ביקורת: שהאזאם!

היו סרטי גיבורי על מגניבים, ואפיים, ומצחיקים, אבל 'שהאזאם!' מביא משהו שלא ראינו עד כה בז'אנר: סרט גיבורי על חמוד.

"שהאזאם!", סיפורו של בילי בטסון, הנער הצעיר שמקבל לפתע את כוח העל להפוך לגיבור-שנודע-בעבר-כקפטן-מארוול-והיום-הוא-"שהאזאם", לא מתחיל עם כל מה שאמרתי במשפט הזה. הוא מתחיל עם ילד אחר לחלוטין, תדאוס סיבאנה, שיש לו אח גדול שמוק ואבא על גבול המתעלל, בסצנה שאתה מבין שלא הולכת להסתיים טוב ושסיפור האוריג'ין שמוצג לך כאן הוא לא של הגיבור. זאת פתיחה אפלה, אבל לא מדי, מסקרנת ומעניינת – שלחלוטין לא קשורה לטון הקליל של שאר הסרט. וזאת בחירה מוזרה, קצת ארוכה מדי, אבל ממש מגניבה.

"שהאזאם!" הוא, במשפט אחד, מה היה קורה אם היית מערבב בבלנדר את "ביג", "כרוניקה בזמן אמת" ועוד איזה קילוגרם של סוכר – סרט מתוק מאוד מצד אחד, על נער שמקבל כוחות על ומתלהב מהם בדיוק כפי שהיית מצפה שנער יתלהב כשהוא מקבל כוחות על, וסרט קצת יותר אפל מצד שני, על נער דחוי ממשפחה לא מתפקדת שגם הוא מקבל כוחות על, וגם הוא מתלהב מהם כי עכשיו הוא יכול להראות לכל האנשים האלה שפקפקו בו [אה, כן, והוא גדל באיזה שלושים שנה ועכשיו הוא מארק סטרונג, כי יש חוזה לא כתוב שמארק סטרונג צריך להיות בכל סרטי הקומיקס באשר הם, בעדיפות לתפקיד הנבל].

בילי בטסון, גיבור הסרט שאליו הסרט מתפנה רק אחרי איזה עשר דקות, הוא נער שאיבד את אימו בקרנבל בגיל צעיר ומאז בורח מכל בית אומנה אליו הוא מגיע במטרה למצוא אותה. למרות שהוא נוחת למה שהיא, אובייקטיבית, המשפחה המתוקה ביקום (וגם הכי פוליטיקלי קורקט אי פעם: היספני, אסייאתי, שחורה ונכה), הוא עסוק בלשנוא את כולם ולדאוג בעיקר לעצמו. וכמו כל פרוטגניסט ש"דואג רק למספר אחד", מתגלה מהר מאוד שיש לו איזשהו רגש שמסתתר מאחורי הקליפה הקשוחה שלו, וכאשר שני בריונים מרביצים לאח חובב גיבורי העל שלו, הוא מסתבך איתם בקטטה ואז בורח, כאשר לפתע הוא עובר למערה מסתורית שם הוא פוגש קוסם עתיק (דג'ימון הונסו, שכרגע מככב בו זמנית בסרטי גיבורי העל "אקוומן", "קפטן מארוול" ו-"שהאזאם!", מה שחייב להיות סוג של שיא) שחיכה לגיבור אמיתי עם לב זהב שיבוא, יחזיק את המטה הגדול שלו ויגיד את השם שלו. זה.. פחות קינקי משאני גורם לזה להישמע.

פה מתחיל הכיף. כי מרגע והלאה, בילי מתעורר כ-שהאזאם! ולפני שאתם שואלים: כן, הה' נחוצה. זה ראשי תיבות של ששת הגיבורים שמעניקים לו את הכוחות שלו: שלמה, הרקולס, אכילס, זאוס, אטלס ומרקורי, שמכל אחד הוא מקבל כוח – למשל הברקים של זאוס, הכוח של הרקולס או החכמה של שלמה. ולא, אל תתחילו עם "אלה שתי מיתולגיות שונות, מה קורה פה" או "רגע, הם טוענים שהדמות אמורה לקבל את החוכמה של שלמה אבל כל הקטע של הסרט זה שהוא עדיין אהבל, מה קורה פה?". כל זה לא משנה, כי החל מהחלק הזה הסרט רוצה להתמקד בדבר אחד ושום הגיון או לוגיקה לא יפריעו לו: לראות את זאקרי לוי באחת מהופעות המשחק הכי טובות בסרט גיבורי על אי פעם, מגלם ילד קטן שקיבל כוחות על ומתלהב מהם ממש – וזאת מטרה מבורכת.

כי בזמן שרוב סרטי הגיבורים היו מגניבים או מיוסרים מדי מכדי להגיד "הולי שיט אני יכול לירות אש איזה מגניב!", ל"שהאזאם!" יש את הזמן הזה והוא הולך להשקיע אותו במלואו ולתת לצופים להרגיש את מלוא המגניבות של ברקים מהידיים, מהירות על, וחסינות לכדורים. הסרט מנצל גם את הרגעים האלה כדי לעקוץ, בעדינות, חלק מרגעי השיא של סרטי גיבורי על – משהו שהוא לא בדיוק "דדפול", אבל בהחלט קורץ ומלגלג על גיבורי על אחרים. אבל זה בעיקר נועד בשביל להיות כיף מצחיק מאוד: בילי בטסון משתמש בכוחות שלו לכל דבר החל מלנצל את המראה המבוגר שלו לעשות דברים של מבוגרים כמו שתיית בירה לניסויים מכאיבים (ומצולמים) של הכוחות שלו שקונים לו עדת מעריצי יוטיוב, ולוי עושה את התפקיד הזה של ילד קטן בגוף גדול בצורה נפלאה.

במקביל, אני מזכיר לכם, יש את הסיפור הטרגי על הנבל המטורף שהמשפחה שלו התעללה בו.

אם אחת התלונות שלי על "תור: ראגנארוק" הייתה שהוא לקח את הקומדיה רחוק מדי ולאף דמות לא היה אכפת ממה שקורה, "שהאזאם!" מצליח לעקוף את המשוכה הזאת בהצלחה. לא רק שהסרט מוצא זמן בין הרפרנסים לפורטנייט להכניס את הסיפור הרגשי של בילי והחיפוש שלו אחרי אימא שלו, אלא שהוא משתמש בטון השטותי שלו כדי להכין את הטון הרציני – כמו ספיידרמן, הסרט מלמד שאי אפשר להשתטות עם כוחות על. זה עסק רציני לחלוטין עם השלכות רציניות, ואם אתה יורה ברקים מהידיים שלך סתם כי זה מגניב, אתה עלול לפגוע במישהו בטעות. הסרט לא פחות מצחיק מהאל הנורדי (או, טוב, מצחיק רק מעט פחות), אבל הוא מצליח לגרום לעלילה הדרמטית שלו לעבוד. כאשר שתי העולמות – של שהאזאם הילד התמים ושל הנבל האכזרי והרציני נפגשים התוצאה היא לא צרימה בין סרט שלפתע הפך מרציני מדי לשטותי מדי ולהיפך – אלא תהליך התבגרות מואץ של ילד שחשב שהכל משחק ולפתע הוא מגלה שזה לא.

התוצאה הסופית היא קצת כמו סרטי האייטיז הקלאסיים שכולם מנסים לשחזר בימינו – משהו שדומה ברוחו יותר ל"הגוניס" מאשר לסרטים אחרים ביקום של די.סי או מארוול. כפי שאפשר להסיק מהביקורת עדה כה, זה רחוק מלהיות תלונה. לא, בואו נגיד את זה יותר ברור: "שהאזאם!" הוא הסרט הכי טוב של "די.סי." מאז "האביר האפל".

לא שאין לסרט בעיות – זכארי לוי אומנם מדהים בתזמון הקומי שלו, אבל ברגעים הדרמטיים המעטים שהוא נדרש אליהם הוא קצת רופף (ובכלל, בעוד שהסרט זורח ברגעיו הקומיים, יש מקום לשיפור בדרמה שלו); מארק סטרונג אמנם שחקן טוב אבל ללהק אותו שוב כנבל זו עצלנות לשמה; הרעיון שמאחויר נבלי המשנה, של שבעת החטאים כיישויות לא ממש הולך לשום מקום או מנוצל בכלל; והאורך של הסרט לא ממש מורגש אבל בכל זאת: 132 דקות? הייתם יכולים לקצץ איזה רבע שעה-עשרים דקות וכולם היו מרוויחים מכך. אבל דווקא במקום שבו הכי חששתי שהסרט יפשל – הקרב הגדול של המערכה השלישית, שבו רוב סרטי גיבורי העל נופלים ("וונדר וומן", "הפנתר השחור") עם עוד קרב "שני גיבורים עם אותם כוחות על מתכתשים אגרוף אגרוף בום", הסרט הצליח להתעלות וליצור סצנת קרב ארוכה (אולי מדי) ומפתיעה שהולכת לשמונה כיוונים שונים, מדי פעם במקביל.

כמו סרטי גיבורי על אחרים, הבעיה העיקרית של "שהאזאם!" זאת עייפות החומר. אנחנו מוצפים בסרטי גיבורי על, וגם את "שהאזאם" ניתן לראות כמו סרט אוריג'ין גנרי אם רוצים לבחון אותו כך: הגיבור שלומד מהי אחריות, ונלחם בנבל עם סט כוחות זהה לשלו בקרב מלא באגרופים. בטח שאפשר לראות אותו כאשר הסרט יוצא שלושה חודשים אחרי "אקוומן", כמה שבועות אחרי "קפטן מארוול", ועוד רגע ייצא "הנוקמים: סוף משחק" – גם אם לאנשים לא מתחיל להימאס מגיבורי על, לכל הפחות הציפיות מהסרטי הללו עולה, והסרטים צריכים להיות אירוע מיוחד מאוד בשביל להתחיל להצדיק הייפ ולא להיות "סתם עוד סרט".

לכן אני מציע לבחון את "שהאזאם!" במשקפת אחרת – לא סרט גיבורי על שנבלע בים סרטי גיבורי על – אלא סרט ילדים, מלא באנרגיה, חריף, חכם, מצחיק שאפשר לראות עם כל המשפחה ובולט בשממה של סרטי לייב אקשן לילדים – בטח כאלה שהם לא גרועים לאללה. סרט שממש את פנטזיית הילדים של "הלוואי והיו לי כוחות על" עד מלוא הפוטנציאל שלה, ואז מוסיף עוד כמה בדיחות מעולות, כי למה לא. וזה יוצר משהו שלא ממש ראינו עד כה – סרט גיבורי על חמוד לאללה.


שאלות לתשובות נפוצות: התלת מימד מיותר. יש שתי סצנות אחרי הכתוביות – אחת באמצע הכתוביות שהיא בעלת אופי יותר עלילתי, ואחת בסוף הכתוביות שהיא בדיחה חביבה בסך הכל.