במקור: Sex and the City
תסריט ובימוי: מייקל פטריק קינג
שחקנים: שרה ג'סיקה פארקר, קים קאטרל, קריסטין דייויס, סינתיה ניקסון, כריס נות', ג'ניפר האדסון
קודם כל, שיהיה ברור: אני לא מבין כלום כי אני גבר, ולא סתם גבר אלא סטרייט. מי בכלל שלח אותי ל'סקס והעיר הגדולה'? אני צריך ללכת לשחק כדורגל ולגרבץ. אני הרי לא מבין שלא כל סרט חייב להיות גודאר, ושאפשר לראות סרטים סתם בשביל הכיף. אה, ואני לא יודע לפרגן. שכחתי משהו?
אחרי שצלחנו את כל זה והבנו שאני לגמרי לא כשיר לבקר את הסרט הזה, אני יכול לומר: 'סקס והעיר הגדולה' הוא סרט מגעיל. לא סרט גרוע – סרט מגעיל. דוחה. ואני לא אומר את זה כאחד שלא יכול לסבול דיבורים על חתונות, רומנטיקה וסקס; אני אומר את זה כאחד שצפה ברוב פרקי סדרת הטלויזיה, ונהנה מהם.
מאוד לא סביר שתלכו לסרט הזה בלי לדעת מה זה 'סקס והעיר', אבל אם בכל זאת קרה מקרה כזה, אין מה לדאוג, הסרט נפתח בתקציר ממצה של הסדרה והדמויות העיקריות. מדובר, כידוע, בקורותיהן של ארבע נשים בעיר הגדולה, שכל אחת מהן פיתחה במהלך שש שנות הסדרה דמות מורכבת ועגולה, שכמובן, לא ניתן יהיה לתמצת במילים ספורות (סמנתה שרמוטה; שרלוט רומנטית; מירנדה שכלתנית; קארי מעצבנת). במשך שש עונות הגיבורות טורטרו בין גבר לגבר וליבן נשבר פעם בעונה בממוצע. קארי ויקיר ליבה ביג נפרדו וחזרו וחזרו ונפרדו כ-60 פעם, ואז (זהירות, ספוילר לסדרה) החליטו שהם נועדו להיות יחד וצנחו זה לזרועות זו לצלילי קריאות הבוז של הקהל שחשב שאיידן היה הרבה, אבל הרבה, יותר שווה מהצנון הדלוח הזה. שלוש שנים אחר כך מגיע הסרט, ונתקל באותה הבעיה שממנה סובלים הרבה סרטי המשך מיותרים: איך להמשיך אחרי "והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה". התסריט בוחר בפתרון הכי פשוט, שעבד כבר 60 פעם, אז למה שלא יעבוד שוב: קארי וביג שוב רבים, שוב נפרדים, ליבה שוב נשבר ויאדה יאדה. במקביל, גם מירנדה נקלעת למשבר עם בן הזוג הכלבלבי שלה. שרלוט לא.
הבעיה בהגירה מהטלויזיה לקולנוע ידועה: מה שעובד במנות של 30 דקות לא בהכרח יעבוד במשך שעתיים ורבע (שעתיים ורבע!). הסרט לא מתאמץ, ולא מנסה לעשות שום דבר שונה על המסך הגדול יותר. יש בו את אותה קריינות של קארי, באותו טון, עם אותן אפיזודות באורך כמה דקות שמתפזרות על פני כל הסרט. אבל אני לא שונא את הסרט מפני שהוא ארוך. אני שונא אותו משום שהוא הופך את כל הדמויות כולן למטומטמות. בסדרה, קשה לומר שהרגשתי הזדהות עם אחת הדמויות – לאור העובדה שאני לא רווקה בת שלושים פלוס שחיה במנהטן ומקבלת אורגזמה מנעליים – אבל הנושאים שעליהן התקשקשו הבנות (סקס והעיר הגדולה, בעיקר) היו מספיק אוניברסליים כדי שאמצא בהם את עצמי לעתים קרובות, מה שהיה לפעמים די מביך. בסרט אין שום סכנה למבוכה כזאת, כיוון שהנשים מתנהגות כמו חייזרים, וחייזרים טיפשים במיוחד. בכל פעם שבה הגברים שלצידן עושים טעות – בין אם מדובר בבגידה או בחזרה הביתה מהעבודה באיחור – הן מגיבות כאילו הן גילו זה עתה שהוא רוצח סדרתי. לקארי יש בחירה ברורה בתחילת הסרט: היא יכולה לחיות עם ביג ולהיות מאושרת, או להתאמלל לכל החיים. היא בוחרת באומללות ובמשך שארית הסרט מייללת שהיא אומללה, שהיא שבורה, שאין תקווה לליבה הפצוע, ושהיא לא תוכל לצחוק עוד לעולם. וכל זה למה? כי היא מטומטמת, זה למה. מילא קארי, היא ממילא אף פעם לא היתה אדם מבריק במיוחד. אבל מירנדה? מירנדה אמורה להיות הדמות החכמה, זאת שנותנת לשכל ולא לרגש להנחות אותה. בסרט, לעומת זאת, היא סתם ביץ' מפלצתית.
את הסדרה לא ראיתי בגלל הדמויות, ראיתי אותה כי היא היתה מצחיקה. הסרט, לעומת זאת, לא מצחיק. כשהוא כבר מנסה להצחיק, הבדיחות הן כמו: כשמישהי נמצאת במקסיקו וישנה הרבה, ניתן לומר שהיא במקסיקומה. בשם כל הסטגדשים, הצילו! קבוצת הבנות שישבה מאחורי, אגב, דווקא חשבה שזה קורע.
כמו בסדרה, הבנות לעולם אינן לובשות את אותו הבגד בשתי סצינות רצופות; כשמדובר בשעתיים ורבע (שעתיים ורבע!!) של סרט, זה נהיה בולט עד גיחוך. מתי בדיוק שרלוט בעלת המשפחה או מירנדה העו"דית מוצאות זמן לעשות שופינג לכל כך הרבה בגדים חד פעמיים? ולמה קארי שמה על הראש טווס שחוט, לכל הרוחות? ההסבר היחיד שלי לזה הוא שהסרט נועד לאנשים ששואבים את אותה הנאה מצפיה במישהו קונה משהו יקר (והסרט לא מתבייש בזה: אין לדמויות בעיה לציין שוב ושוב ש"הכרית הזאת עלתה 400 דולר"), כמו שרוב האנשים מקבלים מצפיה באנשים עושים, נו, סקס.
לשיא החוצפה הסרט מגיע בהפסקות הפרסומות. ושתבינו, אני לא מדבר על פרודוקט פלייסמנט, כמו כשג'יימס בונד נוסע במכונית של יצרן מסוים, או בשם של מותג שמשתלב בדיאלוג בסרט. הפרסומות ב'סקס והעיר' "סמויות" כמו שמגדלי עזריאלי סמויים. אני מדבר כאן על דקות ארוכות, נטולות עלילה, שבהן קארי מדגמנת שמלות שונות ופאקינג מקריינת את שמות המעצבים. אני מדבר על צווחות עונג למראה תיקו של המעצב הנודע ז'ונטל דה-ווטאבר (והתיק הזה היה, בכל הכנות, אחד הדברים המכוערים ביותר שראיתי בחיי). הסרט מלא בפרסומות, וזה היה בסדר גמור מבחינתי, אלמלא פרט אחד קטן: שילמתי על הכרטיס. יש דברים, כמו ערוצי טלויזיה ציבוריים, שאותם אתם מקבלים חינם, ובתמורה נאלצים לצפות בפרסומות. 'סקס והעיר' מצפה מכם לשלם על הכרטיס כדי לראות פרסומות, טריילרים ואחר כך עוד פרסומות. כשאחרי כל זה, לקראת סוף הסרט קארי מעיזה לשאת איזה נאום על כך שמה שחשוב באמת זה הרגשות ולא המותגים, חי לואי ויטון שבשמיים, רציתי לחנוק אותה. אני נורא מתנצל, מיס ברדשאו, אבל אני לא אקבל ממך שיעורים באי-חומרנות בדיוק מאותה הסיבה שאני לא אקבל הרצאות על סובלנות מהיטלר.
ומה שמוזר זה שאני בכלל לא מתרגש מפרודוקט פלייסמנט בדרך כלל. שירוויחו המפיקים, למה לא. אבל בסרט הזה העניין כל כך בוטה עד שגועל הוא התגובה הסבירה היחידה. בדרך כלל גם לא ממש מעניין אותי אם סרט נושא מסר חינוכי או לא. ממילא 'סקס והעיר הגדולה' מוגבל לגילאי 16 ומעלה. ובכל זאת, המחשבה שמישהי עלולה לראות בגיבורות הסרט הזה מודל לחיקוי מעוררת בחילה.
אם שנאתם את הסדרה, אל תלכו לסרט. אם אהבתם אותה, בשום אופן אל תלכו.
- האתר הרשמי
- הטור המקורי
- קנדס בושנל – הקארי המקורית
- האיש ברחוב מגיב
תודה על האזהרה
ודרך אגב הביקורת קורעת.
אחת הטובות ביותר שקראתי באתר שלכם.
נו אל תגזים
הביקורת אומנם היתה מצוינת אבל מצחיקה היא לא ובטח שלא קורעת, וזו בעיה די חדשה באתר, הכתיבה פשוט השתפרה רק שהבדיחות נעלמו בכתבות קודמות לא הפסקתי לצחוק אבל כמעט בכל הכתבות של החצי שנה שעברה לא צחקתי בכלל, ובקושי חייכתי, נו שיחזור ההומור לביקורות (בתגובות של המגיבי יש הרבה הומור עד עכשיו דרך אגב.), אם אתה צחקת בביקורת אז אני מאוד שמח בשבילך (ובשביל כל מי שנקרע ממנה) כי על טעם ועל ריח אין להתווכח.
נו, לפחות הם נאמנים לסדרה
גם שם היא הייתה אינפנטילית, אגואיסטית ואגוצנטרית.
לא בהכל. זו הפעם הראשונה
שאמרו בצורה מפורשת – פעמיים אפילו – בת כמה סמנתה.
קארי היא חתיכת אינפנטילית שלא מסוגלת לקחת אחריות.
לונג ג'ון זה בטח שם של גבר סטרייט. אחרת מנין אי-היכולת לפרגן?!
הו, לא
(זהירות, ספוילר לפרסומת). האייפון נשאר שלם ובריא ומכסה את כל המסך באקסטרים קלוז אפ (שלא תורם דבר ו-1/32 דבר לעלילה).
אולי לעלילה הוא לא תרם, אבל להפקה הוא בטח תרם משהו
הו, לא
זה באמת לא תרם לעלילה, וכנראה שגם לא היה צריך, ומה זה תרם להפקה לא אכפת לי, אבל האיי-פון פשוט היתה בדיחה נהדרת ומתוזמנת בצורה מושלמת. זה היה נהדר.
בדיחה?
האייפון היה בדיחה?
זה סוג של הומור שלא הייתי מודע אליו, אפילו האלה מאחורה לא חשבו שזה היה בדיחה, והן השתוללו מצחוק גם מהטריילר של 'אל תתעסק עם הזוהאן'.
אני מכיר את האייפון,
ועדיין, לא שחשבתי שהבדיחה לא היתה מצחיקה – בחיי שלא ידעתי שמשהו שם היה אמור להצחיק (ואני עדיין לא בטוח בזה). קארי היא טכנופובית שלא יודעת אפילו מה זה פילטר למייל. היא גם לא יודעת להפעיל אייפון. נו? איפה הפאנצ'ליין?
''צילום של מלא אייקונים צבעוניים במקום מקשים''
כנראה שזה יכול להצחיק רק את מי ש*לא* גיק ו*לא* מכיר את האייפון, והציורים האלה נראים לו כמו משהו זר ומוזר מתוך סרט מד"ב. למי שכן חי בייקום הטכנולוגי בשנה האחרונה, זה כולה אייפון. זה כבר לא נראה חדשני יותר מטלפון שיש לו כפתורים במקום חוגה.
''צילום של מלא אייקונים צבעוניים במקום מקשים''
או מי שמזדהה באותו הרגע עם הדמות הראשית, שהיא לא גיקית ולא מכירה את האייפון, ורואה את כל הסיטואציה דרך העיניים שלה, גם אם הוא בעצמו כן מכיר את זה.
לא מסכימה.
קארי היא לא טכנופובית, או לפחות, לא זכור לי שבסדרה היה אי פעם רמז לזה. יותר מזה – היא עובדת על מקינטוש, המחשב הזה שהרבה לא מסתדרים איתו רק בגלל שאי אפשר לעשות לו קליק ימני (ואם תנסו לטעון כנגדי שהיא לא משתמשת בעכבר אלא ב-track pad, אכריז בניצחון שהנה, היא מכירה משטחי מגע ולכן לא צריכה להלחץ מהאייפון).
אגב, אני מבינה את הלחץ שלה בסיטואציה הנתונה. לא פירשתי את זה כניסיון לבדיחה אלא פשוט בכך שהיא לחוצה ומחפשת משהו מוכר שהיא שולטת בו היטב. אני גם לא מאמינה לה כשהיא אומרת שהיא לא יודעת לסמס.
לא מסכימה.
אני לא מבינה למה היא הגיבה כך לאייפון, הרי כפי שנאמר מעלי יש לה מאק שלא הכי פשוט לתפעול ויש לה פלאפון שראינו כבר המבלך הסדרה שהיא כן שלחה ממנו טקסטים.
אולי בשביל הקטע הקומי הם ניסו להוציא אותה מכורת אופנה שלא יודעת לתפעל שום דבר טכנולוגי אבל זה לא מתאים לדמות שהם בנו לה במשך כל הסדרה.
התגובה שלי כשראיתי טלפון כזה, הייתה:
"מאאאאאגניייייב!!1"
אבל כמה גיקים רואים סקס והעיר הגדולה?
אותי זה שעשע
ולא ידעתי שזה אייפון, לא יצא לי לראות אחד מקרוב; הנחתי שזה פשוט מהמכשירים החדשים שיש להם מסך מגע (יש כאלה שאינם אייפון). לא צריך להיות טכנופוב כדי לא לדעת איך מתפעלים את זה מידית, מספיק לא להכיר מקרוב. יכול להיות שזה לוקח 10 שניות, אבל כשאת לחוצה בטירוף הדבר האחרון שמעניין אותך זה ללמוד לתפעל מכשיר חדש, ואת זה אני אומרת בתור מישהי ממש לא טכנופובית, שעובדת שנים בשירות לקוחות של חברה סלולרית ואף מ?ת?פעלת עם לקוחות מכשירים מסוגים שונים (לא אייפון, הוא לא משווק בארץ). גם בלי חוברת הדרכה אני יכולה להסתדר עם כל מכשיר שאקח ליד, כי יש לי גישה בסיסית, ועדיין, אם זה מכשיר חדש, עוברות כמה שניות עד שמבינים מה זה מה. כל יצרן מתכנת איך שבא לו; כיוון שאני למשל רגילה לנוקיה (בשימוש אישי של שנים), בכל פעם שאני לוקחת סוני אריקסון ליד, אני צריכה להתאפס כמה שניות, כי שם הכל הפוך (ימין שמאל) וזה קצת מבלבל. אז אם הייתי כרגע במצב לחץ היסטרי, גם אני הייתי דוחה על הסף מכשיר טלפון שיצריך ממני ריכוז באופן התפעול שלו ומבקשת משהו פשוט יותר.
אז מה היה משעשע בסצינה? לא כ"כ הבדיחה עצמה, כמו ההגשה שלה. בחירת המילים שעשעה אותי. זה קצת כמו שבאחד מסרטי השודים (נדמה לי "השוד האיטלקי") אחת הדמויות אומרת שהיא לא מסתדרת עם כלבים. זה לכשלעצמו לא מצחיק בכלל, אבל ברגע שהניסוח הוא I don't do dogs, והשחקן יודע להגיש שורה קומית, זה מצחיק (או לכל הפחות משעשע). לא שועשעת? לא נורא; אבל הסיטואציה הייתה הגיונית לחלוטין.
על אחת כמה וכמה במטריקס !
מזל שאלה היו טלפונים דור 2… (אין ספק שאם יש משהו אחד שגורם לך להרגיש כמה זמן חלף מאז הסרט, זה הדגמים הסלולרים שבו).
כן, אבל שם זה המטריקס
גיים אובר.
אוי ואבוי. זהנשמע נורא ואיום.
גם בסדרה הלחיצות חתונה הורגשה באוויר אבל לפחות זה לא היה כזה דרמטי.
ברגע שאיתי בפוסטרים את קארי (המעצבנת) בשמלת כלה, הרגשתי שזה הולך להיות מעצבן. אבל חשבתי שזה יתמקד בניסיון שלה לשמור על הקשר עם החברות שלה ואולי גם להתמודד עם ניהול משק בית משותף עם ביג ומחשבות על ילדים, ולא שהם שוב יריבו, שוב יפרדו ו… יו, איזה מעייף.
את הסדרה דווקא אהבתי.
אבל...
זה גם מה שאני תמיד חשבתי על הסדרה… מה השתנה?
בנתיים - כל ההשערות שלי מדוייקות
ההודעה הזאת מכילה ספויילר לדוח"קו הבא {אולי} ולזה שאחריו {גם אולי} :P )
עכשיו רק צריך שהסרט יקבל בסוף השבוע הראשון פחות מ30 מ' ויסבול ירידה של סביבות החמישים אחוז בשבוע השני ורמת הדיוק שלי מגיעה ל100%
אני דווקא אהבתי
לא ראיתי אף-אחד (!) מפרקי הסדרה המקורית, אז לא היה לי למה להשוות, אבל חשבתי שהסרט היה עשוי טוב, עם תסריט טוב, מבוים טוב, ומאוד-מאוד נהניתי ממנו. לא הפריע לי שהג'ינג'ית הביצ'ית והאמוציונלית עם ההתקפי-זעם היא ג'ינג'ית ביצ'ית ואמוציונלית עם התקפי-זעם, כי ממילא לא הכרתי אותה מקודם, והשחקנית שיחקה את הדמות יפה. קארי בראדשו אגוצנטרית ויפה לה. אם כבר משהו הפריע לי בדמויות, זו של הברונטית היתה בלתי-מפותחת בעליל (חוץ מ"איזה מאמי" ו"איזו חמודה, תארו איך היא נלחצת"). גם הפרודקט-פלייסמנט לא הפריע לי בכלל, להיפך — זה _הגיוני_ להציג מותגים בסרט שמספר על בנות שמה שמעניין אותן זה מותגים. הפרודקט-פלייסמנט הפך את הסרט לאמין _יותר_, ולא אכפת כמה היו צריכים לשלם עליו. זה כמו לשים מכוניות מגניבות בג'יימס בונד.
אם משהו ממש-ממש הפריע לי, זה היה המסר של הסרט. טוב, לא בדיוק מסר, יותר כמו הקשר. הבנות האלה, כל מה שמעניין אותן זה ללבוש בגדים ונעליים יקרים להדהים, להגיע לאירועים נוצצים ויקרים להדהים, לגור בדירות משגעות ויקרות להדהים, ובאופן כללי להפגין עושר ולהוציא עיניים. עד כאן שיהיה להן לבריאות, אבל מאיפה הכסף? לא ברור. נראה שבעולם של הבנות האלה מה שחשוב זה _להוציא_ הרבה כסף, ולהרוויח אותו זה בקושי עניין לוגיסטי ששווה אזכור. יש רק אחת שממש-ממש עובדת, וגם עליה התסריטאים והחברות שלה יורדים כל 20 דקות על איך שהצנונית הזא עוזבת מסיבות מוצלחות-לגמרי באמצע בתירוץ של "יש לי עבודה מחר", ואפילו לא מנסה למצוא תירוצים חדשים. קארי בראדשו "סופרת", אבל גם זה לא מעניין אף-אחד. אף אחת מהבנות לא מקבלת מחמאה או מביעה שביעות רצון מעצמה על זה שהיא טובה או מוצלחת או מעניינת או בעלת-השפעה במה שהיא עושה, או אפילו מרוויחה טוב. מה שמעניין זה להוציא כסף, אפילו לא להרוויח אותו.
_זה_ האידיאל החדש של האשה המתוחכמת, המשכילה והסופר-אינטליגנטית של ימינו? (זה שזה האידיאל של דוגמגישות בנות 20 עם איי-קיו של נעל כבר ידעתי, וזה גם לא הפריע לי.)
החברה שלי התעצבנה שאמרתי לה את כל זה, וכשניסיתי לדבר על זה עם כמה בנות בעבודה הסתכלו עלי כאילו נפלתי מירח (אני חושב שהציטוט המדויק היה "אתה יודע מה, לך תכתוב על זה בלוג או משהו").
אבל, כמו שאמרתי, חוץ מהעניין הקטן והמאוד-מטריד הזה הסרט היה סבבה לגמרי. היה את הקטע המפחיד כשנדלקו האורות באולם בסוף, והסתכלתי אחורה וראיתי שאני נמצא באולם מלא, אבל _מלא_ (הגדול של יס-פלנט, לא פחות) בנות בבגדי מעצבים, זה הרגיש ממש כמו סרט זומבים. רציתי לשים את השקית הריקה של הפופקורן על הראש כדי שאף-אחד לא יזהה אותי ביציאה, אבל החברה של מנעה ממני (זה מגעיל, היא אמרה), ונאלצתי לצאת ככה, אבל לא היה בחוץ אף אחד שהכרתי אז זה היה בסדר.
למיטב זכרוני,
בסדרה לכל אחת מהבנות הייתה עבודה ממש מכניסה – קארי כתבה טור במגזין (היא בטח חיה ממתנות שהיא מקבלת), מירנדה עורכת דין, שרלוט מנהלת גלריה וסמנתה אשת שיווק.
סמנתה יחצ''נית
ויש אפשרות שהן פשוט באות ממשפחות עשירות. מילא סמנתה ומירנדה, אבל קשה לי להאמין שאפשר להחזיק דירה במנהטן ואלפי נעלים ולנהל אורח חיים כל כך בזבזני רק מטור בעיתון. אגב, שרלוט קיבלה סכום מאוד מכובד בהסכם הגירושים שלה (מיליון דולר אאל"ט) וגם בעלה הנוכחי לא רש ודל.
Except Samantha works in PR which is not really "אשת שיווק"
הו,
סלח לי האל הגדול שבשמים, שנתן שם לכל מקצוע, והבדיל לנו בין ספר למעצב שיער.
חשבתי שהקריצה בסוף מבהירה שצחקתי :(
אשת יחסי ציבור, הכוונה?
אכן
גם בארץ מבדילים בין איש שיווק לאיש יחסי ציבור
וסמנתה היא בוודאות טיפוס לש יחסי ציבור ולא טיפוס של שיווק.
נו, אז בכלל
ואפרופו –
בניו יורק לפחות, להיות עיתונאי או איש יחסי ציבור (ובמיוחד השילוב של השניים, כלומר חברים שאחד הוא זה והשני הוא זה) אומר שאתה אוכל חינם.
מילולית.
בכל מסעדה כמעט, אם אתה עובד בעיתון נחשב או אתר נחשב – לא יחייבו אותך על האוכל. אם כן יחייבו – זה יהיה מינימלי.
הצגות וסרטים – כמובן שחינם.
בגדים אקראיים, חפצים ומכשירים (אייפון למשל) – כל אלו אתה עשוי לקבל בחינם. אולי לא לפי בחירה – אבל מספיק.
וקארי, שהיא הרי גם סוג של ידוענית שמסוקרת בעמוד שש ומגזינים בתור בליינית כבדה (סושאלייט, מישהו?) – בוודאי זוכה להנחות משמעותיות בחנויות לא מעטות.
שאלו יהיו הדברים לסספנד....
המשכורת והבגדים של קארי אף פעם לא הטרידו אותיץ היא עיתונאי כוכב וככזו מקבלת בוודאי משכורת נאה, מככבת בקמפיינים ונהנית מהרבה בגדים חינם וארוחות חינם מתנת הרני-רהב-ים של ניו יורק.
לשאול איך היא כ"כ עשירה זה כמו לשאול איך האנשים בקולנוע תמיד כ"כ יפים, איך השיער שלהם עדיין נראה ככה אחרי קפיצה ממשאית, איך הים מחלימים מיריות כ"כ מהר ואיך הבתים שלהם תמיד כ"כ מסודרים ולאן נעלמים הילדים כשההורים מדברים על זוגיות. the usual.
פעם מגזין אחד בדק, כולל הנחות והכל,
והגיע למסקנה שקארי ברדשו לבדה הייתה נכנסת *כל עונה* לחובות של כרבע מליון דולר, בפער בין ההכנסות התיאורטיות שלה מעבודתה להוצאות ולעלות הדירות\\בגדים\\בילויים\\וכו'.
האחרות לא היו במצב הרבה יותר טוב.
השאלה לא אם יש למישהי מהן עבודה "ממש מכניסה" (וכתיבת *טור* בעיתון, ודאי היום, היא לרוב לא עבודה כזו, אלא אם את תומס פרידמן וגם הוא כותב ספר לשנתיים), אלא אם יש למישהי מהן *עבודה מכניסה מספיק כדי לכסות את ההוצאות שלה בסדרה*.
עבור לפחות שתיים מהן, כולל במיוחד גברת ברדשאו, התשובה היא, חד משמעית,
"לא".
(למעשה, גם לאחרות; אבל ניתן להן ליהנות מהספק).
את הכתבה ההיא לא מצאתי, אבל לינק בחיפוש של חצי דקה בגוגל:
http://www.savvysugar.com/1646879
יש ''לא מוטרדים מכסף'',
ויש "קונים לעצמם טבעות יהלום ב-50 אלף דולר כי בא להם".
נו?
ברור שאם אין לך משרה ואתה יכול להרשות לעצמך לחיות במנהטן, אם יש לך משרה את כבר יכולה להרשות לעצמך לקנות אייפון בצבע שונה לכל יום בשבוע.
הלינק שלינקקת אליו
דיבר בעיקר על משכורת *ממוצעת*. מי אמר שהבנות ממוצעות, ולא ממש מצליחות בתחומן (שלא לדבר על זה שכמו שנאמר – שרלוט יצאה יפה מאוד מהסכם הנישואין הראשונים שלה)?
קארי היא באמת היחידה שמתמיה איך היא מצליחה לחיות.
מן הסתם, אם הן היו *ממש ממש ממש*
מצליחות בתחומן – ברמה כזו של הרבה מעל הממוצע –
לא היה להן זמן לכל הבילויים האלו. בטח לא לעורכת הדין.
בכל אופן, אם הסדרה הייתה מעוניינת באיזהשהי ריאליות, היו נותנים להן עבודות ש*בממוצע* מביאות אותן למשכורת מתאימה, ולא כזו שדורשת מאוהדות הסדרה להניח שהן חריגות-אולטרה-אקסטרה, כדי שזה יהיה סביר במידה כלשהי.
אנחנו טיפה מתקטננים.
אני לא מכירה את המשכורות בניו יורק, או את שעות העבודה, ובבירור ככל הנראה סקס והעיר זה לא הדבר הכי מציאותי בנמצא – אבל אני באמת חושבת שדרוש סיספונד ממש מינימלי כדי להבין איך כל הבנות (מלבד קארי) חיות טוב.
נראה שיוצרי הסדרה השקיעו בעניין מחשבה, ונתנו לכל אחת מהבנות מקצוע מכניס (שוב, מלבד קארי, שמהקצוע שלה חשוב לעלילה).
אנחנו טיפה מתקטננים.
אני לא מבינה מה קשה לסספנד פה?
מירנדה היא אכן לא סתם עו"ד אלא- *שותפה* במשרד (כנראה) די נחשב אפשר בקלות להגדיר אותה כמצליחה בתחומה.
היא גם אכן עובדת הרבה שעות (הרבה יותר משאר הבנות) הוצג בסידרה כי לפעמים היא נאלצת להבריז מבילויים לטובת עבודה ולפעמים זה גם פוגע בחיי המין שלה.
סמנתה – היא יחצ"נית לכן העבודה שלה זה למעשה לצאת לבלות והרבה פעמים שהיא מביאה את הבנות לאיזה פתיחה של בר חדש היא למעשה "בתפקיד"
וכמו שציינו פה די בטוח שיש לה חשבון הוצאות.
ובכל מקרה הגבול מטושטש בין חיים לעבודה
שרלוט- עשירה מהבית, הוזכר כמה פעמים בסידרה שהיא בת למעמד הגבוה ("נסיכה" אפיסקופלית) והיא התחתנה למעמד העוד יותר גבוה- וקיבלה מיליון דולר בהסדר גירושין+דירה משגעת באפר איסט סייד.
וקארי, נו כמו שאמרו מקרה קצת קשה לסיספונד בעונות הראשונות אבל לקראת סוף הסידרה היא התחילה להצליח וגם…ביג שילם הרבה פעמים.
לקארי יש טור אישי ב-vogue
והתמונה שלה מתפרסמת כפרסומת לעיתון על גבי כל האוטובוסים בעיר.
זה לא "עיתונאי"
זה "יאיר לפיד בדולרים"
ושוב...
אם *אני* לבד הייתי מעלה את התמיהות, היית יכולה לדחות בטענת 'אתה לא מבין מה אתה מדבר'.
כש*כתבות* של *עיתונים אמריקאיים* שחלקן מתגוררות *בניו יורק* טוענות את זה – קצת קשה יותר לומר להן 'אתן לא מבינות כלום'. במיוחד לאותה כתבה מלפני כמה שנים שטרחה ובדקה, פריט-פריט, את העלות של כוכבות הסדרה.
ושאלה אחת שלא הבנתי בה את החשבון:
שכר המינימום במדינת ניו-יורק הוא 7.15 דולר לשעה (שכר המינימום הפדרלי הוא רק 5.85). כלומר, מי שעובד משרה מלאה יקבל 1230 דולר בחודש. אם הוא צריך לקנות מדים על חשבונו – 1530 דולר בערך. מי שעובד כמלצר מקבל שכר מינימום נמוך יותר לכאורה, אבל רק בתנאי שהטיפים משלימים לו בפועל מעל למה שמקצצים לו.
עכשיו, שכר הדירה הממוצע לדירת סטודיו באסטוריה נע בין 850-1100 דולר נכון לאמצע 2007, ולדירה עם חדר שינה אחד (מקובל אצל הרבה אמריקאים לקרוא לדירה כזו '2 חדרים', אז אני הולך אחרי מספר חדרי השינה) – 1000-1300 דולר.
אני פשוט לא מבין איך משכר של פחות מ-1200 דולר לחודש את מצליחה לממן את כל זה.
אנשים אוהבים לקטר והלקטנן
אתה יודע, כל פעם שאני פוגשת פה בחורה ישראלית (או אפילו בחורות זרות ממקומות אחרים) סקס והעיר עולה לשיחה. ותמיד-תמיד-תמיד, הן אומרות "יא אללה, הייתי בטוחה שכל הסקס והסיטי הזה מוגזם ומופרך לאללה. אבל אז באתי הנה, והתחלתי לעבוד ולשהות עם אמריקאיות, ו-אמא'לה! זה אשכרה מציאותי אצלן!"
ככה שאפילו שכל מיני אנשים שאשכרה גרים במנהטן נהנים ללהג ולהגיד כמה שכל הסקס והעיר הזה מופרך, לאדם הממוצע שאין שום סיבה לרצות שזה יהיה אמיתי (רב הבחורות שאני מדברת עליהן סולדות מהקטע הזה, ולא מוקסמות ממנו. הן אוהבות את זה רק בתור טלויזיה, לא בתור משהו שיכול להיות מציאותי עבור מישהו אחר).
יודע מה לא מציאותי בסרטים וסדרות אמריקאים?
שכל הגיבורים הם לא רק שנונים, אבל סרקסטיים (זה מה זה לא פיסי. למצוא אמריקאי שיגיד דברים שמקבילו הבדיוני היה אומר זה יותר קשה מלחזור מהמתים.
שנית, שהניצבים בסרטים וסדרות נעורים גם הם נעים בין מידות נורמליות (38-44) לאנורקטיות (30-36?), בעד שאלא אם הסרט/סדרה מתרחש בניו יורק, אל איי או אולי שיקגו – לפחות שמונים אחוז מהקהל צריך להיות בסיכון רפואי בגלל הגודל שלהם.
מפחיד[1].
בקשר אלי, ובכלל – זה מפני שהחיים הם לא שחור או לבן, והם לא סטטיסטיקה. הם הרבה יותר מורכבים מזה.
אבל סאחה על הידע. אתה בהחלט מבן על מה אתה מדבר
[1] הכי מפחיד זה איך לעזאזל אני יודעת את זה, אבל זה לפעם אחרת…
פוסט-פוסט-פוסט-פמיניסטי
הדבר שהרגיז אותי ביותר בסדרה היה שהיא הציגה את עצמה, הוצגה על-ידי משווקיה, ואפילו נתפסה על-ידי הצופים כסדרה פמיניסטית. בפועל, מדובר באחת היצירות הטלוויזיוניות השוביניסטיות ביותר של העשורים האחרונים.
הקיום הנשי האולטימטיבי*
כי "הקיום הנשי האלטרנטיבי" נשמע לי כמו תיאוריה של פמיניסטית פוסט-מודרנית שחזרה מהודו.
כנראה לא שמת לב
שגם בסדרה היא הפסיקה לעשן מזמןןןן (נדמה לי שהיא עשתה זאת עבור איידן, אבל לא חזרה לעשן גם אחרי שהם נפרדו).
לגבי סצינות עירום, אין שום קשר לנטיות מיניות, ואין צורך לפתח תיאוריות "למה דווקא". גם כאן לא היה הבדל גדול לעומת הסדרה. לחלק מהשחקניות (פרקר אני בטוחה, ונדמה לי שגם דיוויס) יש סעיף בחוזה שהן לא ייראו בעירום, נקודה. ראינו אי פעם בסדרה את הציץ של קארי? לא. לעומת זאת ראינו גם ראינו חלקים מגופן של ניקסון וקטרל בעבר (או ליתר דיוק, לא בהכרח ראינו, כי לרוב דואגים לכסות את האזורים האסטרטגיים עצמם) גם בסדרה כמו בסרט. יכול להיות שהדחקת?
קארי תמיד הייתה ילדה קטנה שמרוכזת בעצמה. התיקים ורבים מהבגדים *תמיד* היו מכוערים (גם ב"השטן לובשת פראדה" התיקים היו איומים בעיניי, אך עוררו קריאות התפעלות מדמויות הנשים בסרט). אבל מה אני מבינה… נשגבת מבינתי הסגידה לתיקי מעצבים בפרט ולתיקים בכלל. רוב הזמן אני מסתובבת בעיקר עם תיקי גב, גם כשאני לא בלימודים, פשוט כי הם גדולים ונוחים. יש לי תיק אחד שחור פשוט שאתו אני יוצאת בערב (גם לו יש רצועות כך שאפשר לתלות אותו על הגב; אני לא יכולה לסבול תיקים שחייבים להחזיק ביד כל הזמן, זה כ"כ לא פרקטי!) וזהו.
אם נעזוב לרגע את עצמי ונחזור לסרט צדק רד כשאמר שהסרט הוא כמו פרק אחד ארוך בסדרה. אפשר להתווכח עד כמה הוא טוב, האם העלילה מוצלחת והבדיחות מצחיקות (הסדרה עצמה תמיד הייתה בעיניי סוג של דרמה קומית, היא לא "סיטקום" ולא ראיתי שצוחקים מולה כ"כ הרבה), אבל כמעט כל מה שאת מתלוננת עליו היה, ממש ככה, כבר בסדרה (לטוב ולרע). הסרט לא חידש דבר.
אני דווקא זוכרת את עצמי שואגת מצחוק מול הסדרה
ממה? (אני באמת שואלת)
היו שם בדיחות פה ושם, אבל כאמור, לא היו פאנצ'ים כל דקה כמו ב"חברים", נגיד. רוב הזמן היו לכל היותר סיטואציות קומיות. אני חייבת לציין שגם בתקופה שצפיתי בסדרה עם אנשים נוספים, לא ראיתי שאגות צחוק סביבי. נחמד, משעשע לפרקים, פה ושם באמת מצחיק, אבל ברמה של שאגות? באופן קבוע? מוזר לי.
שמעי, התשובה היחידה שלי לזה היא (עדיין):
את לא זוכרת נכון. 'סקס והעיר' היתה סדרה קומית, ובפרקים הטובים יותר בהחלט היו פאנצ'ים כל חצי דקה. לא סיטואציות, פאנצ'ים.
אם זה היה רק הזיכרון שלי, ניחא; אבל:
א. חשבתי כך גם בזמן אמת (זו לא תובנה מאוחרת בדיעבד).
ב. אני מכירה אנשים נוספים שמחזיקים בדעה הזו, בפרט כאלה שלא ממש מבינים למה הסדרה הזו מוגדרת כ"קומדיה" ולא כ"דרמה קומית" (מלבד העובדה שהפרקים קצרים יותר).
ג. כשאני אומרת צפייה עם אנשים נוספים, לא מדובר במשפחה, אלא בשותפות למעונות וסטודנטים במועדון בטכניון. זה לא שאנשים ישבו קפואים כמו זומבים, ודאי שצחקו פה ושם, אבל פרצי צחוק תכופים ורמים כמו שהיו מול סיטקום מוצלחת לא היו שם.
ד. נניח שהיו פרקים טובים במיוחד עם הרבה פאנצ'ים, מה האחוז הכולל שלהם מתוך כל פרקים הסדרה?
ובכל זאת, למקרה שהסניליות פשוט מחקה לי את התאים הרלוונטים במוח… אשמח לרענן את הזיכרון ולקבל דוגמה לפרק "מהטובים יותר" שבו אכן יש פאנץ' כל חצי דקה (לאו דווקא מספר או שם של פרק, אפשר תיאור עלילה קצר ואני כבר אמצא לבד).
אני נאלץ לצדד בטריליאן
גם אם היו פרקים מוצלחים במיוחד עם פאנצ'ים שעפו לך מהמסך כל חצי דקה, עדיין רוב הסדרה היתה דרמדיה עם הרבה רגעים קומיים של סיטואציות קומיות ופחות פאנצ'ים. לא שלא היו וואן-ליינרים, אבל הם לא היו העיקר. זכרון הצפיה שלי הוא בעיקר חיוך דבילי וצחוקים בריאים פה ושם. או במילים אחרות: לפמילי גאי אין סיבה לדאגה.
אפשר לומר הרבה דברים על הסרט,
אבל לא מצחיק?
בטוח שהיינו באותו הסרט?
לצטט את הבדיחה הכי גרועה בסרט זאת ממש לא חוכמה. היו שם המון בדיחות קורעות ולמען האמת, הסרט היה מצחיק הרבה יותר מפרק ממוצע של הסדרה.
אהבתי מאוד את הסדרה, אהבתי את הסרט אפילו יותר ואני ממליץ לכולם. ואני גבר.
תן דוגמה לבדיחה טובה.
תן דוגמה לבדיחה טובה.
הסרט אכן היה משעשע.
לא מעט גיחוכים יצאו ממני במהלך הסרט.
נתת אחלה דוגמאות
קצת שיעורי בית!
קודם כל, אם אתה מתעקש לכתוב ביקורת על אחד הסרטים שהוא קודם כל מדבר על אופנה ואח"כ על כל השאר כדאי שתעשה שיעורי בית.
התיק ההוא, המכוער, של המעצב שונטאל דה וואטבר כדבריך הוא תיק של מעצב העל לואי ויטון, שאולי מעצב את התיקים/הנעליים/הבגדים לא הכי "יפים" במונח הקלאסי של המילה אבל הם מייצגים משהו שהוא מעבר לאופנה, זה נקרא יוקרה.
עצם זה שאפילו לא טרחת לזכור שם הוא אחד ה-שמות המובילים בעולם האופנה רק מראה שלא היית צריך לכתוב את הביקורת על הסרט.
כדאי שתבין משהו, סקס והעיק הגדולה סובבת סביב אופנה בדיוק כמו שהיא סובבת סביב סקס.
המעצבים שאתה כל כך מזלזל בהם (וטוען שהוכנו כפרסומת בוטה) הם לב ליבה של הסדרה (והסרט), כיוון שלא ראית כל פרק ופרק בסדרה אז אני אגלה לך סוד קטן, תמיד תמיד תמיד אמרו את כל השמות של המעצבים, כי אם לא אומרים את השם של המותג אז הוא לא שווה כלום.
רוב הנשים הממוצעות בעולם לא ידעו להבדיל בין פנדי לג'וצי, ולכן הסדרה באה להגיד להם בדיוק מי שייך למי.
כל השקיות עם הלוגו של המעצבים, השמות שנזרקים באוויר, זה חלק מהקסם של ניו יורק והסדרה.
חצי מהנשים שצופות בסדרה חולמות על היום בו הן יוכלו לספר לחברה שלהם שיש להם תיק של שנאל ומגפיים של וארסצ'ה ושמלת חתונה של וויויאן ווסטווד היא בערך שווה לאורגזמה תמידית.
ולמה? כי ככה.
כי זה מה שעולם האופנה של ההוט קוטור (העליתה) מוכר לנשים מסביב לעולם, חלומות, פנטזיות והרבה שמות של מותגים.
אז יכול להיות שהסרט היה בעיניך בינוני ולא מספק (מה שלדעתי הוא דווקא היה חמוד, מעניין, עצוב, מקסים ושונה לגמרי ממה שציפיתי) אבל אם כבר אתה מרשה לעצמך לסקר את הסרט האייקוני הזה, אולי כדאי שתעשה קצת שיעורי בית קודם.
מצטער, לא יכול לעשות את המעט הזה
אני מזלזל בתעשייה הזאת. אני יודע שהיא קיימת, והסרט אולי מייצג אותה נאמנה, ולכן, כמו שאמרתי, המחשבה שהוא יכול להוות מודל לחיקוי היא מבחילה. אם הסרט היה מציג הקרבת קורבנות אדם, גם זה היה מגעיל, ולא נראה לי שהייתי משנה את דעתי רק משום שזו נורמה מקובלת בתרבויות מסוימות.
מצטער, לא יכול לעשות את המעט הזה
אין לי בעיה עם הדיעות האישיות-פוליטיות שלך
אבל אולי בגלל שאתה כל כך סולד מתעשיית האופנה היית צריך להמנע מלכתוב ביקורת על סרט שהוא סובב אופנה.
אתה בא לכתיבה עם אנטי ברור סביב כל העניין וזה משתקף בטון של כל הביקורת שלך ולכן אני חושבת שאתה לא אובייקטיבי כלפי הסרט ולא מייצג את קהל היעד של הסרט ולכן כל מי שכן רוצה לראות את הסרט יקבל רק וייב שלילי מהביקורת שלך.
אני מודה שהסרט רחוק מלשקף את הגיאונות שבסדרה עצמה, אבל עדיין אחרי הכל מדובר בסרט חמוד שמעריצי(לייתר דיוק מעריצות) הסדרה יהנו ממנו מאוד.
וכל חובבי האופנה גם יוכלו לשטוף את העיניים בעשרות מותגים.
אז אולי להבא, תמנע מסרטי אופנה למינהם.
אני בטוחה שיש ג'אנרים שיותר מתאימים לדיעות שלך ולסגנון שלך שלא יעליבו ויפגעו בקוראים.
את הפסקה הראשונה קראת?
חשבתי שהבהרתי מראש שאני לא כשיר לכתוב על הסרט מתוקף היותי גבר, סטרייט ובעל מספיק שכל ישר כדי לא להוציא הון על דברים מכוערים בגלל שכתוב עליהם שם כלשהו – ולכן כל מי שחושב שעצם הרכב הכרומוזומים שלי פוגע ביכולתי להיות "אובייקטיבי" לגבי סרט כלשהו מוזמן לעבור לביקורת הבאה. ובהמשך אפילו נדמה לי שגם הבהרתי שאני בעצמי אחד ממעריצי הסדרה, אז כנראה שזה לא לגמרי נכון שמעריצי הסדרה ייהנו מהסרט מאוד.
שניה, רגע, מה קורה פה? אני מקבל פלאשבק. אני מוצף בתמונות מטרידות מעברי. גברים ערומים למחצה… מעריצים שפוסלים את דעתי… חי פייר קארדן! זה '300'! 'סקס והעיר' הוא בעצם '300' לנשים! כמו שמעריצי '300' החליטו שכל גבר חייב לאהוב את הסרט, אחרת הוא קוקסינל, וברור שלונג ג'ון לא אהבה אותו כי היא בת, עכשיו מעריצות 'סקס' פוסלות את דעתי כי אני גבר. אני מניח שבהמשך יגיעו אלה שיטענו שכל אישה אוהבת את הסרט, ואם לא, אז היא לסבית, או משהו.
אולי בפעם הבאה (ובבקשה לא להרוג אותי)
אולי בפעם הבאה, אם יש סרט כל כך קיצוני בקהל היעד שלו כמו '300' או 'סקס והעיר', שווה שיבקר אותו מישהו מתוך קהל היעד? במיוחד אם הביקורת היא שלילית?
אני יודע איך מה שאני כותב נשמע, אבל חייבים להכיר בעובדה שיש סטיגמות, ושנסיון להתעלם מהן רק גורר פסקאות פתיחה מלאות בהתנצלויות, ותגובות שעוסקות בכותב יותר מבסרט.
באמת נראה לך שזה יעזור?
אם בחורה תקטול את הסרט – גם היא תהיה לא בסדר (איך? לא יודעת. לא מספיק בחורה, לא בחורה מהסוג הנכון, אישה ששונאת נשים, בעיה למצוא בעייתיות?). הבעיה עם קהל פנאטי היא שכל ביקורת שלא תהיה חיובית, תהיה לא חיובית בגלל שמשהו לא בסדר *במבקר* – הסרט הרי מושלם (הממ. רק אני מרגישה שאני מתחילה לחזור על עצמי?). אם נתחיל להיכנע לתכתיבים, אפשר פשוט לפרסם רק ביקורות חיוביות וזהו, לפחות לכל דבר שיש לו X מעריצים קולניים ומעלה.
הבעיה היא לא שהביקורת היא שלילית
אלא שהיא שלילית בגלל שיקולים לא רלוונטיים. ראיתי את הסרט, ואני מסכימה שהוא לא טוב, אבל לא מהסיבות אותם רד ציין. אין שום קשר בין עודף מותגים ופרודקט פלייסמנט לבין תסריט גרוע. רד בחר משום מה שלא להתמקד בתסריט הגרוע.
אוכל בשרי יכול להיות טעים או לא טעים, אבל אני לא רואה סיבה הגיונית לשלוח מבקר צמחוני לכתוב על מסעדה בשרית.
יש לי רעיון יותר טוב
מה עם להקים אתר ביקורות קולנוע לאנשים שאוהבים סרטי אקשן וקומדיות מטופשות?
סליחה, מה קהל היעד של '300', לדעתך?
חובבי סרטי אקשן? לונג היא כזאת, בכל רמ"ח אבריה.
ואם ב"קהל יעד" התכוונת למין של המבקרים – כלומר, שנסווג אנשים לא לפי תכונות האופי וההעדפות שלהם אלא לפי מה שיש או אין להם בין הרגליים – אז לא, זה לא יקרה, אף פעם לא, No, נייט, אין שום סיכוי בעולם.
כל פעם מחדש אני נזכרת למה אני מרגישה כאן כל כך בבית. אתם בסדר אתם.
השתדלתי מאוד לא להכעיס/להעליב
ברור שמגדר/מוצא/דת/העדפה מינית לא מגדירים באמת מי הבנאדם, אבל אני לא מתכוון לסווג אנשים, אלא למנוע תלונות פוטנציאליות ולהגדיל את הסבירות שקוראים יזדהו עם המבקר ויילכו/לא ילכו לסרט לפי ההמלצה. ושוב, מדובר רק בסרטים שמוכוונים לקהל יעד מסויים באופן קיצוני (כשאני אומר קהל יעד, אני לא מתכוון לצופים בפועל, אני מתכוון למי שהיוצרים חשבו שימלא אולמות. זה שיש לא מעט נשים חובבות אקשן לא משנה את העובדה שהיוצרים כנראה בנו יותר על הקהל הגברי.)
אני מבין שלהתחשב בדעות קדומות של אנשים מרגיש כמו כניעה, אבל לדעתי זה משתלם כי מקשיבים לך יותר ככה.
ובקשר לכתבה השלילית בוויינט, ברור שתמיד יהיו אלה שיצאו נגד ביקורת שלילית. מה שאני אומר זה פשוט לתת להם פחות תחמושת.
צריך היכרות עם הדמויות כדי להבין את האירוניה
רד "לא כשיר" לבקר את הסרט כי הוא נופל תחת התגים "גבר", "סטרייט" וכו' – אבל הוא בדרך כלל יודע טוב מאוד לפרגן לסרטי נשים בתנאי שהם עשויים טוב ולא מעליבים את האינטלגנציהץ
לונג באופן דומה אוהבת סרטי אקשן – אבל רק את הטובים.
התיוג שלהם כ"גבר" או "אישה" הוא האירוניה. כי הרי יש מכל וכל בכל קבוצה.
את הפסקה הראשונה קראת?
קראתי את הפסקה הראשונה, קראתי את כל הביקורת, אפילו כמה פעמים.
זה שאתה גבר, סטרייט וחובב של הסדרה לא משנה את העובדה שקטלת מהשניה הראשונה את כל מה שהסדרה והסרט מייצגים.
אני לא יודעת אם שמת לב, אבל חצי מהקסם של הסדרה זאת ההתעסקות המאסיבית באופנה ומותגים.
אני לא קבעתי את החוקים פה, אלא רק ציינתי שעדיף שכותב יותר אובייקטיבי יעשה סקירות לסרטים מסוג זה.
ואם כבר 300, אני מאוד אוהבת את הסרט, ואני לא בחור, אז האנלוגיה שלך דיי מוזרה לי.
ההשוואה היא לא בין הסרטים, היא בין התגובות לביקורת.
מעריצי שני הסרטים טענו שהסיבה שהביקורת קוטלת היא לא כי, חלילה, משהו בסרט הפריע למבקר/ת וזה לגיטימי, אלא כי המבקר/ת לא שייכ/ת למין הנכון, ואם רק הוא היה בחורה והיא היתה גבר-גבר, הם היו יודעים שהסרט משהו-משהו.
אובייקטיבי? את רצינית?
אין דבר כזה מבקר קולנוע אובייקטיבי. אני מציע דבר כזה: למה שלא תכתבי ביקורת על הסרט בעצמך? אם לא בעמוד הראשי של האתר, פרסמי אותה בתור תגובה. אם נעשה כאן עוול כפי שאת טוענת, הנה ההזדמנות לתקן.
אגב אני חושב שהביקורת מצחיקה עד דמעות (גם אם אני לא בטוח בצדקתה, כיוון שטרם צפיתי בסרט).
אובייקטיבי? את רצינית?
אני כבר כתבתי ביקורת לסרט באתר אחר (באופן פרטי).
גם אני קטלתי יחסית את הסרט.
גם אני חשבתי שנגרם עוול לדמויות של הסדרה.
וגם אני חשבתי שהיתה הגזמה של… וול, הכל.
אני לא מתכוונת לשים כאן את הביקורת שלי, כי אני לא רואה צורך בכך, אני לא מחפשת תגובות למה שאני כותבת, אני עושה את זה בשביל הכייף.
וגם אם מישהו לא היה מסכים עם הסגנון כתיבה שלי, לא הייתי לוקחת את זה כל כך קשה כמו שאנשים פה קמו להגן על רד.
הוא היחידי מכל המגיבים כאן שענה לי בצורה ישירה ולעניין ולא ניסה להתנגח איתי.
למה לא? אני הייתי שמחה לקרוא אותה
ואני בטוחה שאני לא היחידה.
תודה (-:, אני הולכת לקרוא...
ביקורת היא לא אובייקטיבית ולא יכולה להיות.
ביקורת היא סובייקטיבית. היא מביעה את הדעה של הכותב. אם היא לא עושה את זה, היא ביקורת גרועה.
יש משהו בזה שמבקר צריך לאהוב או לפחות לסבול את הז'אנר של הסרט שהוא מבקר. מי שמראש יודע שהוא לא סובל סרטי אקשן (כמו רבים מהמבקרים המיינסטרימיים) הוא לא מבקר טוב של סרטי אקשן. אבל זה לא המקרה כאן: אין לי שום דבר עקרוני נגד קומדיות רומנטיות, נגד סרטים על אופנה ('השטן לובשת פראדה' היה נחמד) או אפילו נגד 'סקס והעיר' – עובדה שאת הסדרה אהבתי. אבל את הסרט *הזה* שנאתי. מה שאת טוענת זה שאני לא מתאים לסקר את הסרט כי לא אהבתי אותו. אז לא, זה לא עובד ככה: לא חייבים לאהוב סרט כדי לבקר אותו. ביקורות שליליות קיימות.
הדמיון ל'300' הוא בטיעונים שמעריצי הסרטים משמיעים: אם מי שכתב על הסרט לא אהב אותו, זה בגלל שהוא אישה/גבר/הומו/קוקסינל, וזה הופך אותו ל"לא אובייקטיבי".
ביקורת היא לא אובייקטיבית ולא יכולה להיות.
זה לא שאני לא מסכימה עם מה שאתה אומר, ואני כן חושבת שאתה יכול לשנוא את הסרט אפילו אם בא לך, אבל בסך הכל אם זה היה "מהסיבות הנכונות", אם שנאת את הסרט בגלל שכסרט בזכות עצמו הוא היה גרוע אז סבבה, אבל אתה בעצמך אמרת שאתה סולד מכל הקונספט המרכזי של הסרט ולכן לא היה בכלל מצב שתאהב את הסרט למרות שחיבבת את הסדרה.
זה כמו שילד ילך לראות סרט של הרובוטריקים אבל הוא מתעב טכנולוגיה מתקדמת.
אני כמובן מקצינה את הדוגמא אבל אני מניחה שהבנת.
הבעיה היחידה שהיתה לי היא הנימה שבא כתבת את הביקורת ולא עצם זה ששנאת את הסרט.
לאורך כל הביקורת נדף ריח חזק של בוז מצידך, ואם זה בלכתוב בכוונה שם של מותג לא נכון (תוך ידיעה מוחלטת מהו השם האמיתי של המעצב) ועד קטילה של כל אלמנט מסחרי/אופנתי בסרט.
זה מה שהפריע לי יותר מהכל.
כי זה לא משנה אם אתה גבר/אישה שהולך לסרט, זה הכל בעניין של ההגשה.
אני הלכתי לסרט עם החברה הכי טובה שלי והיא שנאה את הסרט, והיא דווקא חובבת אופנה ושל הסדרה, אבל אם היא היתה כותבת ביקורת היא היתה רושמת מה לא היה בסדר בסרט נקודתית ולא מתחבאת מאחורי הסלידה שלה מעולם האופנה.
הסלידה שלי מהערצה עיוורת למותגים
(ולא מעולם האופנה) היא רק חלק קטן ממה שנאמר בביקורת, שמכילה גם התייחסויות לנקודות רבות אחרות בסרט.
הסלידה שלי מהערצה עיוורת למותגים
כמו שאמרתי, לא היתה לי בעיה עם ההתייחסויות האחרות לנקודות בסרט, הפריע לי נקודתית הגישה כלפי עולם האופנה.
בוא פשוט נסגור את הדיון הזה בלהסכים שלא להסכים.
סליחה, אבל רד כשיר לבקר את הסרט בדיוק כמו כל אחד אחר
איזה מין הגיון מעוות זה שרק אנשים שמבינים באופנה יכולים לבקר סרט על אופנה? ומה עם סרטי מדע בדיוני? רק מדענים יכולים לבקר אותם? ואפוסים הסטוריים רק על ידי הסטוריונים שמכירים כל פיפס בתקופה המדוברת?
סרט הוא סרט טוב או סרט רע ללא קשר לנושא שעליו הוא מדובר. עיצוב דמויות, סיפור, בימוי הם לא דברים שאפשר לשכוח כשמדברים על סרט שדן בנושא מסוים, אופנה או לא.
אגב, היחס שלי לאופנה הוא די דומה לזה של רד, ובכל זאת מאד אהבתי את "משהו ללבוש" של רוברט אלטמן שהעמיד גם הוא במרכזו את עולם האופנה. אפילו את "השטן לובשת פראדה" (ועד שראיתי את הסרט אפילו לא ידעתי שפראדה הוא מותג אמיתי) מאד חיבבתי. כי היו שם סיפורים שלא זלזלו בקהל הצופים/צופות שלהם.
מה שאת אומרת, בעצם, הוא שכשהולכים לראות סרט "בנות" מסוג "סקס והעיר הגדולה" צריך להשאיר את המוח בחוץ ולשכוח מדברים בסיסיים שאנו מצפים מכל סרט אחר. אני לא יכול לחשוב על אמירה יותר שוביניסטית ומזלזלת מהאמירה הזאת.
וכל זה עוד לפני שאפילו ראיתי את הסרט.
קצת פחות מכל אחד אחר, לדעתי.
הטענה שמבקר צריך להבין את הנושא בו עוסקת היצירה שהוא מבקר (המממ, דז'ה וו), וידידתה המוקצנת, שמבקר צריך לאהוב את הנושא האמור, אינן מקובלות עלי.
אבל רד *מתעב* את תופעת המותגים. הוא הבהיר זאת בתגובות שלו לניצן (אם כי לא בביקורת עצמה). נניח שקיים מבקר סרטים ששונא, אבל שונא, מזון עילי ואת תרבות המסעדות והשפים הקשורה למזון כזה – האם היית שולח אותו לבקר את 'רטטוי'? האם לא קיים סיכוי שהוא יהיה כל-כך נגד הסרט מראש שהוא לא יוכל לראות שום דבר חוץ מאשר את להט שנאתו?
אני לא בטוח שאני מסכים עם הטענה של ניצן – אני עדיין חוכך בדעתי – אבל אי-אפשר לפטור אותה כ"הגיון מעוות" וכאמירה "שוביניסטית ומזלזלת". זה גם לא מנומס במיוחד, אבל זה כבר משהו אחר.
לא רק רד.
גם אני חש זלזול די עמוק לתופעת המותגים באשר היא (ולא רק בתחום האופנה). ובכל זאת זה לא הפריע לי להינות ולחבב את "השטן לובשת פראדה", או "משהו ללבוש" (שהוא בכלל סרט נפלא בעיני), למרות שהעמידו במרכזם את התופעות הללו.
ובנוגע לאותה אמירה שוביניסטית ומזלזלת: מצטער. אבל ברגע שמשתמע מהדברים (ונדמה לי שזה מה שמשתמע) שרק בנות מסוג מסוים וגברים לא סטרייטים יכולים לחבב/לבקר סרט מסוג מסוים וכל אחד אחר אינו כשיר לעשות זאת, אני חושב שיש פה זלזול עמוק דווקא באוכלוסיה שאמורה לחבב את הסרט הזה, אליבא הכותבת. כי מה משמתמע מדבריה הוא שאותו סוג של אוכלוסיה זורק החוצה מהחלון כל שביב של שכל ישר ברגע שעל המסך מתחיל מצעד של מותגים ופטפוטי "בנות". כיון שאני מכיר אנשים שאמורים להשתייך לאותה קבוצה מדוברת, אני גם יודע שזה ממש לא כך.
ואם נעשה הקבלה לז'אנרים אחרים אני יכול לומר לך שכחובב גדול של סרטי מד"ב אני לא מאבד כל שמץ הגיון ברגע שעל המסך מופיעה חללית ענקית. איכשהו, אני גם רוצה שיחד עם אותה חללית (אורזמתית ככל שתהיה) יגיעו גם סיפור, תסריט, משחק, בימוי, כל הדברים האלה שמרכיבים את הדבר הזה שעבורו אנו הולכים לקולנוע. ואני גם לא חושב שמי שאינו חובב "הארד קור" מד"ב אינו כשיר לבקר את הסרט. להיפך.
נדמה לי שהאנלוגיות לא מדויקות.
'השטן לובשת פראדה', ובוודאי 'משהו ללבוש' הם סרטים מודעים לעצמם, שמעבירים, בעצמם, ביקורת מסוימת על התופעה. זה אינו המצב ב'סקס והעיר הגדולה' (אני מנחש לפי הסדרה, כי את הסרט לא ראיתי).
רד חושב שתופעת המותגים היא מבחילה. סרט שמציג אותה כמשהו לגיטימי יגרום לו, נו, לבחילה. זהו מצב בעייתי ומסוכן לכתוב בו ביקורת, במיוחד אם הביקורת האמורה אינה עוסקת בצורה רלפקסיבית בתחושת הבחילה, אלא מניחה שהתופעה עצמה, אובייקטיבית ובצורה מוחלטת, היא מבחילה.
זה, אני מדגיש, אינו המצב בביקורת כאן, שהיא לגיטימית לחלוטין, ועוסקת באלמנטים מוסריים וקולנועיים. אבל בתגובות התברר שרד היה, אכן, מוטה מאוד כנגד אלמנט שניצן טוענת שהוא מרכזי באהדה לסרט. ניצן אומרת שבגלל התגובה העוינת של רד לאלמנט הזה, היכולת שלו לבקר את האלמנטים האחרים (סיפור, תסריט, משחק בימוי וגו') נפגמה. היא לא אומרת שברגע שהאלמנט הזה נמצא בסרט היא עצמה לא מצפה לשום דבר אחר (הטיעון שאתה מייחס לה).
הטיעון הזה – ורק הטיעון הזה, כי ניצן העלתה כמה טענות אחרות שהיו לגיטימיות הרבה פחות – נשמע לי די הגיוני.
אז זהו. שלא.
על עצמי אני יכול להעיד (ורד כתב דבר דומה על עצמו, למרות שאיני יכול לדבר בשמו) שחיבבתי מאד את הסדרה הטלוויזיונית. למעשה ראיתי אותה שבוע שבוע במשך כמה עונות רצופות. ואיכשהו שם, זה נראה בסדר גמור. גם מצעד המותגים. רד העיד על עצמו שהוא חיבב את הסדרה וצפה בחלקים ממנה, כך שאותה סלידה שיש לו ממותגים לא באה לידי ביטוי כשצפה בסדרה עליה מבוסס הסרט. אז אולי זה בכל זאת היה משהו בסרט?
ובמאמר מוסגר: אני כמעט מתפתה ללכת ולראות את הסרט רק כדי לראות במה מדובר. אבל כנראה שאחכה לדיוידי.
בוודאי שהיה משהו בסרט - רד כתב על זה באריכות.
כאמור, הביקורת של רד מעלה טיעונים לגיטימיים. תחושת הדחייה המוחלטת שלו מאלמנט מרכזי בסרט (מרכזי יותר מאשר בסדרה), יחד עם זאת, מטילה מידה של ספק בלב הקורא לגבי הבסיס האובייקטיבי של אותם הטיעונים.
אבל אנחנו סוטים מהעיקר: אמרת שהטענה של ניצן אינה לגיטימית (ואפילו טענת את זה בלהט). אני מסכים שבמקרה הזה, היא כנראה אינה לגיטימית. אבל האם אתה לא מסכים שיש בה אמת עקרונית כלשהי?
לא יודעת. אני נהנית מ-24 למרות שאני סולדת מהמסר שלה.
וכשאני אומרת סולדת, אני מתכוונת *סולדת* – הסדרה הזו, מבחינה אידיאולוגית, מזעזעת ומחרידה ברמות בלתי רגילות. מבחינת הקצב, המשחק, וההרגל שלי לצפות בה, לעומת זאת, אני נהנית ממנה עד לגג. אז זה אפשרי.
ברור שיש נקודה שממנה והלאה מישהו כל כך לא אובייקטיבי שהוא לא מסוגל לראות מעבר לשנאה – אבל אני חושבת שהנקודה הזו רחוקה מהביקורת הזו מרחק ניכר.
טוב, ברור שזאת בעיה, וכבר היו על זה הרבה דיונים כאן
בעבר: ביקורות קולנוע סטנדרטיות נוטות להתמודד עם הפן האסטתי של הסרט הנתון ולא עם הפן האידאולוגי ו/או האידואולוגיה המובלעת שלו. אבל כמו שלא מקובלת עלי הטענה שביקורת מחויבת במשנה פוליטית סדורה המשמנת את גלגלי הניתוח שלה, אני מתקשה לקבל את הרעיון שמבקר צריך להתנזר מכתיבה על רקע חוסר הסכמה אידאולוגי עקרוני. כמובן שזה מעצבן כשזה נוחת בשדה הרגישות שלך – אני, למשל, מתעצבן ממבקרי מוזיקה ישראלית שקוטלים אלבומים אינסטרומנטליים כי הם "לא אומרים כלום", ואכן מתחשק לי לכתוב להם שיתעסקו במה שהם אוהבים – אבל כל היופי בביקורת ז'ורנליסטית הוא העובדה שהיא נובעת מקומבינה מאוד סובייקטיבית וספציפית של מטענים אידאולוגיים ותרבותיים, ולא מסתמכת על איזה עיקרון מוביל שאומר "בחן את היצירה ברמה האסתטית ללא פניות ודיעות קדומות" או "השתמש בכלים האקדמיים שרכשת לפירוק ניאו-מרקסיסטי יעיל." זו בסך הכל דיעה של אדם אחד שמגיע מטבעו עם שורה של העדפות אידיאולוגית ואסתטיות באופן בלתי נמנע, ואם הוא כותב היטב, וגם דוגרי ומניח בכנות את ההעדפות על השולחן, זה מגניב, יכול לעורר דיון, ומאפשר לך להסתכל על הדברים דרך העיניים שלו. הידד!
שכנעת אותי.
לא, אני לא מסכים.
בעיני או שהטיעון לגטימי, או שלא. לא יכול להיות טיעון לא לגטימי שיש בו אמת עקרונית כלשהי. כלומר: אולי יום אחד עוד אמצא כזה, אבל עד היום זה לא קרה. גם לא במקרה המסוים הזה.
פרט לזה: ראה את הערתו של גונקל למטה. אני חותם עליה בשתי ידיי ובעיניים עצומות.
קצת פחות מכל אחד אחר, לדעתי.
מסכימה ביותר עם הפסקה האמצעית.
לעניות דעתי הבעייה פשוטה בהרבה
אם רד היה שונא את סדרת הטלוויזיה, אכן היה מקום לדיון (ולטענה) שהוא פסול מלבקר את הסרט (אם כי זה לא היה פוסל ביקורת שלו על אלמנטים ספציפיים בסרט).
הקהל הפוטנציאלי של הסרט מכיל שתי אוכלוסיות: מי שמכיר ואוהב את הסדרה, ומי שלא מכיר אותה. מכיוון שרד שייך לאוכלוסייה זו (קבוצה ראשונה, לטענתו) הביקורת שלו לגיטימית לחלוטין. הוא הלך לסרט כדי להנות. ראה אותו וסבל. העובדה שהוא סבל ממשהו שאחרים היו עשויים לאהוב לא רלבנטית, כל עוד היותו חלק מקהל היעד לא אומרת אוטומטית שהוא צריך לאהוב שיווק אגרסיבי, מותגים וצבע ורוד.
ברור שביקורת שלי לסרט (לא אהבתי את הסדרה) תהייה לא לעניין (אבל אם היא תהייה חיובית, היא תקבל הכשר).
לדוגמא: אם אלך לסרט "בישול מעולם אחר" שמשווק כסרט בישול של טובי השפים ויסתבר לי שזה סרט מדע בידיוני הכולל *גם* בישול בתנאי תת-כבידה של מוצרים דימיוניים דוחים במיוחד, ביקורת שלי, כחובב בישול ושונא מד"ב (לצורך הדוגמא), תביע אכזבה ותהיה לגיטימית.
הסרט שווק כהמשך של הסדרה. מותר ליידע את חובבי הסדרה שהם עשויים להתאכזב.
זאת אכן בעיה פשוטה בהרבה, אבל היא לא זו שדנתי בה.
ספציפית, הבעיה שעסקתי בה היא מה קורה אם מבקר מוצא את עצמו – בלי הכנה מראש – במצב בו שולפים מולו סמרטוט אדום בסרט. האם הוא צריך לפסול את עצמו מלהעביר ביקורת על הסרט בגלל שהסמרטוט האדום עלול לעוות את כלל ראייתו?
השאלה היא בעייתית כשאלה עקרונית – כמו שרני ציין (טוב, כמו שאני בוחר לפרש את רני), זה תלוי במבקר ותלוי בסמרטוט. אבל יחד עם זאת, זו אינה שאלה שניתן לפסול על הסף. התשובה של גונקל מקובלת עלי: אם המבקר ציין במהלך הביקורת שעל הקוראים להישמר, כי המוטיב X המופיע בסרט הוא, מבחינתו, סמרטוט אדום – אזי הוא עשה מספיק.
לדעתי, זה פן אחר של אותה בעייה
אני מוצא ש"אם המבקר ציין במהלך הביקורת שעל הקוראים להישמר, כי המוטיב X המופיע בסרט הוא, מבחינתו, סמרטוט אדום – אזי הוא עשה מספיק" יותר מדי זהה לדברים שכתבתי, (מבקר השייך לקהל הפוטנציאלי של הסרט, שלא נהנה בגלל X כותב ביקורת בה הוא "מיידע את חובבי הסדרה שהם עשויים להתאכזב").
אם אין וויכוח, אני אחזור לעבוד.
הבעיה שלי היא עם הטיעון ''הוא לא אובייקטיבי''.
נכון, וגם מעריצות הסדרה אינן אובייקטיביות. אז מי בדיוק מתאים לבקר את הסרט, חוץ ממני, שכיוון שלא אכפת לי כהוא זה גם לא אלך לראות אותו?
סליחה, אבל רד כשיר לבקר את הסרט בדיוק כמו כל אחד אחר
לא אמרתי שרד צריך דוקטורט באופנה, האמת שהוא לא צריך לדעת אפילו שם אחד מכל המעצבים בסרט, אבל יש הבדל בין לא להכיר את התחום לעומק לבין להביע בכזאת בוטות את הסלידה ממנו.
תאר לך שאתה מעריץ של שר הטבעות, ומי שכותב את הביקורת אומר משהו בסגנון של "פרודו וחבריו הגמדים, הוביטים, נו מה זה משנה, הכל אותו דבר, הם כולם נמוכים גם ככה"
כשכותב ביקורת מגיע עם כזאת דיעה קדומה על הנושא המרכזי של הסרט, זה יתבטא בכתיבה וזה פשוט מזלזל.
סליחה, אבל רד כשיר לבקר את הסרט בדיוק כמו כל אחד אחר
הדיון הזה מאוד מעניין, ובמהלכו החלפתי צדדים כמה פעמים.
אני יכולה להבין את הנקודה שלך ואני מסכימה איתך שיש סרטים שזה נכון לגביהם, אבל לא במקרה של הסרט הזה.
הביקורת הזאת כן מיועדת לקהל יעד גדול של הסרט, שאני חלק ממנו, אנשים שממש לא בקטע של מותגי אופנה (כששמעתי שסןלורן מת, התפלאתי לשמוע שמדובר באדם ולא בחולצה) אבל מאד נהנו מהסידרה. היא הייתה מצחיקה ושנונה ולמרות ההתמקדות באופנה הסידרה הציגה את התופעה (ולא סגדה לה) והשתמשה במותגים כדי להציג דברים אחרים.
אחרי סידרה כזאת היה לי יסוד סביר להניח שהסרט גם ידבר אליי, ואני לא חושבת שאני היחידה.
אחרי הביקורת אני יכולה לשייך את הסרט הזה למקום שהוא שייך אליו ואז להתייחס אליו.
אולי היה חסר לאנשים שהביקורת תתמקד בזה שגם יחסית לסרט מהסוג שלו הוא היה לא משהו.
זה כן היה בביקורת, למרות שאולי היה אפשר להדגיש את זה יותר, ובכל מקרה תמיד יש את שאר התגובות שייכסו את זה.
אנא הפרידי בין שני דברים:
1. "אני לא מסכימה עם הביקורת, הסרט דווקא טוב ועוד איך" – לא רק לגיטימי, אלא גם מבורך. אם רוצים לדעת אם לראות את הסרט או לא, מגוון דעות הוא יעיל במיוחד, וחוסר הסכמה מוביל לדיונים, ודיונים זה מעניין.
2. "צריך לשלוח לסרטים רק מבקרים ש*מתאימים* להם ולכן לא יקטלו אותם" – שזה, מבחינתי, מוקצה מחמת מיאוס והיום שבו אני אגמל מההתמכרות שלי לעין הדג. קודם כל כי מסתתרת שם איפושהו הטענה שאם אני אישה אני צריכה לאהוב X ולא יכולה להבין Y, שמרתיחה לי את הדם כל פעם מחדש, אבל בעיקר בגלל שכמו במדע, גם בביקורת צריכה להיות איזו רנדומיזציה – שלחנו אדם לסרט, פשוט כי הוא אדם וזה סרט, והנה התגובה שלו. ברגע שזה הופך להיות "שלחנו אדם שידענו שיאהב את הסרט לסרט, ו – הפתעה! – הוא אהב את הסרט", כל עניין הביקורת מאבד לחלוטין כל שמץ של משמעות.
אני לא מנסה לריב ולא פוסלת את זכותך להחזיק בדיעה משלך, אני מנסה להבהיר טיעונים בעלי משמעות. הבעיה מעולם לא היתה בזה שלא נהנית מהביקורת או בזה שכן נהנית מהסרט, היא אך ורק בטיעון שלא לגיטימי שאדם יבקר את הסרט כשהוא לא בקטע של מותגים (/בחורה / גבר / לוחם / גיק / סטרייט / הגדרה אחרת).
אנא הפרידי בין שני דברים:
אני מסכימה עם הטיעונים שלך
לרוב לא משנה לי מין הכותב בהתאמה לז'אנר אבל אחרי שקראתי את הביקורת הזאת שיניתי את דעתי.
וכן, אני חושבת שהסרט אומנם לא מדהים אבל הוא כן נחמד ומומלץ לצפייה וגם מהווה סוג של קלוז'ר למכורי הסדרה, ואני לא מסכימה עם הביקורת.
סבבה?
מצטער, לא יכול לעשות את המעט הזה
אז בעצם, אם מישהו כותב ביקורת על רוקי, הוא צריך להבין באגרוף, מי שמבקר את קולדמאונטיין צריך תואר בהיסטוריה של ארה"ב ומי שכותב ביקורת על סרט של פיקסאר חייב להבין באנימציה תלת מימדית, לפי העמדה שלך?
אני במקרה הזה עם פיש- אני גם ראיתי לא מעט פרקים מהסדרה ודי נהנתי מהם, אבל כל ההפרזה והתשבוחת של מותג כמותג, ללא כל קשר לעלותו, איכותו, מיקוריותו והאסתטיות שאני תופס בו הינם חסרי ערך, וזה נכון לא רק לאופנה אלא לכל תעשיה אחרת.
מה שעצוב בעיני בסרט הזה, הוא שהדמויות שבו אכן הפכו סופית לקריקטורות נבובות ומעצבנות, אבל אני חייב להודות שזה היה צפוי מקילומטרים.
מצטער, לא יכול לעשות את המעט הזה
חוץ מקארי, כמובן, היא תמיד הייתה דוחה בעיני
מצטער, לא יכול לעשות את המעט הזה
לא כל סרט דורש ידע קודם בנושא בו הסרט עוסק.
בסרט הזה נקודתית, חשבתי שמומלץ לקחת מישהו שלא סולד מעולם האופנה.
זה הכל.
גם את לא מתאימה להגיב על הביקורת,
כי את לא אובייקטיבית כלפי הסרט אלא משוחדת מראש בעד הסרט והז'אנר. לכן, לפי הטיעונים שלך עצמך, עלייך להפסיק את הדיון ולהיעלם מיד.
גם את לא מתאימה להגיב על הביקורת,
אין לי שום כוונה להפסיק את הדיון ולהיעלם מייד.
ואני ממש לא משוחדת בעד הסרט והז'אנר כיוון השטעם שלי בסרטים הוא מאוד מגוון, ורק בגלל שאהבתי את הסדרה ואני מעריכה אופנה אני אהיה עוד יותר ביקורתית בציפיות שלי כלפי הסרט.
אבל את בדיוק מוכיחה את טענתי:
את באה מעמדה משוחדת מאוד לגבי הסרט ("בגלל שאהבתי את הסדרה ואני מעריכה אופנה") וטוענת "זה לא רלוונטי", אבל פוסלת את מי שלא שותף מספיק לעמדה שלך (שכן רד פיש אהב את הסדרה אבל הוא ממש לא מעריך אופנת מותגים), בטענה שהוא משוחד. אבל *לפי שיטתך*, אם היית מחילה על עצמך אותם קריטריונים שאת דורשת מרד-פיש – גם את היית פסולה.
אבל הסרט - והסדרה - מתיימרים לדבר קודם על דברים אחרים.
ברור שאף אחד לא מסתיר את העובדה שיש בהם עיסוק אובססיבי באופנה, אבל יש בהם בהחלט התיימרות של עיסוק בדברים כמו זוגיות, חברות, נשיות (ולא רק זה – אלא אפילו כל מיני סוגים של נשים, כאילו, חחח, כאילו אנחנו לא באות רק בגוון אחד שכל משמעותו הוא חתונה ונעליים, גם אם בצבעי שיער שונים. לא אני לא עומדת בזה, איך מישהו יכול לטעון שזה לא קורע?! חחח, כאמור).
מי שרוצה לראות תצוגת אופנה יכול ללכת לראות ערוץ האופנה – בשביל זה הוא שם (טוב, לא *רק* בשביל זה, אבל לא ניכנס לדיון הזה). אבל סקס והעיר הגדולה בהחלט טוענת להיות יותר מתצוגת אופנה, ואם אי אפשר להבין את הסרט בלי להכיר בעל פה את היררכיית המעצבים, זה לא יתרון – זו בעיה.
אבל זו אינה הטענה.
הטענה של ניצן היא שרד, שעיסוק אובססיבי במותגים לא סתם אינו לטעמו, אלא ממש מרגיז אותו, לא היה צריך לבקר את הסרט הזה – ואם כן, לא על הנקודה הזו.
אבל האמת היא שגם ניצן הסיתה את הדיון – כי הטענה שהופיעה בביקורת (בה, אגב, רד הראה שהוא דווקא יודע מצוין שהתיק היה של לואי ויטון) הייתה אחרת: שמדובר בפרסומת, ושזה לא לגיטימי להכניס פרסומות לתוך סרט עליו שילם הצופה כסף. הטענה הזו עומדת בלי שום קשר ליחס של רד כלפי מותגים, צרכנות או קארי ברדשאו.
אבל זו אינה הטענה.
אני לא הסתתי את הדיון, הדיון הסית את עצמו בסדר גמור גם בלעדי :P
אבל הסרט - והסדרה - מתיימרים לדבר קודם על דברים אחרים.
מה שיפה בסדרה זה שהיא עוסקת במערכות יחסים לצד העיסוק האובססיבי במותגים, יוקרה, אופנה וניו יורק כעיר האורות הגדולה בעולם (טוב, נו, אחרי פריז).
הם מקבילים לכך אחד לאחד
אבל בסרט למשל, הם לקחו את זה צעד אחד קדימה, וכמעט כל בגד וכל נעל שהופיעה בסרט הוזכרה לצד המעצב שיצר אותה.
ניטפוק: ויויאן ווסטווד לא מעצבת שמלות כלה
(למרות שדווקא מתאים לה לעצב שמלה כזו עם ויברטור בילט-אין לאורגזמה תמידית).
נראה לי גם שרוב הנשים מעדיפות שמלות מסורתיות יחסית לחתונה שלהן ו-וויואן וסטווד היא לא בדיוק הכתובת.
ניטפוק: ויויאן ווסטווד לא מעצבת שמלות כלה
אני יודעת שוויאן ווסטווד לא מעצבת שמלות כלה כמקצוע, אבל בכמעט כל קולקציה שלה יש לה שמלת כלה שמוצגת בסוף, אז יש לה כמה שמלות בארון שנכנסות לקטגוריה של כלה.
האמת היא, שדווקא השמלה שלה מכל השאר השמלות שהיו באותה סצינה היתה השניה האהובה עלי…
לא יצא לי אף פעם לראות שמלת כלה בעיצובה
(אבל כמובן שלא ראיתי את כל הקולקציות שלה), זה גם מאוד לא מתאים לפרסונה שלה כמעצבת לעצב שמלות כלה מסורתיות.
לא ראיתי את הסרט כך שאין לי מושג על איזו שמלה את מדברת, אבל השמלה שקים קטרל (סמנת'ה) לבשה לפתיחה בלונדון הייתה שלה, הנה תמונה:
לדעתי זאת שמלה מאוד מכוערת שלא מחמיאה למבנה הגוף של קטרל שהוסיפה חטא על פשע עם סנדלים שגם לא מתאימים לשמלה וגם חותכים אותה בקרסול. הסטייליסט מן הסתם ישן בשמירה.
ויי זמיר. מה מכריחים אותן ללבוש, את הנשים המסכנות?
ועד שסוף סוף אחד לובשת משהו שנראה כמעט סביר, ראיתם מה היא צריכה לאזן על הראש?
מסקנה: אופנת עילית היא בדיחה אכזרית של אלוהים.
גיי וויס, אלוהים גיי?
גם אני אהבתי את השמלה הירוקה שלבשה פרקר (אלכסנדר מק'ווין) והנחתי שהכובע ה- המפ, משעשע, הוא בדיחה על חשבונה של הדמות שהיא מגלמת. גם ניקסון וגם דייויס היו לבושות זוועה לטעמי (אם אפשר לכנות את ניקסון "לבושה").
ויי זמיר. מה מכריחים אותן ללבוש, את הנשים המסכנות?
מסכימה עם כל מילה.
באופן כללי אף פעם לא הבנתי למה תופסים מקארי כזאת כוהנת אופנה, 90 אחוז מהבגדים שלה בסדרה (ובסרט) הם מזעזעים.
והעציץ הזה שהיא שמה על הראש…
טוב.. זה עציץ, אין הרבה דברים חיובים שאפשר להגיד על זה.
לא רק אפנה עילית...
צדק אוסקר ויילד באומרו "Fashion is a form of ugliness so intolerable that we have to alter it every six months."
היתרון באפנה עילית הוא שהיא אכן מתחלפת לעתים קרובות; באפנה "תחתית" המצב הרבה יותר גרוע כשנכנס טרנד עממי הוא עלול להתנחל לזמן רב והוא נמצא בכל מקום, אי אפשר להימלט מהכיעור… (ע"ע כפכפי קרוקס, למשל).
''סקס והעיק הגדולה'' זה יפה...
הסדרה היא *לא* על בגדים ומותגים. זה לא "פרוייקט מסלול" זו סדרה מקושטת באנשים שלבושים יפה ובסיפורים על מותגים כשהמותג משתלב בסיפור (למשל תיקי הפנדי המזוייפים האחוזת פלייבוי, למשל).
מינון הבגדים בסדררה גדל מרגע לרגע וסרט כבר בכלל כולם לבושים בביזאר מתקדם.
בסדרה, רק קארי לבשה ביזאר והיתר התלבשו יפה. מינרנדה כאשת עסקים, שארלוט קלאסי וסמנתה כמו כל יחצ"נית בניו יורק. הבגדים השתלבו בסקדרה ולא הסיטו תשומת לב מהסיפור. עכשיו בכל טריילר שאני רואה הבגדים ממש זועקים החוצה
''סקס והעיק הגדולה'' זה יפה...
בסדרה עולם האופנה היה ברקע של כל השאר.
בסרט לעומת זאת כל השאר היה ברקע של עולם האופנה.
לא ראיתי את הסרט, אבל ראיתי את כל הסדרה
והיא לא סבבה סביב אופנה, והמעצבים לא היו לב ליבה.
הסדרה סבבה סביב מערכות יחסים (ואפשר להוסיף פה כל מיני דברים כגון "הגדרה עצמית", "נשיות בעולם המודרני" וכולי, אבל אני אמנע).
נכון שהדמות של קארי היתה חובבת אופנה מושבעת, ויתכן ששמות המעצבים תמיד הוזכרו, כדברייך, אבל כל זה היה עניין שולי ברקע, ולפעמים תירוץ מסייע לקידום האג'נדות האחרות.
בתור אישה שלא מבינה דבר וחצי דבר באופנה, לא הייתי יכולה להינות מסדרה שזה העניין העיקרי בה, ועובדה שכן נהניתי ובקושי הרגשתי את העיסוק בנושא.
במילים אחרות, לא היה שום צורך להבין או אפילו להתעניין באופנה בשביל להינות מהסדרה, ולכן לא היתה סיבה למישהו להניח שיש צורך בשיעורי בית כאלה לקראת הסרט.
אכן אין שום צורך בשיעורי בית כאלה לסרט.
ולא צריך להתעניין באפנה או להבין בה יותר משהיה צריך בסדרה. אם מסתכלים על הסדרה בכללותה, אז אולי העיסוק באפנה קטן יותר באחוזים, אבל אם לוקחים לדוגמה פרקים מסוימים, אז היו לא מעט כאלה שבהחלט התמקדו באפנה, בתצוגות, בשמות מעצבים ועוד. אני יודעת שיש מעצב נעליים בשם "מנולו" רק כיוון שבמשך פרק שלם קארי יבבה ששדדו לה זוג נעליים שלו (וזו לא הדוגמה היחידה). אז אם מסתכלים על הסרט כעל פרק מסוים בסדרה (ואין סיבה לא לעשות זאת, זה בדיוק מה שהוא, רק ארוך יותר) לא חשתי שום שוני מהותי ביחס לאפנה, באמת שלא. יכול להיות שהזמן שחלף מאז הצפייה בסדרה הקהה אצל חלק מכם את הזיכרונות מהחלקים שלא עניינו אתכם; אבל בעיניי זה חוטא לאמת לטעון שמינון האפנה בסרט מופרז לעומת הסדרה (וזה לא שזה עניין אותי אז, כמו שנחשפתי ליותר מדי שידורים חוזרים ויש לי זיכרון טוב לפרטי טריוויה זניחים).
רק פרסמת ביקורת שלילית על הסרט
ואיב סן לורן מת. אני מקווה שאתה גאה בעצמך.
זה לבד מחפה על מיעוט הבדיחות בביקורת
שוב הוכחה האקסיומה: מבקר כועס = ביקורת נהדרת.
ביקורת מצויינת רד
כמו בימים הטובים.
אני לא יודע מה משמח אותי יותר, העובדה שהסרט גרוע כמו שחשבתי ולכן לא אלך לראות אותו גם אם ינסו ללחוץ עלי, או העובדה שהסרט הצליח (ככל הנראה) מעל המשוער בסופ"ש הראשון, ולכן דפקתי אחלה קופה במשחק ההשקעות של EZ.
ביקורת נהדרת.
אני בעד להוסיף את פסקת הפתיחה כדיסקליימר קבוע – אולי במקום בולט כלשהו באתר.
ובכל מקרה, נראה לי שצריך לזווג איכשהו בין הדיונים בביקורת של 300 לדיונים כאן – הפכים נמשכים, לא? איך, איך לא הוציאו את הסרטים ביחד, שיהיה גם לגברים-גברים וגם לקוקסינלים ונקבות מה לראות בקולנוע? כמובן עם מישהו שימיין אותם בכניסה, שחלילה לא יגיע מישהו לסרט הלא מתאים. איפה משטרת המחשבות כשצריכים אותה?
לעזאזל, הקדמת אותי
מה, 300 הוא לא סרט לקוקסינלים?!
לא, הוא סרט לקקוסינלים
באמת חשבתי על אימה בנושא הזה
גם לי יש פרופורציות: כמה שאני לא אוהב סגידה למותגים, אני מכיר בזה שיש דברים גרועים יותר – לדוגמה, רציחת אנשים וביתורם לחתיכות. אז למה אני לא מתעצבן באופן קבוע על כל סרט אימה, אלא מכיר בזה שאלה הנורמות של הז'אנר, ויש אנשים שזה מה שהם אוהבים לראות?
אבל כשחשבתי על זה גיליתי שגם מסרטי אימה אני מצפה לאותם דברים: סיפור, עניין, הזדהות, מעורבות. ואם אין בהם את זה – הם סרטים גרועים בעיני. ב'המסור' הראשון, למשל, היתה אלימות מחליאה, אבל היה גם סיפור. ב'הוסטל', לעומת זאת, באמת לא מצאתי כלום חוץ מביתור גרפי של אנשים, ולכן לדעתי הוא סרט מתועב ומיותר בדיוק כמו 'סקס והעיר' אם לא יותר. מכוניות מהירות זה דבר מגניב, אבל סרט שיכלול אך ורק מכוניות שנוסעות מהר, בלי איזו עלילה שתצדיק את זה, יהיה סרט גרוע בדיוק כמו סרט שיציג תצוגת אופנה בזמן אמיתי.
העניין השני הוא שסרטי פטיש-מעצבים הם דבר חדש. עד היום לא ראיתי אף סרט כזה (או לפחות לא אף סרט שבו זה היה כל כך בוטה, וכל מה שמסביב – עלילה וכל זה – היה כל כך חלש). מצד שני, סרטי אימה והגעלה – שרבים מהם בהחלט דוחים מוסרית – הם עובדה קיימת, ואין הרבה פואנטה בהבעת גועל מהם בכל פעם מחדש כמו תקליט שבור. אילו הייתי רואה אתמול סרט אימה בפעם הראשונה בחיי, יכול מאוד להיות שהייתי מגיב באותה הצורה.
(ובבקשה, בבקשה אל תספר לנו מה המשמעות של מונחי הפורנו שציינת. אני די בטוח שאני לא רוצה לדעת).
סרטי פטיש מעצבים זה דבר חדש?
נו, אז בכלל מדובר כאן בסדרה וסרט חדשניים ופורצי דרך.
זה לא נכון לומר שהסרט היה מיותר
יצא ממנו ביקורת מצוינת!!
אוי פיש, פיש… אני אוהב כשאתה נותן לרגש לצאת ממך… אולי זה מה שמתכוונים כשאומרים להתחבר לצד הנשי?
נתון מאוד מאוד מעניין מימד''ב
http://www.imdb.com/title/tt1000774/ratings
ולעצלנים שביניכם: הציון הממוצע שהעניקו מצביעים גברים ל'סקס והעיר' הוא 3.3, בעוד הנשים נתנו לו 7.1. פי פעור והמילים נעתקות ממנו. ברצינות, מעולם לא ראיתי כזה הפרש בין המינים.
אגב, הנתונים עבור 300
שהוא לפי תזות רווחות סרט הגברים האולטימטיבי, מראים כמעט שוויון בין המינים, עם יתרון קל לנשים.
http://www.imdb.com/title/tt0416449/ratings
המסקנה הסקסיסטית היחידה שהצלחתי להפיק מהעניין
היא שנשים אוהבות יותר סרטים.
אני צריך לעבוד על הצד השוביניסטי שלי.
לאו דווקא
אם כבר, נשים אוהבים סרטים עם גברים מסוקסים וחצי עירומים.
כן, את טובה יותר ממני
עוד דעה על הביקורת
אני רוצה להוסיף משהו לדיון על הביקורת ועל הטענה שרד הוא לא האדם המתאים לכתוב אותה. אני לא טוען שרד טועה, להיפך, אני מצדיק אותו בגלל העובדה שהוא בודק את הסרט באותם מדדים בהם הוא בוחן כל סרט וכל ג'אנר אחר. אבל אולי תסכימו איתי שהסרט הזה מושך אחריו קהל מאוד מסוים, הוא מכוון לאותו קהל ספציפי ואולי במקרה הזה עדיף (מבחינתי) שהמבקר יהיה קשור בצורה כלשהי (רגשית או אחרת) לנושא הסרט אותו הוא מבקר ושיבחן אותו במדדים המתאימים לסוגה שלו. עצם העובדה (לא בדקתי אחד אחד אבל זו התחושה שקיבלתי) שכל גבר שהביע דעה חיובית על הסרט דאג מיד להדגיש את העובדה שהוא סטרייט מראה לי שהסרט הזה איננו כמו שאר הסרטים. הוא בקושי "סרט קולנוע" לפי הגדרת רבים, הוא סרט עם חוקים מאוד ברורים ומוגדרים וצריך לשפוט אותו על פי כך.
אני זוכר בתור ילד חובב סרטי אימה שקראתי ביקורת על "סיוט ברחוב אלם" בה המבקר היה מזועזע וטען בתוקף שאסור לראות את הסרט כי הוא מלא זוועות וכי קשה היה לו לנשום בכמה קטעים. בתור צופה של סרטים מג'אנר זה נורא כעסתי כי לא הבנתי מה שלחו מבקר רציני לבחון סרט כפי של ילדים, שכן הדברים השליליים אותם מצא המבקר בסרט הם בעצם הסיבה שלשמה צפינו בו. אני חושב שטענה זאת תופסת כאן. סרט כזה עדיף שיבחן על ידי מעריצה מושבעת, ולו בשל העובדה שהוא נועד אך ורק אליה.
הזכיר לי קטע ממערכון של עלי G עם סוכן של ה-DEA (ספציפית, על ההשפעות של הסם).
http://www.youtube.com/watch?v=qdmuVS7O6FY
אני לא מסכימה עם מה שנאמר כאן על מגדר
אני אישה. חיבבתי את הסדרה. סבלתי בסרט, מכל הסיבות שרד ציין ומהסיבות שציינתי בתגובתי, אי שם למעלה.
אם הסרט כוון לנשים (וסביר להניח שכן), הוא לא כוון אליי. אולי הוא כוון לסוג מסויים מאוד של נשים (וכאן לדעתי אמור להיות אפיון מעליב, סלחי לי ניצן) אבל לא אליי. ומאחר ובעלי וחברו הארור שהכריח אותנו בהתלהבות לראות את הסרט אכן נהנו ממנו וצחקו קשות, כנראה שגם גברים הם קהל יעד לגיטימי שיכול להעריך את הסרט
רק לציין שהמקרה הבוטה ביותר של פרסום מוצר בסרט היה של ה iphone. כזאת דחיפה של אג'נדה מסחרית לא ראיתי כבר הרבה זמן בתוך סרט. ולחשוב שהמסכנים נאצלים להסתפק בסופ"ש הראשון החזק ביותר בקופות לקומדיה מאז אינדיאנה ג'ונס. טוב, מישהו צריך לממן את השמלות היפות האלה..
הבחנה
קראתי את שלוש הביקורות לסרט — של רד, ניצן ואור אלתרמן (הראשונה פה ולשאר יש פה קישורים) — ולא יכולתי שלא לשים לב לעובדה הבאה: למרות שכל הביקורות מסכימות שהסרט לא טוב — בין רע ל"נגד אמנת ז'נבה" — קיים הבדל ברור בהתאם למין המבקר: רד (זכר) טוען שהצרות שבאו לכוכבות הסרט קרו להן באשמתן, בעוד שהמבקרות מאשימות את בני הזוג.
מעניין? אולי. מעורר מחשבה. בהחלט. לדוגמא, על מניפולציות אפשריות במדגמים קטנים.
————–
למען הגילוי הנאות:
הכותב זכר, הטרוסקסואל, ראה פרק אחד מסדרת הטלוויזיה (עד הסוף, ואפילו הייתה בדיחה אחת טובה) ועושה רושם שלא יראה את הסרט, אלא אם זה אחד העונשים שמחכים לו בעולם הבא.
הגברים שבסרט (המעט שיש מהם) בהחלט לא היו מושלמים
אני לא טוען שהנשים היו מפלצות והגברים היו טלית שכולה תכלת. הצרות שלהן לא היו "אשמתן", אבל כולן בחרו להתקרבן, להיפרד ולהתאמלל במקום לנסות לפתור את הבעיה. וזאת בחירה טפשית. בעיקר משום שבכל המקרים מדובר בזוגות שחיים יחד כבר כמה שנים ואמורים להיות מאושרים יחד, לא כאלה שמחפשים את התירוץ הראשון להיפרד.
נראה לי שאתה צריך לקרוא את הביקורת של לונג ג'ון
שמופיעה למעלה כאן בתגובות.
הבחנה
אני דווקא כתבתי שהבנות אשמות בבעיות שלהן…
שהבנים פישלו, אבל הבנות הביאו את עצמן למצב העגום.
לפני שאור אלתרמן גם תטען שאני טועה
אני מתייחס לתחושה שעלתה מהביקורות, למרות שאולי לא לכך התכוונו המבקרים. להלן דוגמאות להבהרת התחושה עליה דיברתי:
רד: "לקארי יש בחירה ברורה בתחילת הסרט: היא יכולה לחיות עם ביג ולהיות מאושרת, או להתאמלל לכל החיים. היא בוחרת באומללות ובמשך שארית הסרט מייללת שהיא אומללה, שהיא שבורה, שאין תקווה לליבה הפצוע, ושהיא לא תוכל לצחוק עוד לעולם. וכל זה למה? כי היא מטומטמת, זה למה"
ניצן: "בנתיים, … חוטף ג'ון (מיסטר ביג בשבילכם) רגליים קרות, ובדקה ה99 מחליט לא להכנס לחתונה. קארי נשברת לרסיסים קטנים, הוא מבין שהוא עשה את טעות חייו ומנסה להשלים איתה, אבל היא לא מוכנה לשמוע ממנו יותר"
אלתרמן: "הבחורה שלא הסכימה להתפשר … מסכימה להידרס שוב על ידי אותו הבבון העילג והנבוב הזה"
——————-
אני מודה שאלמנת הקברן צודקת, ולונג ג'ון אכן הורסת לי את התיאוריה, אבל אני יכול למצא תירוצים (זו לא ביקורת מלאה אלא רק הבעת דיעה נקודתית; היא מושפעת מרד פיש; היא בכלל אוהבת סרטי פעולה ואני חושד שהמטרה שלה בחיים זה לשבת מחוץ לרווח סמך ולצחוק על כולם;…)
סאבטקסט
סמנטה תעשי לי נכד!
לא-ביקורת
זה נורא לכתוב סוג של ביקורת על סרט בלי לראות אותו, אבל אני אעשה את זה בכל זאת.
אני חובבת גדולה מאוד של הסדרה, ולאו דווקא בשביל הבגדים שעשו לי קצת נעים בעין (אגב, יש הבדל בין "אופנה" לבין "מותגים". אחד מהם מדבר על יצירתיות).
בזמנו הייתי פריקית רצינית של הסדרה. אהבתי בעיקר את השנינויות המילוליות, את הדיבור הפתוח על סקס ואת היכולת לשים אצבע על דברים שקורים לכולם אבל לא מדברים עליהם. (מיסטר פוסי).
הסדרה הייתה גם מאוד מרגשת לפרקים (הפרק שבו אמא של מירנגדה מתה והיא בוכה בזרועות מוכרת החזיות) ולכן סבלנו את הפלצנות של ניו יורק ואת האופי המעצבן של קארי.
למרות מה שאומרים על הסדרה, לא מצאתי אחת מהדמויות שאני מזדהה איתה באופן מלא, אלא כל פעם זה היה שונה, אני קצת מכל אחת מהן.
עד היום אני מאוד שמחה לגלות פרק שלה בשידור חוזר וזה תמיד כיך מהול בקצת נוסטלגיה.
העניין לגבי הסרט הוא כזה. אני והחברות שלי שראינו את הסדרה באדיקות כל שבוע ואפילו הושפענו ממנה (קראנו גם לגברים שלנו בשמות אי-חיבה, למשל) – התבגרנו.
במהלך שנות השידור של הסדרה קרו לנו דברים. חלקנו התחתנו וילדו, חלקנו התחתנו ולא ילדו, חלקנו עדיין מחפשות אבל ממקום אחר, חלקנו כבר לא מחפשות.
כל אחת שהייתה באובססיה עם איזה מיסטר ביג משלה בתקופה בה שודרה בסדרה, כבר השאירה אותו מזמן מאחור.
יש חיים אחרי "באושר ועושר" ואחרי שמתבגרים, ואני מאוד רציתי לראות את ה"טייק" של סקס אנד דה סיטי עליהם.
במקום זה אני מבינה מהביקורת שיש מיחזור מטורף של התכנים הקודמים (שוב מיסטר ביג הולך וחוזר? שוב סטיב והעבודה של מירנדה?), עם השטחה של הדמויות, מחסור בבדיחות מילוליות (מי זוכר את and then miranda was hit by old faithful?) והגזמה נוראית של הבגדים, לרמת הדראג קווין.
חבל.
אבל זה גם היה קצת צפוי.
סליחה על השאלה
אבל על התבגרות באיזה קנה מידה אנחנו מדברים? בנות כמה את והחברות שלך הייתן במהלך הסדרה ובנות כמה אתן היום?
זה לא בהכרח עניין של גיל
זה עניין של תקופה בחיים.
כשהתחלתי לראות את הסדרה נראה לי שהייתי בת איזה 23 ונניח חברות שלי שראו איתי את הסדרה היו בנות 25-6. היינו אז לסירוגין בתקופה של התנסויות מגוונות ברחבי העיר (לא ניו יורק…) או מנסות להתמודד עם תחילתה של מערכת יחסים. עכשיו רובנו נשואות, לא גרות כבר בתל אביב וגם מי שעדיין נותרה רווקה, היא רווקה בת 35 עם ניסיון חיים וצורת חשיבה אחרת מרווקה בת 25. לא כי היא בת 35 בדיוק, אלא כי יש לה ותק מסויים ב"עיר".
יש גבול לכמות הפעמים שאפשר להיפרד מאותו בחור או באופן כללי לעשות את אותן טעויות במערכות יחסים ולא להתחיל לפתח כלפי זה איזה ציניות ומיאוס – וכשרואים את זה בטלוויזיה (או בקולנוע) זה כבר לא גורם הזדהות.. אלא נוסטלגיה לתמימות העבר שלנו במקרה הטוב וחוסר עניין במקרה הרע.
יש לך טווח גילאים רחב מאוד של חברות
מעניין מה היית אומרת
לפני עשור למישהי שהייתה אז באותה תקופה בחיים בה את נמצאת עכשיו, ולא הייתה חולקת את החיבה שלך ל"סקס והעיר הגדולה".
אני מניחה שהייתי אומרת לה
שכדאי לה בשביל הבדיחות השנונות והשדיון המעניין בסקס.
יש הרבה דרכים להנות מסדרה.
נהניתי מסקס אנד דה סיטי ממקום הרבה יותר אישי ומזדהה מאשר, נניח, מ"שולחן לחמישה".
מכיוון שהסדרה "דיברה אליי", רציתי שהיא תמשילך לדבר אליי גם עם השינוי בסטטוס החיים.
ענייו אותי לדעת מה יש לתסריטאים של הסדרה המקורית להגיד על השינויים שעברנו.
אולי ציפיתי למשהו בסגנון של הסרטים לפני הזריחה/לפני השקיעה – בסרטים הללו עשו את זה נהדר.
בסרט הראשון לא ידעת שבכלל מדברים על נעורים. בסרט השני הבנת שבעצם בסרט הראשון דיברו על נעורים ובסרט השני ראו את זה בפרספקטיבה.
אני מניחה שהייתי אומרת לה
איפה מוצאים כזה?
ביקורת חביבה
http://www.spill.com/movie-review/Sex+and+the+City%3a+The+Movie/406705
שרה ג'סיקה פרקר כאייקון אופנה
אני מצטערת מראש אם אני שוב גולשת למחוזות האוף טופיק, אבל מכיוון שהסרט עוסק באופנה ולא סתם אופנה אלא אופנת עילית שעולה הרבה מאוד כסף, ונכתב כאן גם איפשהו שבזכות הפרסום בסדרה מחירי מנולו בלניק קפצו בצורה דרסטית, הנה פרט שאני מצאתי מעניין:
היום התארחה שרה ג'סיקה פרקר ב"פרוייקט מסלול" שמשודרת בערוץ 3 בכבלים בתור "אייקון פופ/אופנה". כל המעצבים התרגשו (טוב, רובם לפחות, יש שם אחת שתופרת ביד ישר על הגוף, צובעת את הבדים בכך שהיא משפשפת אותם בדשא ומסמנת מידות בעזרת רוק, שלא נראה לי שיש לה מושג מי זו שג"פ ומה זה בכלל טלוויזיה ומהם המצלמות שמקיפות אותה) ואחד מהם אפילו אמר שסקס ושג"פ/קארי השפיעו עליו לעבור לניו יורק ולעסוק באופנה.
הפרוייקט של היום היה ליצור בגד בשני חלקים (כמו חולצה וחצאית או שמלה וג'קט) שהמחיר הקימעונאי שלו יהיה 40$ (135 ש"ח), כלומר, עלות החומרים לא יכולה להיות מעל 15$ (50 ש"ח) מה שהכניס את המעצבים להלם קל. מסתבר לשג"פ יש ליין בגדים משלה, קוראים לו BITTEN והפילוסופיה מאחוריו היא שלכל אישה מגיע הזכות ללבוש בגדים אופנתיים ומסוגננים גם בלי לפשוט את הרגל. הבגד הזוכה ימכר כחלק מהקולקציה שלה.
נכנסתי לאתר שלה (http://www.bittensjp.com/index.php) ואכן כל הבגדים, בלי יוצא מהכלל, בין אם מדובר בגופייה, נעלים, שמלה או ג'קט, עולים 8.89$ (30 ש"ח) שזה ממש, אבל ממש זול! תשכחו גם מעציצים על הראש, לא רק המחירים שפויים אלא גם הבגדים שנראים בהחלט ידידותיים למשתמשת.
אגב, למרות שבעיני הדמות של קארי מסקס מעצבנת, את שג"ש אני דווקא מחבבת, ואחרי הגילוי הזה אפילו יותר.
(למי שיש כבלים, אפשר למצוא את התוכנית גם ב-VOD בחינם. למי שיש יס, נדמה לי שיש ש"ח בשבת).
אופנתיים ומסוגננים?
הבחורה השקיעה *כל כך* הרבה מאמצים בקידום תעשיית הבגדים הלא נוחים במחירים המופרכים, על כל הנוירוזות ושנאת הנשים הכרוכות בה. ואז היא ראתה שיש נשים רבות מאוד שלא יכולות להרשות לעצמן להגשים את האשליה שהיא מכרה להן, והחליטה — מתוך רחמים או תאוות בצע — להציע להן תחליף זול בכל המובנים בדמות טי-שרטים מקושקשים שהשם שלה הוא הדבר האופנתי היחיד בהם.
אני תייקתי את זה תחת "הדברים המטופשים והמצחיקים שסלבריטיז עושים כדי שיהיה מה לקרוא בבלוגי הרכילות". אם הייתי לוקחת את שג"פ ברצינות, הייתי מתייקת את זה תחת "עלבון לאינטליגנציה".
חוץ מזה, מנסיוני עם הקווים הזולים של מותגים זוהרים, יש סיכוי טוב שהבגדים האלה באיכות תפירה מפוקפקת ומבד לא נוח. ככה זה נראה כשבתי אופנה חושבים שהם עושים לך טובה.
העבודה שלה היא בלהיות שחקנית
לא עובדת ציבור או שליחת האו"ם לעניני הלבשת נשים. היא לא "השקיעה *כל כך* הרבה מאמצים בקידום תעשיית הבגדים", היא השקיעה בקריירה של עצמה כשיחקה דמות בסדרת טלוויזיה מצליחה ועכשיו בסרט. את מציגה את זה כאילו היא חברה בכת השטן, קצת פרופורציות. בעיניין תאוות הבצע: 30 שקל לפריט זו לא תאוות בצע. אני לא מבינה איך את יכולה לכתוב רחמים ותאוות בצע באותו המשפט, או שזו תאוות בצע או שאלו רחמים, השנים לא הולכים בדרך כלל ביחד.
דבר שני: זה לא קו זול של מותג זוהר כי אין מותג זוהר, זה המותג. והוא כולל מלבד טי-שרטים מקושקשים גם מכנסיים, ג'קטים, שמלות והלבשה תחתונה. בעיניין איכות התפירה והבדים אין לי מושג, אבל גם לך לא.
ואחרון: בעיניך הבגדים. בעינייך אלו בגדים מכוערים? סבבה. אני חיבבתי אותם, ראיתי באתר לא מעט פריטי בייסיק שהייתי שמחה לצרף למלתחה שלי בשלושים שקל הפריט.
בעיני זו יוזמה ברוכה. אני מאוד הייתי שמחה אם הייתה בארץ רשת שהייתה מוכרת בגדים במחירים כאלו, ואני חושבת שמעל לכל זה מוכיח שזה אפשרי לחברת אופנה (לפחות בארה"ב) מבחינה כלכלית ליצר בגדים ולמכור אותם במחירים כאלו.
היא לא רק שחקנית טלוויזיה,
היא "אייקון אופנה" שמופיעה באירועי אופנה ושאנשים מדברים על הבגדים שלה. זה למה האוחצ'ות בפרויקט מסלול כל כך התרגשו לראות אותה. והסדרה, שהביאה אותה לסטטוס הזה, גם סיפקה את "מאחורי הקלעים" של הלוק בנרטיב שקרי ומטעה — דהיינו, היא רמזה שכדי להתלבש כמו שרה ג'סיקה פרקר את יכולה וצריכה להוציא אלפי דולרים בחודש ממשכורתך הבכלל לא גבוהה (ע"ע דיון על זה שקארי, על פי הסדרה, לא עשירה).
זה לא כת השטן ולא קונספירציה. אני בטוחה שלא פרקר ולא יוצרי "סקס והעיר" באו במטרה לרוקן נשים מכספן. אבל מתוך האינטרסים האישיים שלהם, הם נתנו יד למשהו שהוא בין השאר מאוד מזיק, וככה התעשיה הזאת עובדת. הסדרה לא מכרה את השקר שלה מתוך איזושהי קונספירציה לקידום עולם האופנה, אלא כדי למשוך צופות באמצעות חלום הזוהר הזה, אבל בדרך היא קידמה את האמ-אמא של עולם האופנה, והרוויחה טונות של כסף מפרודקט פלייסמנט.
עולם האופנה, בפועל, מתעלל במין הנשי בכל מיני דרכים, כשאחת מהן היא הקמפיין הרב-מדיומי המתמשך הזה להוצאת יותר מדי כסף על בגדי יוקרה. ופרקר היא אחת שרוקדת על שתי החתונות — משתתפת ונהנית ומרוויחה מהקמפיין, ואז אומרת "אוי, אין בגדים זולים בשוק, בואו ואני אמכור לכם כמה". בין אם היא כנה בזה או לא (שתי האפשרויות סבירות, לכן אמרתי "או רחמים או תאוות בצע"), ההתנהגות שלה לא מרשימה אותי.
מצטערת שאני מאריכה בדברים. רק רציתי להסביר את נקודת המבט שממנה אני מסתכלת על עסק כמו Bitten וגם על שג"פ ועל "סקס והעיר" בכלל. ברור שיש נקודות מבט אחרות, למשל זו שאומרת "הנה שמלה ב-30 שקל, בואו נקנה אותה". זה לגיטימי וסביר להניח שאם הייתי רואה בגד מתוצרת שג"פ בחנות והוא היה נראה טוב, הייתי קונה אותו.
זה שהיא אייקון אופנה לא הופך אותה לבעלת חובות חברתיות
למשל, הזמרת אפרת גוש נבחרה כעת למלכת השיק ב"פנאי פלוס", האם התואר מחייב אותה למשהו? נאדה. נכון שתל אביב היא לא ניו יורק ופנאי פלוס זה לא "ווג" או "אל", אבל גם בביצה המהבילה הקטנה שלנו, לאפרת גוש אין שום אחריות חברתית מתוקף מעמדה כאייקון אופנה מקומי.
אני מסכימה איתך שתעשיית האופנה יכולה להיות מאוד מזיקה – אבל מסיבות אחרות לגמרי משלך. הבעיה שלי עם תעשיית האופנה היא שהיא מעודדת אנורקסיה ודימוי גוף מעוות והופכת ילדות בנות 12 לסמלי סקס (ע"ע מדיסון גבריאל). דווקא "סקס והעיר הגדולה" מציגה 4 נשים שהן גם לא לוליטות אלא נשים בשלות וגם בעלות גוף רזה – אבל נורמלי.
את יוצאת נגד עולם האופנה בגלל שהוא גורם ל"להוצאת יותר מדי כסף על בגדי יוקרה". הטענה הזו מוזרה בעיני, שלא לומר פאטרנליסטית – אלא אם את מרקסיסיטית, אז אני יכולה להבין את ההקשר ומאיפה את באה, אבל אז לא רק תעשיית האופנה אשמה, אלא גם תעשיית המכוניות (אנחנו לא באמת זקוקים למרצדס עם ריפוד עור וכל השיכלולים, אפשר לנסוע יפה מאוד גם באוטובוס), מסעדות יוקרה (מה רע בפאלפל?), ריהוט יקר, ג'אג'טים כמו סלולרים משוכללים, מצלמות דיגיטליות, פאלמים, אי-פודס, פלייסטישן וכולי. גם תעשיית הסרטים מזיקה כי היא גורמת לנו לחשוק בכל המוצרים שאנו רואים על המסך ומייצרת מרצ'נדייזינג מיותרים לחלוטין. אפילו שבוע הספר מזיק, למרות שהוא מתהדר באיצטלה תרבותית, כי הוא מעודד אותנו להיות רכושניים ולא שיתופיים (לקנות ספרים ולא להחליף בספריה ציבורית). (וזה מזכיר לי את מה שנמרוד כתב עליו בדיון אחר, על צרכנות כאקט פטישיסטי…).
נחזור לשג"'פ. אי אפשר אפילו לבוא אליה בטענות על כך שהיא מוכרת אשליה הנסמכת על דמותה ב"סקס". בעוד שהבגדים שלה בסדרה (וכנראה בסרט) היו אקסטרווגנטיים ומוגזמים, הבגדים שהיא מוכרת דווקא הגיוניים ומרוסנים ומתאימים לחיי היום יום של בחורה ממוצעת ולא לפריס הילטון וואנבי (וגם לא לקארי וואנבי). אני לא מבינה למה את קופצת ישר לאופציה ה"רחמים", שהיא בעיני די מבזה את שג"'פ, מוציאה אותה מורמת מעם הזורקת כמה עצמות לנתיניה הפלבאים, מה רע ב"אמפתיה"? ולמה את חושבת שהיא עושה את זה כדי להרשים אותך? אולי היא בחורה שבאמת אוהבת אופנה ורוצה לחלוק את האהבה הזו עם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם מה שהיא יכולה? למה בנאדם לא יכול לעשות משהו נחמד בלי שיחשדו בו במניפולציה?
אגב, עוד משהו לגבי שג"'פ שאהבתי ב"פרוייקט מסלול". אחד המעצבות* הראתה לה סקיצה עם שכמיה והיא אמרה שזה נראה לה נהדר על הנייר, אבל האם זה יראה טוב גם על אישה גדולה ולא רק על רזה, או שזה יראה עליה כמו אוהל? פעם ראשונה בסדרה (ולא החמצתי אף פרק) שאני שומעת הערה כזו בשלב כזה שמתייחסת לנשים שאינן בסטנדרטים של דוגמניות. הפעם היחידה שהתייחסו לנשים רגילות הייתה בעונה הקודמת כשעיצבו לבנות המשפחה של המתחרים, אבל אז הביקורת ניתנה כשהדגמים כבר היו מוכנים והנשים לבשו אותן, לא בשלב הסקיצות.
* לא כל המעצבים הם אוחצ'ות, את יודעת. מותר גם לבחורות, להטרוסקסואלים והומוסקסואלים לא מהעדה האוחצ'ית לעצב אופנה.
מצחיק אותי שכולכם פספסתם
את העובדה שה-הקטע של קארי (וסקס והעיר) הוא לשלב בין מותגי יוקרה, לבגדים מחנויות יד שניה ו-H&M סנצ'ורי 21.
כאילו, היא מפורשות אומרת בהרבה פרקים "הלכתי לחפש שמלה ב-15 דולר שתלך עם הנעליים בשלוש מאות דולר שלי", ורואים שהיא לא רק לובשת בגדי מעצבים.
למעשה, כמעט תמיד רק הנעליים וחלק מהאביזרים שלה הם של מעצבים, אבל הביגוד ממש ממש לא.
וזה משנה?
אם את לובשת חצאית ב-4,000 דולר וחולצה ב-10 דולר, את עדיין לובשת בגדים במחיר של יותר מ-4,000 דולר.
כן,
תראה, אני מבינה שאופנה ואתה זה בערך כמו אני וספורט, ולכן אתה נטול ולו ההבנה הבסיסית ביותר. אבל מאחר ושאלת, אני אשלים את הפערים בשמחה רבה;
ביגוד ואקססוריז הם לא שווי ערך מבחינת מחיר; ביגוד הוא הרבה יותר יקר מאביזרים. הרבה -הרבה יותר יקר.
לקארי בראדשו כמעט ואין בגדי מעצבים בארון, ומתוך אלו שכן יש לה, הרב מחנות שנקראת סנצ'ורי 21, שזו חנות שנמכרים בה בגדי מעצבים בהנחות היסטריות (בערך עשרה אחוז – ולפעמים אפילו פחות מעשרה – מהמחיר המקורי).
מה שהיא כן קונה, לרב, במחיר המלא ובכמויות – הן נעליים. זוגות ב300 עד 600 דולר. ואגב, לא צריך להבין באופנה כדי לדעת את זה – מספיק לשים לב לפרטים, שכן בסדרה היא מפורשות מציינת דברים כאלה, נוקבת במחירים, מדברת על סנצ'ורי 21, ומתעלפת כשהיא יכולה ללבוש בגדי מעצבים מכף רגל ועד ראש.
אז אם היא לובשת שמלה ב-15 דולר, ונעליים ב-300 ותיק ב-100 – זה עדיין בטווח היכולת של בחורה שמרוויה "בסדר" במנהטן (נניח, 4500 בחודש).
*כל* הקטע של פטרישה פילד וסקס והעיר, היא לשלב בין דברים יקרים בהגזמה, לדברים זולים, ולעשות את זה בצורה שמתאימה לכל תקציב, ועם סגנון אישי.
את מתעלמת מהביקורת בסדרה עצמה
על הבזבזנות של קארי. בסדרה היא עצמה וגם חברותיה התייחסו לא פעם ולא פעמיים לכך שרכישת הנעליים שלה היא "אובססיה" ומוגזמת. למעשה היה פרק שבו היא הייתה צריכה לקנות דירה (היא גרה בדירה שכורה עד שבשלב מסוים בעלת הבית שלה הודיעה שהיא מוכרת, משהו כזה) והיא גילתה שאין לה חסכונות, כי היא בזבזה הכל על נעליים, והיא נאלצת לקבל הלוואה מחברותיה (שרלוט, כמדומני) כדי שיהיה לה איפה לגור.
אז נכון שקארי לא מפסיקה לדבר על הנעליים שלה, אבל היחס של הסביבה תמיד נע במין הבנה והשלמה עם חסרונותיה, ומעולם לא בעידוד וב"כל הכבוד". גם המסר הכללי מהסדרה לא היה שזה נורמלי שלאישה יהיו כ"כ הרבה זוגות נעליים (אלא אם את אימלדה מרקוס…) או שזה מה שנשים צריכות. זה מה ש*קארי* צריכה, ובעיניי זה תמיד היה פתאטי.
גם בסרט זה נראה לי כמו עול לדאוג לאחסון, לשינוע ולפריקה של כ"כ הרבה בגדים. אני מניחה שמי שחולה על הררי בגדים ונעליים ("מחלה" מהבית, בלי קשר לקארי) תוריק מקנאה, ועבור מי שבלאו הכי לא מתרגשת מזה, זה ייתפס כמשהו מופרז, כפי שזה נתפס בעיניי. אבל לרגע לא הרגשתי שהסדרה משדרת לי מסר של "ככה אישה צריכה להיות", ולכן אין לי בעיה עם האספקט הזה בסדרה.
הסידרה היתה נהדרת, אבל הסרט זוועה
אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות: הדמויות שטוחות, מעצבנות וצדקניות. ממש מעצבן ועלבון לאינטלגנציה (ולאוהבי הסידרה)
סקס וכאב הראש הגדול
למען האמת, אני כנראה היחידה שלא ראתה את הסדרה ברציפות ולא ממש התלהבה מכל חצאיות הטוטו דה לה שמעטה של קארי, כך שהגעתי לסרט בלי ציפיות מיוחדות. מעבר לכך שהאולם היה מפוצץ {!} בבחורות צווחניות שגרמו לי לקבוע תור לניתוח שינוי מין דחוף, הרי שהסרט אכן גרוע להפליא, עם בדיחות רצפה מעיקות וטאראראם על כלום.
אממה? כשיצאתי מהסרט, הבנתי שהיתי בהתנתקות מוחלטת של שעתיים ורבע. הסרט כל כך טיפש עד שהמח עובר למצב ישנוני וכל בעיות השכר פאקינג דירה בתל אביב נעלמות להן אי שם לתהומות הטיפשות של התיק האכן מאוד מחריד של לואי ויטון.
בקיצור, אפשר לראות, ביום שישי, בבית, עם קופסאת פופוקרן. לא שווה את כרטיס הקולנוע וכאב הראש מצחקוקי הנקבות בשורה של מי שיושב מאחורי, מלפני ומצדדיי.
אגב, הכריות עלו 300 דולר ולא כפי שנכתב :)
רק טיפה לטהר את שמן של חובבות האופנה:
אם בעונות הראשונות של "סקס והעיר" עוד דיברו על הבגדים של קארי במגזינים כאוונגארד המעניין של האופנה, בעונות המתקדמות היה די קונצנזוס שחלק מהנאת הצפיה היא לשבת עם חברות ולצעוק "מה לעזאזל היא לובשת". אז זה שחובבות בגדים ונעליים הולכות לסרט, למשל, לא אומר בהכרח שהן מעריכות את הבגדים המגוחכים שבו. זה גם קטע של קאמפ.
אגב, ספרתי: קארי החליפה במהלך הסדרה 48 תלבושות…
במהלך הסרט, כלומר?
במהלך הסרט, כלומר?
בהחלט,מתנצל על הטעות…
היתה לה ציפור על הראש!
מה שהפריע לי היו הצרחות שלהן. לא זכור לי שבסידרה הבנות צווחו כל כך הרבה פעמים.
אגב, הבום הופיע כמה פעמים, ומישהו שראה את הסרט לא בקולנוע אמר שגם הוא שם לב לזה. אשמת המקרין, או שזה קרה לעוד מישהו?
המקרין, המקרין
ראי הסברים כאן: http://www.fisheye.co.il/static/faq-movies.htm#boom
ומישהו שראה את הסרט *לא בקולנוע* אמר שגם הוא שם לב לזה.
כמו ב''עותק פיראטי
שצולם בזמן ההקרנה" (להבדיל מ"עותק דיוידי")?
מילים כדורבנות
אתם אתר מדהים, שוב הוכחתם לי באופן אישי שכל ביקורת שלכם היא ניתוח מדוייק ומעמיק לסרטים ( למה אנשים לומדים קולנוע אפשר פשוט לקרוא אתכם) כמובן שגם בסרט הזה הביקורת שלכם תאמה את שלי ואת הרגשתי .
רק שהפעם עשיתי טעות והלכתי לסרט מבלי לקרוא ביקורת שלכם קודם…
תמשיכו כך…
אף אחד לא ראה את המיקרופון?!
לא יאמן, כל כך הרבה תגובות לסרט כל כך גרוע, ואף אחד לא ראה את הסצנה לקראת הסוף שבו קארי מהרהרת לה ליד המחשב בהו-כה-דרמטיות מציקה והמיקרופון האפור והסורר נכנס למסך מלמעלה ואז עולה באיטיות? לא יכול להיות שאף אחד לא ראה את זה.
אוף, בא לי להרוג את החברה שלי שלקחה אותי לדבר המזוויע הזה. לפחות אני מתנחם בזה שזה היה כדי להוציא אותה מדכאון של משהו, אבל…אלוהים..היא כל כך חייבת לי. מישהו מכיר סרט אימה חדש ממש ממש מפחיד וממש ממש מלא בדם ואיברים כרותים שאני לוקח אותה אליו בתמורה לסבל שאני חוויתי?
ראו
http://www.fisheye.co.il/sex_and_the_city#339421
ראו
אני ראיתי את הסרט בקולנוע ובערך בכל סצינה היה בום. זה היה מטריד לחלוטין, אם ההסבר שיש בלינק הוא נכון אז זה באמת מביך. אני השתגעתי מזה לגמרי!
זה נכון, אבל זו לא התמונה המלאה
(
לעונה 4 של הסדרה)
הוא הפעיל עליה לחץ רק כיוון שהוא הרגיש שהיא מפחדת להתחייב אליו, והייתה לו תחושה שזה משהו עקרוני ומהותי ולא רק עניין של עיתוי (ת'כלס? צדק). עוד לפני שהוא ביקש ממנה להתחתן איתו מידית, היא התחילה להילחץ ולקבל רגליים קרות ולשאול למה בעצם צריך להתחתן אם הכל כ"כ טוב עכשיו. אז נכון, היא אמנם לא הבריזה לאיידן ביום החתונה, אבל היא לא התארסה לו בלב שלם והיא ענתה כן להצעת נישואין ולרכישת דירה על אף שהיא למעשה לא הייתה בשלה למחויבויות כאלה.
והנה, היפוך תפקידים: בסרט קארי נלחצת מכך שביג הוא בעל הדירה ושהוא עלול לנטוש אותה ולהשאיר אותה בלי כלום, ולכן היא רוצה להתחתן אתו, כדי שיהיה לה מעמד חוקי בחייו; אבל כשהוא מקבל רגליים קרות (ולא שאני מצדיקה את העיתוי או את האופן שבו זה נעשה, אבל היה לה חלק ניכר בכך והיא הייתה מאוד אטומה לצרכיו ולרגשותיו) היא לא מצליחה להזדהות אתו אפילו לא לרגע קט? הלללו, גברת, היית שם בעצמך!
ראיתי את הסרט, והוא לא מגעיל
מסכימה איתך, בגדול. בעיניי זה היה כמו פרק ארוך מהסדרה, לטוב ולרע. מעצבן לפרקים, משעשע לפרקים, מתבוסס בעגמומיות עצמית (לא הייתי על סף דמעות ולו לרגע, אולי כיוון שאני לא כ"כ מזדהה איתן), קיטשי בקצוות… אבל בסה"כ מהנה לצפייה, ובניגוד לרד אני חושבת שמי שנהנה מהסדרה יהנה גם מהסרט (ונראה לי שלרוב זה אכן המצב, ורד הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד כל הכלל).
אני מודה שהביקורת הייתה לי מוזרה, בעיקר כיוון שאני באמת ובתמים לא רואה בסרט שום שוני מהותי לעומת הסדרה. קידום מותגים התחיל להפריע? אולי רק כי צופים בהם על גבי מסך גדול יותר… אבל מה ההפתעה הגדולה? הבנות מתנהגות לא פעם באופן אנוכי וקפריזי? הדמויות שלהן שטוחות למדי ונדיר שהן חורגות מההגדרות (הנכונות, שציינת) שלהן? כאילו דה! איפה היית 6 עונות? יכול להיות שלא צפינו באותה סדרה, או שפשוט הזמן שחלף השאיר בעיקר זיכרונות טובים?
גם לגבי סוף הסרט
הסרט מתחיל ומסתיים באותה נקודה. באמצע הוא עושה טיול שלם, אבל חוזר הבייתה בשלום. הוא מסתיים בסוף דומה מאוד לסוף של הסדרה: כולן מסתדרות בסוף, האהבה מנצחת. קיטשי, צ'יזי, מה שלא יהיה, אבל זה הפי אנד שמשמח את הרוב המוחלט של קהל היעד ועושה לו (בעיקר להן) נעים בלב. אפשר לטעון שזה אופטימי מדי, אגדתי מדי וכו' (וסביר להניח שזה יהיה נכון במידה כזו או אחרת), אבל למי אכפת?
————
* סוף ספוילר *
זה סרט במשקל נוצה. כל מטרתו הוא לקסום לקהל שאהב את הסדרה בכלל ולקהל הנשי בפרט, להעביר שעתיים ורבע בכיף עם הדמויות שהתגעגעו אליהן (מי שלא התגעגע, לא ילך לסרט, אני מניחה). לדעתי הוא עומד במשימה בהצלחה (על הכבוד אפשר להתווכח).
יש אנשים שנהנים מפורודוקט פלייסמנט?
וואלה.
שילכו לראות 'האי', סרט רצוף תענגות במקרה שלהם.
בלי לערב הורים
חשבתי על משהו לגבי הסרט, ואז קלטתי שזה כך גם בסדרה: לבנות האלה אין משפחה. חברות מעל לכל וכו', אבל האם ייתכן שהן חברות כ"כ טובות כיוון שהן 4 בנות לגמרי לבדן בעולם? אני מנסה לשחזר אם אי פעם שמענו על אח/אחות של אחת מהן… לא, לא זכור לי דבר כזה. הורים? תזכירו לי מה זה?
שרלוט התחתנה (פעמיים!), מירנדה ילדה והתחתנה, סמנתה נאבקה בסרטן, אנחנו רואים את יום חתונתה הגרנדיוזית של קארי בסרט… והכל עם החברות ומקסימום עם בן הזוג. איפה אבא ואמא בתמונה? הבת היקרה מתחתנת והם לא מוזמנים?
שמענו על אמא של מירנדה רק כשהיא נפטרה (וזה הפריע למירנדה), על אמא של סטיב כי היא עם אלצהיימר (וזה היה עול עבור מירנדה), ועל האמא השתלטנית של טריי (שמיררה לשרלוט את החיים). זהו? ההורים בתמונה רק כשהם מפריעים? האם ייתכן שארבעתן בקשרים כ"כ גרועים עם הוריהן ועם משפחתן שאף פעם לא שומעים מהם, אפילו לא כשהן מתחתנות, או מביאות ילדים לעולם? ואיך לעזאזל לא שמתי לב לכך עד עכשיו?…
בלי לערב הורים
לא בכל העולם קשרי המשפחה הם כמו בישראל. ארה"ב היא ארץ רחבת מימדים, ולמיטב ידיעתי (לא מתבסס על מידע מוצק) הרבה פעמים צאצאים נודדים רחוק מהוריהם ושומרים על קשר רופף.
למיטב הבנתי ארבעתן ניו-יורקיות כל חייהן
כך שנדידה לא הייתה כאן; ובכל מקרה, גם אם לא שומרים על קשר הדוק, אני לא מכירה הרבה משפחות (אפילו בארה"ב) שבהן ההורים (והמשפחה בכלל) לא יבואו לחתונה או לבקר את הנכדים, גם אם צריך לטוס חצי עולם בשביל זה. זה לא בלתי אפשרי שארבעתן התנתקו לחלוטין ממשפחותיהן, אבל זה עדיין נראה לי קצת מוזר.
לשרלוט יש אח, חתיך למדי
וכשהוא הגיע לבקר אותה בניו יורק לרגל גירושיו מאשתו המושלמת – סמנתה עשתה אותו, גרמה לקרע וריב עם שרלוט, עד ששרלוט הבינה שהיא טעתה והתנצלה.
השאר – חושבתני – הן בנות יחידות. אבל באמת שאני לא זוכרת בוודאות. אני חושבת שזה דוסקס בפרק בו אח של שרלוט בא לבקר.
ואללה, לא זוכרת את זה בכלל.
אבל היעדרם של אחים ושאר קרובים לא הטריד אותי כמו היעדרם המוחלט של ההורים מהתמונה (למעט אמה המנוחה של מירנדה).
בלי לערב הורים
בזמנו, באחד הראיונות שנתן יוצר הסדרה (והסרט) דארן סטאר, הוא נשאל על היעדרם של דמויות ההורים מחייהם של הגיבורות, ואמר כי מדובר בהחלטה מודעת מלכתחילה. הסיבה, לדבריו: מדובר בסדרה על זוגיות וסקס בעיר הגדולה, ולא על עוד דרמה קומית משפחתית והיחסים בין בניה המשפחה. ניתן לראות בסדרה שדמויות של הורים מופיעות רק בנוגע לבני זוג של ארבע הגיבורות (אמא של סטיב, הוריהם של כמה מבני זוגה של קארי כולל הסופר האימפוטנט, ובאני- אמא של טריי מקדוגל, בעלה לשעבר של שרלוט).
עם זאת, אני מסכים שזו אינה סיבה מספיק טובה מדוע להתעלם לחלוטין מקיום ההורים באירועים מרכזיים בחיי הגיבורות. אפשר היה למקם אותן ברקע ולא לתת להן משקל…
בלי לערב הורים
את צודקת, ולדעתי זה משהו די נפוץ בסדרות אמריקניות שהן לא דרמות/קומדיות "משפחתיות".
כשהגיבורים הם קבוצת חברים, או אנשים שעובדים יחד, הם בד"כ על גם תקן המשפחה אחד של השני.
ההורים לעיתים כן יופיעו כדמויות משנה, אבל אם מישהו נניח בבית חולים, מי שימצא ליד מיטתו או בחוץ מחכה לשמוע את דבר הרופא זה חבריו גיבורי הסדרה.
ההורים והאחים לא יהיו שם.
בלי קשר, לאחים גם יש תפקיד קבוע בסדרות אמריקניות:
האח/אחות בא לבקש כסף מהגיבור כי הוא לוזר חסר אחריות וילדותי שתמיד מסתבך בצרות. הגיבור מחליט שהפעם הוא לא עוזר לו יותר. והאח/אחות פתאום "מתבגרים" או משכנעים את הגיבור שהם התבגרו ובסוף מתברר שלא (או שכן).
זה כל כך נכון! או זה, או שהאח\ות הוא קרייריסט שבמקום להקים משפחה ו-Settle down גר בלוס אנג'לס ועובד בתעשיית המוזיקה. הוא מגיע לביקור פתאומי בפרבר הכפרי בו חי הגיבור וכולם פתאום אוהבים רק אותו, כי הוא כזה מגניב ומצליח ומדבר בשפה של הצעירים, בעוד האח גיבור הסדרה סתם שלוך.
אלא שבסוף מתברר שהכל היה הצגה, מכונית הספורט האדומה בעצם מהשכרה וזה שמתקשר אל האח כל הזמן זה בעל הדירה שלו שמחכה לשכר דירה על שלושת החודשים האחרונים ולא שאקירה. בסופו של דבר מתברר שהאח\ות לוזרים וכו' שצריכים כסף והגיבור מרגיש טוב עם עצמו ומשפחתו.
לא יודעת, הקדשתי לזה כמה דקות של חשיבה עמוקה
ובכל הסדרות שאני צופה בהן הייתה התייחסות להורים בשלב כזה או אחר. כשדמות מאושפזת בבי"ח לזמן קצר ובאופן פתאומי, אפשר להבין שמי שיבוא איתה יהיה חבר קרוב, כי לא פעם ההורים רחוקים (גיאוגרפית). אבל באירוע ידוע מראש כמו חתונה, לידה וכו'? דווקא נדיר שלא רואים את המשפחה, גם בסדרות לא משפחתיות.
זה לא ממש נכון.
בסדרות שמתרחשות בערים כמו ניו יורק או לוס אנג'לס, אז זה בגלל שלרוב הדמויות לא משם במקור, וככה זה באמת בחיים. אלה אם אתה מאושפז במצב קשה למשך כמה ימים לפחות – המשפחה שלך לא בדיוק יכולה להיות אתך.
אני מנסה להיזכר איזה סדרה כזו יש שהיא לא משפחתית אבל גם לא מתרחשת בעיר גדולה שעוברים אליה אחרי הקולג', ולא מצליחה לחשוב על אף סדרה. אולי מופע שנות השבעים, כי הוא לא דרמה/קומדיה משפחתית, אבל שמה ההורים והאחים הם חלק בלתי נפרד. לא, לא מצליחה להיזכר.
ואגב, לפחות לגבי חברים זה לא נכון.
קודם כל, שניים מתוך החברים הם אחים, וזה לא המקרה. בתחילת הסדרה כששלוה "מצליחים" ושלושה הם לוזרים, שני האחים לבית גלר הם מצליחנים.
המשפחה של ג'ואי ושש/שבע אחיותיו תמיד מוזכרים בצורה חיובית – מוזרה, אבל חיובית. לצ'נדלר אין אחים, רייצ'ל באה ממשפחה של ביצ'יות ואלמלא נטשה את בארי במזבח והתחברה עם מוניקה – הפעם ברצינות – היתה גם היא נשארת כזאת, ולגבי פיבי – זה פשוט כי לסדרה היה קטע כזה של להיות מגניבים, אז כמו שהם הראו קטעים של ג'ואי מלחיות את החיים, ככה הם החליטו שדמות שליסה קודרו גילמה בעבר תהיה דמות אורחת בסדרה מדי פעם, ותהיה אחותה התאומה והמטורללת (שככה הוצגה לקהל ב"משתגעים מאהבה").
גם בסקס והעיר היה את הקטע עם האח של שרלוט, ולא היה אתו שום דבר, חוץ מזה שבועת הפוריטניות של שרלוט נופצה כשהוא שכב עם סמנת'ה.
זה לא קשור לגבר או אישה סטרייט או לא
זה הסרט הכי גרוע שראיתי בחיים
רע
נלוז
מייגע
נמוך
חסר תכלית
מקומם
בקיצור- כמו פרסומת ארוכה מאודדדדד, אבל מהזן הזה של הפרסומות שמזלזלות באינטיליגנציה של הצופה.
אוף, איכס. הסרט הזה אפילו לא שווה תגובה.
ולסיכום: בבעעעעעעעעעעעע! :)
ובכן, מה שעובד בטלוויזיה לא עובד בקולנוע, לרוב.
תנסי לדמיין פרק של חברים על המסך הגדול: זה לא עובד. תנועות המצלמה, המשחק, כולם שונים בטלוויזיה. סמנתה תמיד עשתה המצאות מטופשות, אבל זו לא סיבה לחשוב שריח של דג נא יכול ישר להקפיץ את החבר שלך למיטה. נראה שהדמויות לא הזכירו לה את זה, וכשקארי זרקה על ביג את זר הפרחים שלה התפקעתי מצחוק. מירנדה הייתה הדמות האהובה עלי, אבל אני לא חושב שהיא הייתה צריכה להיות *כזאת* דרמטית!
זה לא קשור
אתה מדבר על "חברים" במובן של מבנה הפרק, קצב, עריכה והרבה עניינים טכניים, בעוד שדיברת על הסרט במובן של התנהגות הדמויות, שזה עניין אחר, ואין לו קשר לסרט או לסדרה. מירנדה הייתה גם הדמות החביבה עלי, אבל אם אני רוצה להיות הוגנת כלפי הסרט השאלה צריכה להיות "האם ההתנהגות שלה היא בניגוד לאופי של הדמות?" (out of characte) והתשובה היא חד משמעית "לא". למען האמת, הסרט הזכיר לי שלא הייתי רוצה להיות חברה של אף אחת מהן… (ועדיין, הוא היה חביב לצפייה).
אבל חייבים להודות שסרט שופטים מחוץ לסדרה.
שסרט שופטים כסרט. את משפחת סימפסון אהבתי, כי אני אוהב את הפרקים של משפחת סימפסון, וכי הסרט הותאם לקולנוע, והיה מצחיק, באופן כללי, בלי קשר למשפחת סימפסון. לעומת זאת, את סקס והעיר הגדולה שנאתי, כי הבדיחות לא היו מצחיקות, המשחק היה מוגזם והוויס אובר נמאס כבר בעונה החמישית.
למה? הוא לא מתיימר להיות סרט עצמאי
הוא חד וחלק סרט שנועד להיות מן פרק מסיים בסדרה, וכמו הרבה מאוד סרטים מסדרות, גם הוא נראה ומתנהג כמו פרק אחד ארוך (וגם הסדרט של הסימפסונים היה כזה). אם הוא היה שונה לחלוטין מהסדרה, אז אוהדיה היו מתאכזבים ש"מה פתאום הוא לא שומר על רוח הסדרה". הוא בדיוק מה שהוא אמור להיות! אז יש מי שחשב שהוא פרק די מוצלח בסדרה, ויש מי שחשב שלא; זה כבר סתם עניין של טעם. פרט לכך, התלונה שלך, אם אני מבינה נכון, היא לא שהסרט נאמן לסדרה, אלא שהוא פשוט לא היה מצחיק והעלילה לא הייתה מוצלחת, ולכן לא נהנית ממנו, ואני משוכנעת שאם תעבור על כל פרקי הסדרה תמצא גם הרבה כאלה. זה פשוט היה פרק קולנועי ארוך שלא אהבת, זה הכול.
אבל הסרט של הסימפסונים היה *טוב*.
זה לא. טוב, נו, על טעם ועל ריח אין להתווכח, את בטעמך ואני בטעמי, וזה אחלה!
גם אני נהניתי ממנו
ועדיין היו תלונות על כך שהוא בעצם לא ממש סרט אלא פרק ארוך… (אבל מצחיק). תוכל לקרוא תגובות בביקורת הרלוונטית באתר ולראות שגם הסרט ההוא לא היה בקונצנזוס. אבל השאלה בשני המקרים, לדעתי, היא האם הסרטים נאמנים לרוח הסדרה, ולדעתי התשובה חיובית. מעבר לכך זה כבר באמת עניין של טעם ולא בעיה בקונספט.
לגבי סמנתה,
אתה צעיר מדי, אין מה לעשות. בוא נגיד בעדינות שהנקודה המהותית – זו שמדליקה אנשים – היא לא הריח של הדג (ואם הוא מאיכות טובה אז גם לא אמור להיות ריח חזק).
כנראה גם אני צעירה מדי.
הגיוני. כל יום את מופיעה בערוץ הופ.
בלע.
הקטע עם הסושי אולי מוזר, אבל לא המצאה של סמנתה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Nyotaimori
זכור לי שגם בארץ היה את זה פעם.
אני לא מאמין שכבר יש סרט המשך.
זאת אומרת, אני מבין, זה עשה המון כסף, וכולם רוצים עוד מההמון הזה, אבל זה עדיין לא נראה הגיוני שתוך שנה יגיע לאולמות הסרט 'סקס והעיר הגדולה 2'.
http://www.variety.com/article/VR1118002957.html
דווקא אומרים שזה אמור להיות טוב
כי הסרט ידבר על ניו יורק אחרי המשבר הכלכלי, במקום להתמקד רק בזוגיות ובמותגים – שוב.
צריך להיות מעניין.
אני מקווה שאכן ידעו איך למנף את זה.
מגזין אופנה הוא מגזין אופנה.
סרט הוא סרט. רשימה של מוצרים של חברות שמוצגים על המסך בזה אחר זה, בליווי הקראת שמותיהם, בלי שום קשר לעלילה, היא פרסומת.
התאוריה שלך היתה נכונה לולא היה קשר מהותי לעלילה
כי מעבר לעובדה שכל הרעיון של קארי בראדשו הוא מותגים ובגדי מעצבים – השתתפותה בכתבה הזו גורמת לראש שלה להסתחרר מהאפשרויות, והיא מוותרת על החליפה הפשוטה שבה חשבה להתחתן ממש בתחילת הסרט למורת רוחם של שרלוט וההומו שלה, ונסחפת לחתונה גרנדיוזית.
זה פועל יוצא בלתי מתפשר של העובדה שבשביל הפאשן ספרד שלה במגזין בו היא עובדת, היא דיגמנה שמלות כלה של מעצבים שונים.
ולא התייחסת לאיך שהשטן לובשת פראדה עושה שימוש באותם הדברים ולא זכה ממך לתואר "סרט דוחה ומלא פרסומות".
אני בטוח שהיה פרודוקט פלייסמנט ב'השטן לובשת פראדה'
כי הרי כל אחד יודע שהשמלה שאן האת'וויי לובשת בסצינה השלישית מהסוף היא מהקולקציה החדשה של ז'ונטל דה ווטאבר. כל אחד שמתעניין בזה, כלומר. אני לא מתעניין, אז לא זיהיתי מי היה המעצב וזה גם לא אכפת לי. הדבר היחיד שאני יכול לומר לך בוודאות על הלבוש שלה בסצינה הזאת הוא שהיא לא היתה ערומה. ואפילו אם המעצב שילשל לכיסם של המפיקים מעות כלשהן כדי שזו תהיה דווקא השמלה שלו ולא של מישהו אחר – לא נורא מפריע לי.
ב'שטן' לא היתה שום סצינה שבה עצרו את העלילה כדי להציג בגדים על המסך ולהקריא את שמות המעצבים. זה ההבדל בין פרודוקט-פלייסמנט לפרסומת נטו.
אוקיי, יש משהו בדברייך
אבל עדיין – קהל היעד של סקס והעיר לא צריך את הקריינות בשביל לדעת מה של מי, וזה לא שונה בעיני מאשר הוורסצ'ה בנערות שעשועים, תיק הבירקין בסרט ההזוי עם קייט האדסון (משהו צרפתי. גירושין אולי?)או – לצורך העניין – מהסדרה עצמה, בה כמעט בכל פרק אוזכרו מעצבים, וכך כולנו למדנו להכיר את ג'ימי צ'ו ואת מנולו בלאניק ועוד רבים וטובים.
רגע, בלי קשר לסרט:
את מביאה את •נערות שעשועים• בתור דוגמא?
מכל סרטי ה"אומייגאד ורסאצ'ה ורסאצ'ה" את מביאה את •נערות שעשועים•?
נו, שם זה נחרת לי בראש.
מה אפשר לעשות? תשאל את נער האשפתות מבומביי והוא יספר לך. פרטי הטריוויה הכי מוזרים נטלפים למוחו של אדם.
דוקא היתה לפחות סצינה אחת אאז''נ
שבה סטנלי טוצ'י עושה מייקאובר לאן האת'וואיי ב"ארון" של המגזין ושמות מותגים כג'ימי צ'ו ושות' נזרקים לחלל האויר.
אתה זוכר נכון
וזה מלבד כמויות גדולות של שמות מעצבים ומותגים שהוזכרו לאורך כל הסרט, מטבע הדברים.
כפי שכבר כתבתי, לא ממש ברור לי מה ריגש את הדג בסרט, מאחר שלאורך כל הסדרה הגיגים על ג'ימי צ'ו או מנולו בלניק היו חלק בלתי נפרד מקארי (וההוכחה: רק בזכות הסדרה אני מכירה את השמות האלה בכלל… כיוון שהם הוזכרו בה יותר מפעם אחת) וזכורה לי לפחות פעם אחת שבה היא הלכה לתצוגת אופנה עם חברותיה, ועוד פעם שהיא דיגמנה ו/או השתתפה בתצוגת אופנה (איזשהו בגד ביזארי ומכוער להחריד). אני ממשיכה לדבוק בתירוץ הזיכרון הסלקטיבי, שאנשים שזוכרים את הסדרה כמכלול, ולא זוכרים את כל הקטעים הספציפיים שבהם היו בדיוק אותם דברים שעליהם הם מתלוננים בסרט.
פור פאקס סייק
אם הדמות של קארי (או של מה-שמה מהשטן) מתעניינת באופנה זה לגמרי טבעי שהיא תדבר על אופנה ואפילו תגיד שמות של מעצבים. זה לא כואב לי באוזניים. כל עוד זה חלק מהעלילה. בפעם העשירית: כשעוצרים את העלילה למשך כמה דקות כדי להציג סדרה של שמלות עם קריינות של שמות המעצבים, זה ממש לא אותו הדבר.
חוץ מזה, גם בלי הפרסומת ההיא, זה עניין של כמויות. פרודוקט-פלייסמנט לא מפריע לי כשהוא בא בכמויות סבירות. ב'סקס', ככל שאני זוכר, זה היה הרבה מעל ומעבר לסביר.
אבל זה היה חלק מהעלילה!
(עובדה). אז אולי מבחינתך זו הייתה פרסומת ארוכה ומשעממת שעצרה לך את העלילה, אבל מבחינת קהל היעד העיקרי של הסרט, זו הייתה סצינה שנשים רבות חולמות עליה (למדוד שורה ארוכה של שמלות כלה של מעצבים ולקבל אחת חינם).
ולגבי מותגים בכל פינה – זה אף פעם לא מפריע לי (על אחת כמה וכמה לא כשמדובר בסדרה שאופנה ועיצוב הן חלק בלתי נפרד ממנה), אז לא ממש שמתי לב. הסרט היחיד שבו אני זוכרת מקבץ פרסומות (כבדיחת הפוך על הפוך, ועדיין, אלה היו מותגים אמיתיים) היה עולמו של ויין (2, אאל"ט).
אוקיי, זה היה די משכנע
אז כבר חשבתי שאולי הזיתי
וששמות המותגים והמקומות הוזכרו אך ורק בספר ולא בסרט.