מופע הקולנוע של רוקי

שם רשמי
מופע הקולנוע של רוקי
שם לועזי
The Rocky Horror Picture Show

במקור: The Rocky Horror Picture Show
במאי: ג'ים שרמן
תסריט: ריצ'רד או'בראיין וג'ים שרמן
שחקנים: סוזן סרנדון, בארי בוסטוויק, טים קארי, ריצ'רד או'בראיין, מיטלוף

(ביקורת בהשתתפות הקהל. נא להגיב, לענות, ולהתייחס
בהתאם)

איך מסבירים את זה? איך מסבירים למה אדם מן היישוב הולך מדי חודש לקולנוע עם ביריות ומחוך, מתרוצץ בקולנוע, מדבר עם דמויות מהסרט (למרות שהן לא עונות), צווח במלוא גרונו ומעז לטעון שהוא נהנה מזה? "אגרויסע מישיגנע", צועקת מישהי בשורה השניה. כן, זו גם אפשרות. אבל בואו נתחיל מחדש, וננסה להבין את הטירוף הזה. הנקודה הכי חשובה בקשר לסרטי קאלט היא שצפייה בהם מהווה בדרך כלל חוויה קבוצתית המנותקת מהסרט עצמו. בפעם העשירית כבר פחות משנה מה קורה על המסך, והדגש הוא על מה שקורה לצופים, מה הם עושים, ואיך אתה נהנה בחברתם. ומופע הקולנוע של רוקי הוא מלך סרטי הקאלט: לא רק צחוקים משותפים, ציטוט של כל השורות ושחזור סצינת קרב החרבות, אלא תרבות שלמה: שירים, בגדים, ריקודים, תנועות. זו אולי הסיבה למבט התדהמה שיעניק כל 'רוקי'סט למי שיפנה אליו את השאלה התמימה, "אבל על מה הסרט?"

אחורה. עוד אחורה.

הכל התחיל בלילה גשום וקר בשנת 1975, בהצגה שנקראה
'The Rocky Horror Show', שנכתבה על ידי אנגלי בלתי שפוי במקצת בשם ריצ'רד אוברייאן (זוכרים אותו מ'קריסטל מייז'?). הפופולריות של ההצגה הובילה לסרט שהופק בעקבותיה (כשהמילה Picture נוספת לכותרתו). לשניהם קו עלילה זהה ומאוד פשוט: ג'נט (סוזן סרנדון, בהמשך זוכת אוסקר) ובראד (בארי בוסטוויק. מישהו מוכן לברר מה הוא עשה בהמשך? כן, צדקתם. כלום.) הם זוג נחנחים מעיר קטנה המגלים את אהבתם זה לזו וזו לזה, ומפליגים במכוניתם בלילה קודר וסוער כדי להודות לפרופסור שהפגיש ביניהם. מכוניתם (כמובן) נתקעת, והם נאלצים לבלות את הלילה בטירתו האפלה של פרנק (טים קרי המ-ה-מם) – ממציא מטורף וחובב מסיבות, בחברת משרתיו (ביניהם ריפרף הגיבן, הלוא הוא או'בראיין עצמו), ויצורים אחרים. כמו מה זה נשמע? מה? לא שמעתי…

אמרת סרט אימה קלאסי? נכון, אבל לא לגמרי. כן, מבנה העלילה מתאים פרפקט. אבל צריך להזכיר שזה גם מיוזיקל. כן, מיוזיקל, הז'אנר הנכחד הזה שזוכה לרטרו בלתי-סביר-בעליל בשנה האחרונה. וכך לפנינו מיוזיקל אימה. ז'אנר חדש באמת. אולי זו הסיבה ש'מופע הקולנוע של רוקי' ממש, אבל ממש, לא מפחיד. ואם זה לא סרט אימה, אז מה זה? מה רוצים מאתנו בעצם?

רגע. לא להתנפל (בשביל זה יש אורגיה בסוף). יש עוד דבר שצריך לדעת על הסרט. מישהו בקהל? כן, סוזן, יופי! 'מופע הקולנוע של רוקי' הוא אכן פרודיה (מתוחכמת למדי, אם יורשה לי לציין), על סרטי מד"ב/אימה משנות ה-60, שרובנו, אני מניח, לא נחשפנו אליהם מעולם. הסרט לוקח את המבנה הקלאסי של סרט כזה (זוג תמים נקלע לטירתו של מדען מטורף היוצר מפלצת), מזריק אותו לתוך מיוזיקל ומתייחס אליו בהומור עוקצני. מעין 'מת לצעוק' של שנות ה-70, בלי סצינות הגועל. שאלות?

אני מזהה הרבה גבות מורמות בקהל, והסיבה מובנת. 'מת לצעוק'? מישהו ילך לפארודיה הזאת יותר מפעמיים? יראה אותה בעוד 20 שנה? מה פתאום. אז מה עם 'רוקי'? מה זה הטירוף הזה? אה?

הסיבה, חבר'ה, נעוצה באלמנט גאוני אחד שיוצרי הסרט הכניסו, בדלת האחורית, בדיוק במקום שהתפנה כשהאימה נגוזה. מדובר בסקס. אל תסמיקו, שם בשורה האחורית – אני רואה אתכם. בשביל כל מי שלא הקשיב, אני חוזר: סקס. הסרט נוטף, ממש נוטף, סקס, למרות שאין ציצים, ושהמילה Fuck מופיעה רק פעם אחת. אבל הרבה לפני 'פרסיליה', הדראג של קארי (טים, לא דרו) מפתה את הקהל לתוך עולם שבו האימה של הטירה האפלה מוחלפת בחופש, התנסויות מיניות חדשות, ותנועות אגן מתוחכמות. נהנים כבר? עוד לא? מה אם נוסיף את סוזן סרנדון בחזיה ותחתונים, בסצינה ארוטית למדי עם גבר אידיאלי – שרירי, חלק, ושתקן? קונים?

אז נכון, אפשר להיכנס לניתוח ארוך על החתרנות בבחירה הזאת, על האפקט של החלפת האימה במין, אבל כאן 'עין הדג' ולא איזו שניצקלייניה. מה שברור: זה עבד. למרות שהסרט נכשל בקופות הממוסדות, בקולג'ים אמריקאיים רבים החלו להקרין אותו בקביעות בהקרנות חצות, לבקשת הקהל. למנהלי הקולנועים הקטנים האלה הסתבר לפתע שמספר קטן של 'מטורפים' באו לעוד ועוד הקרנות למרות שכבר ראו את הסרט הרבה יותר מדי פעמים.

הצעקות? הבגדים? העלייה על הבמה?
לא, לא בבת אחת. זה התחיל בהדרגה. בהתחלה כולם ישבו בשקט כמו ילדים טובים. ואז, בהקרנת חצות עייפה במיוחד צעק מישהו לעבר ג'נט, שהלכה בגשם מהאוטו לטירה, 'קני לעצמך מטריה, יא כלבה קמצנית', והקהל התפקע מצחוק. וזהו: מהרגע שסכר הקשקושים נפתח אי-אפשר היה לעצור אותו (כמו לנסות לעצור עוף בדישו). הקונצנזוס המקובל נשבר, ושיחות היתוליות של הקהל עם הדמויות שעל המסך הפכו לנורמה. 'ההקרנה הפעילה' נולדה.

מכאן כבר אי-אפשר היה לעצור. לשולפי השורות נוספו אותם אנשים שקמו מהמושבים במהלך הסרט ורקדו לצלילי השירים. בסצינת החתונה הפותחת את הסרט זרקו הצופים אורז לעבר המסך, וכשירד גשם בסרט המטירו מים על השכנים המסכנים. בשלב מסוים החלו חלק מהמעריצים גם להגיע לסרט בבגדים הדומים לאלו שלובשות הדמויות, כולל ביריות ומחוכים. וזה עוד לא הכל. בערים שונות בארה"ב החלו להתארגן קבוצות מסודרות, שהגיעו מחופשות לכל השחקנים הראשיים בסרט, עלו על במת הקולנוע לצד המסך ו'שיחקו את הסרט' על הבמה. אחרים למדו את הסרט טוב כל כך עד שהצליחו מדי פעם לעלות על הבמה ולהיראות כנפגעים ממכות שהנחיתו הדמויות, או כמי שאיבר מינו נסחט בידי אחת מהן עד לאורך של מטאטא בינוני. 'מופע הקולנוע של רוקי' הפך למעבדה ענקית לחקר האינטראקציה האפשרית בין סרט קולנוע לבין הקהל שלו – חוויה נפרדת לגמרי מפארודיית האימה המוזיקלית שהייתה שם מלכתחילה.

לארצנו הקטנטונת הגיעה התופעה רק בשנות ה-80. המקום: קולנוע 'פריז' ז"ל, טיילת תל-אביב. גרעין קשה ועיקש של אמריקאים וישראלים ניסה שם להביא את ההווי העולמי גם אלינו. קהילת המעריצים שנוצרה הייתה קטנה וסודית עד שבתחילת שנות ה-90 קם דור חדש, שלא ידע את יוסף (אבל את פרנק ידע גם ידע), ודאג להפיץ את הבשורה. התוצאה: מאז 1995 זכה הסרט (עם החוויה הנלווית) לפופולריות רבה, והוקרן (בהשתתפות הקהל) בכל רחבי הארץ, כולל בקריות, באילת, בערד, ואפילו בקצרין שברמת-הגולן.

נשמע שווה? לפני שאתם רצים לקנות כרטיס כדאי להבהיר שהסרט נטו אולי לא מחריד אבל ללא ספק מיושבן מכל בחינה שהיא. הפארודיה מוצתה, המשחק שערורייתי ויש פאקים בבימוי מפה עד להודעה חדשה. אבל השירים הנהדרים (שלא ראו MTV), הקהל האנרגטי והמאותגר מלבושית, והאפשרות להשתולל בלי אבחנה בפומבי במחיר כרטיס קולנוע הופכים את ההגעה להקרנה (פעילה, כמובן, רק פעילה!) לחוויה מומלצת עבור מי שהמציאות קצת שפויה מדי בשבילו. הקרנות קבועות בהשתתפות הקהל נערכות כל יום שישי אחרון בחודש, בחצות, בקולנוע 'כוכב' שברמת השרון, ומדי פעם בסינמטק חיפה.

אתם באים?