ביקורת: צורת המים

כששאלו את גיירמו דל טורו האם "צורת המים" הולך להיות אגדת ילדים או סיפור אלים ורציני, הוא ענה ככל הנראה "למה לא שניהם?". ובכן, יש סיבות.

הדרך הכי תמציתית לתאר את "צורת המים" היא: "'אי.טי' אבל עם מין, עירום ואלימות קיצונית". מעבר לקווי העלילה הדומים, מדובר באווירה הכללית ששורה מעל ל"צורת המים" שמזכירה יותר מכל צפייה בסרט ילדים – הדמויות החד מימדיות, חורי העלילה ונוחיות התסריט, המסרים השטחיים והפוליטיקה בשקל שלו. כל הדברים האלה מפריעים פחות כשהם באים ממוצר שמסווג ל"לילדים", אבל קצת יותר כשהם באים מסרט "רציני". בנקודה הזאת צצה השאלה איך לשפוט את הסרט? האם כסרט למבוגרים שמועמד לאוסקר, זכה בפסטיבלים יוקרתיים והוא יצירה רצינית שצריך לעמוד על קנקנה או כסרט פנטזיה-ילדים שבו אפשר להחליק על הרבה מהדברים כל עוד היה כיפי, נחמד ומרגש? האם הסרט כיוון במודע להיות קצת טיפשי, מאוד מוקצן וילדותי או שפשוט ככה יצא לדל טורו?

כי אין שום דבר רע, עקרונית, בסרטי ילדים למבוגרים. מותר לסרט להצהיר מראש "היי, תקשיבו, אני סרט על אישה שמתאהבת באיש-דג – בואו לא נצפה פה לשייקספיר או משהו. מה? גם לשייקספיר היה מחזה עם אישה שמתאהבת באיש-חיה? טוב, לא משנה, אנחנו גם לא זה". ואם הוא מצהיר כך, אין בעיה. אבל אז התגובה אליו מעט תמוהה: באמת? זה הסרט שכל כך הפיל את כולם על הרגליים? מה היה קהל היעד שחיכה בקוצר רוח ל"'היפה והחיה', אם החיה היה איש דג פריקי, ובחמש דקות הראשונות של הסרט במקום שיר נחמד על העיירה יש סצנת עינוג עצמי"? יש לא מעט דברים טובים בסרט, אין ספק – אבל בכל זאת מדובר בסרט שמרגיש כמו סרט ילדים, ולא מהאלה שהם ממש טובים וחכמים.

כפי שאפשר להבין מהאזכורים עד כה, "צורת המים" מספר את סיפורה של אלייזה, בגילומה הנחמד מאוד של סאלי הוקינס, מנקה אילמת שעובדת במתקן סודי לא ברור בתחילת שנות ה-60. לאלייזה אין הרבה חברים לנוכח מצבה הלא-מדבר והיא חיה מעין שגרה שקטה מלאת חלומות שמושפעים מהקולנוע המוזיקלי שהיא רואה. יום אחד מגיע למתקן הסודי מה שנראה כמו אחיו החורג של אייב ספיאן מ"הלבוי": יצור-דג מפחיד שכזה, שלא יודע לדבר ונראה אלים ותוקפני. ואז אלייזה מתאהבת בו במבט ראשון, כי כמו שאומרים – האהבה היא עיוורת, וככל הנראה גם אמפיבית.

אבל לסיפור האהבה שלהם יש אויב בדמות הנבל-הנבלי-המנובל-הוא-מאוד-נבל-שיואו-כמה-נבל-הוא-לא-מאמינים-לנו-שהוא-נבל-מה-אם-נראה-לכם-אותו-לא-שוטף-ידיים-אחרי-שהוא-משתין-נבל: ריצ'רד סטריקלנד, אחראי האבטחה החדש של המתקן הסודי שאותו מגלם בפארודיה מדויקת על עצמו מייקל שאנון. לדמות של מייקל שאנון יש תוכניות ממשלתיות יותר מה לעשות עם האיש-דג, ואף אחת מהן לא כוללות להחזיק לו את היד בטיול רומנטי בשקיעה. רובן יותר בקטע של להתעלל בו, שזה דבר מעפן מצידו. למה מר נבל הוא כזה נבל? לא ברור. מדובר בדמות חסרת מוטיבציה של ממש שבסרט אחר (כנראה מאותה תקופה שאותה הסרט מתאר) היה יכול להיות גיבור לכל דבר. אבל כאן הוא נבל, ואם זה לא מספיק אז הוא גם גזען וסקסיסט. אתם יודעים, למקרה שלא הבנתם שהוא האיש הרע בסיפור.

את הסיפור מלוות מספר דמויות משנה, שלהם ניתן מאפיין אחד או מקסימום שניים כמו "החברה השחורה עם הגישה המתחצפת" או "האמן המתבודד", למשל – בגילומם של אוקטיביה ספנסר וריצ'רד ג'נקינס. ונותר רק לתהות בקול איך הם הצליחו להיות מועמדים על תפקידים כל כך קלישאתיים. לא שהם גרועים, חלילה, הם פשוט בטח לא "אחת מחמשת ההופעות הטובות של השנה" במקצה שלהם.

את העלילה המעט בנאלית הזאת (אני חושב שהסרט יעריך זאת כמחמאה) מלווה עולם שלם של צבעים (טוב, בעיקר גוונים שונים של ירוק וכחול) ורעיונות שבהם גיירמו דל טורו משחק כאילו הוא בארגז חול. הרי הסרטים של דל טורו הם ראשית כל חגיגה לעיניים, עם שלל המצאות ורעיונות שמצריכות את המסך הגדול ביותר. ואם לגבי העלילה אפשר להתווכח כמה היא אמורה להיות רצינית, הרי שהתפאורה והצילום כבר לחלוטין מבהירים שאנחנו נמצאים בפנטזיה – במקום שהסרט ירגיש כמו ייצוג נאמן של שנות ה-60 בהן הסרט מתרחש הוא נראה כמו " ככה מישהו שראה יותר מדי סרטים על שנות ה-60 חושב ששנות ה-60 נראות". זה אומנם לא מציאותי, אבל למי אכפת – זה מאוד יפה. לא יודע אם "מצדיק סרט שלם יפה", אבל לא מאוד רחוק מזה. בראש היצירה הויזואלית הזאת עומד איש הדג, יצור מאוד מרשים שנראה מציאותי לחלוטין, אבל יחסית לרעיונות אחרים של דל טורו לאורך השנים, הוא כבר קצת מרגיש ממוחזר (אמרנו כבר "הלבוי"?) והסרט רחוק בהמצאות שלו מהיצירתיות של האיש הרזה של "המבוך של פאן" או כל אחד מהרובוטים ב"פסיפיק רים".

השאלה  של "כמה תאהבו את הסרט" תלויה בכמה אתם מוכנים להישאב לרומנטיקה שלו. כי היא שם, אין ספק – גם אם לא מנומקת ובעלת עתיד עגום במיוחד לכל מי שחושב על מערכת היחסים הזאת ליותר מכמה רגעים. ובהחלט אפשר להישאב אליה וליהנות ממנה, אפילו אם היא קצת טיפשית. זה פשוט שאם אתם אנשים ציניים (כמוני) – יהיו לכם כמה בעיות עם הסרט הזה. אבל למי שמוכן להישאב כולו אל תוך סיפור האהבה המעט ביזארי הזה, נראה שמדובר בטריפ רומנטי וקסום. אבל אם נוצר הרושם שקהל היעד של הסרט הוא חובבי הרומנטיקה בקהל, אז רגע, כי קהל היעד של הסרט הוא חובב רומנטיקה מתוקה שגם אוהב (או לפחות מוכן לסבול) אלימות קשה. כי ראיתי סרטים קוריאניים, וראיתי את הסרטים של פיטר ג'קסון (אלה שבהם הוא אוכל מוחות, לא אלה שהוביטים) וגם לי היו רגע או שניים שאמרתי "או וואו, זה קיצוני". האם החתך באוכלוסיה הזאת קיים, חוץ מגיירמו דל טורו ושותפתו לכתיבה? כנראה שכן, ובכל זאת, מוזר; לא הייתי חושב שהאנשים שצופים ב"אהבה זה כל הסיפור" מסיימים את הדאבל פיצ'ר שלהם עם "ראיתי את השטן".

אבל השילוב הזה בעייתי כי לרוב אלימות כזאת קיצונית מלווה בסרטים שלוקחים את עצמם קצת יותר ברצינות. אם אתה הולך להראות לי התעללות ועינויים, אתה לא יכול להיות פנטזיה מתוקה כי אלה שני ז'אנרים שונים עם הנחות שונות על המציאות. ברגע שאנשים מתחילים לספוג כדורים, כל הדברים שאתה מחליק עליהם בגלל ש"בסדר, אגדת ילדים" מתחילים לתפוס גוון שקצת פחות בסדר להחליק עליו; ברגע שנכנסת אלימות, נכנסת סכנה וגורלות מתחילים להיות על כף המאזניים. וברגע שיש אלמנט של סכנה, למעשים שאנשים עושים יש משמעות. ואם חלק מהמעשים האלה הגיוניים רק באווירה של סרט ילדים או סיפור אגדה, אז כל הפירמידה הזאת מתפוררת. ב"המבוך של פאן", גיירמו דווקא עמד במשימה הזאת בהצלחה – הוא ידע מתי לשלוף את השטיח מתחת לאלמנט הפנטזיה ולהכניס את המציאות הקודרת ובכך לא להפיל את הפירמידה אלא דווקא להעלות את מפלס הסכנה והגורלות שמונחים על הכף. כאן, במקום החלוקה הזאת הוא הולך עד הסוף בערבוב של האלמנטים האלה, וזה לא ממש מצליח – זה טיפשי מכדי לקחת ממנו ברצינות, האלמנטים המציאותיים מונעים מהפנטזיה להשתולל באמת, ומעל כל זה אווירת ה"סרט ילדים" מונעת מהסרט להפוך למשהו אפל ומטריד באמת, בצורה שמאכזבת יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם ומגיעה לשיאה בסיום שלו.

הסרט מנסה לפצות על כל זה ברגש, ורגש יש לו מלא. אני לא התחברתי, אבל אין ספק שהוא שם, ושכל הבעיות שציינתי אולי אפילו עוזרות להגביר את העוצמה וההשפעה של אותו הרגש. "צורת המים"', בעצם, הוא קצת כמו פאנפיק (נניח "היצור מהלגונה השחורה – אבל יותר סקסי") מאוד מאוד מושקע. הקהל צריך לדעת להתעלם מדברים מסוימים כשמתחילים אותו, אבל התמורה הרגשית היא לא פעם עצומה במידה הרבה יותר גדולה ממה שכל סיפור "טוב" יכול לספק כי חלק מהסוד שלו הוא הקאמפיות שלו. כל זה לא אומר שהסרט הוא סרט מעולה, ואם נשפוט אותו כסרט "רציני" אז מדובר בנפילה די רצינית, אבל בתחומו כסרט רומנטי או סרט ילדים שיצא משליטה – מדובר בסך הכל בסרט סבבה. פשוט לא הרבה מעבר לזה.