ביקורת: טעון הגנה

סוף סוף, סרט שנותן לכם את החוויה של עותק פיראטי שצולם בטלפון נייד - בקולנוע

תגידו מה שתגידו על הוליווד, זאת תעשייה של מקצוענים. לא כל הסרטים טובים, אבל אפילו ‏בסרט הגרוע ביותר אפשר לסמוך על כך שרמת העשייה תהיה מקצועית. התסריט יכול להיות ‏גרוע, המשחק יכול להיות על הפנים, אבל ‏מבחינה טכנית הסרט תמיד יהיה בין טוב לבין מעולה. ‏בתחום הצילום, למשל, אפשר לא לאהוב את הבחירת הסגנוניות של צלם כזה או אחר, אבל קשה ‏למצוא סרט הוליוודי עם פוקוס לא מושלם או ווייט באלאנס לא נכון. לכן זה כל כך יוצא דופן ‏שאפשר לומר את זה על סרט, סרט ממש, עם תקציב של כך וכך מיליונים וכוכבים גדולים והפצה ‏ברחבי העולם: "טעון הגנה" מצולם גרוע. גרוע מאוד.

הסרט שייך לז'אנר סרטי האקשן בעלי המצלמה הרועדת, שהלוקחים בו חלק נשבעים לעולם לא ‏להתקרב אל חצובה. כל סצינת אקשן ערוכה במהירות וכל שוט נראה כאילו צולם במצלמה אחוזה ‏בידו של חולה פרקינסון הרוכב על גמל דוהר בזמן רעידת אדמה. זה סגנון שהפך למוכר ונפוץ, ‏בעיקר אחרי סרט ג'ייסון בורן, ואני מניח שאפשר להצדיק אותו. הוא מעביר את הכאוס והאדרנלין ‏של האקשן, זה בטוח, ורק חבל שכתופעת לוואי, אי אפשר להבין מה קורה על המסך. היו כמה ‏סצינות בסרט שבהן נדמה לי שקרו דברים מגניבים, אבל אין לי מושג מה הם היו. אנשים ירו. ‏אנשים רצו. אנשים נפלו דרך גגות. היה משעמם.‏

את הרציונל שבצילום תזזיתי בסצינות פעולה אני יכול להבין, גם אם אני חושב שכאן זה מוגזם. מה ‏שאני לא יכול להבין זה למה ב"טעון הגנה" גם הרגעים השקטים רועדים. שני אנשים יושבים בחדר, ‏מדברים בשקט, והצלם עדיין מתנהג כאילו יורים עליו. המצלמה תמיד קרובה-קרובה לפנים של ‏דנזל וושינגטון או של ריאן ריינולדס, ותמיד עולה ויורדת בחדות בלי שום סיבה נראית לעין. לזה ‏כבר לא קוראים בחירה סגנונית, לזה קוראים צילום גרוע. אם הצלם שלכם לא יודע להחזיק את ‏המצלמה במצב מנוחה בלי לזוז, תפטרו אותו ותקחו מישהו עם יד יציבה יותר.‏

ויש הרבה סיבות אחרות לשלוח אותו ללשכת אבטלה. הסרט מגורען קשות: כל משטח חלק נראה ‏כאילו זוחל עליו קן נמלים היסטריות, אפקט שניתן להשיג באמצעות צילום בתאורה לא מספיקה ‏עם מצלמת וידאו ביתית. כשהאקשן יוצא מתוך בתים סגורים אל אור השמש, התמונה ‏תמיד ‏שרופה לחלוטין וחסרת פרטים, והצבעים נראים כאילו מישהו ניסה לתקן אותם בפוטושופ על ‏ידי הגברת רווית הצבע למקסימום. בקיצור, הסרט כמו עותק פיראטי שצולם בתוך קולנוע על ידי ‏מישהו עם טלפון סלולרי לא חדש במיוחד, ויד לא יציבה. ‏

הדבר הראשון שחיפשתי בימד"ב אחרי הסרט הוא מי לעזאזל צילם את זה. להפתעתי, התברר ‏שהצלם הוא אוליבר ווד, צלם ותיק שאחראי בין השאר לסרטי בורן, וכאן נראה כמו חיקוי עלוב של ‏עצמו. מכיוון שאוליבר ווד כנראה יודע מה הוא עושה, המסקנה היא שהסרט לא נראה גרוע בטעות, ‏אלא בכוונה. אני לא יכול להבין למה. בתי הקולנוע היום משקיעים מיליונים במערכות הקרנה ‏דיגיטליות שיכולות להציג תמונות באיכות ‏מדהימה וברזולוציה עצומה כדי שתהיה לאנשים סיבה ‏טובה לעזוב את מסך המחשב וללכת לקולנוע. ‏‏"טעון הגנה" נותן הרגשה של פתק אישי מהוליווד, ‏שאומר: עזבו. אנחנו נכנעים. פשוט תורידו את זה ‏באינטרנט.‏

אם אלה היו הרבה מאוד מילים על אספקט אחד של הסרט בלבד, זה בגלל שעל שום דבר אחר ‏בסרט אין הרבה מה להגיד. סתם סרט. אקשן. סטנדרטי. צפוי כל כך שכל הטוויסטים ה"מפתיעים" ‏נצפו כבר בחמש הדקות הראשונות. דנזל וושינגטון מגלם את דנזל וושינגטון, ריאן ריינולדס מגלם ‏שחקן מוכשר למדי עם בחירת סרטים נוראית. לסרטים בינוניים ושגרתיים יש מקום. אין לי ‏בעיה לראות סרט שמספר סיפור שראינו כבר אלף פעם, כל עוד הוא מספר אותו טוב. "טעון הגנה" ‏מספר סיפור ישן וקלישאתי, ועושה את זה גרוע מאוד. לא חייבים לראות את הסרט הזה בשום ‏פורמט; לראות אותו בקולנוע זה רעיון רע במיוחד.‏