי צ'פלין
סטיב קארל
ג'רי סיינפלד
באסטר קיטון
לורל והארדי
ביל מוריי
מליסה מקארתי
וכמובן רובין ויליאמס.
יש עוד הרבה, ואני לא בא להשוות איכויות, פשוט להצביע על קומיקאים שגם בשיא הצחוקים –
העיניים שלהם תמיד עצובות ורציניות.
מישהו מסכים איתי או שזה רק נדמה לי?
יש עוד כאלה?
סטיב קארל?
אני מסכים שיש תפקידים שהוא נראה על סף דיכאון, אבל ב"והרי החדשות" התפקיד שלו מושלם והעיניים שלו הכל חוץ מרציניות.
ספציפית אלה שאתה מציין
לא עושים עליי רושם מיוחד כזה (במיוחד לא ג'רי סיינפלד, הוא תמיד נראה לי רגוע ומבסוט מהחיים), אבל כמובן שאי אפשר לדעת. אני יודעת שבהחלט קיימת תופעה של קומיקאים עם קשיים נפשיים ו/או בעיות התמכרות, שתי דוגמאות שאני מכירה הם יו לורי וסטיבן פריי (כבר לא כ"כ קומיקאים אבל כן היו בתחילת הקריירה). שניהם דיברו רבות על הדיכאון שלהם (אצל סטיבן פריי זה חלק מהפרעה דו קוטבית), ופריי גם ניסה להתאבד כמה פעמים בחייו, פעם אחרונה לפני כשנה. מזל שלא הצליח.
יש אנשים שנראים עצובים
אצל סטיב קארל וביל מאריי, זה אפילו חלק מהדמות. נדיר לראות אותם מגלמים מישהו לא עצוב, בדומה לבאסטר קיטון שעשה מזה קריירה. המקרה של רובין ויליאמס, כמו לא מעט מפורסמים אחרים, הוא קליני. הוא סבל מדכאון מתמשך (יש שאומרים הפרעה דו-קוטבית) שלא הייתה לו שום יכולת להתגבר עליו, כי זה מעבר למשבר זמני. הוא היה מכור בעבר לקוקאין ובשנים האחרונות, לאלכוהול, כדרך להתמודד עם הדכאון והוא שנא את זה. הוא דבר בצורה גלויה על ההתמכרויות שלו ועל הסיבות להילחם בהן, אבל נראה שתמיד היה בסיכון לחזור אליהן בהעדר טיפול תרופתי מוצלח.
אם יש נקודה אחת חיובית במוות הנוראי הזה, זו המודעות שהוא מעלה לשכיחות של דכאון ודו-קוטביות בקרב אנשים. מספר מפורסמים החלו בימים האחרונים לדבר בגלוי על היותם חולים, מתוך רצון להביא את הציבור להכיר את הנושא טוב יותר.
הייתי מוסיף את ג'ים קארי לרשימה הזאת.
האמת היא שמאז המוות של וויליאמס כל הזמן מעקצצת בי תחושה ש… נו, לא נעים להגיד, אבל קארי הבא בתור. לי הוא תמיד נראה כמו האמ-אמא של "מצחיק מבחוץ מפורק מבפנים". כ"כ מקווה שזה לא יקרה.
ג'ים קארי
אמר בראיון שהשתמש בעבר בפרוזאק בכדי להתמודד עם דכאון, אולם כיום הוא נקי לחלוטין מתרופות וסמים כלשהם. הוא גם נוטה לעמדות יותר שמרניות לאחרונה, כולל, לצערי הרב, אמונה כי חיסונים עשויים לגרום לאוטיזם בקרב ילדים. אני לא יודע מה מצב הדכאון שלו כיום, אבל לא הייתי סומך על שיקול הדעת שלו בכל הנוגע לטיפול תרופתי.
אותי מצער
שהתנגדות לחיסון מוגדרת כ"שמרנות".
כל סירוב לקבל התקדמות מדעית
והקפדה על שמירת מנהגים מסורתיים הינה "שמרנות". זו ההגדרה בכל תחום, כולל ברפואה.
אגב, גם להעלב ממילים שאנחנו לא מבינים את ההגדרות שלהם היא קטע שמרני.
אני די בטוח
שחיסונים היו קיימים הרבה לפני שהייתה קיימת ההתנגדות להם (לפחות ההתנגדות המדוברת) ולכן זה לא יכול היות שמרנות.
ולא ברור לי למה אתה חושב שנעלבתי. למעשה המרמור שלי הוא לא כלפי אביעד שמיר אלא כלפי שמרנים מסוימים שהצליחו לקשור התנהגויות לא רציונליות שלהם לשמרנות.
אבל אני די מאשים אותך בזה שקשרת בורות לשונית (להעלב ממילים שאנחנו לא מבינים את ההגדרות שלהם) לשמרנות. וההתנהגות שלך היא "תוקפנית" בלי קשר.
אל תהיה כ"כ בטוח; למעשה הם היו קיימים זה לצד זה
ההתנגדות לחיסונים התעוררה כבר כנגד החיסון הראשון (לאבעבועות שחורות, אם תהית; מחלה שמעטים יכולים לטעון שהיא "מחלת ילדות קלילה" או שעדיף לחלות בה במקום להתחסן נגדה…).
_________________________________________
* כך מספרת בהרצאותיה ד"ר קרן לנדסמן, ואני סומכת עליה.
הדיבור על אוטיזם
התחיל בסביבות שנות ה-90 (לפי ויקיפדיה) אפשר לטעון שזה אותו הויכוח עם טענות חדשות, ואפשר גם לקשר את ההתנגדות העכשוית לפרץ של רפואה אלטרנטיבית וחוסר אמונה ברפואה קונבנציונאלית שדווקא שייך לתקופה האחרונה. יכול להיות שאין באמת דרך לקבוע באופן אובייקטיבי האם זה אותו פולמוס או אחד חדש.
בכל מקרה זה דיון לגיטימי לחלוטין, ואני לא חושב שצריך לעבור להכללות ועלבונות. אולי התגובה הראשונה שלי נשמעה תוקפנית, או שזה האוירה הלוהטת.
בולשיט.
יש מחקר רחב היקף שנעשה באנגליה לגבי הנושא של חיסונים ואוטיזם שהראה שאין קשר.
אאז"נ זה אפילו מופיע בויקיפדיה.
היה טענות (חסרות *כל* ביסוס) שמרכיב מסוים (שהשם שלו מזכיר כספית) שמשמש לשימור בחיסון גורם לאוטיזם. המרכיב הזה כבר מזמן לא חלק מחיסונים. אבל היתה תקופה מסוימת בבריטניה שבה השתמשו שני הגרסאות בחלקים שונים. אין הבדל בשכיחות אוטיזם בין החלקים עם המרכיב והחלקים בלי.
ג"נ
הכותב הוא אבא לילד על הספקטרום.
אני כנראה כותב ממש לא ברור
גם לי אין הרבה סימפטיה להתנגדות לחיסונים, ולכן הפריע לי שכורכים אותה בשמרנות. ראשית אני חושב שמבחינה היסטורית יותר מדויק לקרוא לתומכים בחיסון שמרנים, כיון שהם היו קודם. שנית, חבל לי שהמושג שמרנות מוכפש בצורה כזאת.
כן, בעקבות אנדרו ויקפילד וכו'
אבל הוא רק נתן למתנגדים חומר חדש, סיבה חדשה ומטרה מסוימת יותר להיאחז בה. הסיבות הבסיסיות לא השתנו. לפי האופן שבו ד"ר לנדסמן מתארת זאת (כאן מדקה 8; אחרי סוגריים ארוכים היא חוזרת לזה בדקה 11; ממליצה להקשיב לכל הפודקאסט, הוא מוצלח מאוד בעיניי) זו אותה גברת בשינוי אדרת (גם אם כיום הנמנעים מחיסונים עושים זאת לא מתוך שמרנות אלא דווקא כי הם מרגישים מתקדמים ומבינים יותר). הסיבות יכולות להיות חוסר אמון בממסד (המדעי / רפואי / ממשלתי וכו'); גישה שמה שמתאים לכולם לא יכול להתאים אוטומטית לאינדיווידואל; בריא יותר לתת לטבע לעשות את שלו; כל מה שצריך הוא לנהל אורח חיים מסוים (בריא וטבעי) ועוד.
חוסר אמון ברופאים אינו חדש (בפרט במקומות שבהם לרפואה המודרנית יש פחות מה להציע), כמו גם ההיצמדות למסורות ישנות (תרופות סבתא, טיפולים "טבעיים" יותר, רפואה סינית). גם קמעות, ברכות ושלל פתרונות הנשענים על אמונות מלווים אותנו עד היום, אם כי היום אין בהכרח חפיפה בין האוכלוסיות שצורכות מאלה ומאלה.
קוריוז לסיום: החיסון הראשון (אדוארד ג'אנר) וההומאופתיה (סמואל הנמן) הומצאו שניהם באותה שנה (1796). שניהם עדיין איתנו (אם כי ספציפית נגד אבעבועות שחורות הפסיקו לחסן אחרי שהוכרז שהמחלה הוכחדה). לגבי ההשפעה שלהם על העולם בכלל ועל עולם הרפואה בפרט… אשאיר זאת כחומר למחשבה לכל אחד ואחת.
נהניתי לקרוא
ואני מקווה להקשיב לפודקאסט אם אמצא זמן.
ספק סביר הוא פודקאסט מצוין למי שרוצה להכיר חשיבה ביקורתית וכיצד לאמץ אותה ביום יום, בנוסף לדיונים מעניינים על התפתחויות מדעיות. הפרק על החיסונים עם קרן לנדסמן הוא אחד החביבים עלי.
ודרך אגב
נראה שיש כאלה שהבינו שאני מנסה להגן על ההתנגדות לחיסונים בכך שאני אומר שהיא לא שמרנית, אבל הכוונה שלי הייתה בדיוק הפוכה: רציתי להגן על השמרנות בכך שאמרתי שהיא לא קשורה להתנגדות לחיסונים.
(כתבתי את זה בתגובה להודעה, אבל ההודעה והתגובה נמחקו, אקווה שזה לא יקרה שוב פעם…)
.Word
(ל"ת)
ו"תודה" לג'ני מקארתי
זוגתו לשעבר שמחזיקה בעמדות שמרניות/קיצוניות בכל הנוגע לחיסונים (בשתי מילים: מתנגדת להם). אני מניח שהיא השפיעה עליו בנושא בתקופה בה היו זוג והוא ממשיך להחזיק בדיעות אלו גם לאחר שנפרדו.
לא בטוח
דווקא לפי מה שהבנתי, לאחר שנפרדו הוא גם נפרד מהדעות האלו.
אין צורך בניחושים
כריס פארלי, סטיבן פריי, לני ברוס, ראסל בראנד, שרה סילברמן, מיץ' הדברג… לא חסר, למרבה הצער. גאונות קומית באה בהרבה מקרים עם מחיר כבד מבחינה נפשית.
מהדברים שהבת שלו כתבה:
בתרגום חופשי:
"ובקשר לאלה ששלחו תגובות שליליות [הכוונה לתגובות שהמשפחה קיבלה, או שמעה], דעו שחלק קטן ומצחקק שלו שולח להקת יונים לביתכם כדי שתטיל את צואתה על מכוניתכם. מיד אחרי שהחזרתם אותה משטיפה. אחרי הכל, הוא גם אהב לצחוק…"
צואת ציפורים=לשלשת
ניטפוק קטן… זה תורגם בהרבה מקומות בעברית כ"צואה" אבל לצואת ציפורים יש מילה בעברית "לשלשת"…
צודק. זה היה תרגום חופשי,
לא מחייב ומהיר. אבל כן, לשלשת.
אז פרקינסון.
עוד קורבן למחלה המוזרה הזו, ויותר מזה – עוד קורבן לבושה.
טראגי.
אני לא חושבת שזה עניין של בושה
זה יותר עניין של פרטיות. כשטרי פראטצ'ט שיתף את העולם באלצהיימר שלו הוא התחיל לקבל מיליוני המלצות ממעריצים עם הרבה כוונות טובות ומעט מאוד יכולת לעזור. אולי הוא לא רצה להזכר ככה, אולי הוא לא רצה לסבול ממחלה שאין לה תרופה, אולי יש המון דברים נוספים שהוא לא שיתף עם העולם כי הם פרטיים.
במחלות שאין להן תרופה ושלוקחות לך את החיים לאט ובאכזריות התאבדות היא שיקול מאוד רציונלי לצד עוד כל מיני שיקולים.
דיכאון (קליני) זו סיבה עצובה משום שבדרך כלל יש טיפולים רפואיים שעוזרים, זה לא נכון במקרה של פרקינסון/אלצהיימר ושאר הנויורו-דגנרטיביים ולצערי אין כרגע משהו מבטיח לעתיד הקרוב.
טוב, היו דוגמאות לבושה בעבר,
אבל אני מסכים שזה בהחלט יכול להיות פרטיות. ושתי הסיבות לא כ"כ רחוקות זו מזו והגבול לא תמיד ברור.
יש מי שממנף את המחלה/בעיה שלו ועושה מזה הרבה פעילות ציבורית, יש מי שמעדיף לשמור על פרטיות. בכל מקרה, זה לא פשוט. בטח לא כשמתמודדים עם כמה דברים במקביל.
ספציפית, לגבי פרקינסון,
מפתיע אותי שאחרי מייקל ג' פוקס זה עדיין יכול להיחשב בושה בהוליווד.
יש הרבה הבדל בין פרטיות לבושה
פרטיות קשורה לקיום של מרחב אישי שהוא שלך ובשליטתך.
בושה קשורה למבוכה או אשמה מפרטים אישיים.
קח את פייסבוק לדוגמה. לא יודעת מה מנהגי הגלישה שלך, אני משתפת בפייסבוק הרבה שטויות, כולל דברים מביכים כמו מצב העובש בכיור שלי או כמה ג'וקים ולטאות אספתי ממתחת למיטה כל פעם שאני שוטפת (חתול). אני לא משתפת בפייסבוק פרטים אינטימיים מחיי האישיים כי לא בא לי שכל הציבור ואחותו ידעו מה קורה בחיים שלי כל פעם שמשתנים נהלי הפרטיות. אני לא מתביישת בחברים טובים/בני זוג/בני משפחה, אבל התיוג שלהם נמצא בראש שלי ולא על הקיר הוירטואלי. אני מאוד אוהבת לדבר על סרטים ומוזיקה או לחלוק מידע בנוגע למקומות שווים לשופינג, אבל אני לא מעוניינת לעזור למפרסמים להציף אותי. אפילו משפטים פשוטים כמו "אוף, הבוס שיגע אותי היום" לא עולים על הקיר שלי. על בירה אני אשתפך עד אין קץ, אבל בפייסבוק יושבים קולגות שאינם חברים קרובים, שאין לי מושג מה הם יעשו עם מידע כזה או לאן הוא יגיע.
זה יותר עצוב מעצוב
(ל"ת)
ועכשיו ריצ'רד אטנבורו
לפחות הוא מת אחרי שחי חיים מלאים ומת בגיל 90.
אחראי ל"צ'אפלין", "גנדי" ו"שורת המקהלה" (בין השאר) והשתתף ב"עניין של חיים ומוות" (הנהדר! וה,אה, מתאים למצב, בערך), "הבריחה הגדולה" ובעיקר מוכר מ"פארק היורה".
תנצב"ה.
אף פעם לא מאוחר
ראיתי בוקר טוב וייטנאם ואיך שהוא התגלגלתי לפה .
אני לא אשכח את הופעת האורח שלו בסידרה האלמותית ״רצח מאדום לשחור ״ כתייר שאשתו נרצחת .
שחקן ענק