ביקורת: סקס טייפ

קומדיה על סקס, הורות, אחריות ואייפדים. בעיקר אייפדים. הרבה אייפדים. קנו אייפד
שם רשמי
סקס טייפ
שם לועזי
Sex Tape

כשהם היו צעירים, החיים של אנני (קמרון דיאז) וג'יי (ג'ייסון סיגל) היו סרט כחול. הם היו מאוהבים ‏ועשו סקס בלי הפסקה, בכל מקום ותנוחה אפשריים. אבל אז הגיעו הילדים, ועכשיו למי יש זמן. ‏לילה אחד הם מנסים לחדש את ימיהם כקדם, ומתעדים את האירוע החגיגי באמצעות אייפד. מעט ‏לאחר מכן, הם מאושרים ומרוצים יותר, אבל סרטון הסקס בכיכובם הגיע, באמצעות מנגנון הסינכרון בענן של האייפד, אל שלל אייפדים של חברים – ועכשיו הם מחפשים כל חבר עם ‏אייפד כדי למחוק את סרטון הסקס. האם כבר הזכרתי שיש בסרט סקס? ואייפדים?‏

‏"סקס טייפ" הוא קומדיה סטנדרטית שהגימיק שלה הוא הרבה סקס. אבל זה לא שתראו פה באמת ‏סצינות נועזות במיוחד, ולראות אנשים מדברים על זיונים – או, באופן יותר ספציפי, את קמרון ‏דיאז מדברת על זיונים – זה לא בדיוק חידוש אדיר. אז נשארה הקומדיה הסטנדרטית, המורכבת ‏ממצבים סטנדרטיים. הבעל מתגנב ברחבי ביתו של עשיר כלשהו בחיפוש אחר האייפד האבוד ‏ופוגש כלב מאיים, בזמן שהאישה מטעה את בעל הבית בשקרים מופרכים יותר ויותר. זה סיטקומי, זה צפוי וזה לא מבוצע טוב במיוחד. קמרון דיאז וג'ייסון סיגל השתתפו שניהם בדברים טובים, אבל הם לא קומיקאים טובים עד ‏כדי כך שיוכלו לפצות על תסריט חלש.‏

היה לסרט גרעין מעניין: מתחת לשיגועים, הוא היה אמור לעסוק בניסיון של זוגות נשואים להמשיך ‏בחיי חברה, חיי מין או חיים בכלל אחרי שהילדים פורצים לחייהם. אבל בתחום הזה, יש ל"סקס ‏טייפ" בעיה גדולה: "שכנים". הסרט הזה, שיצא רק לפני חודשים מעטים ועדיין מוצג בבתי הקולנוע, ‏טיפל באותו הנושא, ועשה את זה יותר כן, יותר אמיתי והרבה, הרבה יותר מצחיק. ‏ב"שכנים" היה הגיון בטירוף; ב"סקס טייפ", כשזוג הבורגנים החביבים מאבד כל מראית עין של ‏שפיות ויוצא לבצע מעשים פליליים באישון ליל בלווית הילדים, הם נראים כמו סתם מטומטמים. ‏בקיצור, אם בא לכם לראות איזו קומדיה נחמדה כדי לברוח מהמצב ו"סקס טייפ" נראה לכם כמו משהו שהייתם נהנים ממנו – לכו ל"שכנים".

וכרגיל, כשהסרט לא מספיק מעניין, המחשבה מתחילה לנדוד לנושאים אחרים. למשל – כן, שוב – ‏פרסומות סמויות. הידעתם? במשך שנים ארוכות חברת אפל היתה שיאנית העולם בהשמת מוצרים בסרטי קולנוע, למרות שלא שילמה על כך אגורה. ‏המדיניות של אפל היתה לא לקנות פרסומות, אבל לספק מחשבים ומוצרים אחרים בחינם וביד רחבה לכל ‏הפקה שהיתה מעוניינת בכך. התוצאה היתה שכמעט בכל סרט הוליוודי, כל מחשב היה מחשב של ‏אפל, ולוגו התפוח הופיע שוב ושוב ושוב לצד טום קרוז, סנדרה בולוק או קארי ברדשאו. האסטרטגיה החכמה הזאת היתה יעילה יותר מכל פרסומת, והיתה לה בוודאי הרבה השפעה על התדמית של אפל כיצרנית המחשבים הכי מגניבים בעולם, ועל הנסיקה במכירותיה.

אני חושב שהמדיניות של אפל השתנתה מאז, כי מאוד קשה לי להאמין ש"סקס טייפ" היה נראה כמו שהוא נראה אלמלא ההפקה קיבלה סכום נאה מאוד מאפל. זה לא שבסרט מופיע אייפד, או שני אייפדים, או שלושה. זה סרט שכל-כולו אייפדים, שהעלילה שלו מבוססת על שירות הענן המופלא של האייפדים, ושבו מדי פעם הדמויות עוצרות כדי לשבח את המכשירים הקסומים האלה: הם כל כך חזקים ועמידים! המצלמה כה ‏איכותית! אפשר לערוך בהם סרטוני וידאו באופן כל כך קל ופשוט, אפילו ילד יכול לעשות את זה! ‏והענן, הו, הענן – אפשר לסנכרן רשימות השמעה וסרטונים בקלות! נוסף לכל אלה, האייפדים הם כנראה ממש זולים, לפי האופן שבו גיבור הסרט מחלק אותם לחברים, ידידים, קרובים וסתם מכרים כאילו היו לא יותר יקרי ערך מכרטיסי ביקור.

באמת שלא כואב לי לראות השמת מוצרים בסרטים. זה אמצעי פרסום לגיטימי – עד הרגע שבו הוא מפסיק להיות לגיטימי, שהוא הרגע שבו אני תוהה למה הייתי צריך לשלם כדי לצפות בפרסומת. כמו ב"רובוטריקים 4", "חייו הסודיים של וולטר מיטי" או "תקועים בחופשה". הייתי רוצה לחשוב שאני פרנואיד, שאני מגזים, שאני סתם רואה פרסומות סמויות בכל מקום. אבל זה שאתה פרנואיד לא אומר שאנשים לא באמת משכתבים תסריטים ‏על פי תכתיבי עיסקאות השמת מוצרים.‏


פורסם במקור בוואלה